תאו אפריקני

		הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

תאו אפריקני
מצב שימור
מצב שימור: ללא חשש (LC)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	מכפילי פרסה
משפחה:	פריים
תת־משפחה:	פרים
שבט:	בקר
סוג:	תאו אפריקני
מין:	תאו אפריקני
תת-מינים
ראו בגוף הערך
שם מדעי
Syncerus caffer
תחום תפוצה
██ תאו היער ██ תאו הכף ██ תאו סודני

תאו אפריקני או באפלו (שם מדעי:Syncerus caffer), הוא סוג של בקר גדול החי באפריקה, אחת מהחיות הנפוצות ביותר באפריקה, והנציג היחיד של השבט בקר באפריקה. בשל האופי הבלתי הצפוי שלו, שהופך אותו מסוכן מאוד לבני אדם, הוא אינו מבוית כעמיתו התאו האסייתי. בניגוד לאמונה הרווחת, התאו האפריקני אינו שייך לסוג תאו, והוא אינו האב הקדמון של בקר הבית. השם המדעי "Syncerus caffer" נגזר כדלקמן: "Syn" = יחד (ביוונית); "keras" = קרן (ביוונית), ומתייחס למבנה קרניי התאו הבוגר. "Cafer" קיצור של המילה הלטינית "Caffraria", שפירושו "קאפירים" (אפריקה). צירוף של שניהם פירושו "חיה בעלת קרניים מחוברות החיה באפריקה". האוכלוסייה של התאואים באפריקה, נמצאת במצב טוב יחסית בהשוואה להולכי-ארבע גדולים אחרים, אם כי הם תחת לחץ כבד מפעילות אנושית.

תיאור ותת-מינים

תיאור

לתאו האפריקני פרווה צפופה ודלילה בצבע אפור שחור או כהה, לעתים עם כתמים על הגוף. מסביב לעיניים של השוורים המבוגרים מופיע לפעמים עיגולים לבנים. אורך ראשו וגופו: 3.4-2.1 מטר (340-170 ס"מ), גובהו בכתפיים 1.7-1.0 מטר (170-100 ס"מ), גופו ארוך וגדול כחבית, ומשקלו בממוצע 700-300 קילוגרם. פרטים מבוגרים יכולים להגיע למשקל של 900 ק"ג, ואף תועד פרט נדיר במשקל למעלה מטון (1000 ק"ג). למרות שהתאו האפריקני הוא הסוג הרביעי בגודלו במשפחת הפריים, (אחרי הסוגים: פר, תאו, ביזון, ואילנד) מידות גופו יכולות לחרוג מגודלם הרגיל, ואף להגיע לגודל של תאו אסייתי.

ראשו של התאו האפריקני נמוך, אינו מתרומם מעל הגב, ורגליו קצרות יחסית. הפרסות הקדמיות של התאו גדולות ורחבות יותר, ככל הנראה כדי לתמוך בחלק הקדמי של הגוף, הכבד יותר מהחלק האחורי. לתאואים זנב ארוך ושעיר באורך של 110-70 סנטימטר, אוזניים גדולות ורחבות, ושעירות במקצת. אוזניו של תאו היער שעירות יותר.

כמו במרבית תת-משפחת הפרים, התאו האפריקני מסומן היטב בדו-צורתיות זוויגית - הנקבות הרבה יותר קטנות מזכרים. בנוסף לגודל, הם נבדלים במבנה גוף פחות חזק, קרניים קצרות ודקות יותר, ולפעמים גם הצבע, בהיר יותר אצל הנקבות . עם זאת בעדרים ניתן לצפות, בנקבות שחורות לגמרי לצד אדמדמות. לתאו היער הפרווה בצבע אדמדם, עם כתמים שחורים בראש וברגליים, כשהמבוגרים יכולים להיות שחורים לגמרי. לכל העגלים של תתי-המין פרווה סמיכה ובהירה יותר, המתדללת ומתכהה עם הגיל.

