ברל כצנלסון – הבדלי גרסאות

ברל כצנלסון
	ברל כצנלסון, 1934
לידה	25 בינואר 1887; בוברויסק
פטירה	12 באוגוסט 1944 (בגיל 57); ירושלים
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית הקברות כנרת
תפקיד	יו"ר קק"ל;
מפלגה	מפא"י

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה

→ העריכה הקודמת העריכה הבאה ←

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

חזותיקוד ויקי

בשורה

גרסה מ־21:53, 7 ביוני 2019

ערך זה עוסק באחד מנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל. אם התכוונתם לאוניית מעפילים, ראו ברל כצנלסון (אוניית מעפילים).

שגיאות פרמטריות בתבנית:אישיות
פרמטרים ריקים [ שותף, שותפה, שנות הפעילות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

ברל (בארי) כצנלסון (כ"ט בטבת תרמ"ז, 25 בינואר 1887,^[1] בוברויסק – כ"ד באב תש"ד, 12 באוגוסט 1944, ירושלים) היה אחד ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, עיתונאי, עורך וממקימי מוסדות ההסתדרות.

ביוגרפיה

ברל יעקב כצנלסון נולד בעיר בוברויסק שבפלך מינסק, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס), לטייבל־רייזל בת גיטל ור' יעקב נעמעץ (או נימיץ) ולמשה בן סטישיה ורבי אהרן כצנלסון. טייבל־רייזל הייתה אשתו השנייה של משה. הוא נשא אותה לאשה ב-1886, ארבעה חודשים לאחר פטירתה של אשתו הראשונה, זלדא־רחל בת ר' שמואל, אותה נשא בשנת 1879 וממנה היה לברל אח גדול, חיים. ברל היה בנה הבכור של טייבל, ואחריו נולדו לה חמישה ילדים נוספים, אחד מהם נפטר בגיל שנה.^[1] טייבל עבדה בחנות לברזל של אביה, ובילדים טיפלו האומנת והמשרתת. משפחתו של ברל נחשבה למשפחה יהודית משכילה. בבית הייתה ספריה גדולה של ספרות תורנית ואילו בעליית הגג נאספו עיתונים עבריים. בגיל 8 קיבל מידי אביו ספר ראשון בעברית ובו סיפורי ילדים הנוגעים לעשרת הדיברות. ברל היה ילד חולני וחלוש, ולכן לא ביקר בבית הספר באופן סדיר ולא נשלח לתלמוד תורה, אולם אביו בחר עבורו מלמדים שלימדו אותו ב"חדר". בשל הישארותו בבית, ידידו היה דוד שמעוני, שלמד איתו ב"חדר". עד גיל 10 קיבל את עיקר השכלתו מקריאת הספרים והעיתונים בעברית של אביו וממורים פרטיים שנשכרו עבורו, אולם לאחר מכן למד רוסית והחל לקרוא את הספרות בשפה זו. בשנת 1899 נפטר אביו מדלקת ריאות בטרם מלאו לו 38, ואמו נרתמה לפרנסת המשפחה. ב-1902 פרצה שריפה גדולה בעיר, שהחריבה את ביתם וחנותם של הוריה של טייבל. הם הפכו לחסרי-כל ונאלצו להתגורר בחצר ביתה של בתם. בתוך שנתיים נפטרו שניהם. במקום החנות שנשרפה, רכשה טייבל חנות קטנה בשוק, בה עבדה במשך כל היום, ועל ברל הוטלה האחריות להשגיח על חינוכם של אחיו.^[2] באותה תקופה עבד בספרייה העממית היהודית ביידיש בעיר, שהוקמה כמשקל-נגד לספרייה העירונית שנועדה להפצת התרבות הרוסית. ב-1902 השתתף באמצעות כרטיס-אורח בוועידה גדולה של ציוני רוסיה במינסק.^[3]

לאחר שבגר, רצה ברל לעלות לארץ ישראל ולעבוד בה בעבודת כפיים, אך החליט לרכוש מקצוע קודם שיעלה. הוא עבד בעבודות שונות כפחחות ונפחות אך גם כמורה וספרן, ולאחר שרכש השכלה מקצועית לפי רוחו, עלה ארצה בשנת 1909, בתקופת העלייה השנייה, ליישוב עטרות. עמו עלתה בת עירו ואהבתו הראשונה, שרה שמוקלר, שנפטרה כעשר שנים לאחר עלייתהּ ארצה (לאחר מותהּ הפכה חברתם המשותפת ובת עירם של השניים, לאה מירון, לבת-זוגו של כצנלסון).

