דרכי לימוד התלמוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף דרכי לימוד בתלמוד)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"קושיא בתלמוד", ציור מאת קרל שלייכר, בערך 1870.

התלמוד הבבלי הוא הטקסט הנלמד ביותר מתוך התורה שבעל פה מאז נכתב ועד ימינו. שכיחות לימוד התלמוד, תפוצת הלומדים בארצות שונות ומגוון הלומדים הובילו להתפתחות סגנונות שונים של לימוד ופרשנות שלו ולדרכים דידקטיות רבות.

אופני הלימוד נבדלים זה מזה בסגנון ובכמה שאלות עקרוניות: שינון הטקסט כפי שהוא לעומת חירותו של הלומד להוסיף ולחדש חידושים משלו; התמקדות בלשון הטקסט ודקדוק בו לעומת פרשנות חופשית לפי רוח הטקסט; קושיות ממובאה למובאה לעומת שאלות של הבנה מהותית יותר; דרכים שונות לאבחנה ולחילוק בין מקרים דומים, ועוד.

שיטות הלימוד עוצבו בהתאם לאופי הלימוד של תלמידי חכמים שפיתחו כיוון משלהם על פי נטייה אישית או סיבות חברתיות. מכיוון שעד העת החדשה תלמידים למדו אצל רבנים שבתחום מגוריהם, דרכי לימוד רבות הן מבוססות מיקום גאוגרפי. כיום הגבולות בין השיטות מטושטשים יותר והלומדים משלבים בין סגנונות. הדבר נובע מכך שכיום המגבלה הגאוגרפית כמעט אינה קיימת, וכי רוב תלמידי החכמים קרובים זה לזה ומושפעים האחד מהאחר.

בחלקה השני של המאה ה-20 התפתחו גישות העוסקות בלימוד התלמוד בדרכים חדשות מתוך עקרונות מטא-פרשניים ואקדמיים, שהבולטת שבהם היא שיטת הרבדים.

שיטות לימוד עיקריות לפי בתי מדרש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסכולות הפרשנות השונות מתפצלות על פי בתי מדרש וישיבות. למעשה, כל אסכולה פרשנית משתמשת בכלים שונים המאפיינים את האסכולות האחרות, ועל פי רוב ההבדלים המאפיינים בין האסכולות נקבעים על פי הבדלי תדירות והבדלי דגש.

תאורטית, ימיהן של דרכי לימוד התלמוד הם כימיהם של לימוד התלמוד עצמם. אלא שמתקופת הגאונים אין בידינו עדויות על שיטת לימוד מסוימת: הגאונים הגבילו את כתיבתם למקצועות מסוימים ולמענה לתשובות שנשאלו, והם נמנעו מלכתוב ספרי פירושים לתלמוד[1], וכפי הנראה דרך הלימוד בישיבות בבל לא כללה פירושים עצמאיים לתלמוד[2]. לכן סקירת דרכי הלימוד מתחילה מסוף ימי הגאונים, עם צמיחתם של מרכזי תורה חדשים באירופה ובצפון אפריקה במאה ה-11, שהביאה עמה תנופה גדולה בכתיבת פירושים לתלמוד.

בספרד ובצפון אפריקה בשנים 1000-1200[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז סוף תקופת גאוני בבל ניכרים הבדלים בין דרכי הלימוד של חכמי המזרח, בני בבל ובני צפון אפריקה וספרד שהושפעו מהם, לבין חכמי צרפת ואשכנז הראשונים. חלק מההבדלים הללו נמשכים עד ימינו. חכמי המזרח חתרו בעיקר להגיע אל המסקנה כלומר אל פסיקת ההלכה, בעוד שחכמי צרפת ואשכנז, כרבנו גרשום ממגנצא ותלמידיו, עסקו בעיקר בפרשנות התלמוד הבבלי.

לדעתם של הרב יצחק אייזיק הלוי[3] והרב בנימין מנשה לוין[4], הסיבות הן היסטוריות ביסודן. לבני המזרח הייתה נגישות למרכזי התורה בבבל, ולכן הם נהגו להפנות אליהם את כל שאלותיהם, ולא היה להם צורך לעמול בעצמם בעיון התלמוד לשם בירור ההלכות והשאלות שנקרו לפניהם. לעומתם, בני איטליה וממשיכיהם בני אשכנז וצרפת, היו רחוקים ממרכזי התורה, ולכן היו חייבים לעמול בעיון בתלמוד ולחלץ ממנו בעצמם את ההלכות המעשיות. כך התפתחה באשכנז וצרפת מתודת לימוד המעמיקה בתלמוד, ובארצות המזרח התפתחה מסורת לימוד שעיקרה שינונם של פסקי הלכה. אך גם בקרב ארצות המזרח הייתה מקובלת דרך העיון התלמודית, ורבים מהפירושים העיוניים הידועים על התלמוד הם מחכמי ספרד, כגון חידושי הרמב"ן הרשב"א והריטב"א.[דרושה הבהרה]

חכמי המזרח יסדו ישיבות רבות כמו הישיבות בראשותם של הרי"ף ורבי יצחק אבן גיאת, וכפי הוראת האמוראים בעלי התלמוד שיש "לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא" היה לימוד התלמוד מופנה בעיקר לפסיקת ההלכה, וכפי שמשתקף בחיבורו של הרי"ף, הכולל אך ורק את ההלכות המעשיות מכל התלמוד[5].

