מאיר יהודה גץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב מאיר יהודה גץ
הרב מאיר יהודה גץ
לידה 15 באוגוסט 1924
ט"ו באב ה'תרפ"ד
תוניסיה
פטירה 18 בספטמבר 1995 (בגיל 71)
כ"ג באלול ה'תשנ"ה
ירושלים שבישראל
מקום קבורה בית הקברות היהודי בהר הזיתים
מקום פעילות כרם בן זמרה, ירושלים
תחומי עיסוק רבנות, קבלה
תפקידים נוספים רב הכותל והמקומות הקדושים
רבותיו הרב מצליח מאזוז הרב מרדכי שרעבי והרב עובדיה הדאיה
חיבוריו רשפי א"ש - קבלה, גיצי תורה - פירוש קבלי לפרשת השבוע, ויומן הכותל

הרב מֵאִיר יְהוּדָה גֵץ (ט"ו באב ה'תרפ"ד, 15 באוגוסט 1924 - כ"ג באלול ה'תשנ"ה, 18 בספטמבר 1995) היה מקובל ששימש כרב הכותל המערבי והמקומות הקדושים וראש ישיבת המקובלים בית אל.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוניסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר יהודה גץ נולד בשנת תרפ"ד (1924) במנזל בו-זלפה,[1] תוניסיה, לשמחה-מסעודה [לבית בן עטר- צאצאית אור החיים הקדוש] ולרב צמח גץ, נצר למשפחת רבנים[2] והיה השלישי מבין ארבעה אחים. סמוך ללידתו עברה המשפחה לתוניס, שם למד בתלמוד תורה "אור התורה". בעקבות דרישתו החלו ללמוד בתלמוד תורה גם את השפה הצרפתית בנוסף ללימודי הקודש.[3] גץ הצעיר הראה כישרון לשפות ובימי חייו למד גם ערבית, עברית, לדינו, גרמנית, אספרנטו, יידיש, לטינית, רומנית, איטלקית וטורקית.

במהלך מלחמת העולם השנייה,(בשנת 1941) נלקח עם יהודים אחרים לעבודות כפייה. בחסות הפצצה אנגלית, בט"ו בשבט תש"ג נמלט במדי חייל שקיבל ועשה דרכו רגלית מביזרטה לביתו, מרחק של כ-600 ק"מ.[4] במחנה דאג לענייני יהדות, ומתחת אף הגרמנים כתב מגילת אסתר.

בשנת תש"ג, בהיותו בן שמונה עשרה, הוסמך לרבנות. בגיל תשע עשרה, נשא לאישה את אסתר-סילבט לבית גז, קרובת משפחה רחוקה. הזוג הקים את ביתו בנאבל, מגורי משפחתה של אסתר, שם עבד הרב גץ בחנות. באותה עת השתלם במשפטים ולמד בהתכתבות בסורבון.[5]

עלייה לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל עשרים ושתיים התמנה כרב עיירת סוק אל ארבע[6] בצפון-מערב תוניסיה שם כיהן בנוסף כחזן, מוהל, שוחט, ועורך נישואין. אנשי העיירה נקשרו אליו בעבותות אהבה. הוא קרב את הילדים בעירו ללימוד תורה. היה פעיל בתנועה הציונית בתוניס, דרש רבות בשבח ארץ ישראל והשפיע על בני קהילתו לעלות לארץ ועודד את צעירי הקהילה להתאמן בהגנה עצמית ובנשיאת נשק.[7]

לאחר קום המדינה, נענה לקריאתה של הסוכנות היהודית ויצא בראש קבוצת נערים לגרנובל שבצרפת, בדרכה לישראל. שם, ניהל כשנה מוסד של עליית הנוער ולימד את הנערים, תורה, אהבת הארץ, וציונות (אחד הנערים שעבר תחת ידו במוסד הוא יצחק חיים פרץ).[8]

בסוף שנת ה'תש"ט (1949) עלה לישראל עם אשתו וארבעת ילדיו והם גרו במעברת חליסה בחיפה, שם עבד תחילה כפועל פשוט בעבודות יזומות של הקק"ל ולאחר מכן, בזכות שליטתו בשפות שונות, התמנה לפקיד במשרד העבודה.[9]

