שארל רישה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שארל רובר רישה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שארל רישה
Charles Richet
Charles Robert Richet nobel.jpg
לידה 26 באוגוסט 1850
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 בדצמבר 1935 (בגיל 85)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי רפואה, פיזיולוגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
ארצות מגורים צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט שארל-פיליפ רובין עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות קולז' דה פראנס עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שארל רובר רישֶהצרפתית: Charles Robert Richet,‏ 25 באוגוסט 1850 - 4 בדצמבר 1935) היה רופא ופיזיולוג צרפתי שהיה חלוץ בתחומי מחקר מגוונים כמו הנוירוכימיה, העיכול, כיווצי השרירים, ויסות החום אצל בעלי החיים ההומיאותרמיים והנשימה. בשנת 1913 הוא זכה בפרס נובל לרפואה ולפיזיולוגיה על תגלית האנפילקסיס. רישה כיהן כפרופסור לפיזיולוגיה בפקולטה לרפואה בפריז בשנים 1887–1925. ברוח התקופה הפך רישה לחסיד האאוגניקה ובשנים 1920–1926 היה יושב ראש החברה הצרפתית לאאוגניקה. בנוסף הקדיש שנים מחייו לעיסוק בתופעות הפאראפסיכולוגיה ובספיריטואליזם כשהאמין שיש להן בסיס פיזיולוגי לא ידוע. היה אקלקטי ופרפקציוניסט בעיסוקיו ותחביביו. [1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארל רובר רישה נולד בפריז בשנת 1850 בשנת בנם של האנטומיסט והכירורג אלפרד רישה (1891-1816),פרופסור לכירורגיה קלינית בפקולטה לרפואה בפריז, ושל אשתו, אז'ני רנואר (Renouard). סבו מצד האם היה המשפטן והפוליטיקאי שארל רנואר (1878-1794),יועץ בבית המשפט העליון של צרפת, שעורר בנכדו את האהבה לספרות, לפילוסופיה ולסוציולוגיה, והרדיפה אחרי החופש, השלום והצדק. סבא רבא שלו היה מהנדס הבניין פייר-סימון ז'יראר (1836-1765). דרך האחרון היה רישה בן דוד של השר ז'וזף קאיו (1944-1863)

רישה למד בתיכון "בונפרט" בפריז, בו התלבט האם להמשיך במסלול מדעי או ספרותי.[2] בעת לימודי הרפואה בפריז עבד רישה כסטאז'ר בבית החולים סלפטרייר. עבד כ interne בחמלקה כירורגית בראשות ל.לה פור (Le Fort) ובאותו זמן הוקסם על ידי הפסיכולוגיה וחקר את תופעות הסהרוריות. בשנת 1869 הוא סיים את לימודי הרפואה עם התואר MD.

תופעות פסיכולוגיות מסוגים שונים -סהרוריות, אנסתזיה עם פיצול אישיות, השראת הזיות מלאכותיות, אותן ראה במחלקה הכירורגית הביאו אותו לוותר על הקריירה כירורגית ולהתמחות בפיזיולוגיה. לצורך התמחותו, בשנים 18731875 תוך כדי סטאז' במחלקת נשים למד רישה היפנוזה וערך ניסויים היפנוטיים. ז'אן-מרטן שארקו התחיל בשנת 1878 במחקריו המפורסמים על ההיפנוזה, בין היתר, גם בהשפעת רישה. בשנים 18761882 עבד רישה במעבדה של אטיין ז'ול מארה בקולז' דה פראנס על מנת ללמוד את השיטות הגרפיות שמארה השתמש בהן לשם קליטת התנועות. כמו כן השתלם רישה במעבדה הכימית של מרסלן ברטלו ובמעבדה הפיזיולוגית של אלפרד וולפיאן בפקולטה לרפואה. בנוסף עבד גם אצל קלוד ברנאר ואצל וורץ. השתלם גם בבדיקות היסטולוגיות אצל שארל רובן וערך מחקרים על מערכת העיכול של הדגים בתחנה לביולוגיה הימית שבניהולו של פול בר (Paul Bert).ב-1876 עבד לצד המנתח אלפרד ורניי.(Verneuil).

