ז'ול בורדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ז'ול בורדה
Jules Bordet
1870 –‏ 1961
Jules Bordet nobel.jpg
תרומות עיקריות
חקר המיקרוביולוגיה
אימונולוגיה - גילוי פעולת מערכת המשלים במנגנון החסינות ההומוראלית, האבחון הסרולוגי של העגבת
גילוי החיידק גורם של מחלת השעלת
נתונים נוספים
ענף מדעי רפואה
נולד 13 ביוני 1870
נפטר 6 באפריל 1961 (בגיל 90)
ארצות מגורים בלגיה
פרסים והנצחה

פרס נובל לרפואה לשנת 1919

ז'ול ז'אן בטיסט ונסאן בורדהצרפתית: Jules Jean Baptiste Vincent Bordet,‏ 13 ביוני 1870 סואני - 6 באפריל 1961) היה רופא בלגי, מיקרוביולוג ואימונולוג, שזכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1919. אחד מחלוצי האימונולוגיה, שמו של בורדה נקשר לתגליות בתחום חקר מערכת החיסון והנסיוב, גילוי פעולת מערכת המשלים במנגנון החסינות ההומוראלית, האבחון הסרולוגי של העגבת ובגילוי החיידק "בורדטלה פרטוסיס" (Bordetella pertussis), הקרוי לפי שמו והגורם של מחלת השעלת.

רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'ול בורדה נולד בשנת 1870 בסואני, עיירה במחוז אנו, הנמצאת במרחק כ-40 קילומטר דרומית-מערבית מבריסל, כבנם השני של שארל בורדה, מורה, וסלסטין לבית ונדנאבלה (Vandenabeele). משפחת האב הגיעה לתחומי בלגיה במאה ה-18 מרולמפון שברמת לאנגר בצרפת והתיישבה בליאז'. אביו של המדען עצמו היה יליד ליאז' והגיע לסואני כדי לעבוד בבית ספר המקומי.

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1874 אחרי שהאב התקבל לעבודה בבית הספר היסודי école moyenne של סקארבק, אחת מערי המחוז בריסל, המשפחה עברה לגור בבריסל, בבית 48 ברחוב דה לה רוש (De la Ruche), ממול לככר פוגה (Place Pogge).[1][2]. יחד עם אחיו הבכור, שארל (יליד 1868) למד ז'ול אצל אביו בבית הספר הנ"ל ולאחר מכן, מגיל 10 ועד גיל 16 בתיכון "אתנה רויאל" השוכן ברחוב דו שן (Du Chêne) והנושא כיום את שמו. ציוניו בתיכון לא היו כולם טובים ולפעמים אף קיבל הערות על "חוסר משמעת"[3]. הוא נמשך במיוחד לכימיה ואף בנה בבית מעבדה קטנה. כבר בגיל 16 התקבל, יחד עם אחיו הבכור, ללימודי רפואה באוניברסיטה החופשית השל בריסל. מוקסם במיוחד מהניסויים במעבדות של הפיזיולוג פול אז'ה (Paul Héger) ‏ (1925-1846) ושל הפיזיולוג והבוטנאי לאו אברהם אררה (Léo Abram Errera)‏ (1905-1858), בורדה התחיל להתעניין עוד בתקופת הלימודים במחקרים בתחום החיסון והמיקרוביולוגיה. את השנתיים הראשונות של הלימודים הצליח לדחוס לתוך שנה אחת. כך שבגיל 22 קיבל כבר את התואר דוקטור ברפואה, בו זמנית עם אחיו שארל.[4]. בשנת 1892, שנת סיום לימודי הרפואה, פרסם בורדה ב"אנאל (שנתון) של מכון פסטר" מאמר על הסתגלות החיידקים (במקור:"נגיפים") בגופם של בעלי החיים שקיבלו חיסון. על עבודה זו קיבל מלגה מטעם הממשלה הבלגית כדי להשתלם במכון פסטר המפורסם בפריז. לפני שיצא לפריז עבד בורדה כרופא זוטר בבית החולים הימי "רוז'ה דה גרימברג" Roger de Grimberghe במידלקרקה.