בתחילה שהה כצנלסון ביפו, ובה פגש את הסופר יוסף חיים ברנר – אירוע שעתיד היה להשפיע על דרכו בארץ. ברנר הפגיש אותו עם א"ד גורדון, מראשי תנועת העבודה, שהעלה את העבודה הפיזית של הפועל הפשוט למדרגת ערך עליון. ברל נדד כפועל ברחבי ארץ ישראל, הגיע למושבות הוותיקות ולפתח תקווה, עלה לגליל והפך לדמות מוכרת בחוגי הפועלים.

מנהיג פועלים

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 התחולל משבר כלכלי חמור ביישוב. רבים מהעולים חזרו לארצותיהם ואלו שנותרו סבלו רעב, אבטלה ורדיפות. בשנים אלה היה כצנלסון בין ראשי הפועלים, והגיע למעמד של מנהיג בין בני דורו. במעמד זה ברל החזיק עד סוף ימיו, הודות למשקלו הסגולי כאדם, וכאשר איננו נושא בתפקידים רשמיים^{[דרושה הבהרה]}.

הדמות המרכזית בחידוש הפעלתה של "קופת חולים של פועלי הגליל" היה כצנלסון שעקר אל הגליל בראשית שנת 1915.^[4]

כצנלסון, אשר הושפע מרעיונות סינדיקליסטיים על הקשר האורגני בין פעולות מקצועיות למאבק מדיני, יישם אותם בהקשר הארצישראלי. בוועידה החקלאית שנערכה בשנת 1917 קרא כצנלסון לאיחוד תנועות הפועלים ומצא תומך נלהב בדוד בן-גוריון, אך לא הצליח לשכנע בכך את מורו א"ד גורדון, שהמשיך לשמור על עצמאות מפלגתו הפועל הצעיר. כצנלסון היה זה שניסח את המצע של תנועת אחדות העבודה שנוצרה מהאיחוד.

כצנלסון מילא תפקיד פעיל מאוד בהקמת ההסתדרות, מוסדותיה, הארגונים הקשורים אליה כגון "קופת חולים כללית", "סולל בונה", "בנק הפועלים", המשביר לצרכן ומוסדות וארגונים נוספים. היה דירקטור באוניברסיטה העברית ואחד ממקימי הוצאות הספרים "עם עובד" וספרית פועלים. בשנת 1925 הקים את העיתון "דבר", והיה עורכו הראשי עד פטירתו. בשנים 1942–1944 היה יושב ראש משותף של הקרן הקיימת לישראל.

במרוצת השנים רכש לעצמו מעמד של סמכות רוחנית בתנועת העבודה, כשבמיוחד בלטה השפעתו בחיזוק המגמה הלאומית על חשבון זו המעמדית. בשנות ה-30 הוא גינה בתקיפות את ההשוואה בין הרוויזיוניסטים לנאצים.^[5] לדברי הביוגרפית שלו, אניטה שפירא, שתיקתו של כצנלסון בעניין השואה הייתה כמעט מוחלטת והוא לא עשה דבר למען הצלת היהודים.^[6]