ניתן להבחין ב"מגן" שמתפתח על הקרן של התאו האפריקני

קרניים

לקרניי התאו האפריקני מבנה מוזר. הם מתאפיינות בכך שבסיסן אצל שוורים גדולים עבה מאוד, וגדל על המצח ויחד איתו, מה שיוצר מעין "מגן" ארוך וחזק, העמיד אף לכדור רובה. הקרניים מתפתחות מהבסיס לצדדים כלפי מטה, ולאחר מכן מתעקלות כלפי מעלה ופנימה. המרחק בין קצות הקרניים של תאואים מבוגרים עשוי לעלות עלמטר. לתאואים הצעירים ה"מגן" מתפתח במלואו רק לאחר 6-5 שנים. הקרניים של הנקבות קטנות יותר, עוביים קטן יותר בשיעור של כ-20-10%, ובדרך כלל הן חסרות "מגן".

לעומת זאת, קרניו של תאו היער שונות למדי, והן קטנות וחלשות יותר, חסרות "מגן", כמעט אף פעם אינם גדלות ביחד ולעתים נדירות מגיעות לאורך של 40 סנטימטר.

חושים ותקשורת

לתאו האפריקני יש ראייה ירודה מאוד. הוא אומד את המצב בעיקר על ידי חוש ריח חזק, ושמיעה במידה פחותה יותר. קולות של תאו אפריקני נשמעים לעתים קרובות מאוד; בדרך כלל שאגות רגועות, נחירות ונהמות. לתאואים יש מערכת מאוד מפותחת של תקשורת - מומחים מזהים עשרות אותות קוליים שונים, כלומר רגשות מאוד שונים. צעירים בסכנה שמשמיעים קול מתחנן, יכולים לגרום לכל העדר לבוא לעזרתם. תפקיד חשוב בתקשורת ביניהם הוא תנועות הגוף, הזנב, הראש, וכדומה.

תת-מינים

תאו היער תת-המין הקטן ביותר.

תאו הכף תת-המין הגדול ביותר

לתאו האפריקני שלושה תתי-מין עיקריים, ועוד שניים במחלוקת:

• תאו הכף (שם מדעי:Syncerus caffer caffer)

הוא תת-מין הטיפוסי והגדול ביותר, עם זכרים גדולים במשקל ממוצע של 900-700 ק"ג. תת-מין זה נפוץ בדרום ומזרח אפריקה, במדינות: דרום אפריקה, אנגולה, נמיביה, סווזילנד, קניה, טנזניה, בוטסואנה, זימבבואה, זמביה, מוזמביק, מלאווי, אוגנדה, ודרום סודאן. הם שונים מתתי-המין האחרים, בעיקר בגובה ובאגרסיביות.צבע של תת-מין זה הוא כהה למדי, בדרך כלל חום כהה או שחור.

• תאו היער (שם מדעי:Syncerus caffer nanus)

הוא תת-המין הקטן ביותר: הגובה במפרקת הוא פחות מ-120 סנטימטר והמשקל הממוצע הוא כ-270 ק"ג. צבע הפרווה הוא אדמדם, עם כתמים כהים על הראש והכתפיים, ואוזניו שעירות יותר. תאו היער נפוץ באזורי יער במרכז ומערב אפריקה, במדינות: הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה של קונגו, גינאה המשוונית, גבון, קמרון, אנגולה, גאנה, וטוגו. תת-מין זה הוא כל כך שונה מהמודל הסטנדרטי שיש חוקרים שסבורים כי הוא מין נפרד. כלאיים בין תת-המין הטיפוסי לתת-מין היער אינם נדירים.

• תאו סודני (שם מדעי:Syncerus caffer brachyceros)

הוא במונחים מורפולוגיים, צורת ביניים בין שני תתי-המין האלה. ממדיו קטנים יחסית, בהשוואה לתתי-מין הכף שיכולים לשקול עד 900 ק"ג. המשקל הממוצע של תת-מין זה הוא כ-600 ק"ג, אם כי משקל זה נחשב גדול למדי. תפוצתו היא במערב אפריקה, במדינות: דרום סודאן, בורקינה פאסו, בנין, גאנה, גינאה, גינאה ביסאו, חוף השנהב, טוגו, מאוריטניה, ניגריה, סנגל, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה המרכז אפריקאית, וצ'אד.