השפעתו של הרי"ף הייתה בעיקר על קהילות צפון אפריקה האחרות, ובהן היו "הלכות הרי"ף" הספר הנלמד ביותר. בספרד המוסלמית התקיימה עדיין מסורת לימודית עשירה, על בסיס תורתם של גאוני בבל, עוד לפני שנחשפו לספרו של הרי"ף, ורבניהם, רבי יצחק אבן גיאת, שמואל הנגיד, רבי ברוך בן יצחק אבן אלבאליה ואחרים, שילבו את לימוד התלמוד עם פסיקת ההלכה של הגאונים, כאשר התלמוד נלמד במישרין לשם כך, ולא בעקיפין מתוך הלכות הרי"ף; אך מאוחר יותר, בתקופה הנוצרית תפסו הלכות הרי"ף את מקומו של התלמוד גם בספרד[6]. כך, רוב החיבורים התלמודיים שהתחברו באותם דורות - מהם ידועים לנו כ-30 חיבורים שונים - סובבים סביב "הלכות הרי"ף" המשמשים להם כנקודת מוצא[7].

גם הרמב"ם ראה בשיטת הפילפול "איבוד זמן ומיעוט התועלת", כפי שכתב באיגרת לתלמידו ר"י בן יהודה, ולדעתו התועלת היחידה בלימוד התלמוד היא רק כאמצעי להגיע על ידו להכרעת ההלכה[8].

שיטת בעלי התוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בעלי התוספות

בעלי התוספות הם קבוצה של כ-300 רבנים שהמשותף לכולם הוא לקיחת חלק בכתיבת פירושים המכונים תוספות על 30 ממסכתות התלמוד הבבלי ועל פירוש רש"י לתלמוד. תחום פעולתם הוא במאות השתים עשרה והשלוש עשרה. מרביתם מחוג תלמידי רש"י באשכנז ובצרפת ומיעוטם באנגליה ובאיטליה.

דרך לימודם של בעלי התוספות הייתה חדשה, והיא הפיחה רוח חיים והתלהבות בישיבותיהם[9]. מחדשי הדרך היו תלמידיו ונכדיו של רש"י, והבולטים שבהם הם הרשב"ם, רבנו תם, רבי יצחק בן שמואל (נינו של רש"י, בדרך כלל מכונה ר"י), ואחרים.

נקודת המוצא של דרך לימודם החדשה של בעלי התוספות, היא היותו של התלמוד חיבור אחד קוהרנטי. מתוך כך הם התרחקו מהתרתן של סתירות פנימיות בסוגיה וסתירות בין סוגיה לסוגיה על פני כל מסכתות התלמוד בתירוצים של "מחלוקת הסוגיות" וכדומה, אלא ראו בכך מקור להסקת דינים חדשים, בין השאר על ידי פלפול והעמדות שונות. החירות לחדש פירושים חדשים ודינים חדשים מתוך פלפולם העצמאי של הלומדים, היא חידושם העיקרי של בעלי התוספות.

התוכן שעמד לנגד עיניהם של בעלי התוספות היה רב: נוסף לתלמוד, הם עסקו בכל פירוש וחיבור שנתחברו אחרי חתימת התלמוד, ולכן לימודם היה מקיף ורב ממדים. הם השוו סוגיות בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, השוו ברייתות, תוספתאות ומדרשי הלכה. כמו כן עסקו בעלי התוספות בבדיקת הנוסחאות וקבעו את הנוסחא הנכונה.

המהרש"ל הגדיר את פעולת בעלי התוספות: "שהם עשו את התלמוד ככדור, והפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום, ונמצא מיושר התלמוד ומקושר"[10]. ניתן לפרש את דבריו שאילו התלמוד הבבלי היה כמו קו, שיש לו התחלה ויש לו סוף, הרי כשמוצאים בו סתירה, ניתן לומר שהתלמוד חזר בו ועלינו לקבל את דעתו האחרונה, וסוגיות סותרות משקפות דעות של חכמים שונים שנחלקו ביניהם. ואולם, לדעת בעלי התוספות, התלמוד הוא כמו כדור שאין לו התחלה ואין לו סוף, ולכן אין מקום לקבל בו סתירות.

גם בנוגע לפסיקת ההלכה חידשו בעלי התוספות דרך חדשה. כבר בדורו של רבינו תם הושם דגש על פסיקת ההלכה לאור החידושים, ורבינו תם ור"י נפנו לעתים לכתוב חיבורים הלכתיים קצרים בנושאים מוגדרים[11]. בעלי התוספות הכירו היטב במהפך בסדרי הלימוד, שחוללו הם ורבותיהם על ידי כתיבת ספרי הפירושים והחידושים, וקבוצה נכבדה מבין בעלי התוספות הבחינה בצורך לעדכן את ספרי ההלכה כך שיתאימו לחידושים שהעלו מתוך דרך לימודם. הראשון שכתב ספר הלכתי מקיף המייצג את הפסיקה החדשה, מבית בעלי התוספות, הוא רבי ברוך בן יצחק בעל התרומה, שספרו, "ספר התרומה", מכיל פסקי הלכה על פי שיטתם של בעלי התוספות, בלשון קצרה ובמגוון נושאים: שחיטה, טרפות, איסור והיתר, חלה, נידה, גיטין, חליצה, עבודה זרה, יין נסך, ספר תורה, תפילין ושבת.