רישה סיים את עבודת הדוקטור שלו למדעים בתחום הפיזיולוגיה בשנת 1878.נושא העבודה היה "מחקרים ניסויים בקליניקה בנוגע לכושר התחושה - Études expérimentales en clinique sur la sensibilité, התמנה מיד ל-professeur aggrégé לפיזיולוגיה לצידו של וולפיאן. משנת 1883 לימד בעצמו קורס לפיזיולוגיה במסגרת הפקולטה לרפואה. החל משנת 1887 ועד 1925 כיהן כראש הקתדרה לפיזיולוגיה בפקולטה לרפואה.

פעילותו האקדמית והמדעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1887 התמנה פרופסור ראש הקתדרה לפיזיולוגיה בפקולטה לרפואה ובשנת 1898 נבחר לאקדמיה לרפואה.

רישה היה למשך 24 שנה עורך כתב העת המדעי "Revue Scientifique" והחל מ-1917 היה עורך שותף לז'ורנל לפיזיולוגיה ולפתולוגיה כללית (Journal de Physiologie et de Pathologie Générale). על סמך מחקריו במעבדה לפיזיולוגיה הוא פרסם מחקרים בתחום הפיזיולוגיה, הכימיה, הפתולוגיה הניסויית, הפסיכולוגיה הנורמלית והפתולוגית ובתחומים אחרים.

בתחום ויסות החום[עריכת קוד מקור | עריכה]

רישה ביצע מחקרים בתחום מנגנון ויסות החום אצל בעלי חיים הומיאותרמיים. בשנים 1885–1895 חקר את המנגנונים - באמצעות נישום היתר (פוליפנאה) והצמרמורת - שדרכם בעלי החיים שנמנעת מהם ההזעה העורית, מתגוננים נגד התחממות-יתר.

סרותראפיה וטיפולים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניסוייו במישור הטיפולים הניסויים בנובמבר 1888 הראה רישה כי דם בעלי חיים שחוזנו נגד זיהום עשוי לגונן מפני אותו זיהום. תוך יישום עקרון זה במקרה השחפת, ב-6 בדצמבר 1890 ביצע רישה את ההזרקה הטיפולית הראשונה של נסיוב דם (סרותראפיה) אצל אדם.

בשנת 1900 מצא שארל רישה כי תזונת חלב ובשר נא ("זומותראפיה") יכלה לרפא כלבים חולי שחפת.

בשנת 1901 מצא שאם הפחית את כמות המלח (נתרן כלוריד) במזון, חולי הכפיוןן יוכלו להוריד את המנות המועילות של אשלגן ברומיד מ-10 גרם ל-2 גרם בלבד.

אנפילקסיס[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילויו את האנפילקסיס זיכתה אותו בפרס נובל בשנת 1913. אנפילקסיס היה המושג שהמציא רישה בשנת 1902 ככינוי לתגובה, לפעמים קטלנית, של הפרט, שעבר סנסיטיזציה על ידי הזרקה בשריר של קולואיד או חלבון או רעלן מסוים, להזרקה שנייה במנה קטנה של אותו חומר. האנפילאקסיס בפרט והיווצרות נוגדנים בכלל תוארו על ידי רישה כ"זיכרון הומורלי של כל ההזרקות ושל כל הזיהומים הקודמים". התגלית אירעה בעת קרוז מדעי לאיים האזורים, במימון הנסיך אלבר של מונקו, כשיחד עם פול פורטייה, הזריק רישה תמצית זרועות של שלפוחן מצוי לכלב. כתוצאה של זריקה ראשונה זו לא קרה כלום. לעומת זאת זריקה שנייה הייתה קטלנית. תוצאה זו נוצרה עקב סנסיטיזציה לאותו חומר בעקבות הזריקה הראשונה. האנפילקסיס היא חלק מתהליך חיסוני.