השנים בפריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שבע שנים, בין 1894 - ובין 1901 עשה בורדה בפריז עבודות מחקר במעבדתו של איליה מצ'ניקוב במכון פסטר. מצ'ניקוב גילה זמן לא רב לפני כן את תופעת הפגוציטוזה של בקטריות על ידי תאי הדם הלבנים (לויקוציטים), שהיא ביטוי של ה"חסינות התאית". במעבדתו של מצ'ניקוב התידד בורדה עם חוקרים אחרים כמו יון קנקטקוזינו, אוגוסט מארי, סלימבני ואלכסנדר בזרדקה. במכון פסטר עבר בורדה בשנים 1896-1895 קורס למיקרוביולוגיה ובשנת 1896 השיג באוניברסיטת בריסל תואר של "דוקטור מומחה".

חסינות ההומוראלית" או "תאוריית שני החומרים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד מצ'ניקוב היה משוכנע בתפקיד העיקרי של הפגוציטוזה בחסינות נגד חיידקים, חוקרים אחרים הוכיחו שגם הדם השלם יכול להרוג חיידקים, למשל את הבצילים של הגחלת. כפי שהוכיח נוטאל בשנת 1888 אם הדם עבר חימום, הוא היה מאבד את היכולת הזאת.[5] בשנת 1894 חוקר גרמני בשם ר.פ.י. פייפר הוכיח שחיידקי כולרה (ויבריו Vibrio cholerae) שהוזרקו לתוך חלל הצפק של חזירי ים שהחלימו ממחלת הכולרה, נהרגו במגע עם נוזל הצפק. התופעה נודעה כ"תופעת פייפר" או "תופעת פייפר-איסאייב".[5]. הזרקת נסיוב מחזירי-ים שהחלימו מכולרה (נסיוב היפר-חסין) לצפק של חזירי ים הגנה על האחרונים באמצעות ליזה של החיידקים - בקטריוליזה. עת שחקר את תופעת פייפר "אין ויטרו" מצא בורדה שהנסיוב שהופק מחזיר ים מחוסנים אחרי המחלה אינו הורג את החיידקים אלא גורם ל"אגלוטינציה שלהם בקבוצות.

גילה כי האפקט הבקטריוליטי של נוגדן ספציפי נרכש מוגבר באופן משמעותי "אין ויוו" ( in vivo) על ידי נוכחות מרכיבים מולדים של הנסיוב הנקראים "אלקסין", אשר ידועיים בימינו תחת השם "משלים" ("קומפלמנט") או "מערכת המשלים". גילוי המשלים התרחש בזמן שבורדה את חקר בעקבות פייפר את חיידקי כולרה. נסיוב של ארנב מחוסן נגד החיידק, "אנטיסרום", גרם לליזה של החיידקים (בקטריוליזה). אם ה"אנטיסרום" הוחזק קודם, למשך כמה זמן, בטמפרטורה של 56°C(שהייתה נהוגה ב"אטובות" על מנת למנוע התכה של הפאראפין) הבקטריוליזה לא התרחשה. לעומת זאת החיידקים שהיו קודם נעים בחופשיות, הפכו ל"משותקים", לא יכלו לנוע. אם נוסף נסיוב טרי, שלא הוחזק בחום ולא כלל נוגדנים, השיג בקטריוליזה של החיידקים. מכאן הסיק בורדה כי הפעילות של הנסיוב נגד החיידקים תלויה בשני מרכיבים: מחד - נוגדנים אנטי-כולרה שנוצרו באופן ספציפי אחרי חיסון ושעמדו בטמפרטורה של 56°C, ומאידך חומר לא ספציפי, רגיש לחום (תרמולבילי), שנקרא "אלקסינה" על ידי בורדה, ו"משלים" על ידי פאול ארליך. המשלים גורם לבקטריוליזה אך רק בנוכחות הנגדנים[6]

הוא הוכיח שהבקטריוליזה נוצרת הודות לפעולה משותפת של שני גורמים: אחד - חסר ספציפיות ורגיש לחום (תרמולבילי) - "האלקסין" (שם שהומצא על ידי בוכנר בשנת 1892) או "המשלים" (שם שהוצע על ידי פאול ארליך) והשני - חומר ספציפי יציב בחום (תרמוסטבילי), הנוגדן, הגורם ל"סנסיביליזציה" של החיידק לפעולה הבקטריוליטית של האלקסין. הוא הוכיח שהאגלוטינציה הקודמת לליזה נגרמת על ידי הנוגדנים, ללא התערבות ה"משלים".