שיטת הלימוד בספרד הנוצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרד, בשנים שבין 1200 ועד גירוש ספרד בשנת 1492, שגשג מאוד לימוד התלמוד. אף שיהדות ספרד מפורסמת בתחום השירה, הקבלה והפילוסופיה, הרי שעיקרה של הקלסיקה הענפה שהתחברה בתקופה זו של יהדות ספרד, היה בתחום התלמוד. רובו של התלמוד פורש למעלה משלושים פעם, כאשר כמה מן הפירושים הופיעו בכמה מהדורות, ואף הרי"ף פורש כשלושים פעם. נוסף לכך נכתבו שאלות ותשובות לאלפים, חיבורים רבים בפרשנות המקרא, ועוד, בכמות ובאיכות העולים בהרבה על כל מה שנכתב בתקופה ההיא בספרד בתחומי הפילוסופיה והקבלה גם יחד[12].

מפעל אדיר זה של פרשנות התלמוד התחבר על ידי גדולי החכמה והתורה ומנהיגי הציבור בספרד, שלימדו את תורתם בישיבות גדולות לתלמידים רבים מאוד. ובמסגרת מפעל פרשנות זה נסללו דרכים חדשות בפירוש התלמוד ובהסקת המסקנות להלכה.

מייסדה של הדרך היה הרמב"ן, שעמד בראש ישיבה גדולה בברצלונה, וחיבר בעצמו ספרי חידושים על מספר רב של מסכתות מהתלמוד בבלי. בדרכו החדשה ובתורתו נפגשו לראשונה מזרח ומערב, צפון ודרום. מתורת גאוני בבל שבמזרח על מסורתה וגירסותיה, עם חידושי הקדמונים אשר בספרד בקצה מערב - ר' שמואל הנגיד, ר"י אלברגלוני, ר' יצחק גיאת, ר"י מיגאש, הרי"ף ועוד; דרך תורתם של גדולי צרפת, אשכנז ופרובנס בצפון - רש"י ובעלי התוספות לדורותיהם, בעל האשכול, הראב"ד ובעל המאור - עד פירושים ופסקים מפרי עטם של רבנו חננאל, רב ניסים גאון והרמב"ם באפריקה שבדרום[13].

המאפיינים העיקריים של דרך הלימוד הספרדית, מיסודו של הרמב"ן, הם[14]:

  1. חידוש. ספרי הפרשנות לתלמוד של הרמב"ן ותלמידיו, כונו על ידיהם[15] ועל ידי הדורות הבאים בשם "חידושים". ואכן, המאפיין העיקרי שלהם הוא החירות לחדש חידושים מתוך היקשים, תירוצים ועיונים בתלמוד שהעלו החכמים המעיינים בחכמתם שלהם. חירות זו מעוגנת בהשקפה לפיה לכל דור צרכים המיוחדים לו בהלכה ובמחשבה, ובהתאם לכך נחשפים בפניו אותן רמות מידע קדומות שהיו נעלמות עד אז[16].
  1. ספרי הפירושים הנלמדים. בניגוד לצרפת ואשכנז, בהם נלמדו בישיבות קובצי התוספות שחוברו בכל דור, בספרד כמעט ולא הועתקו פירושי התוספות ולא עמדו בפני תלמידי הישיבה שם בעת לימודם. ספר חידושי הרמב"ן הוא אשר ליווה את לימודם, והוא קלט לתוכו מדברי התוספות כל שהיה חשוב בעיניו ושביקש לעסוק בו[17].
  1. פסיקת הלכה. בניגוד לבעלי התוספות בצרפת ואשכנז, שלא היססו לפסוק הלכות למעשה על פי חידושיהם והבחנותיהם בתלמוד, הרי שבספרד נהגה דיכוטמיה בין מתודת הלימוד והפירוש למתודת הפסיקה. בעוד שבפירוש הסוגיה הם היו נועזים בחידושיהם, בחידודיהם ובהבחנותיהם כבעלי התוספות עצמם, הרי זה נגע אך ורק לתחום העיון. בפסיקה, בהוראה, לא תמיד הם ׳הולכים עד הסוף׳ לסמוך על חידושיהם ולהסיק את המסקנות המתבקשות מהעיון, אלא הם מבטלים את המסקנות הראויות להסיק מאותם החידושים והחידודים בפני סמכותם והכרעותיהם של הקדמונים, בעיקר הגאונים, אך גם בפני רבני ספרד וצפון אפריקה הגדולים, כדוגמת הר"ח, הרי"ף והרמב"ם. להלכה, בדרך כלל, אין האחרונים חולקים על הראשונים, אלא מבטלים את דעתם מפני פסקיהם.[דרושה הבהרה]
בסיבת הדבר נאמרו מספר השערות: אפשר שכפי שהגאונים ראו את עצמם כממשיכי האמוראים וראו בכך את מקור סמכותם, כך ראו אותם גם חכמי ספרד, ודבריהם נראו בעיניהם המשך לדברי האמוראים שאין זכות לחלוק עליהם; אפשר שחכמי ספרד ראו גם את עצמם כממשיכי שמירת המורשת של הגאונים והמסורת הבבלית, ובכלל ראו את עצמם כחלק מקהילה עתיקת יומין - קהילת ספרד המוסלמית העתיקה - שחובה עליהם לדאוג להמשכיותה כולל המשך תקפות פסקיה ומנהגיה; וייתכן שגורמים אחרים הוסיפו וגרמו לתופעה זו[18].

