לואיס איגנרו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לואיס ג'. איגנרו במכונים הלאומיים לבריאות

לואיס ג'. איגנרו (Louis Ignarro; נולד ב-31 במאי 1941) הוא פרמקולוג אמריקאי שזכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1998 יחד עם רוברט פ. פורשגוט ופריד מורד על גילוי התכונות של חנקן חמצני באיתות תאי. כיום הוא פרופסור לפרמקולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. איגנרו היה גם מדען ראשי של המחלקה למחקר של נוברטיס. כמו כן, הוא נמנה עם מקימיה של "Nitric Oxide Society", וכן של "Nitric Oxide Biology and Chemistry"

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואיס ג'. איגנרו נולד בברוקלין וגדל בעיר ניו יורק, שם התיישבו שני הוריו ב-1920 לאחר שהיגרו מאיטליה. הוא החל להתעניין בכימיה בגיל 8, כאשר הוריו קנו לו מערכת כימית. ב-1962 קיבל תואר ראשון בפרמקולוגיה מאוניברסיטת קולומביה וב-1966 קיבל דוקטורט מאוניברסיטת מינסוטה. בתאריו המתקדמים, חקר את המסלול של עצבוב הלב באמצעות נוירונים, ושחרור הנוראפינפרין. נושא המחקר המרכזי שלו היה פרמקולוגיה, והנושא המשני היה פיזיולוגיה של מחזור הדם-לב. בתקופה זו לימד אותו בין היתר פול בויר, זוכה פרס נובל לשנת 1997.

לאחר סיום הדוקטורט, עשה בתר-דוקטורט במכונים הלאומיים לבריאות, ובתקופה זו הכיר בין היתר את ג'וליוס אקסלרוד, חתן פרס נובל לשנת 1970. בשנת 1968 התחיל לעבוד בנוברטיס, כראש התוכנית לביוכימיה ונגד דלקות. תחת תוכנית זו, פותחו תרופות, ובהן דיקלופנק, תרופה נוגדת דלקות שאינם סטרואידים. בנוסף לעבודתו במחקר לפיתוח תרופות, החברה איפשרה לו גם לעסוק במחקר בסיסי. בצורה זו הגיע לחקור את ה-cyclic GMP ‏(cGMP).

אחרי האיחוד של החברה עם חברת התרופות סיבה, ב-1973, חזר איגנרו למחקר והוראה באקדמיה. הוא קיבל משרה כעוזר מחקר באוניברסיטת טלנה (Tulane University) שבניו אורלינס, שם מאוחר יותר הפך לפרופסור. באוניברסיטת טלנה המשיך לחקור את ה-cyclic GMP, ובעקבות התעניינותו בכלי דם, החל לחקור את הקשר בין חנקן חמצני (NO) ותרכובות חנקניות נוספות ל-cGMP, שהוכח על ידי פריד מורד. בעקבות המחקרים שקרא, עלה לאיגנרו הרעיון ששרירים חלקים, שמקיפים את כלי הדם, יכולים להשתחרר כתגובה לחנקן חמצני והוא פרסם על כך מאמר בשנת 1979.

ב-1984 הבין שהתכונות של חנקן חמצני דומה בתכונותיו לתכונות של חומר שגילה רוברט פ. פורשגוט 3 שנים קודם לכן, שגורם לשחרור שרירים חלקים ומקורו באנדותל (endothelium derived relaxing factor). התכונות של אותו חומר לא היו ידועות באותה תקופה. באותה תקופה, פורשגוט הגיע לאותה מסקנה על הדמיון בין השניים ושניהם הציגו בכנסים ב-1986 את הוכחותיהם על הקשר בין חנקן חמצני לפקטור השחרור של השרירים. במהלך העשור שלאחר מכן, נעשו מחקרים רבים על האפקט של חנקן חמצני כדרך של האנדותל לשחרר שרירים. זה הוביל בהמשך לפיתוח של תרופות לאנשים שיש להם בעיות בזקפה, כגון ויאגרה, וכן תוספי תזונה שנועדו לאנשים עם בעיות במערכת הדם. הוא הצטרף לאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס למחלקה לפרמקולוגיה מולקולרית ורפואית ב-1985.

החל משנת 2003 הצטרף איגנרו להרבלייף כיועץ, ומאוחר יותר הפך לחבר במועצה המדעית של החברה. הוא עוסק בעיקר בייצור של תוספי תזונה לאנשים עם בעיות במערכת הלב-דם וכן לספורטאים. בין יתר תוספי התזונה עליהם עבד היו אומגה 3 וקו-אנזים Q10. עד 2012, שילמה הרבלייף לחברת הייעוץ של איגנרו מעל 15 מיליון דולר. ב-2003 פרסם ב-PNAS מאמר על רכיבים שנמצאו ב-Niteworks, תרופה אותה פיתח ומכר להרבלייף, וכחבר באקדמיה הלאומית למדעים המאמר לא היה צריך לעבור שיקוף (review) ולא היה עליו להציג את הקשרים עם המוצר. אחרי שנחשפו קשריו עם החברה, העיתון פרסם תיקון למאמר שפרסם שחשף את ניגוד העניינים שלו. UCLA ערכו חקירה משלהם והגיעו למסקנה שלא הייתה בעיה בדרך בה פעל איגנרו. איגנרו עצמו הצהיר בצורה פומבית על ניגוד העניינים בנושא, אולם המשיך לפרסם בנושא של חנקן חמצני.

הוא חי עם משפחתו בבוורלי הילס. בנוסף לעבודתו כמדען, איגנרו פרסם ספרים ברפואה עבור הדיוטות. הוא אף מרצה לקהל הרחב בנושאים אלה.

פרסים והוקרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לואיס איגנרו בוויקישיתוף