תגובת הקיבוע של המשלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבריסל, יחד עם גיסו, אוקטב ז'אנגו (Gengou) המשיך בורדה את המחקריו האימונולוגיים. בשנת 1898 בורדה תיאר הרס של תאי דם אדומים זרים שנוספו לנסיוב שבו נמצאו חיידקים, תופעה הנקראת המוליזה. במנגון שלה דומה לבקטריוליזה, בהשתתפות ה"משלים". ביחד הם הגיעו למסקנות הבאות: 1. החיידקים עוברים "סנסיביליזציה" (הכנה) באמצעות נוגדנים ספציפיים המתחברים אליהם ויוצרים קומפלקסים נוגדנים-אנטיגנים.2. המשלים מתחבר לקומפלקסים נוגדן-אנטיגן.3. בעקבות הקיבוע של המשלים, נוצרת בקטריוליזה - הרס הקרום החיצוני של החיידקים 4. אם מוסיפים כדוריות אדומות אחרי הבקטריוליזה, הן נשארות שלמות מפני שכל ה"משלים" החופשי נקבע בקומפלקסים אנטיגן-נוגדן. בשנים 1903-1901 חקר ה"תגובות של קיבוע המשלים" הוביל למבחנים הסרולוגיים לאבחון העגבת, במיוחד תגובת וסרמן או בורדה-סרמן. שיטה זאת משמשת היום מבחנים סרולוגיים במחלות רבות כמו: זיבה, נחרת (מורווה), טיפוס הבטן, שחפת, אמביאזיס וכו'.

על סמך תופעה זו התפתח האבחון הסרולוגי - המגלה את המגע של הנבדק עם חיידקים ספציפיים. אם תאי דם האדומים נשארים שלמים אחרי שהתווספו לנסיוב נוגדן ספציפי לחיידק מסוים, נוגדן ספציפי ל"משלים" ונוגדן ספציפי לתאי הדם האדומים, זהו סימן לנוכחותו של אותו חיידק.[7]

בדרך זו נסללה דרך גם לגילוי סוגי הדם, סוגי תאי דם לבנים (לויקוציטים), על שימושיהם במתן עירויי דם, בהשתלות ובאבחון כתמי דם ברפואה המשפטית.[8][9]

המאבק בדבר הבקר. שליחותו של בורדה בדרום אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1896-1898 נשלח בורדה יחד עם החוקר הפולני יאן דאניש במשלחת לדרום אפריקה מטעם חברה צרפתית. הם היו אמורים לסייע לממשלת הרפובליקה הדרום אפריקאית במציאת שיטת חיסון נגד דבר הבקר, מחלה נגיפית שעשתה שמות בקרב עדרי הבקר בעולם. אחרי כישלון השיטה של המשלחת הגרמנית בראשותו של רוברט קוך שהשתמשה בהזרקת מרה, הצוות המורכב מבורדה, דאניש והשווייצרי ארנולד טיילר המציאו שיטה המבוססת על הזרקת נסיוב "היפראימוני" שהופק על ידי הזרקת דם מודבק לבעל חיים שהחלים לא מזמן מהמחלה. השיטה נתנה אחר כך השראה לצוות הגרמני והדרום אפריקאי (טרנר וקולה). בורדה, יחד עם דאניש וטיילר הקימו שרות מרכזי בפרטוריה ועשרה מרכזים בכפרים. מאוחר יותר, בשנת 1920 בורדה היה חבר בוועדה למען המאבק במגפת דבר הבקר שפרצה באורוות של נמל אנטוורפן שבהן שהו קבוצה של פרי זבו שוהבלו מהודו בדרך לברזיל .[10]

בראש המכון פסטר הבלגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1901 עזב את פריז לפי הזמנת מועצת המחוז ברבנט כדי להתמנות המנהל הראשון של המכון הבטריולוגי ולמאבק בכלבת בבריסל. בהסכמת אלמנתו של לואי פסטר מכון זה קיבל בשנת 1903 את השם "המכון פסטר של ברבנט" והוא נוהל על ידי ז'ול בורדה עד שנת 1940. המכון פסטר בבריסל, שהוקם ברחוב דו רמורקר 28 (rue du Remorqueur) הוא היחיד בעל שם זה שאינו סניף של המכון פסטר מפריז.[11]. עם זאת בשנת 1933, אחרי מותם של רו וקלמט, התמנה ליושב ראש המועצה המדעית של מכון פסטר בפריז.