מאוחר יותר הוכיח גם קיומן של תופעות אנפילקסיס פאסיבי ואנפילקסיס in vitro. הסתבר לו כי הזריקה של חומר חלבוני משנה עמוקות ולתמיד את ההרכב הכימי של נוזלי הגוף. מחקר זה עזר להבנת רגישויות-היתר האימונולוגיות ומחלות כמו קדחת השחת, אסתמה ותגובות אלרגיות אחרות לחמרים זרים והסביר תופעות של הרעלה ומוות פתאומי שקודם היו בלתי מובנות . כבר בשנת 1913 נכתבו בסוגיית האנפילקסיס מעל 4,000 תזכירים. רוב מחקריו של רישה בתחום האנפילקסיס פורסמו בבטאון "Travaux du Laboratoire de la Faculté de Médicine de Paris (הוצאת Alcan בפריז, 6 כרכים בשנים 1890–1911).

מחקרים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבולטים מבין מחקריו האחרים הם:

  • 1878 - Suc Gastrique chez l'Homme et chez les Animaux (מיץ הקיבה אצל האדם ואצל בעלי חיים)
  • 1881 - Leçons sur les Muscles et les Nerfs (שיעורים על השרירים והעצבים)

בתחום חקר השרירים והעצבים פרסם רישה בשנת 1879 שני מאמרים על הפיזיולוגיה של השרירים והעצבים אצל סרטנים. תוך כדי ניסוייו על התחושה והשרירים במעבדתו של אטיין מארה הוא גילה כי שרירי הרגליים של הסרטנים מגיבים רק לגרויים חוזרים ונשנים בקצב מסוים ושאם ממשיכים בגרוי היקפם של כיווצי השרירים גדל, תופעה שהוא כינה addition latente (באנגלית latent summation חיבור לטנטי, או יותר מדויק- חיבור של השפעות לטנטיות).[3][4] אחרי שהתנסה בהיפנוזה וחקר במחלקות בתי החולים תופעות כמו סהרוריות, הזיות מושרות, אנסתזיה עם פיצול אישיות וכו', בשנת 1884 חיבר רישה Essai de Psychologie Générale - (מסה לפסיכולוגיה כללית). ב-1885 הקים עם שארקו, פייר ז'אנה ותאודול ריבו את החברה הצרפתית לפסיכולוגיה פיזיולוגית. ב-1889 היה למזכיר הכללי של הקונגרס הראשון לפסיכולוגיה הפיזיולוגית, לצידו של שארקו שהיה יושב ראש.

ב-1914 נבחר כחבר באקדמיה הצרפתית למדעים.

רישה היה גם בונה חופשי וחבר בלשכת "קוסמוס" של הבונים החופשים בפריז. [5]

בזמנו הפנוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט לפעילותו המדעית התעניין רישה בפוליטיקה ובספיריטואליזם, בפסיכולוגיה, בפילוסופיה וסוציולוגיה, מימי לימודי הרפואה כתב מחזות, משלים ושירים בסגנון עתיק.

למען דרייפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרשת דרייפוס ראה רישה דוגמה לעוות משפטי. הוא תמך בעמדתו של הסופר אמיל זולה שניהל מאבק למען זיכויו של אלפרד דרייפוס.

אאוגניקה ותורת הגזעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו רופאים וביולוגים רבים בתקופתו האמין רישה ב"היגיינה של הגזע" ונמנה עם חסידי האאוגניקה. לפי אידאולוגיה זו תמך בעיקור ובאיסור הנישואים אצל בעלי פיגור שכלי ועידוד ילודה אצל אנשים מחוננים. כפי שציין הפסיכולוג גוסטב יהודה (Jahoda) האמין רישה גם באי שוויון הגזעים, למשל ב"נחיתות" השחורים, השקפות מסוג זה באו לידי ביטוי בספרו "La Sélection Humaine ("ברירת המין האנושי") משנת 1919

פציפיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי מלחמת פרוסיה-צרפת בשנת 1870 הקדים רישה את צו הגיוס כדי להילחם למען הגנת ארצו. בהמשך ביטא רעיונות פציפיסטים. הוא ראה בפציפיזם סוג של אאוגניקה, אמצעי לשמירת הפוטנציאל העצום הטמון בבני אדם והעלול להיהרס במלחמות. בשנת 1902 עמד רישה בראש משלחת פציפיסטית צרפתית קבועה כשהמזכיר הכללית שלה היה לוסיין לה פואייה. פריצת מלחמת העולם הראשונה ב-1914 קוממה אותו. כתב מספר מסות נגד המלחמה ולמען השלום, אחד מהם נקרא Coupables "האשמים" (1916).