בהמשך פותחה דרך הלימוד הספרדית עוד, ונתרמה לה תרומה מכריעה על ידי רבי יצחק קנפנטון, שהיה מגדולי רבני ספרד וראשי הישיבות שבה בדור שלפני הגירוש, ועמד בשנת 1457 בראש ישיבה גדולה בסמורא (סאמורה Zamora, בקסטיליה ולאון) שבצפון-מערב ספרד. תלמידיו, שהיו גדולי ומנהיגי יהדות ספרד בפזורותיה אחרי הגירוש, נשאו עמם את דרך לימודו והפיצו אותה לארצות רבות.

קנפנטון יישם את הלוגיקה האריסטוטלית באופן נרחב ומעמיק בלימוד התלמודי בכללו. תלמידיו הישירים ותלמידי תלמידיו, המשיכו ביישום ובפיתוח מתודולוגיה תלמודית על בסיס אריסטוטלי. הוא ותלמידו ראו בהגיון ובלוגיקה את הדרך להשגת אמת בכל המדעים, ובכללם מדע התורה, ולמרות התנגדותם לפילוסופיה[19], הם ראו את הלוגיקה כענף נייטרלי ו"כשר". אך בעוד שספרי ההגיון וכלליהם שימשו כספרי יסוד בעיון המדעי והפילוסופי, והם התוו את הדרך להוכחה נכונה והימנעות מטעות במקצועות אלה, מדע התלמוד זקק ספרי כללים מיוחדים, כיון שהוא מובדל בלשונו ובעיותיו מן המדעים האחרים. מסיבה זו חוברו באותה תקופה בספרד ספרי כללים מיוחדים לתלמוד ומפרשיו, המתווים את הדרך הלוגית ללימוד ופירוש התלמוד[20].

כחלק ממפעל זה פותחה גם משנה רחבה העוסקת בדקדוק בלשונות הראשונים, ובכללם הרמב"ן, כאשר המעקב אחר שינויי הלשון, הניסוח והעריכה, נדרש על בסיס תאוריה לוגית-לשונית. שיטה זו מושתתת על התפיסה האריסטוטלית לפיה הלשון היא אמצעי להבעת העניינים שבמחשבה, ולפיכך יש לשים לב להבדלים הקיימים בין ניסוחים שונים שהיו יכולים, לכאורה, להיות לאותם העניינים. על הפרשן לדייק ולדקדק בניסוח דברי המקורות המתפרשים על ידו שכן לכל רכיב בביטוי הלשוני יש חשיבות בהבעת העניין המכוון[21].

וכך כותב קנפנטון בפתיחת ספרו:

כלל גדול בעיון, שתדקדק הלשון היטב, ותשתדל אם יש בו ייתור לשון או כפל עניין. ואם יש חידוש בעניין ההוא או במאמר ההוא או לאו [...] ותשתדל להוציא כל הלשון בעניין שכל מלה בכל חלק ממנו יורה על דבר חדש שלא היה מובן מכל הקודם.

דרכי התלמוד, לנגה, עמוד 24

דרך לימודו של קנפנטון התפשטה לארצות הרבות אליהן גלו תלמידיו. כך, לדוגמה, בישיבה הירושלמית שבראשה עמד רבי יעקב בירב אומצה מסורת הלימוד הספרדית, כפי שהתגבשה בבית־מדרשו של קנפנטון[22]; ורמזים לה נמצאו גם בכתבי תלמידו רבי יצחק אבוהב. גם בישיבות אחרות ברחבי האימפריה העות'מאנית אומצה שיטה זו. ישיבות אלו שימשו כדוגמה ומשל לישיבות שיסדו לאחר מכן רבי יוסף קארו ורבי משה מטראני (המבי"ט) ותלמידיהם[23].

שיטת הפלפול של רבי יעקב פולק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיטת הפלפול

המצאת שיטת הפלפול של ימי הביניים מיוחסת לרב יעקב פולק שהיה ראש ישיבה בקראקוב. מקורה של השיטה הוא באשכנז, בישיבות ששכנו בערים אוגסבורג, נירנברג ורגנשבורג, ובאזור זה הפיץ הרב פולק את שיטתו המסוימת שכונתה "שיטת החילוקים", ושהתפתחה לכיוונים שונים בדורות שאחריו. תלמידו, רבי שלום שכנא, המשיך את דרכו של רבו בשיטת החילוק והפלפול בישיבתו בלובלין.