כרם בן זמרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חודשים ספורים במעברה, התמנה כרב, חזן, מוהל ושוחט במושב ההר האדום (ששמו שונה בהמשך לכרם בן זמרה) שבגליל העליון,[10] יסד את בית הספר החקלאי היסודי "בניהו" ביישוב ושימש כמנהלו, תחילה כבי"ס יישובי ולאחר מכן כבי"ס אזורי[11] וניהל את חיי הרוח של המושב ביד רמה.[12] בשנת 1956 הוכתר כאחד מ"בחירי השנה" בידי נשיא המדינה.[13]

בשנת 1952, אף על פי שהיה פטור משירות חובה בהיותו אב לארבעה ילדים, התגייס לצה"ל, שירת בחיל הרגלים ועבר קורס מפקדי מרגמות וקורס קצינים. לימים, שימש כרכז הביטחון של מרום הגליל.

ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת ששת הימים שכל את בנו השני אבנר, שנלחם בקרבות בירושלים בחטיבת הצנחנים, בקרב בבית הקברות המוסלמי א-סאהירה בסמוך לחצר המטרה.[14] הרב גץ כאב עד מאד את נפילת בנו, אך גם התעודד וניחם את משפחתו בעובדה שבנו נהרג על קידוש השם ועל שחרור ירושלים. ידועה בשמו האמרה: "אוי לי שכך קרה לי, ואשרי שזכיתי שבני נפל על שחרור ירושלים".[15]

חודשים ספורים לאחר נפילת בנם, החליטו בני הזוג לעבור לירושלים כדי לשהות בסמוך לקברו בהר הרצל[16] בשנת ה'תשכ"ח (1968) עברו לגור בירושלים, תחילה בקרוואן בשכונת תלפיות, משם לשיכונים בשכונת שמואל הנביא, ובשנת תשל"א (1971) הייתה המשפחה בין המשפחות הראשונות שעברו להתגורר ברובע היהודי והשתכנו בבית בו שכן תלמוד התורה הספרדי במהלך המאה ה-19.[17]

רב הכותל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תשכ"ט (1969), שר הדתות, זרח ורהפטיג, מינה את הרב גץ לשמש כרב הכותל, תחילה, כרב ספרדי לצדו של הרב האשכנזי יוסף משה שכטר, אך עם פטירתו מספר חודשים לאחר מכן, לא מונה רב אחר והרב גץ נשא במשרה לבדו.[18] הרב שהה בכותל יומם ולילה, עבד ללא לאות, פעל בכל תחום, טיפל בבעיות סדר ומשמעת, התמודד עם קבצנים, טיפל בסידור מקומות למניינים השונים ותחומים נוספים. עם השנים הורחבה משרתו מעברב לרחבת הכותל המצומצמת ובשנת תשנ"ב (1992) הורחבה כהונתו גם למקומות הקדושים הנוספים ברחבי ישראל. את תפקידו תיאר כך:

"רש"י אומר "יש אוזניים לכותל", השכינה שורה בכותל והיא קולטת בתוך אבניה את כל פניותיהם ובקשותיהם הפרטיות של עם ישראל. אבל לכותל אין פה, ואדם ששופך את ליבו בכותל, לא מקבל תשובה. אני משתדל להיות לפה לכותל המערבי. אדם מגיע לכותל ועמו מטען צרות שבא לפרוק ליד האבנים האלה. לפעמים מספיק לו שהכאב שהיה עצור בקרבו השתחרר, אבל לפעמים זקוק הוא למילות עידוד. זה תפקידי הפנימי והמרכזי – שכל הבא לכותל עם מטען כאבו, יצא ויישא את קשייו ביתר קלות".[19]

במשך עשרים ושמונה שנות כהונתו כרב הכותל, כתב 12 יומנים המתעדים את הקורה בארץ בכלל ובכותל בפרט ואת סדר יומו בניהול הכותל והתמודדותו עם הקשיים ביישום התפקיד. היומנים כתובים בכתב יד קריא ומסודר, וסדורים לפי שעות וימים. העדכון האחרון נכתב יומיים לפני פטירתו.

מנהרות הכותל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יזם את חפירת מנהרות הכותל החל משנת 1969, עקב אחר התקדמות הפועלים והתעייץ עם ארכאולוגים מחד, ועם רבנים מאידך.

