ג'ון מקלאוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'ון מקלאוד
John Macleod
1876 –‏ 1935
J.J.R. Macleod ca. 1928.png

ג'ון מקלאוד, 1928
תרומות עיקריות
גילוי האינסולין
נתונים נוספים
ענף מדעי רפואה
נולד 6 בספטמבר 1876
נפטר 16 במרץ 1935 (בגיל 58)
ארצות מגורים סקוטלנד, קנדה
פרסים והנצחה

פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה בשנת 1923.

הערות

זכה בנובל במשותף עם פרדריק בנטינג

ילדה שטופלה באינסולין: לפני (משמאל) ואחרי (מימין)

פרופ' ג'ון מקלאודאנגלית: John James Rickard Macleod; ‏6 בספטמבר 187616 במרץ 1935) היה רופא וביוכימאי סקוטי, זוכה פרס נובל לרפואה בשנת 1923, במשותף עם פרדריק בנטינג, על מיצוי האינסולין ותחילת הטיפול בו לבני אדם, גילוי שעל פי ההערכות, הציל יותר מ-16 מיליון נפשות בעולם, כשהדוגמה הנודעת היא בסיוע לחולי הסוכרת[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון מקלאוד נולד בצפון סקוטלנד והתחנך בעיר אברדין. סיים לימודי רפואה באוניברסיטת אברדין עם תואר PhD ב-1898. בסיום לימודיו למד שנה ביוכימיה באוניברסיטת לייפציג. בשנת 1902 קיבל דוקטורט ברפואה ציבורית מאוניברסיטת קיימברידג'. לאחר שנה, היגר לארצות הברית ושימש כמרצה לפיזיולוגיה באוניברסיטת ווסטרן ריזרב בקליבלנד במשך כ-15 שנה. במהלך מלחמת העולם הראשונה עזר לפעילות המלחמתית והרצה באוניברסיטת מקגיל במונטריאול, לאחר המלחמה, מונה כמנהל מחלקת פזיולוגיה באוניברסיטת טורונטו. מחקריו עסקו בין היתר, ב-Mycobacterium tuberculosis ובסוכרת.

גילוי האינסולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1920 הציע פרדריק בנטינג למקלאוד לנסות לרפא סוכרת באמצעות מיצוי אינסולין, אבל מקלאוד הסתייג מהרעיון, מאחר שידע על ניסויים כושלים שבוצעו באינסולין (לאחר שכבר נמצא כי חוסר בהורמון האינסולין, המופק על ידי איי לנגרהנס בלבלב, גורם אותה), והיה בדיעה שמערכת העצבים בגוף אחראית למשטר הסוכר בדם.

עם זאת, שיכנע בנטינג את מקלאוד לתת לו לעבוד במעבדה, במהלך יציאתו של מקלאוד לחופשה בסקוטלנד. מאחר שלא ניתן לספק לסוכרתיים אינסולין באמצעות הפה, ניסה בנטינג לתת אותו כזריקה, לאחר שמיצה אותו יחד עם עוזרו צ'ארלס בסט. באוגוסט 1921. בנטינג מיצה לראשונה את החומר מאיי לנגרהנס והוכיח את חשיבותו כאינסולין על ידי הזרקתו לכלבים סוכרתיים, והורדת רמת הסוכר בדמם. בתוך כחודשיים, מיצו השניים אינסולין טהור יותר (בעזרת הביו-כימאי ג'יימס קוליפ), וניסו אותו על ילד סוכרתי בן 14 (ליאונרד תומפסון) – שרמת הסוכר שבדמו ירדה מיד. בפברואר 1922 פורסם הגילוי ושנה מאוחר יותר הוענק פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה לבנטינג (שחלק אותו עם בסט) ולמקלאוד (שחלק אותו עם קוליפ). האינסולין שהתגלה, החל להיות מיוצר באופן מסחרי מיד לאחר מכן ולהציל את חייהם של הסוכרתיים.

שנים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1928 חזר מקלאוד לסקוטלנד ושימש כפרופסור באוניברסיטת אברדין. זנח את המחקר על האינסולין והתמקד במערכת העצבים המרכזית.

גם לפני גילוי האינסולין, נחשב מקלאוד לחוקר מוערך. הוא היה חבר בחברה המלכותית של קנדה ונשיא החברה הפיזיולוגית האמריקאית. לאחר גילוי האינסולין היה חבר בחברה המלכותית ובאקדמיה לאופולדינה.

האודיטוריום במחלקה לרפואה באוניברסיטת טורונטו נקרא על שמו.

מעבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Practical Physiology (1903)
  • Recent Advances in Physiology (with Leonard E. Hill, 1905)
  • Diabetes: its Pathological Physiology (1913)
  • Physiology for dental students (with R.G. Pearce, 1915)
  • Physiology and Biochemistry in Modern Medicine (1st edition 1918)
  • Insulin and its Use in Diabetes (with W.R. Campbell, 1925)
  • Carbohydrate Metabolism and Insulin (1926)
  • The Fuel of life: Experimental Studies in Normal and Diabetic Animals (1928)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון מקלאוד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Woodward, Billy. "Frederick Banting-Over 16 Million Lives Saved." Scientists Greater Than Einstein. Fresno: Quill Driver Books, 2009.