• תאו הנילוס (שם מדעי:Syncerus caffer aequinoctialis)

מוגבל לסוואנות של מרכז אפריקה, במדינות: אוגנדה, קניה, והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. דומה לתאו הסודני אך קצת קטן יותר, וצבעו בהיר יותר. תת-מין זה כלול לפעמים עם תת-המין הסודני.

• תאו ההרים (שם מדעי:Syncerus caffer mathewsi)

תת-מין זה אינו מוסכם על רוב החוקרים. הוא חי באזורים הרריים של מזרח אפריקה, במדינות: סומליה, אתיופיה, ודרום סודאן.

תפוצה ובית גידול

הסוואנה היא בית הגידול העיקרי של תאו אפריקני

תאו אפריקני במסאי מארה.

אזור התפוצה הטבעית של התאו האפריקני הוא גבוה מאוד - במאה ה-19, התאו היה חיה נפוצה בכל אפריקה שמדרום לסהרה, ולפי כמה מחקרים מודרניים, היה כ-35% מכלל הביומסה, של בעלי חיים הולכי ארבע גדולים ביבשת. כעת הוא נמצא בכמויות גדולות אם כי לא בכל המקומות. האזורים בהם האוכלוסיות גדולות ביותר, הם באפריקה הדרומית ובמזרח אפריקה, כיון שבהם הציוויליזציה האנושית לא חדרה לגמרי.

תפוצה

התאואים האפריקנים נפוצים כמעט בכל המדינות שמדרום לסהרה, בחלק מהמדינות היו קיימים בעבר תאואים אפריקנים אך נכחדו משם על ידי ציד או מחלות. המדינות בהם מצוי כיום התאו האפריקני:אוגנדה, אתיופיה, דרום סודאן, בורקינה פאסו, בנין, גינאה, גינאה ביסאו, חוף השנהב, טוגו, מאוריטניה, ניגריה, סנגל, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הרפובליקה של קונגו, הרפובליקה המרכז אפריקאית, צ'אד, גינאה המשוונית, גבון, קמרון, אנגולה, גאנה, נמיביה (בצפון מערב, הובאה גם למרכז), קניה, טנזניה, בוטסואנה, זימבבואה, זמביה, מוזמביק, מלאווי, דרום אפריקה. התאואים נכחדו בגמביה ואריתריאה, והוחזרו מחדש לסווזילנד.

בית גידול

התאו האפריקני מותאם למגוון רחב של בתי גידול, יערות טרופיים, יערות משוונים, יערות הררים, ביצות, צמחיה צפופה, אזורי חוף, עד לסוואנות פתוחות. בהרים, ניתן למצוא אותו עד לגובה של 3,000 מטר מעל הים. הריכוזים הגבוהים ביותר של תאו אפריקני, הם במשקעי סוואנות, שבהם יש שגשוג של מים, עשבי תיבול, ושיחים כל השנה. התאואים האפריקנים תלויים מאוד במים, והם נמנעים מאזורים בהם כמות המשקעים השנתית, נמוכה מ-250 מ"מ. התאואים נפוצים יותר באזורים מוגנים, ורוב הטווח שלהם הוא לאורך שמורות הטבע.

אקולוגיה והתנהגות

תאואים מתפלשים בבוץ.