מותו

לאחר שכל חייו סבל מבעיות בריאות, נפטר כצנלסון בירושלים ממפרצת בשנת 1944, בגיל 57. ארונו הוצב באולם הכניסה לבניין הקרן הקיימת, עטוף בדגל כחול-לבן עם פס אדום, ולאחר מכן נשאו אותו בן-גוריון, אליעזר קפלן, דוד רמז ויצחק גרינבוים. מסע ההלוויה עבר ברחובות המלך ג'ורג' ובן-יהודה, ויצא לעבר תל אביב. השיירה עברה בדרך סלמה, ברחוב העלייה וברחוב אלנבי, שם עמדו רבבות אנשים. טור המכוניות עצר ליד בית הוועד הפועל ברחוב אלנבי והמשיך לנוע לעבר בית הכנסת הגדול, שם התפלל החזן "אל מלא רחמים" ונאמר "קדיש". ליד בית ארלוזורוב נעמדו ההמונים עמידת-דומייה ולאחר מכן המשיכה שיירת המכוניות, שאורכה היה כשני קילומטרים, דרך ואדי עארה, עמק יזרעאל ועמק בית-שאן. השיירה הגיעה בשעה 18:00 לקבוצת כנרת. כצנלסון נקבר בבית הקברות כנרת הקטן, בנוכחות כ-7,000 איש. עליזה שידלובסקי, חברת קבוצת כנרת שהכירה אותו מראשית דרכו, ספדה לו במילות פרידה, ודוד בדר, מוותיקי העלייה השנייה, אמר "קדיש", משום שלכצנלסון לא היו צאצאים.^[7]

בן-גוריון כינה אותו בהספדו: "הארי שבחבורה" ו"מורה הדור".^[8] הוא כתב לידידתו, מרים כהן: "איני מכיר בדורנו מישהו הדומה לו בתבונתו, בחזונו, בכנותו, בעוצמתו המוסרית והאינטלקטואלית, בעומק הבעתו ובברק סגנונו, בכתב או בעל פה, באומץ לבו, בחושיו, וכמובן במסירותו האין סופית".^[9]

הגותו וכתביו

ברל כצנלסון חיבר לזכרם של נופלי תל חי תפילת יזכור אשר פורסמה תחילה בכתב העת קונטרס.^[10] היא היוותה את הבסיס לתפילת היזכור של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו

שניאור שפושניק
אהרון שֶר
דבורה דראכלר
בנימין מונטר
תבנית:נזכור את כולם
שרה צ'יז'יק
(יעקב) טוקר

יוסף טרומפלדור

הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל.

יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו-העלומים וחמדת-הגבורה וקדושת-הרצון ומסירות-הנפש אשר נספו במערכה הכבדה.

אל ישקוט ואל ינחם ואל יפוג האבל עד בֹּא יום בו ישוב ישראל וגאל אדמתו השדודה.

כצנלסון היה מן הראשונים שהטילו ספק בהצלחת המהפכה בברית המועצות, ונמנה עם המעטים בתנועתו שהתייחסו בחיוב למסורת ולדת היהודית. בניגוד למיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שביקש למחוק את כל העבר היהודי ולבנות עולם חדש, טען כצנלסון שזוהי מהפכנות פרימיטיבית וילדותית שלא תחזיק מעמד. לדבריו יש צורך במהפכנות בונה ששלובה בחיים רוחניים ולא זורקת לגל האשפה את כל ירושת הדורות, אלא בוחנת אותה מחדש, ובוררת את הנכון והמתאים לה, לעיתים דווקא מתוך מסורות נשכחות. לדידו המרד הציוני צריך למרוד גם במרידות הקודמות, כגון חזון ההתבוללות של חלק מהמשכילים והסוציאליסטים, הגלותיות של הבונד, הערצת התארים והדיפלומות של "אינטליגנציה", והשתעבדות לחזון המהפכה הקומוניסטית.^[11]

טענותיו בדבר חוסר כבוד חינוכי ותרבותי כלפי מסורת ישראל פורסמו במאמר חורבן ותלישות, שפרסם בעיתון "דבר" ביום י"ד באב תרצ"ד (1934),^[12] לאחר שמדריכי המחנות העולים ערכו טיול ומחנה קיץ ביער בן שמן בתשעה באב. וכך התבטא: "לא אשכח, לא אוכל לשכוח את יום החורבן היום האיום מכל הימים, יום גורלנו". עוד הוא כותב שם:

את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחיי הגשמה...כיצד נגיע לכך?
האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט?! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים.
דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות...מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש.