"המלחמה שפרצה ב-1 באוגוסט 1914, כתב רישה בשנת 1916, כבר הביאה 5 מיליון הרוגים, 12 מיליון פצועים, שהפכו ברובם לנכים. כ-17 מיליון בני אדם שהיו האליטה של הנוער האירופי, היפים ביותר, האמיצים ביותר. שני מיליון אזרחים, נשים, טף, זקנים, נספו ממחסור ורעב... למשך שנתיים אף תושב באירופה לא העז לחייך... זהו יבול הפשע העצום הזה. קיימים אשמים?"

הציע במקום השימוש במלחמות שבני הפלוגתא יפנו לבית דין לבוררות בינלאומי. סבר שאחד הפרתונות הוא חקיקה משותפת אירופית. בסיכום לספרו שצוטט קודם, בעמוד 265 כתב:

די לשפיכת הדם, די לדמעות, די למכאוב...על כל מדינה ריבונית להיכנע בפני ריבונות עליונה, היא זו של המשפט"

.

בעיצומה של המלחמה, בגיל 66 ערך סיור באיטליה, וברומניה, מדינות "אחיות לטיניות", וברוסיה, שבה היו לו תלמידים רבים, כדי לעודד את המאמצים לוותר על מנהג המלחמה. בשובו לצרפת ביקר ביחידות צבאיות וחקר את תופעת ההלם הנפשי אחרי הפגזות. בביתל החולים הצבאי בלה קוט סנט אנדרה במחוז איזר יישם את שיטת הזומותראפיה (שימוש באכילת בשר נא) אצל חיילים שלקו בשחפת.

אחד מחלוצי התעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הז'ירופלן הראשון של ברגה ורישה, 1907

בעקבות ניסוייו של מארה על מעוף הצפורים, התחיל רישה להתעניין בתעופה. בסביבות 1895 כידיד של משפחת ברגה, שניהלה מפעל עצמאי לאלקטרוטכניקה בעיר דואה, התחיל רישה לעורר את עיניין בני המשפחה, האחים ז'אק ולואי ברגה, בבניית אווירונים. הם אכן פיתחו מאוחר יותר כלי טיס נשלט עם המראה אנכית ומונע במנוע בנזין חזק (45–50 כוח סוס) מסוג "אנטואנט" V8, שהיווה פריצת דרך באותו זמן. בשנת 1907 הצליחו לבנות אוטוג'ירו שהיה אחד המטוסים הניסויים הראשונים שהצליחו להתרומם מעל האדמה בכוחות עצמם. האווירון הניסויי שתוכנן ונבנה על ידי האחים לואי וז'אק ברגה (Breguet) בשיתוף פעולה עם רישה נודע כ "ז'ירופלן ע"ש ברגה-רישה" (Breguet-Richet Gyroplane) ונוסה במגרשים הסמוכים למפעל של משפחת ברגה. ב-24 באוגוסט או אולי ב-19 בספטמבר, לפי מחברים שונים, הוא התעלה לראשונה לגובה של 50 סנטימטר. הז'ירולפן הצליח לאחר מכן להתרומם לגובה של 1.52 מטר ב-29 בספטמבר 1907. לואי ברגה ורישה הציגו אותו בפני האקדמיה למדעים וב-1908 הקימו ביחד חברה לבניית כלי טיס. הז'ירופנים ברגה-רישה נחשבים בין מבשרי המסוקים. [6]

פאראפסיכולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לינדה גאזרה, אחד ה"מדיומים" שעוררו את התלהבותו של רישה, בשנת 1909

רישה התעניין מאוד בפסיכולוגיה, לרבות בהיפנוזה. העניין בתחומים אלה הביאו אותו גם לנושא ההתפסיה העל-חושית. כמדען שיער כי קיים הסבר חומרי לתופעות המוגדרות כפאראפסיכולוגיות. הוא סבר ש"ההסבר הפשוט ביותר והרציונלי ביותר ל"מטאפסיכיזם הסובייקטיבי" הוא לשער את קיומו של כושר לקוגניציה על-נורמלית... המאפשר הפעלה של האינטליגנציה האנושית על ידי ויברציות מוסימות שאינן ממשפיעות על החושים הנורמליים".