חיפוש כלי המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חשיפת המנהרות התגלה בין נדבכי הכותל שער אטום. הרב גץ כינה אותו בשם "שער הכהנים" וקישר אותו עם מעבר תת-קרקעי המוזכר במשנה.[20] הרב גץ התכוון לפורצו בתקווה שהדבר יסייע בזיהוי מקום המקדש ובאיתור אוצרות בית המקדש וארון הברית, שלפי מסורות שונות, נגנזו מתחת לקרקע הר הבית ומתך כל אלה - לקירוב הגאולה. בשנת 1976 התכתב הרב גץ עם הרב מנחם מנדל שניאורסון שהזהירו שלא לפרוץ את השער[21] והרב גץ קיבל עליו את הדין. חמש שנים מאוחר יותר בשנת תשמ"א, כאשר הוחלט על התקנת בית כנסת במקום (כיום, בית הכנסת ע"ש הרב גץ), נחצבה גומחה לארון קודש בשער ונפער חור ומאחוריו נחשפה מנהרה החצובה בסלע מתחת להר הבית. ממדיה היו מרשימים: 28 מטר אורך ושישה מטרים רוחב. בקרקעיתה היו מים רבים ובוץ. ביומנו רשם הרב גץ: "ניגשתי תיכף ומיד למקום ונאחזתי התרגשות עצומה. שעה ארוכה ישבתי מוטל ללא אונים כשדמעות רותחות זולגות מעיניי. ולבסוף אזרתי עוז ובדחילו ורחימו נכנסתי, ישבתי על המדרגות ואמרתי את 'תיקון החצות' כמנהגנו". לאחר התייעצות עם הרבנים הראשיים (הרבנים שלמה גורן ועובדיה יוסף) לגבי סוגיית הכניסה להר הבית דרך המחילה, הוחלט לנקזה ולנקותה ולהמשיך לחקור את תת-קרקעית ההר בחשאי, אולם שבעה שבועות אחרי חשיפת המנהרה שודרה ידיעה על כך בקול ישראל. זמן לא רב לאחר מכן החלו מוסלמים להיכנס למנהרה מפתחים שבתוככי הר הבית ולאחר התפתחות עימותים, הדרג המדיני הורה לאטום את הפתח למנהרה בבטון מזוין. ביומניו, השווה הרב גץ את תחושתו לתחושותיהם של היהודים שצפו בחורבן בית המקדש.

צביון רחבת הכותל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב גץ ראה בכותל מקום תפילה לכל אדם באשר הוא אדם, בין אם יהודי דתי חרדי חילוני או גוי ועובד ע"ז. ועל כן יש לתת לו את המקום הזה. מאידך הוא ראה את הכותל בעל מעמד המחייב את ההלכה היהודית ונלחם על שמירת צביונו מפני מי שניסה להפר.

ישיבת בית אל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת ה'תשל"ג (1973) שיקם הרב גץ את המבנה של ישיבת המקובלים בית אל, הקים את הישיבה מחדש ועמד בראשה. שלושה ימים לפני מותו הושלמה בניית הישיבה במקומה המקורי והוא השתתף בחנוכת הישיבה. בראש הישיבה אחריו עומד תלמידו הרב ישראל אביחי.

הרב גץ נפטר בכ"ג באלול ה'תשנ"ה ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים לצד בנו יאיר.

אישיותו ומשנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב גץ נהג בפרישות כדרך המקובלים, והיה קם לומר תיקון חצות במנהרות הכותל מול מקום קודש הקודשים, לומד עד לתפילת שחרית כותיקין, וממשיך ללמוד לאורך כל היום עד לתפילת ערבית אלא אם כן היה נצרך למשהו אחר. רק בשעות המעטות שבין ערבית לחצות הלילה היה ישן. בהיותו בירושלים התעמק בעולם הקבלה ולבש בגדי לבן כמנהג המקובלים. הרב גץ למד קבלה אצל הרב מרדכי שרעבי והרב עובדיה הדאיה. אף שהיה ידוע כמקובל גדול, סירב לעסוק בקבלה מעשית, במיוחד לאור אזהרת האר"י על כך.

לבניו ותלמידיו הדגיש את נושא השלום כחשוב מכל: "אל תשימו לב למקטרגים... הרבו שלום על כל צעד ושעל", ו"תהא ידכם תמיד פתוחה למתן צדקה"[דרוש מקור].

