דיקינסון וו. ריצ'רדס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיקינסון וו. ריצ'רדסאנגלית: Dickinson Woodruff Richards‏; 30 באוקטובר 1895 - 23 בפברואר 1973) היה רופא ופיזיולוג אמריקאי. זוכה פרס נובל בפיזיולוגיה ורפואה ב-1956 עם וורנר פורסמן (ממציא צנתר הלב) ועם אנדרה קורנאן, על פיתוח טכניקת צינתורי הלב, בחינת השפעתן של תרופות לב שונות, ומיפוי סוגים שונים של כשל כרוני של הלב ומחלות ריאה ודרכי הטיפול בהם. נחשב כמי שתרם רבות למחקר בתחומי הפיזיולוגיה והפיזיופתולוגיה, וכן לקביעת מדיניות בנושא מחקר טיפולי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ולימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד ב-30 באוקטובר 1895, בניו ג'רזי, לאב שהיה עורך דין, וסב שהיה רופא בניו יורק.

הצטיין בלימודיו בבית הספר בקונטיקט ואחר כך בתואר ראשון (באנגלית ויוונית) באוניברסיטת ייל. ב- 1917 דיקינסון הצטרף לצבא כקצין תותחנים ושירת באירופה. ב-1919 הוא החל את לימודי הרפואה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. לאחר סיום לימודיו, בשנים 1923 עד 1927, הוא המשיך את לימודי הרפואה כמתמחה ורופא צעיר בבית החולים פרסביטריאן (Presbyterian) המשויך לאוניברסיטת קולומביה.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום ההתמחות, אוניברסיטת קולומביה העניקה לריצ'רדס מלגת מחקר במכון הלאומי למחקר רפואי בלונדון, ושם, בשנים 19271928 הוא חקר בהנחייתו של הנרי דייל נושאים שונים, ובהם המחזוריות של מערכת הכבד. עבודתו במעבדה של דייל אפשרה לו להכיר מקרוב את הטכניקות של צנתר לב, במסגרת ניסויים בכלבים ושימפנזות. ההיכרות עם טכניקת הצינתור הוכיחה עצמה כבעלת ערך רב בהמשך עבודתו. בתום תקופת המלגה, דיקינסון חזר לניו יורק.

בשנת 1931 החל לשתף פעולה עם אנדרה קורננד בבית החולים בלוויו (Bellevue) שביו יורק. ב-1945 עבר לעבוד בבית החולים בלוויו בניו יורק שם המשיך עד לפרישתו ב-1961. בשנים 1940–1961, עסק בפיתוח טכניקת צינתור הלב ובמחקר בתחום הלב.

לאורך הקריירה שלו היה דיקינסון רופא, חוקר, מורה, אחראי על שתי מעבדות מחקר בתחום פיזיולוגיית לב-ריאה בקולג' לרופאים ולמנתחים באוניברסיטת קולומביה, יועץ רפואי לחברת התרופות מרק (Merck) ועורך של מדריך הרפואה הידוע שלה, ויועץ לוועדה למחקר רפואי של המשרד למחקר מדעי.

משפחה וחיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריצ'רדס נישא ב-1931 לקונסטנס ריילי, שהייתה טכנאית במעבדה שבה עבד, ונולדו להם ארבע בנות.

לאורך חייו ניכר כביישן וכשקדן ביותר.

דמויות משפיעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיקינסון הושפע מאבי הרפואה, הרופא היווני היפוקרטס.

הדמויות שהשפיעו ביותר על חשיבתו ופעולותיו בשנותיו המוקדמות כרופא היו שני פיזיולוגים: לורנס ג'יי הנדרסון מאוניברסיטת הרווארד והנרי האלט דייל. תחת פטרונותו של הנדרסון, פרסם דיקינסון שלושה מאמרים בתקופת ההתמחות: הראשון עסק בהתאמות מחזוריות באנמיה; השני - בזרימת דם דרך הריאות והמערכת המחזורית, וכן ב-Tetralogy of Fallot, מום לב מולד שכיח אשר מהווה 8% ממומי הלב בילדים; והשלישי - בהשפעת היציבה על המכניקה של זרימת הדם.

דיקינסון הוקסם מדמותו של וורנר פורסמן שערך בשנת 1929 צנתור עצמי, ושאב ממנו השראה בעבודתו בנושא צנתור.

דעותיו בנושא רפואה וחברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיקינסון התבטא כנגד הזנחת בתי החולים על ידי הרשויות הציבוריות.

לאורך הקריירה שלו, היה דיקינסון ידוע גם כפילוסוף של מדעי הרפואה, ובהקשר זה ציטט את היפוקרטס, באמרו כי "הכרחי שהרופא לא רק יספק את צרכי הטיפול, אלא גם ידאג לאדם החולה עצמו, לאלו שלצידו ולענייניו החיצוניים" (היפוקרטס).

תרומתו היישומית והמחקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיקינסון ועמיתו אנדרה קורנאנד פיתחו טכניקה חדשה לצנתור הלב, חרף ההתנגדות הרבה שעוררה הטכניקה. במסגרת עבודתם, השניים חקרו מקרים של שוק טראמטי ללב, מחלות לב מולדות ואחרות, ומחלות ריאה. חדשנות עבודתם של קורנאנד ודיקינסון הייתה בתיאור תפקוד לב נורמלי של המטופלים, בקביעת מדדים מוגדרים (אשר שימשו בין השאר כבסיס לבחירת מועמדים לניתוחי לב), בהעלאת השערות לגבי המכניזם של מחלות לב שונות, ובגיבוש ניסויים לאימות השערות אלה.

עבודתם של השניים הובילה להתקדמות במתודולוגיות המחקר הרפואי באופן כללי. כך למשל, ניסויים שביצעו שימשו בסיס למחקרים עתידיים ביחס למחלות כיתר לחץ דם, מחלות ריאה ומחלות לב-ריאה. בדומה, שיטת הסיווג המודרנית של אי ספיקת כליות מבוססת על הסטנדרטים שקורנאנד ודיקינסון קבעו. לבסוף, השניים סללו את הדרך לשימוש בקרדיולוגיה וברדיולוגיה פולשנית בחינוך הרפואי ובתעשייה הביו רפואית.

פרסים, הכרה והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Richards D.W., Cardiac output by the cathererization technique in various clinical conditions, Fed Proc, 1945, 4: 215-220
  • Bloomfield R.A., Lauson H.D., Cournand A, Breed E.S. & Richards D.W., Recording of right heart pressures in normal subjects and in patients with chronic pulmonary disease and various types of cardiocirculatory disease, J Clin Invest, 1946, 25: 639-664. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]