מאוחר יותר כתב רישה על החוש השישי בו ראה כושר לתפוס ויברציות היפותטיות והוא דן בהשערה הזאת בספרו "חושנו השישי" (1928). אף על פי שהאמין בתפיסה העל-חושית הוא שלל את החיים לאחר המוות או את קיומן של רוחות רפאים. בשנת 1894 המציא את המונח "אקטופלזם" - חומר משוער המושלך מן הגוף של המדיום והיכול להסביר את הכושר העל-נורמלי של מדיומים מסוימים. הוא שלל כבלתי מדעית את ההשערה הספיריטואליסטית כי ההסבר של כישורי המדיומים נוגע לרוחות רפאים. "נראה לי בלתי זהיר, הוא כתב, לאמץ אתץ ההשערה הספיריטואליסטית... היא נראית לי עדיין (לכל הפחות לעת עתה) כלא סבירה., מכיוון שסותרת (לפחות לכאורה) נתונים מדויקים ומוגדרים יותר של הפיזיולוגיה, לעומת זאת השערת החוש השישי שהוא מונח פיזיולוגי חדש, אינה סותרת במאומה את מה שלמדנו מן הפיזיולוגיה. משום כל, אף על פי שבמקרים אחדים נדירים הספיריטואליזם מספק הסבר פשוט לכאורה, אינני מסוגל לקבל אותו. לא היינו מבינים את ההיסטוריה של הוויברציות הבלתי ידועות הללו המיוצאים מן המציאות - מציאות שבעבר, מציאות בהווה או מציאות עתידית -ללא ספק היינו מעניקים להן חשיבות יוצאת דופן. ההיסטוריה של גלי הרץ הוכיחה לנה את נוכחותן של ויברציות אלה בכל מקום בעולם החיצון, בלתי נתפסים לחושינו". בשנת 1905 נבחר רישה ליושב ראש ה"חברה לחקר הנפש". בבריטניה.

מתוך סקרנותו לגבי התופעות הנ"ל נכח רישה בביצועים של מספר "מדיומים" מפורסמים בתקופתו.

בשנת 1884 הוא התוודע ל"מדיום" אוזאפיה פלדינו באמצעותו של אלכסנדר אקסקוב.

בתחילת המאה ה-20 התפרסם, בין השאר, חואקין מריה ארגמסייה, שכונה "הספרדי בעלי עיני הרנטגן" על כי טען שהוא מסוגל לקרוא כתב יד או מספרים על קוביות המוסתרות בקופסאות מתכת. רישה והפאראפסיכולוג גוסטב ז'לה (Geley) נכחו במופעי ארגמסייה והתשכנעו כי היו לו כוחות נפשיים אמיתיים. בסופו של דבר בשנת 1924 חשף הרי הודיני כי היה מדובר בתרמית. ארגמסייה ידע להעיף מבט דרך המחסום בעיניים ולהרים את שולי הקופסאות כך שיוכל להציץ לתוכן מבלי שאחרים ישימו לב.

בשנים 1905–1910 השתתף רישה בסיאנסים של המדיום לינדה גאזרה. הוא טען שגאזרה היה מדיום אמיתי שידע לבצע תרגילי פסיכוקינטיקה - כלומר להזיז חפצים מרחוק. הוא ראה איך חפצים שונים נעים לבד בתוך חדר הסיאנס. עם זאת כבר בשנת 1911 נחשף סוד הצלחותיה של גאזרה גם כן הודות לתרמיות. בעקבות גאזרה חקר רישה גם מדיומים אחרים כמו אווה קרייר, ויליאם אגלינטון, פסקל פורתוני, סטפאן אוסווייצקי ורפאל שרמן. ג'וזף מקקייב סבר שרישה הלך שבי אחרי תרמיות של ה"מדיומים" אווה קרייר ואוזאפיה פאלאבינו (אצל האחרונה בשנת 1906, גם בחברתם של פייר ומרי קירי שהיו גם מרותקים מהנפלאות של המדיומים). ההיסטוריונית רות ברנדון מתחה ביקורת על תמימותו של המדען לגבי המופעים הפאראפסיכולוגיים וטענה הוא טעה מתוך רצון להאמין וסירובו לקבל כל נתונים שסתרו את אמונתו.