תכונות רבות משותפות לתאואים האפריקנים ולתאואים ההודים. שנייהם רועים מהערב ועד הזריחה, ובמשך היום הם נחים בצילם של עצים ושיחים, או לחלופין שוכבים בבוץ, ביצות, או בסבך של קנים. הנוסע הבריטי המפורסם "פרדריק קורטני סאלוס" (1851-1917) שהיה חייל, חוקר טבע, וצייד, תיאר את שיגרת יומו של התאו האפריקני במדויק:

	בשעות החמות של היום, התאו השחור שוכב דומם וחסר תנועה באותו מקום, וישן או מעלה גרה, לעתים קרובות הוא משתמש בשלולית או בבור בוצי כמקלט בטוח, ולכן לעתים קרובות הוא מכוסה בקרום עבה, של בוץ מיובש. בהעדר מצע רך, המקום בו הוא ישן, נראה טוב למדי ביער או בחורש, אבל במישורים הפתוחים הוא יכול למצוא צל רק ליד שיח או עץ עלוב. מאוחר יותר בשעתי אחר הצהריים, הוא קם ורועה ולסירוגין עד שעתי הבוקר המוקדמות. הוא אוכל בשביעות רצון שקטה, אולם כמו פרים אחרים, בחיפזון ובחרדה מנסה להעיף את הזבובים המציקים לו, לעתים קרובות פולט נהמה עמומה המבטאת את תסכולו, ומרחרח באוויר בחשדנות. לו אף עבה ולח תמיד, אוזניים רחבות מעוטרות בשיער ארוך, ומדי פעם הוא מכה בכעס עם זנבו השעיר לצדדים.

התאואים הפריקנים לא תלויים כל כך בזמינות מים, כתאואים ההודים, אבל המים הכרחים לקיומם, מכיוון שהם דורשים השקיה יומית, (גם במקומות בהם הסוואנה עשירה במזון). תאו בוגר שותה בממוצע ביום כ40-30 ליטר של מים. ישנן תצפיות שהתאואים אינם מתרחקים ממקורות המים, יותר מ-4 ק"מ.

התאואים הם חיות זהירות מאוד. זהירים במיוחד הם הנקבות ועגלים, שהם כמעט כל זמן בכוננות, ולעתים רחוקות מאוד שקטים לחלוטין. התאו הוא חיה עירנית, וכאשר הוא מבחין בדבר חשוד, הוא עומד בתנוחה זקופה ומרים את ראשו ואת קרניו. בשלב זה, ייתכן שאפילו רעשים חשודים יכולים לגרום להם לברוח. ריצתם בדרך כלל איטית יחסית, אבל במקרה של סכנה או התקפה רצינית הם יכולים לפתח מהירות גבוהה מאוד - לפי מספר הערכות, עד 57 קילומטר לשעה.

זרזיר הבקר אחד מהציפורים המנקרות את הטפילים שעל גוף התאו האפריקני.

זרזיר הבקר מנקר טפילים על גופו של תאו אפריקני. ניתן להבחין בחתכים הנגרמים על ידי הקרציות הזחלים והזבובים השונים.

טפילים

לתאו האפריקני עור עבה, במיוחד באזורים של הצוואר והעורף, שבו העובי של העור הוא כ-2 סנטימטר, עם כי זה נפוץ בעיקר אצל תאואים מבוגרים, שעורם מכוסה בשלפוחיות וגושים של זחלים או זבובים פולשניים, שתוקפים בהמוניהם את העדרים של התאואים. השוורים סובלים גם מנשיכות חרקים, ובמיוחד קרציות, שמהם הם נשמרים במקצת על ידי ציפרים שונים כגון זרזיר הבקר ממשפחת הזרזירים. הם יושבים בגב ובצדדים של התאו, ומנקרים את הטפילים מהעור שלו, כשעל כל תאו יכולים להיות כ10-12 ציפורים. אם זאת, במקומות שאליהם הציפורים לא יכולות להגיע, ושבו העור הוא דק (על בטן, המפשעה וכדומה), קרציות זבובים וטפילי גוף חיצוניים אחרים נצברים בעשרות. כמו מיני בקר אחרים התאו מנסה להיפטר מהקרציות בדרכים שונים, שכיבה בבוץ, במים רדודים, או באמבטיית חול, למרות זאת, אמצעים אלה אינם מחסלים אותם לגמרי. כמה זבובים אפריקאים מטילים את ביציהם בין קרניו של התאו, והסדקים הנגרמים על ידי זה בקרניו, או זחלים הבוקעים בבסיס הקרניים, גורמות לחלקים מהקרניים להישחק או אף ליפול. ייתכן כי תאואים משפשפים את קרנייהם אחד בשני או בשיחים ועצים, כדי להתפטר מהטפילים.