גילוי גורם השעלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחד עם אוקטב ז'נגו (Gengou) הוא בודד בשנת 1906 את החיידק בורדטלה פרטוסיס בתרבית טהורה שהופקה בסביבה עתירת דם על בסיס תמצית תפוחי אדמה ("סביבת בורדה -ז'אנגו") והוכיח שהוא הגורם למחלת השעלת. החיידק נודע גם כ"בציל" בורדה-ז'אנגו. בהמשך נתגלו או מינים של חיידקי בורדטלה, ביניהם הבורדטלה ברונכוספסטית. בשנת 1907 יחד עם פאלי (Fally), בורדה גילה גם החיידק גורם של דיפתריית העופות. בשנים 1910-1907 תיאר לראשונה את הגורם של הברונכופנוימוניה של הבקר - מיקופלזמה בשנים 1919-1901 מחקריו בסוגיית התוגבה נוגדן-אנטיגן הביאו אותו למסקנה שהחיבור ביניהם נעשה ביחס משתנה (union en proportion variable). בניגוד לתאוריה של ארליך שסבר כי היחס בין כמות נוגדן ולבין כמות האנטיגן בחיבור ביניהם הוא אחיד, בורדה גילה כי כמות הנוגדנים המתחברים לכמות מסוימת של אנטיגן היא תלויה בסך הכל היחס שבין החומרים הפעילים השונים. יחד עם סלסוייק גילה כי השונות האנטיגנית של מיני החיידקים השונים תלויה בסביבה של התרבית. בורדה תיאר את התופעות של קונגלוטינציה (יחד עם סטרנג, 1909) של הקומפלקסים נוגדן-אנטיגן בנוכחות נסיוב של בקר ואת הקו-אגלוטינציה (עם ז'אנגו, 1911). עסק גם בחקר הקרישה, במיוחד יצור התרומבין ותכונותיו.[12]

בשנת 1907 התמנה פרופסור לבקטריולוגיה באוניברסיטה החופשית של בריסל והוא כיהן בתפקיד זה עד שנת 1935.

ב-1916 נבחר כחבר בחברה הממלכתית מלונדון ובשנת 1919 זכה בפרס נובל לרפואה על תגליותיו בתחום החיסון.

בהרצאה בשנת 1916 טען שהבטקריופג, "הנגיף הבלתי נראה" שתואר על ידי פליקס ד'ארל, מיקרוביולוג אוטודידקט צרפתי-קנדי, אינו קיים אלא כחומר כימי- אנזימתי הנמצא בגוף החיידק והמזרז יצירת חלבונים העשויים להרוג את החיידק. אולם מאוחר יותר התברר שד'ארל צדק.

אחרי פריצת מלחמת העולם השנייה שימש כמנהל המעבדה המרכזית לשירותי בריאות של הצבא הבלגי. יחד עם המעבדה התפנה מפני הכיבוש הגרמני לצרפת אבל אחרי כניעת צרפת שב לבריסל. אחרי שפרש לגמלאות באותה שנה, 1940, בנו, פול בורדה ירש את מקומו כמנהל המכון פסטר של בריסל וכפרופסור למיקרוביולוגיה באוניברסיטה החופשית של בריסל שנסגרה כעבור זמן קצר. בשנת 1942 שלטונות הכיבוש אסרו עליו למלא כל תפקיד ציבורי ובשנת 1944 בכלל איומי רצח מצד החוגים הרקסיסטים, נצרך להתחבא לזמן מה אצל קרובי משפחה.

בתום המלחמה, בשנת 1946 בגלל ירידה בראייתו נאלץ בורדה להפסיק כליל את עבודתו במעבדה. בשנותיו האחרונות התגורר יחד עם אשתו בקרבת האוניברסיטה וביקר בה לעתים קרובות. בשנת 1950 במלאת 80 שנה היה במרכז חגיגה שאורגנה על ידי מכוני פסטר בפריז ובבריסל והאוניברסיטה החופשית של בריסל, בנוכחות המלכה אליזבט של בלגיה. נאמו לכבודו אלכסנדר פלמינג מטעם המדענים הזרים, לואי פסטר ואלרי-ראדו, מטעם מכון פסטר, וגסטון רמון מטעם האקדמיה הצרפתית למדעים.