רישה הקים בשנת 1890 את כתב העת Annales des Sciences Psychiques ששינה את שמו ב-1920 ל- Revue Métapsychique. בשנת 1919 היה רישה ליושב ראש לשם כבוד של המכון המטאפסיכי הבינלאומי בפריז ובשנת 1930 נבחר ליושב הראש במשרה מלאה של המכון.

כתביו בנושאי הפסיכולוגיה והפאראפסיכולוגיה:

  • 1905 - עם ג'.מקסוול - Metapsychical Phenomena: Methods and Observations -London: Duckworth
  • 1909 -
  • 1922 - Traité de Métapsychique (ספר לימוד למטאפסיכיקה)
  • 1923 - Thirty Years of Psychical Research (10 שנה של מחקר הנפש)
  • 1928 - Notre Sixième Sens (חושנו השישי)
  • 1931 - L'Avenir et la Prémonition (העתיד וחיזויו)
  • 1933 - La Grande Espérance (התקווה הגדולה)
  • 1935 - Au Secours (הצילו)

חייו הפרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארל רישה היה נשוי משנת 1877 לאמלי אוברי. לזוג נולדו חמישה בנים - ז'ורז', ז'אק, שארל, אלבר ואלפרד - ושתי בנות - לואיז, אחרי הנישואים לואיז לנה (Lesné) ואדל, אחרי נישואיה אדל לה בר (le Ber).

שארל רישה הבן היה לימים, בדומה לאביו, פרופסור בפקולטה לרפואה בפריז וכך גם בנו - גבריאל רישה. בימי הכיבוש הנאצי בצרפת נשלח שארל רישה הבן למחנה הריכוז בוכנוולד. גבריאל רישה (2014-1916) היה נפרולוג וחבר באקדמיה הצרפתית לרפואה.

רישה אהב לשחק שחמט, ברידג', Boules ואף המציא גרסה חדשה של משחק הקלפים "ויסט" שהוא קרא לה "גובפיש".[7]

שארל רישה הלך לעולמו ב-4 בדצמבר 1935 בפריז.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1895-1912 - ערך לקיסקון לפיזיולוגיה (Dictionnaire de Physiologie)ב-9 כרכים.
  • 1933 Souvenirs d'un Physiologiste (זכרונותיו של פיזיולוג)

פרסים ואותות הוקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1898 - חבר באקדמיה לרפואה בצרפת
  • 1913 - פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה
  • 1914 - חבר באקדמיה הצרפתית למדעים
  • 1926 - הצלב של אות לגיון הכבוד של צרפת

ציטוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסקרנות היא החובה הראשונה של כל מדען

(מתוך "זיכרונות של פיזיולוג")

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Stewart Wolf Brain,Mind and Medicine - Charles Richet and the Origins of the Physiological Psychology Transactions Publishers, New Brunswick and London 1993
  • Michele Moramarco La Massoneria ieri e oggi De Vecchi, Milano (1977

מהדורה ברוסית, Masonstvo v proshlom i nashtoiashchem (Progress, Moskva 1990)

  • Frederic Holmes Charles Robert Richet in Complete Dictionary of Scientific Biography Gale library 2008
  • Alfred Binet -(revue) - Ch. Richet Addition, Dictionnaire de psychologie, Alcan I pp.145-151 L'Année psychologique 1895 vol.2 nr.1 pp.603-604
  • Jerome van Wijland( dir) Charles Richet Presses universitaires de Rennes 2015,
  • E.Osty Charles Richet 1935

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • K.Munson Helicopters and Other Motorcrafts Since 1907 1968
  • 1969 C.Gablehouse Helicopters and Autogiros,
  • 1984 -G.Apostolo The Illustrated Encyclopedia of Helicopters ,
  • K.Wiese et al.Frontiers in Crustacean Neurobiology, Springer Basel AG 1990, ,

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שארל רישה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]