למרות שהתאואים נמצאים בקרבת מים, הם אינם אוהבים מים עמוקים, ואינם מתפלשים בתוכם. עם זאת, התאואים הם שחיינים טובים, ובמהלך הנדידות הם חוצים נהרות רחבים מאוד. במקומות הסמוכים למים, אוכלי הטפילים העיקריים של התאו הם אנפות הלבנות. שלא כמו חיות אחרות, התאואים אינם רועים לצד חיות אחרות בסוואנה, והחיות האחרות נוטות לשמור מהם מרחק.

עדר

עדר תאואים אפריקנים בסוואנה.

תאואים צעירים באגם נקורו שבקניה.

התאואים האפריקנים הם בעלי חיים חברותיים, החיים בעדרים גדולים של 500-50 פרטים. הלכידות בעדר מאפשרת לתאואים חלשים או עם מומים שונים (עיוורים, חסרי רגל, וכדומה) לשרוד. במהלך הנידודים בעונה היבשה, העדרים או הקבוצות מצרפים לעדרים המוניים, שיכולים למנות למעלה מ-1,000 פרטים, עם זאת עדרים אלה הם חסרי לכידות. למרות שלעדרי התאו אין טריטוריה מוגדרת, הם חוזרים כל שנה בדרך כלל, לאזורים שמהם נדדו בשנה החולפת, לעתים אף במסלולים קבועים. העדרים יכולים להתקיים באותו אזור במשך עשרות שנים, ולטענת מספר מדענים אפילו עד 36 שנים.

עדרי התאואים מתחלקים לכמה סוגים. לרוב יש עדרים מעורבים עם מספר זכרים, כשרוב העדר הם נקבות ועגלים בגילים שונים. בעדר מעורב כזה, הבוגרים מהווים פחות ממחצית המספר הכולל (כ49-39 בוגרים). מחקרים של מומחים בדרום אפריקה, מראים כי היחס משתנה מצפון לדרום היבשת - בחלקים הדרומים אחוז הצעירים גבוה יותר. בנוסף קיימים עדרי זכרים, אליהם מתקבלים זכרים צעירים בגיל 5-4 שנים, ומבוגרים עד 12 שנים. בכל עדר עם מספר זכרים (ובמיוחד בעדרי הזכרים) יש לעתים קרובות קרבות, המגדירים את ההיררכיה החברתית. תאו היער שונה משאר תתי-המין, בכך שהוא חי בקבוצות קטנות של 20-8 פרטים (לטענת מספר חוקרים הממוצע הוא 12), המורכבים ממספר נקבות וצאצאיהם, ו4-1 זכרים. הזכרים הצעירים חיים בגפם, או בקבוצה קטנה.

תאו מבוגר במכתש נגורונגורו שבטנזניה.

כאשר עדר התאואים נמצא במקום בטוח מסכנות, הם יכולים להתרחק מהעדר, עם כי תמיד יהיו תצפיתנים, שלעתים נמצאים מכל צדדי העדר. בקצה של עדר גדול יהיו מספר זכרים ונקבות, העומדים במצב היכון, כיון שהם מודעים לעובדה שישנם תאואים שישנים, ובמקרה של סכנה מיד יתנו קריאת התראה. העדר בנוי בצורה הגנתית, כאשר הצעירים נמצאים במרכז העדר, והבוגרים נמצאים בצדדים, מה שיוצר מעין חצי עיגול. בעבר כאשר התאואים האפריקנים היו נפוצים מאוד, היה ניתן לצפות לעתים קרובות, בעדרים של 1,000 פרטים. אם זאת גם כיום ניתן לצפות בפארקים מוגנים, בעדרים בעל גודל דומה.