פעילותו הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של ז'ול בורדה בבית הקברות באיקסל

תומך של הפדרציה והאחדות של בלגיה, ז'ול בורדה פעל רבות בין מלחמות העולם לקידום ולוניה והמגזר הפרנקופוני המדינה. היה חבר ב"אספה הוואלונית" ויושב ראש של המועצה התרבותית הפרנקופונית בבלגיה, שנודה בשנת 1938. ב-19 ביוני 1949 חתם לצידם של עוד 52 חברי אקדמיה על עצומה אל היושבי ראש שלבתי הפרלמנט הבלגי שבה נדרשה התייחסות הולמת לוואלוניה כאל אזור בנוטה להידחק הצידה במסגרת בלגיה המאוחדת.[13] ז'ול בורדה נפטר בביתו בבריסל בשנת 1961 בגיל 90 והובא לקבורה בטקס לווייה ממלכתית בבית הקברות איקסל בבריסל. אשתו מארת נפטרה חמשה חדשים לאחר מכן.

בורדה היה פעיל כבונה חופשי, חבר בלשכת מס. 2 "הידידים ה פילנתרופים" של "גראן אוריאן דה בלז'יק" (לשכת "המזרח הגדול של בגליה") בזמנו הפנוי היו לו מספר תחביבים - כמו ספרות, מדעי המדינה ואסטרונומיה.

היה נשוי משנת 1899 למארת לבית לבוז (נפטרה ב-1961), אם שלושת ילדיו: שתי בנות - סימון (שנישאה לפרופסור לדרמטולוגיה מוריס קראפס) ומרגריט (שנישאה לז'אן גובארטס, פרופסור לכירורגיה) ובן, פול בורדה, שבחר גם הוא להיות חוקר בתחום הרפואה.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1919 - פרס נובל לרפואה
  • 1919 - חבר באקדמיה המלכותית לרפואה של בלגיה
  • 1923 - חבר חוץ של האקדמיה הצרפתית למדעים
  • 1930 - הצלב הגדול של מסדר הכתר הבלגי
  • 1930 - יושב ראש של הקונגרס הראשון למקרוביולוגיה, בפריז
  • 1955 - פרס ידידי האזור אנו - יחד עם ז'ול דסטרה וז'ורז' למטר
  • 1937 - החגורה הגדולה של מסדר לאופולד
  • 1938 - עיטור הצלב הגדול של לגיון הכבוד של צרפת עבור תרומתו לתרבות הצרפתית

זכה גם בעיטורים גבוהים של רומניה, שוודיה ולוקסמבורג.

היה דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטאות בקיימברידג', פריז, סטרסבורג, טולוז, אדינבורו, נאנסי, קוויבק, פול, מונפלייה, קהיר ואתונה.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השדרה לאורך בית הקברות איקסל נקראה על שמו. כמו כן -תחנת רכבת באבר, בריסל, והדרך שבין משרד המשפטים ובין מכון בורדה נקרא "רחוב אז'ה-בורדה" לזכרו ולזכר מורו, פול אז'ה.
  • 1939 נחנך המרכז הרפואי ולמחקר אונקולוגי על שם ז'ול בורדה (המכון בורדה) בבריסל
  • ארכיון שלו, שנתרם על ידי נכדיו בשנים 2008-2003, נמצא במכון פסטר בפריז,
  • בשנת 1950 צוייר על ידי הצייר פול דלבו, לפי בקשת מנהל המכון בורדה דאז, אלבר קלוד
  • הונפק בול עם דיוקנו על ידי הדואר הבלגי

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'ול בורדה בוויקישיתוף

Pol Defosse Chronique historique nr. 69,Jules Bordet, membre de la Ligue, La Ligue de l'Enseignement et de l' Education, mise a jour 7/12/2011

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Pol Defosse
  2. ^ אתר המכון "ז'ול בורדה
  3. ^ Pol Defosse
  4. ^ אתר המכון ז'ול בורדה
  5. ^ 5.0 5.1 University of Minnesota Press, 1979, Wesley Spink Infectious Diseases:History of their control עמוד 23
  6. ^ המוליזה אימונית - באתר ביולוגיה ומולטימדיה בצרפתית BMédia
  7. ^ ביוגרפיה באתר המכון ז'ול בורדה
  8. ^ G.Messadié Les Grandes découvertes scientifiques, Bordas, Paris 1988, עמוד 85
  9. ^ ביוגרפדיה באתר המכון ז'ול בורדה
  10. ^ Marc Mammerickx
  11. ^ ביוגרפיה באתר המכון ז'ול בורדה
  12. ^ ביוגרפיה כרונולוגית באתר מכון פסטר בצרפת]
  13. ^ ראה Cent Wallons du siècle Institut Jules Destrée