"שיטת החילוקים" מתאפיינת בדרכי חשיבה שהתאפיינו בהתעלמות מעובדות פשוטות, והתמקדות בפריסת כל האלטרנטיבות שמתאפשרות מבחינה לוגית.
כך לדוגמה, "פלפול נירנברגר" הוא כינוי לקושיה המתעוררת כאשר מקשים ממקור אחד נגד אחר, אך מתעלמים מכך שקיים מקור נוסף בעניין המניח הנחת יסוד שונה. "פלפול רגנסבורגר" הוא כפי שמגדיר הרב מרדכי מארדוש, מבאר חידושי המהר"ם שיף: "רעגשבורג היינו כשחוזר בעל האיבעיא ומקשה על הפשיטות מברייתא; קשה, מאי מיבעיא ליה – הא ידע הברייתא!"; כלומר, מצב בו אדם מביע דעה, ולמרבה התמיהה הוא מקשה על דעתו שלו ממקור המוכיח את ההיפך, כך שעולה תמיהה מדוע הוא חשב כך מראש, הרי מן הסתם הוא ידע את המקור שהוא עצמו הביא[24].

שיטת הלימוד הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות ספרד ויהדות ארצות האסלאם, בדור שאחרי גירוש ספרד, תסס לימוד התלמוד בישיבות רבות, ודרך הלימוד בהן הושפעה מדרך לימודו של רבי יצחק קנפנטון, כאמור לעיל. אולם במאות ה-18 וה-19 שיקף מצב הישיבות ברוב קהילות צפון אפריקה והמזרח התיכון את השקיעה הכלכלית והמדינית של הקיסרות העות'מאנית. רק בכמה קהילות גדולות, כגון דמשק ובגדאד, הייתה פעילות ישיבתית ראויה לשמה[25].

בישיבות בגדאד וסוריה, ובעקבותיהן - בישיבת פורת יוסף שבירושלים ואחרות, מושם דגש על הבנת הפשט לעומקו, יחד עם חישוב מעמיק בין כל מרכיבי הסוגיה - תירוצים שונים של התוספות, ישוב שיטתו של רש"י מקושיותיהם של התוספות, ועמידה על ההבדלים שבין המידות שהתורה נדרשת בהן. לעומת זאת, התרחקו מפלפולים, ובפרט אלו שאינם נוגעים לפסיקת ההלכה[26].

שיטת הלימוד התימנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת שיטת הלימוד בתימן מושפעת משאלת מצבו של לימוד התלמוד שם, ודעותיהם של החוקרים חלוקות בדבר שאלת מידת תפוצתו של לימוד התלמוד בתימן לאורך השנים.

במקורות מתועדים עדויות רבות המעידות על כך שבני יהדות תימן עסקו רבות בתלמוד, ובאופן כללי על מצב לימוד התורה בתימן. אודות לימוד התלמוד, מובא בדברי רמב"ם בתחילת אגרת תימן: "וכל היום הוגים בתורת משה הולכים בדרך הורה רב אשי". אך באיגרת אחרת, בה הוא משווה בין מצב לימוד התורה בפרובאנס למצבה בשאר המדינות, הוא כותב שבפרובאנס "מדקדקים בדברי רב אשי... וקובעים מדרשות תמיד, ושאתם בעלי בינה וחכמה", ואילו "בכל תימן וערי המצר הערבים כולם מעט עוסקין בתלמוד, אבל אינם מכירים אלא הדרוש וקבל שכר"[27].

אודות התקופה האחרונה של יהדות תימן העיד הרב אברהם יצחק הכהן קוק כי רוב היהודים בתימן הינם בני תורה וכמעט שאין בהם עם הארץ[28]. כמו כן בתימן היו הרבה ספרי תלמוד ומפרשיו, וספרי הלכה בהוצאות משובחות[29].

חכמי תימן כתבו חיבורים רבים על התלמוד. רבי יחיא צאלח כותב בקונטרס חיי היהודים בתימן: "אחר זה, כשחוברה הגמרא, גם היא נתפשטה בכל הגלויות וגלות צנעא כמו הן קבלוה בסבר פנים יפות, והיו מעתיקים אותה ללמד בני ישראל קושיות ותירוצים, והיו מפרשים בה פירושים עצומים". אם כי, החיבורים נאבדו ברובם בשנים ה'תל"ז - תל"ח. כאשר יהודי תימן גלו למדבר מוזע, הם הפקידו את החיבורים בידי גוי שמעל באמונם ושרף את הספרים[30].

עם זאת, פרופסור יוסף טובי טען שהידיעות על עיסוקם של יהודי תימן בתלמוד הם בדרך כלל מהתקופות הקדומות, עד זמנו של הרמב"ם בערך, והוא משער שהתפשטות ספרי ההלכה של הרמב"ם גרמה למיעוט העיסוק בתלמוד[31].

הרב יוסף קאפח, טוען כי לימוד התלמוד על ידי התימנים הוא מתוך מטרה להסקת המסקנה ההלכתית, ואילו פלפול התלמוד והפיתולים החריפים והמחודדים של המשא ומתן בגמרא אינם מטרה כשלעצמם. לדבריו הפלפולים נוצרו מתוך כורח וקשיים שנתגלו, ולא הייתה כוונה מלכתחילה להתפלפל; ולכן דרך הלימוד התימנית היא הדרך האידאלית[32].

שיטת בריסק וישיבות ליטא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיטת בריסק

במאה ה-19 התפתחו בישיבות ליטא קבוצת דרכי לימוד אנליטיות, החותרות להבנה של העקרונות המופשטים העומדים בבסיס הדיונים שבתלמוד[33].