תאו מבוגר

זכרים מבוגרים הופכים להיות תוקפנים ואלימים אף למשפחתם, ויעזבו את העדר במוקדם או במאוחר. לשוורים בודדים כאלה בדרך כלל, יש גודל גדול מאוד וקרניים גדולות. הם מסוכנים לבני אדם, ואף לבעלי חיים רבים בסוואנה, משום שהם יכולים לתקוף בלי שום סיבה. בשל גודלם אויביהם העיקרים הם אריות, אותם הם יכולים לנגוח למות בקרנייהם הגדולות. בדרום אפריקה, זכרים כאלה נקראים "דאגא" או "מאדוגה". לזכרים אלה יש שטחים בודדים, עליהם הם מגינים בקנאות מפני שוורים אחרים. הם נחים ברוב היום, ובשעות הערב או הבוקר הם יוצאים לשטחי המרעה, חלק מהם מכינים מעברים מהירים לשטחי המרעה או למקורות המים. התאואים המבוגרים יעזבו את שטחם רק כאשר מקורות המזון מידלדלים, או אם הם מוטרדים באופן עיקבי על ידי טורפים. כאשר עדרי תאואים נכנסים לשטחם, הם אינם מגלים תוקפנות כלפיהם, אוכלים בצמוד אליהם, ואף יכולים לשחק בתפקיד של מנהיג. לאחר שהעדר עוזב זכרים אלה שוב נשארים בודדים בשטחם. בתחילת עונת הרבייה, הם מצטרפים לעדרי התאואים.

זכרים בעמדת תקיפה

רבייה ומחזור חיים

התאואים יכולים להתרבות כל השנה, אולם בדרך כלל מחודש פברואר עד יולי. בין הזכרים בשלב זה יש קרבות פולחניים לדומיננטיות בעדר. מבחינה חיצונית, קרבות התאואים נראים מאוד מרשימים, אבל לעתים נדירות גורמות לפציעות חמורות. ראשית, הם מנסים להפחיד את היריבים האחרים, כשהם מתקרבים אחד מול השני, תוך כדי השמעת שאגות ונחירות גבוהות, ודפיקה עם הפרסות באדמה, ועוצרים לזמן מה במרחק מטרים ספורים אחד מהשני. אם הפגנה כזאת לא עובדת, מתחיל השלב העיקרי של המאבק, כאשר הזכרים רצים אחד מול השני כשהקרניים מכופפות. מהמכות האלימות ניתן לראות לפעמים שרידים מעופפים. הקרב מסתיים די מהר, לאחרי כמה מכות הכוללים גם סיבובי תבוסה וריצות אחד אחרי השני. הייחום נמשך עד שישה ימים, במהלכה התאו המיוחם מאוד אכזרי ותוקפני.לעתים קרובות בהיעדרו של אויב, הוא מכלה את זעמו גם בעצים או שיחים. במצב כזה, התאו עלול לתקוף אף אדם או חיה שתתקרב בחוסר זהירות.

עגל לצד אימו

ההריון נמשך בממוצע 11-10 חודשים, (340 ימים, אצל תאו היער 345-300 ימים). ההמלטה המסיבית, שמתאפיינת בכך שנקבות רבות פורשות מהעדר להמליט, מתחילה בסוף העונה היבשה ותחילת עונת הגשמים, לדוגמה: בפרק הלאומי סרנגטי המפורסם, שבו אוכלוסיית התאואים נחקרת היטב, ההמלטות הם בחודשים יוני ויולי. עם זאת, תקופת ההמלטה תשתנה בהתאם למיקום - ויכולה להתרחש לעתים קרובות בחודשי פברואר ואפריל. בדרך כלל נולד עגל אחד ולעתים נדירות ביותר תאומים, המכוסה בפרווה שזופה. לעגלי תאו היער הפרווה לעתים קרובות בצבע חום-אדמדם בהיר. צבע זה מסווה לפעמים בסוואנות שונות באפריקה ובעיקר ביערות. העגל שוקל כ-40 ק"ג, למרות שלא נדיר לצפות בעגלים השוקלים 60-50 ק"ג. לאחר 15 דקות בלבד, העגל שזה עתה נולד מסוגל לעקוב אחרי האם.