צוואתו, אותה כתב בגיל ארבעים, מתחלקות לשלוש צוואות: צוואה רוחנית למשפחה, צוואה לקבורה וצוואה לתושבי כרם בן זמרה. בצוואתו הרוחנית למשפחה כתב "אודה לה' בכל לבב אשר זיכני משחר ילדותי לחיות כיהודי, זכיתי ללמוד תורה ודרך ארץ, זכיתי להקים בית נאמן בישראל, זכיתי באשה כשרה ויראת שמים. זכיתי בבנים ובבנות חמישה חומשי תורה ושישה סדרי משנה, האל ברחמיו יגן עליהם".

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב גץ כתב פירוש לתורת הסוד "רשפי אש". כמו כן כתב פרוש לחומש "גיצי תורה" "קונטרס הכותל" ומאמרים אחדים: מאמר ירושלים, מאמר ארץ ישראל, מאמר שלום בית. כמו כן כתב שני שירים על ירושלים - אחד בעת מלחמת ששת הימים ואחד לאחר המלחמה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרב גץ ולרעייתו היו אחד עשר ילדים, חמישה בנים ושש בנות, שלושה נולדו בתוניס, הרביעי בצרפת, ושבעה בארץ. בנוסף אמצו בביתם ילדי אמנה. ביתם היה מלא תמיד באורחים רבים. הרב גץ שכל שני בנים – בנו השני, אבנר, נהרג במלחמת ששת הימים (לעיל) והבן השביעי, יאיר, מחנך באולפנת צפירה נהרג בשנת 1985 מפגיעת משאית.[22]

נכדו הוא שר שלום ג'רבי

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב על שמו בעיר העתיקה

המדרגות העולות מרחבת הכותל לכיוון הרובע היהודי ושער יפו נקראו על שמו: "מעלות הרב מאיר יהודה גץ", וכך גם בית הכנסת ע"ש הרב גץ השוכן במנהרות הכותל, אשר הוקם ביוזמתו, נקרא על שמו לאחר מותו. לאחר מותו יצא הספר "רב הכותל" על ידי שמחה רז המספר את קורות חייו. וכן סרט שהפיק אדיר זיק "איש האמונה". משפחתו ממשיכה את מורשתו וביתו ברובע - בית הרב גץ אשר שימש בסוף המאה ה-19 כתלמוד תורה לילדים יהודים מהקהילה הספרדית - משמש כיום כמוקד אירוח לקבוצות ומטיילים המעוניינים להכיר את דמותו של הרב. בתחילת שנת 2012 השיקו נכדיו סיור אשר עוקב אחר מהלך חייו של הרב ומספר את סיפורה המיוחד של המשפחה, הכולל את נפילת הבן אבנר במלחמת ששת הימים כלוחם בחטיבת הצנחנים. את הסיור מעבירים נכדו יפתח גץ ושחקן התיאטרון עמיחי עזר, אשר ביחד משלבים יצירה עם תיאטרון רחוב.

בשנת 2015 הוקמה עמותת 'בית הרב גץ', שמטרתה להפגיש בין כלל החברה הישראלית לבין דמותו ופועלו של הרב גץ.

בשנת תשע"ח (2018) הוכרז הרב גץ כ"דמות השנה" של החינוך הממלכתי דתי, ודמותו הייתה נושא לשיעורים בגנים ובבתי הספר.[23]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הילה וולברשטין (כתיבה ותחקיר), שמחה רז (עורך), רב הכותל : מסכת חייו של הרב מאיר יהודה גץ, קול מבשר, תשס"ג.
  • לילי הורוביץ-גץ, סודות חייו של סבא כותל, הוצאת תמר, תשע"ח
    • הנ"ל, הצנחן שלא זכה לגעת באבני הכותל : סיפורו של אבנר גץ, הוצאת תמר, תשע"ז
    • הנ"ל, קדיש יתומה, תשס"ג
  • משפחת גץ, ממטבחה של סבתונא, ירושלים, תשס"ג
  • מרים קורן, בגצי תורה מאירה : טיפוח זהות ציונית דתית לאור דמותו של הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל, משרד החינוך - אגף הפרסומים, תשע"ח,
  • נועם ושירה ונגרובר, מאיר הכותל, דברי שיר, תשע"ח