הרב חיים הלוי סולובייצ'יק מבריסק נחשב לאחד מאבות ומעצבי רוחה של דרך הלימוד הישיבתית הליטאית, למרות שקיימים תקדימים לעקרונות החקירה המופשטת, ולמרות שהדרך פותחה גם על ידי רבנים אחרים בני התקופה, כמו הרב מאיר שמחה הכהן (מחבר הספר "אור שמח"), הרב יחיאל מיכל רבינוביץ (מחבר הספר "אפיקי ים"), רבי שמעון שקופ (שאינו תלמיד מובהק של ר' חיים מבריסק), ר' איצל'ה מפוניבז' ואחרים. שיטת בריסק היא הגוון המובהק ביותר של דרך הלימוד הישיבתית, נוסף לעובדה שרוב ראשי הישיבות שהורו את דרך הלימוד החדשה היו תלמידיו ותלמידי תלמידיו של רבי חיים[34].

דרך הלימוד הבריסקאית כבשה את עולם הישיבות הליטאיות, ומתוכה התפתחו דרכים נוספות. ביקורות שנמתחו על השיטה - בין השאר על ידי הרב אריה קרלין[35], הרב אליהו מאיר בלוך[36], - לא הגבילו את התפשטותה, וכיום היא מהווה דרך עיקרית בישיבות הליטאים, ואף ברוב הישיבות החסידיות ושל חרדים ספרדים[37].

בישיבות השונות ניתנים דגשים שונים בדרך זו: במחויבות כזו או אחרת ללשונות הראשונים, בניסוחים פורמליים לעומת רציונליות מהותית, ועוד. אך הבדלי הגישות טרם התלבנו במחקר.

שיטות לימוד מחקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חכמת ישראל

במאה ה-19 הוקמה באירופה תנועת חכמת ישראל, שייסדה את החקר האקדמי של מדעי היהדות והיהודים בכלל, ובכלל זה גם את החקר האקדמי של התלמוד. במרכז התעניינותה של השיטה עומדת ביקורת הנוסח ובירורו, כשעל ידי כך היא חותרת ליישובן של סתירות שונות, שיושבו בדרכי הלימוד האחרות על ידי חידושם של סברות ודינים חדשים.

הבדלים עקרוניים בין המחקר האקדמי לדרך הלימוד המסורתית, באים לידי ביטוי בשורה של רכיבים. בניגוד לדרך הלימוד המסורתית, המתודה אינה חותרת ליישוב מלא של כל הקשיים ולראיה הרמונית של כל התלמוד; היא אינה חותרת להסקת מסקנות הלכתיות, וכל-שכן שאין היא חותרת ליישוב פסקי ההלכה של הפוסקים המאוחרים; והיא מרבה להשתמש במחקרים היסטוריים, כתבי יד ועזרים חיצוניים לצורך פרשנות הטקסט[38].

אף על פי ששורשי עקרונות אלו של המחקר מצויים אצל הפרשנים הקודמים[39], גיבושם המלא של העקרונות לכלל מתודה שלמה, בא רק בתקופתה של "חכמת ישראל", ומתודה זו משמשת עד היום את חקר התלמוד במוסדות האקדמאים.

שיטת הרבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיטת הרבדים

לעומת השיטה הרגילה שרואה את כל התלמוד כמקשה אחת ולא מבדילה בין שיטות או שכבות שמצויות בו, שיטת הרבדים הולכת בעקבות המתודה האקדמית מיסודה של "חכמת ישראל", ומבחינה ומבדילה בין שכבות שונות בטקסט התלמודי. כך היא מוצאת בו ארבע שכבות: משנה, תורת התנאים הרחבה (ובפרט ברייתות), תורת האמוראים ("מימרות") וסתם הגמרא ("סתמא", סתמאים), הנלמדות לפי פשוטן. השתלשלות ההלכה מתבהרת על ידי הכרת הערך המוסף של כל רובד, ביחס לרובד הקודם, מאחר שהפירושים של רבדים מאוחרים אינם תמיד לפי פשוטם של מקורות מוקדמים יותר. דרך זו הוצעה גם כדרך דידקטית המנחילה את התלמוד לקהל יעד רחב, שבלימודו את התלמוד על פי דרך זו הוא מבין אותו טוב יותר ונקשר אליו.