העגל יונק מאימו במשך שישה חודשים, ובימים הראשונים לחייו, הוא שותה עד 5 ליטר חלב ליום. העגל מתחיל לנסות אכילת מזון מוצק, בגיל חודשיים ונגמל לאחר שישה חודשים. הזכרים והנקבות מגיעים לבגרות בגיל 5-3.5 שנים, עם כי ההמלטה הראשונה תתחיל בדרך כלל בגיל 5 שנים, ומאז הנקבה ממליטה עגל כל שנה. למרות העובדה שעגלי התאואים נמצאם תחת שמירה כל זמן, שיעור תמותת העגלים הוא די גבוה - רק 20% מהם יגיעו לבגרות. זכרים צעירים נשארים בקרבת האם לפי כמה מקורות כשנתיים, ועל פי מקורות אחרים עד ארבע, לאחרייהם יעזבו את העדר. נקבות נוטות להישאר לעולם בעדר שבו הם נולדו.העגלים גדלים מהר, אבל במשקל מלא של תאו בוגר, הם מגיעים רק עד 10 שנים. תוחלת חייו של התאו האפריקני בטבע היא כ-16 שנים, כשהפרט המבוגר ביותר שתועד היה בגיל 18. בשבי היא גבוהה הרבה יותר ומגיעה עד גיל 26 שנים, כשהפרט המבוגר ביותר שתועד היה בגיל 29 שנים, ושישה חודשים.

אריות צדים תאו אפריקני בדלתת האוקוונגו שבבוטסואנה.

לביאה במארב לעדר תאואים

טורפים ומחלות

לתאו האפריקני אויבים טבעיים מעטים, כתוצאה מהלכידות של העדר, ומהגודל והכוח הרב של המבוגרים. נקבות ועגלים עם זאת, נופלים קורבן לאריות לעתים קרובות , אשר מצליחים לטורפם כאשר הם מתקיפים את כל העדר. חוקרים סובייטיים דיווחו, כי בשלושת המקרים שבהם אריות תקפו עדר, הקורבן היה שני תאואים צעירים. אבל בעדרים עם זכרים גדולים, ולהקה קטנה במיוחד, האריות לא יעזו לתקוף. באזורים מסוימים באפריקה התאואים מהווים טרף עיקרי לאריות.

טורפים אחרים, כגון: נמר אפריקאי, ברדלס, וצבוע נקוד, מהווים איום רק לעגלים, למרות שבמקרים נדירים צבועים טרפו אף פרטים בוגרים. מדי פעם כאשר התאואים חוצים נהרות, הם נטרפים על ידי תניני יאור גדולים.

על מנת להגן על עצמם מפני טורפים, התאואים בדרך כלל מראים תמיכה הדדית ופועלים בקבוצה מלוכדת. במקרים רבים התאואים מתקיפים אריות ללא סיבה, ואף הורגים אותם. אחד מהמקרים הבולטים הוא הסרטון הקרב בקרוגר, בו להקת אריות ותנין יאור נאבקים על עגל צעיר, עד שעדר התאואים מגיע, מסתער על האריות ומציל את העגל. הסרטון הפך לפופולארי מאוד וצבר למעלה מ-60 מליון צפיות באינטרנט. תאו היער שכאמור פחות אגרסיבי, יעדיף להימלט כאשר הוא מותקף

בנוסף לנזק מטורפים, התאואים סובלים ממחלות שונות הנגרמות על ידי הטפילים; עגלים רבים מתים משרשורים שמתפתחים במערכת העיכול, ומבוגרים סובלים ממחלות זיהומיות שנגרמות על ידי תולעים טפיליות, פרוטיסטים, או מיקרואורגניזמים . מדענים בדרום אפריקה שבודקים תאואים צעירים, דיווחו על מחלות שונות בדם, כגון: Theileria Parva (ממערכת הנבגוניות). כמו במחלות רבות, הבעיות האלה ישארו רדומות בתוך האוכלוסייה, כל עוד בריאותם של בעלי החיים היא טובה. עם זאת שמורות הטבע מגבילות את התפשטות העדרים הנגועים, כדי למנוע את הפצת המחלה בעדרים בריאים.