אחד מנאומיו הנודעים של כצנלסון קרוי "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", והוא נשא אותו בכינוס מדריכי עליית הנוער, ביום ב' בתמוז ת"ש (1940). בנאום נכללו המילים:

כשרואה אני אדם מתהלך בינינו כמי שתירץ את כל הקושיות והפרכות, או כמי ש"מורה נבוכים" חדש חובר למענו ונתון בחיקו, או כמי שאינו זקוק גם לכך, באשר דעתו הצלולה לא ידעה מבוכה מעולם - הריני מהרהר אחריו שמא הוא חי בעולמות אחרים, מחוץ לעולם הבכא שלנו ולתהפוכותיו וליסוריו ולתקוותיו הגזולות, או שמא הוא משביע את נפשו בלעיסת גירה שהיא היא המיישרת כל הדורים. ואשר לי, טובה לי נפש נבוכה ותועה ובלתי נרגעת, מנפש אשר מום אין בה והיא שוקטת, גם היום, על אמיתותה

— נאום מב' בתמוז 1940

כצנלסון פרסם עשרות ספרים וחוברות, ובהם כונסו נאומיו, מאמריו, מכתביו ועוד. כמה מספריו יצאו לאור ביידיש.

כתביו שראו אור

קובץ:Berel 1.jpeg

כריכת כתביו, שער

כתבי ב. כצנלסון, א'-י"ב, תל אביב: מפלגת פועלי א"י, תש"ה-תש"י 1945–1950
בחבלי אדם: על מורים וחברים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ה 1945
במבחן: שיחות עם מדריכים, המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בא"י, תרצ"ה-1935
דרכי לארץ, המשמרת הצעירה למפלגת פועלי א"י, תש"ה-1945
מדיניות ציונית: חזון, אל המטרה, במאבק, ההסתדרות הכללית, הוועד הפועל, תש"ו 1946
מהפכה ושורשים: מבחר דברים (כינס וערך: אבינועם ברשאי), י. גולן, 1996
הסולם אל החזון (עורך: מרדכי קושניר), לשכה מרכזית של הקק"ל, תש"ו 1946
עם חזיון ההגנה, הוועד הארצי למען החייל היהודי, תש"ח 1948
ערכים גנוזים: שיחות על בעיות החינוך לסוציאליזם (סידר וערך: אפרים ברוידא), עיינות, תש"ד 1944
הפועל בעמו: כתבים נבחרים (הביא לדפוס: יהודה ארז), הוצאת עיינות, תשכ"ד 1964

ממאמריו

"ליסוד בנק הפועלים", קונטרס, כ"ב, ג' שבט ה'תר"ף, עמ' 3–6.
חורבן ותלישות, דבר, 1934

ייצוגיו בתרבות

הסופר ש"י עגנון, שהיה מקורב מאוד לכצנלסון ופרסם אחדים מסיפוריו ב"דבר", כתב מאמר לזכרו, "על ברל כצנלסון", שפורסם ב"הארץ" ב-25 באוגוסט 1944 ויצא לאור גם כחוברת נפרדת. במאמר כתב עגנון כי ארבעת האנשים שעיצבו את פני היישוב הם "ברנר ורופין ורבינו הקדוש אברהם יצחק הכהן קוק וברל כצנלסון". המשורר נתן אלתרמן כתב לזכרו של כצנלסון את השיר "על מות", שהתפרסם במדורו "הטור השביעי" ב"דבר" בכ"ט באב תש"ד, 18 באוגוסט 1944.

ישראל קולת, משה שרת, ודב סדן פרסמו את הספר "דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון", בכינוסו של זאב גולדברג, בהוצאת צופית, בית ברל, תשכ"ח (1967).^[13]

על שם כצנלסון נקראים מוסדות חינוך ותרבות ברחבי הארץ, ובהם המכללות בית ברל ואוהלו, אוניית המעפילים ברל כצנלסון, קיבוץ בארי (שמו העברי), המכינה הקדם צבאית "בארי" הנמצאת בבית ברל ורחובות בערים.

ברל כצנלסון גר בתל אביב ברחוב מזא"ה 65 בדירה שכונתה "מעונו". לוחית זיכרון על בית זה מציינת זאת.