שיטת הרבדים ספגה ביקורת רבה בתחילה בקרב הציבור החרדי, בטענה ששיטה זו מביאה לזילות בדברי חכמים מאוחרים. גם מרבית רבני הזרם הדתי לאומי יצאו בקונטרס חריף כנגד לימוד בשיטת הרבדים. עם זאת ישנם מוסדות מועטים (בעיקר בקרב הציבור הדתי לאומי) שדרך לימוד זו נכנסה כאחת השיטות הלימודיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אברהם גרוסמן, "הזיקה בין המבנה החברתי ליצירה הרוחנית בקהילות ישראל בתקופת הגאונים", ציון נג (תשמ"ח), עמ' 272-259
  2. ^ אברהם גרוסמן, "הישיבות בבבל, בגרמניה ובצרפת במאות הי' והי"א", בתוך: חינוך והיסטוריה, ירושלים תשנ"ט, עמודים 84-88
  3. ^ דורות הראשונים, החלק השלישי, פרסבורג תרנ"ז, עמ' 294
  4. ^ מבוא לאיגרת רב שרירא גאון
  5. ^ על ההסתמכות על הגאונים גם בדור תלמידי הרי"ף, לצידו של לימוד התלמוד, ראה בהפניות אצל שלמה זלמן הבלין, רבי יחיאל אשכנזי ותשובותיו, שלם, כרך שביעי, עמוד 73
  6. ^ ישראל מ' תא-שמע, "האומנם נקט הרמב"ם עמדה מהפכנית כלפי לימוד התלמוד?", בתוך: הרמב"ם, שמרנות, מקוריות, הגות וחדשנות, א, עמ' 113
  7. ^ ראה ישראל מ' תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, חלק שני, פרק א
  8. ^ איגרות הרמב"ם, מהדורת יצחק שילת, עמוד שיב, וראה עוד שם עמודים רנז-רנח
  9. ^ צבי גרונר, 'דרכי הוראה של ראשונים, וגאונים', בתוך: מאה שערים: לזכר ר' יצחק טברסקי, עמ' 276–277. וראו להלן
  10. ^ ים של שלמה, בבא קמא, הקדמה
  11. ^ ראו אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות, עמ' 104-105; שמחה עמנואל, שברי לוחות, עמ' 5-6
  12. ^ ראו: ישראל מ' תא-שמע, "הלכה, קבלה ופילוסופיה בספרד הנוצרית", שנתון המשפט העברי יח־יט (תשנ"ה), עמודים 495־479
  13. ^ ראו: ישראל מ' תא-שמע, הפרשנות לתלמוד, חלק שני, פרק א, עמוד 45 והלאה
  14. ^ עוד על שיטת לימוד זו, ראו: דניאל בויארין, העיון הספרדי, לפרשנות התלמוד של מגורשי ספרד, ירושלים תשמ"ט
  15. ^ ראו חידושי הריטב"א, מועד קטן יח, א: "ועוד התירו לי [רבותי] לכתוב שיטת חידושים שלי, שהייתי לומד [בחול המועד], כדי שלא אשכח"
  16. ^ על הקשר שבין הדרישה לחדש חידושים, לבין דרך הבנתם המיוחדת של הרמב"ן ותלמידיו אחריו את מהות תורה שבעל־פה, מגמתה וסמכויותיה, ראו: י' סילמן, "תורה אלהית ש'לא בשמים היא' - בירור טיפולוגי", שנתון בר־אילן כב־כג (תשמ"ח), עמודים 279-286
  17. ^ ישראל מ' תא-שמע, כנסת מחקרים, ב, עמוד 266. וראו עוד על לימוד התוספות בספרד ובפזורה הספרדית אחר הגירוש, מרדכי ברויאר, אוהלי תורה, עמודים 106–108, ושם עמוד 509, סעיף מב
  18. ^ צבי גרונר, "דרכי הוראה של ראשונים, וגאונים", בתוך: מאה שערים, קובץ לזכרו של יצחק טברסקי, עמודים 267-278
  19. ^ ראו: אבירם רביצקי, לוגיקה אריסטוטלית ומתודולוגיה תלמודית, פרק עשירי; י' הקר, "לדמותם הרוחנית של יהודי ספרד", ספונות: ספר שנה לחקר קהילות ישראל במזרח [ס"ח] ב (תשמ"ג), עמודים 52-56
  20. ^ על השפעת הלוגיקה האריסטוטלית על דרכי הלימוד של קנפנטון וחוגו, ראו: אייזיק הירש וייס, דור דור ודורשיו, ה, עמודים 232–234 ; דרכי הגמרא, וייס, מבוא, עמ' 2; דניאל בויארין, העיון הספרדי, עמודים 48-49; אבירם רביצקי, לוגיקה אריסטוטלית ומתודולוגיה תלמודית, פרק שמיני
  21. ^ אבירם רביצקי, לוגיקה אריסטוטלית ומתודולוגיה תלמודית, עמוד 198
  22. ^ חיים זלמן דימיטרובסקי, "פרשה עלומה ביחסי הנגיד ר' יצחק שולאל ור' יעקב בירב ותולדות ישיבות ירושלים בראשית המאה הט"ז", שלם, ו' (תשנ"ב), עמוד 111
  23. ^ חיים זלמן דימיטרובסקי, "בית מדרשו של רבי יעקב בירב", ספונות, ז' (תשכ"ג), עמודים עז-צו
  24. ^ בבאור הרב מרדכי מארדוש על חידושי המהר"ם שיף, מסכת שבת, דף קט"ו, ב'.
  25. ^ מרדכי ברויאר, "תולדות הישיבות כאספקלריה של תולדות ישראל", בתוך: חינוך והיסטוריה, ירושלים תשנ"ט, עמוד 196