איומים ושימור

התאו האפריקני לא נמלט מהגורל המשותף של הולכי ארבע גדולים באפריקה, שניצודו בכבדות במחצית הראשונה של המאה העשרים, בציד בלתי מבוקר. עם זאת, עדרי התאו סבלו הרבה פחות מחיות אחרות, פילים למשל. ייתכן משום שמלבד הקשיים והסכנות של ציד התאו, אין לו ערך מסחרי (בניגוד לחטי הפילים או לקרני הקרנפים) ולכן, אוכלסיות התאואים נשארו יציבות. הרס גדול יותר נגרם לתאואים כאשר הוירוס "rinderpest" , הועבר לאפריקה בסוף המאה ה-19 על ידי בקר הבית של מתיישבים לבנים. ההתפרצות הראשונה של המחלה בתאואים דווחה בשנת 1890 . בדרום אפריקה המחלה כמעט הכחידה אותם לגמרי בתקופה הזאת, בעוד שהתפשטותה למזרח אפריקה השמידה כ-90% מהאוכלסייה שם. גם היום הפוטנציאל להתפרצות המחלה מהווה איום על התאואים.

בחלקים מסוימים של אפריקה באזורים המוגנים יש עתודות גדולות של תאואים. בין האזורים המוגנים בולטים: אזור השימור נגורונגורו והפארק הלאומי סרנגטי שבטנזניה, מסאי מארה ואגם נקורו שבקניה, הפארק הלאומי קרוגר בדרום אפריקה, נהר לואנגוה (יובל של הזמבזי) שבזמביה ובמוזמביק, הפארק הלאומי קומואה שבחוף השנהב, הסנגהה התלת-לאומי שברפובליקה המרכז אפריקאית בקמרון ובקונגו ועוד. אם זאת גם מקומות אלו אינם בטוחים - בסרנגטי למשל מספרם פחת מאוד ב-1990-1969, עקב ציד בלתי חוקי וירד מ-65,000 ל-16,000 , לעומת זאת עכשיו האוכלוסייה שם יציבה. שחפת בבקר שפגעה בפארק קרוגר בשנת 1990, גרמה נזק רב לתאואים, ועד היום כ-16% אחוז מהתאואים בדרום אפריקה הם נשאים טבעיים של המחלה. מחוץ לאזורים המוגנים האיום העיקרי לתאואים הוא הרס בית הגידול. התאואים משתדלים להתרחק מקרקע חקלאית, כך שפיתוח וחרישת הקרקע במקביל לגידול מתמיד באוכלוסייה האפריקנית, משפיע לרעה על מספרם.

המספר הכולל של כל תתי-המין באפריקה מוערך בכ900,000-מיליון ראשים ; 70% מתוכם באזורים מוגנים. מצב האוכלוסייה, על פי אומדני "האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע ומשאבי הטבע (IUCN)" הוא "ללא חשש" (LC), למרות שמגמת האוכלסייה נמצא ירידה. תתי-המין נחשבים כ-"קרובים לסיכון" (NT).

למרות שהתאואים האפריקנים מתרבים היטב בשבי, מרבית גני החיות נמנעים מלהחזיק אותם בשל אופיים האגרסיבי מאוד. ישנם מקרים בהם קרבות של זכרים בגני חיות הסתיימו במוות.

קישורים חיצוניים

• תאו אפריקני, באתר הרשימה האדומה של IUCN