לקריאה נוספת

זאב גולדברג, פרקים במשנתו החברתית של ברל כצנלסון, מכללת בית ברל, 1964
זאב גולדברג, דרכי איש: שלוש מסות על ברל כצנלסון, בית-ברל, 1968
חנה כצנלסון-נשר, אח ואחות: זכרונות, עם עובד, 1978
אב"א אחימאיר, לאחר האהבה, לאחר השנאה, הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, כרך ד', 1974
שמעון פרס, לך עם האנשים: שבעה דיוקנאות, עידנים, 1978
אברהם צביון, דיוקנו היהודי של ברל כצנלסון, ספרית פועלים, 1984
ישראל קיסר, ברל כצנלסון – 100 שנה להולדתו, ההסתדרות הכללית, הוועד הפועל, תשמ"ז-1987
מרדכי שניר, על ברל כצנלסון: זכרונות ודברי הערכה, מפלגת פועלי א"י, 1952
אניטה שפירא, ברל: ביוגרפיה, תל אביב: עם עובד, 1980
שלמה הרמתי, המורים החלוצים, ירושלים: משרד הביטחון (אוניברסיטה משודרת), 151-141.
ישראל קולת, "ברל כצנלסון: איש ונבו לו", אבות ומייסדים, תל אביב: עם עובד, 1975, עמ' 113-85.
נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939.

קישורים חיצוניים

כתבי ברל כצנלסון בפרויקט בן-יהודה
ב. כצנלסון איננו - העמוד הראשון של "דבר" למחרת פטירתו של ברל כצנלסון
ביוגרפיה של ברל כצנלסון, בארכיון מפלגת העבודה
ארכיונו האישי של ברל כצנלסון שמור ב ארכיון מפלגת העבודה
ברל כצנלסון, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
ברל כצנלסון, באתר מכללת בית ברל
ברל כצנלסון, באתר תנועת העבודה הישראלית
ברל כצנלסון, בלקסיקון לתרבות ישראל
ברל כצנלסון, באתר האקדמיה ללשון העברית
ברל כצנלסון, במיזם "אישי רחוב"
אסף ענברי, האופציה של ברל
ברל כצנלסון, חורבן ותלישות, דבר, 26 ביולי 1934 מאמר על תשעה באב
קובי דנה, ברל כצנלסון: ההגשמה הציונית בכתביו - עיונים, מגזין אימגו, ‏2013
קובי דנה, "כיצד מגשימים אידיאה?": סוגיית ההגשמה הציונית בכתבי ברל כצנלסון, שבעים פנים לציונות, ספטמבר 2018.
צבי צמרת, ‏יורשת היהדות הקדומה, בעיתון מקור ראשון, 15 באפריל 2018
הספרים של ברל כצנלסון, באתר "סימניה"
קטעי ארכיון מחייו של ברל כצנלסון מוצגים לרגל עשור למותו, יומני כרמל 1954

הערות שוליים

^ ¹ ² אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 12, 14–15.
^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 16–20.
^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 26–27.
^ שפרה שוורץ, "קופת-חולים הכללית" - עיצובה והתפתחותה כגורם המרכזי בשירותי הבריאות בארץ-ישראל, המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה בוקר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997, עמוד 20, 45
^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, א, 1, עמ' 25; עמ' 480, הערה 71; עמ' 478, הערה 20: אניטה שפירא, ברל, עמ' 403.
^ תום שגב, המיליון השביעי, ב, 3, עמ' 86, הערה; עמ' 491, הערה 11: אניטה שפירא, ברל, עמ' 672.
^ אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 9–11.
^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כד, עמ' 484.
^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 114.
^ ברל כצנלסון, (יזכור), קונטרס, כ"ט, כ"ב אדר תר"ף, עמ' 1.
^ מקורות לא אכזב, מתוך במבחן, כתבים, כרך ו.
^ ‏(קישור למאמר), וכן ממאמר המשך בשם "מקורות לא אכזב". בתוך: "חורבן ותלישות", שנות המחנות העולים, א', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975, עמ' 425–426, עמ' 426–429.
^ אתר הספרייה הלאומית, ערך : דב סדן, "דרכי איש :שלוש מסות על ברל כצנלסון", ישראל קולת : "איש ונבו לו", משה שרת : "מה היה לנו ברל", פרופ' דב סדן : "צופה לבית הישוב", צופית, בית ברל, תשכ"ח, 77 עמודים

[ברל_12-1] ¹ ² אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 12, 14–15.