  26. ^ הקדמות הרב בן ציון אבא-שאול ובנו הרב אליהו, לספר "אור לציון", יבמות, ירושלים תש"נ; הקדמת הרב יצחק טופיק, עמודי שש על מסכת כתובות, ירושלים תשנ"ד
  27. ^ איגרת לחכמי לוניל, קובץ תשובות הרמב״ם ואגרותיו, הוצאת ליכטנברג, תרי״ט, אגרת מ״ד
  28. ^ מתוך מכתב ששיגר לאביו. מובא במאמר של הרב עמרם ע. בעניין לימוד הגמרא בתימן.
  29. ^ ראה במכתבו של יום טוב צמח מתימן לרב חיים נחום מטורקיה (שנת 1910) על מצב היהודים בתימן: "מה שחשוב בעיניהם ועולה כאן הרבה כסף, הם הספרים. כמעט לכולם יש ספרי תנ"ך ותלמוד מן ההוצאות הטובות. אינני חושב שיש קהילות בעולם, ששם מוציאים כל כך הרבה כסף לספרי קודש. החינוך הדתי מפותח מאוד". המכתב פורסם על ידי ד"ר יוסף צוריאלי בספרו "כלכלה וחינוך מודרני בתימן" עמ' 125.. וראה עוד בספרו של דוד שמואל הלוי קראסו הנקרא "זיכרון תימן". שכתב על בסיס התרשמויותיו מיהודי תימן בין השנים 1875 עד 1880 "כל הספרים כתובי יד על קלף ואין צורך לומר שאינם נדפסים. הכתיבה יפה מאוד ומשובחת וכולם מומחים במלאכה זו, שכן כל אחד כותב את ספרו, ויש בידיהם את כל הספרים תורה, נביאים, ספרות חכמים כל מיני ספרים החל בשולחן ערוך, תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, אורח חיים. ועוד יש להם ספרים שאין לנו והם יפים מאוד. את כל אלה ראיתי במו עיני, כולם כתובים ביד על קלף, והנפש נהנית לראות את כתיבתם היפה. ואף יש בספרים צורות אסטרונומיות ועוד הרבה דברים מעין אלו (הכוונה לספרי אסטרונומיה, הערת העורך). ודבר שראוי לשבח עליו את האל הוא, שנערים קטנים בני שמונה שנים יש בהם מידה רבה של דעת והם בקיאים בכתיבה. הם כותבים בערבית את פירוש לשון הקודש. דבר מעניין הוא עד היכן מגיעה דעתם של האנשים הללו." הספר נדפס שוב על ידי פרופסור יוסף טובי בספרו "יהודי תימן במאה הי"ט" הוצאת אפיקים תל אביב תשל"ו עמ' 122. הציטוט הוא מעמ' 172 שם.
  30. ^ ראה שם דבריו: "בשנת א'תתקפ"ח ואתתקפ"ט (ל שטרות) הגלו אל מדבר מוזע והיה מקום רע ומר... ובאותה שנה בצאתם מצנא ללכת למוז"ע היה גוי אחד והפקידו אצלו כמה ספרי תורה וכמה ספרי תלמוד, ומקרא ומפרשיה, וכמה קונטרסים אשר חברו הראשונים כתיבת ידיהם כי לא יכלו לשאת מפני טורח הדרך כי גורשו משם הם ובניהם וטפם, וספרים אלו כמעט מלאים בחדר אחד גדול, סבורים היו שיפייסו למלך ויחזרו לקחת ספריהם, ויהי בצאתם ויקם האיש ההוא ויצת אש בהם וישרפם... שנשרפו ספרי חידושיהם ופירושם לא נשאר רק מעט מן המעט גמרות ושאר ספרים אשר לקחו ראשי עם לצורך עיונם בדרך". (מובא באתר יד מהרי"ץ) ובשו"ת פעולת צדיק
  31. ^ יוסף טובי, על התלמוד בתימן, תל אביב תשל"ג, עמודים כ-כא
  32. ^ הרב יוסף קאפח, הוראת הלימוד בתימן, שמעתין, 17, עמודים 64-66
  33. ^ על חקירת האופי האנליטי המאפיין את כלל דרכי הלימוד הישיבתיות, ובכך מהווה "צד השווה" ביניהן, ראו: Norman Solomon, The Analytic Movement - Hayyim Soloveitchik and His Circle, Atlanta 1993
  34. ^ בנימין בראון, 'החזון איש: הלכה, אמונה וחברה בפסקיו הבולטים בארץ ישראל', עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ג, עמוד 82
  35. ^ בהקדמתו לספר "לב אריה".
  36. ^ "שיעורי דעת", עמודים א-ג.
  37. ^ רב שיח של ראשי הישיבות על דרכי הלימוד, מוסף תורני המבשר, 3 בדצמבר 2010.
  38. ^ ראו: מנחם כהנא, "מחקר בתלמוד באוניברסיטה והלימוד המסורתי בישיבה", בתוך: בחבלי מסורת ותמורה, רחובות תש"ן, עמודים 113-142; דניאל שפרבר, "בין לימוד ישיבתי ללימוד מדעי", בתוך: מים מדליו, עמודים 343-352; חיים נבון, "הלימוד הישיבתי ומחקר התלמוד האקדמי", אקדמות, ח, עמודים 125-143; הנ"ל, מענה למגיבים, אקדמות, ט, עמודים 195-201
  39. ^ ראה למשל; הביטוי 'הכי גרסינן' בפירוש רש"י, רמב"ם הלכות מלווה ולווה פרק ט"ו הלכה ב', וכמובן שזהו עיקר פועלו של הגהות הב"ח.