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בוויקיפדיה הצרפתית
  2. ^ במקור, משפחת גז, אולם הוריו שינו את שם המשפחה ל"גץ"
  3. ^ רז, עמ' 14
  4. ^ רז, עמ' 19–22
  5. ^ רז,עמ' 25
  6. ^ הערך Jendouba (‏Souk El Arba) בוויקיפדיה האנגלית
  7. ^ רז, עמ' 24–30 (לפעילות בתנועות הנוער בצעירותו ראו שם, עמ' 17)
  8. ^ רז, עמ' 29-38; לפירוט על מוסד עליית הנוער (ללא אזכור שם המנהל) ראו: לאון לנמןצרפת - מרכז ההכשרה לחלוצים באירופה, הבקר, 6 בינואר 1950
  9. ^ רז,עמ' 42
  10. ^ רז, עמ' 42-45; ישעיהו עשני, מבצר גלילי חדש, דבר, 11 בינואר 1956
  11. ^ רז, עמ' 58-70
  12. ^ ישעיהו עשני, מבצר גלילי חדש, דבר, 11 בינואר 1956; עדית זרטלהמשעול הצר של כרם בן-זמרה, דבר, 1 ביולי 1966
  13. ^ בחירי השנה בבית הנשיא, הבקר, 3 במאי 1961
  14. ^ משה נתן, המלחמה על ירושלים, הוצאת אחיפז, 1968, עמ' 240; מרדכי גור, הר הבי בידינו!, מערכות, 1974, עמ' 220-224; לילי הורביץ גץ,הצנחן שלא זכה לגעת באבני הכותל : סיפורו של אבנר גץ, הוצאת תמר, תשע"ז
  15. ^ כרמית ספיר ויץ, ‏בעקבות האח: הקרב ממנו בנו של רב הכותל לא שב, באתר מעריב השבוע, 24 במאי 2017
  16. ^ רז,"רב הכותל", עמ' 107
  17. ^ איל דודסון, ‏לתולדות תלמוד התורה הספרדי בירושלים בשנים 1840–1860 - בחינה מחודשת לאור ניתוח כתובות הקדשה, קתדרה 143, ניסן תשע"ב, עמ' 111-132
  18. ^ רז, "רב הכותל" עמ' 112-117
  19. ^ רז, "רב הכותל", עמ' 138
  20. ^ משנה, מסכת מדות, פרק א', משנה ט'
  21. ^ רז, רב הכותל, עמ' 305-306
  22. ^ המשפחה מחשיבה את האירוע כפיגוע דריסה כחלק מהאינתיפאדה הראשונה. (רז, "רב הכותל" עמ' 375–385) מוסדות המדינה מחשיבים את האירוע כתאונת דרכים ושמו של יאיר נפקד מרשימת נפגעי פעולות האיבה; כרטיס הקבר של יאיר גד גץ באתר הר הזיתים
  23. ^ הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל באתר מינהל החינוך הדתי
ראשי ישיבת המקובלים בית אל
הרב גדליה חיון הרב שלום שרעבי הרב יום טוב אלגאזי הרב חזקיהו יצחק שרעבי הרב רפאל אברהם שלום מזרחי שרעבי הרב חיים אברהם גאגין הרב ידידיה רפאל אבולעפיה הרב אהרן עזריאל
תקצ"ז (1737) -
תקי"א (1751)
תקי"א (1751) -
תקל"ז (1777)
תקל"ז (1777) -
תקס"ו (1806)
תקס"ו (1806) -
תקס"ח (1808)
תקס"ח (1808) -
תקפ"ז (1827)
תקפ"ז (1827) -
תר"י (1850)
תר"י (1850) -
תרל"א (1871)
תרל"א (1871) -
תרמ"א (1881)
הרב שלום משה חי גאגין הרב ששון בכר משה פרסיאדו הרב מסעוד הכהן אלחדאד הרב שלום הדאיה הרב עובדיה הדאיה (במערב העיר) הרב שלום מרדכי חיים הדאיה (במערב העיר) הרב מאיר יהודה גץ הרב ישראל אביחי
תרמ"א (1881) -
תרמ"ג (1883)
תרמ"ג (1883) -
תרס"ג (1903)
תרס"ג (1903) -
תרפ"ז (1927)
תרפ"ז (1927) -
תש"ה (1945)
תשי"ח (1958) -
תשכ"ט (1969)
תשכ"ט (1969) -
תש"ע (2010)
תשל"ג (1973) -
תשנ"ה (1995)
תשנ"ה (1995) -
מכהן


הקודם:
יוסף משה שכטר
רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים הבא:
שמואל רבינוביץ