[2] אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 16–20.

[3] אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 26–27.

[4] שפרה שוורץ, "קופת-חולים הכללית" - עיצובה והתפתחותה כגורם המרכזי בשירותי הבריאות בארץ-ישראל, המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה בוקר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1997, עמוד 20, 45

[5] תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, א, 1, עמ' 25; עמ' 480, הערה 71; עמ' 478, הערה 20: אניטה שפירא, ברל, עמ' 403.

[6] תום שגב, המיליון השביעי, ב, 3, עמ' 86, הערה; עמ' 491, הערה 11: אניטה שפירא, ברל, עמ' 672.

[7] אניטה שפירא, ברל, חלק א, עמ' 9–11.

[8] מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כד, עמ' 484.

[9] אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 114.

[10] ברל כצנלסון, (יזכור), קונטרס, כ"ט, כ"ב אדר תר"ף, עמ' 1.

[11] מקורות לא אכזב, מתוך במבחן, כתבים, כרך ו.

[12] ‏(קישור למאמר), וכן ממאמר המשך בשם "מקורות לא אכזב". בתוך: "חורבן ותלישות", שנות המחנות העולים, א', הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975, עמ' 425–426, עמ' 426–429.

[13] אתר הספרייה הלאומית, ערך : דב סדן, "דרכי איש :שלוש מסות על ברל כצנלסון", ישראל קולת : "איש ונבו לו", משה שרת : "מה היה לנו ברל", פרופ' דב סדן : "צופה לבית הישוב", צופית, בית ברל, תשכ"ח, 77 עמודים

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

@@ שורה 34: / שורה 34: @@
 ==ביוגרפיה==
-ברל יעקב כצנלסון נולד בעיר [[בוברויסק]] שב[[גוברניית מינסק|פלך]] [[מינסק]], ב[[תחום המושב]] היהודי של [[האימפריה הרוסית]] (כיום ב[[בלארוס]]), לטייבל־רייזל בת גיטל ור' יעקב נעמעץ (או נימיץ) ולמשה בן סטישיה ורבי אהרן כצנלסון. טייבל־רייזל הייתה אשתו השנייה של משה. הוא נשא אותה לאשה ב-1886, ארבעה חודשים לאחר פטירתה של אשתו הראשונה, זלדא־רחל בת ר' שמואל, אותה נשא בשנת 1879 וממנה היה לברל אח גדול, חיים. ברל היה בנה הבכור של טייבל, ואחריו נולדו לה חמישה ילדים נוספים, אחד מהם נפטר בגיל שנה.{{הערה|שם=ברל 12}} טייבל עבדה בחנות לברזל של אביה, ובילדים טיפלו האומנת והמשרתת. משפחתו של ברל נחשבה למשפחה [[יהודים|יהודית]] משכילה. בבית הייתה ספריה גדולה של ספרות תורנית ואילו בעליית הגג נאספו עיתונים עבריים. בגיל 8 קיבל מידי אביו ספר ראשון ב[[עברית]] ובו סיפורי ילדים הנוגעים ל[[עשרת הדיברות]]. ברל היה ילד חולני וחלוש, ולכן לא ביקר ב[[בית ספר|בית הספר]] באופן סדיר ולא נשלח ל[[תלמוד תורה]], אולם אביו בחר עבורו [[מלמד]]ים שלימדו אותו ב"חדר". בשל הישארותו בבית, ידידו היה [[דוד שמעוני]], שלמד איתו ב"חדר". עד גיל 10 קיבל את עיקר השכלתו מקריאת הספרים והעיתונים בעברית של אביו וממורים פרטיים שנשכרו עבורו, אולם לאחר מכן למד [[רוסית]] והחל לקרוא את הספרות בשפה זו. עוד בבית אביו התפתחה השקפת העולם ה[[ציונות|ציונית]] [[סוציאליזם|סוציאליסטית]] שלו. בשנת [[1899]] נפטר אביו מדלקת ריאות בטרם מלאו לו 38, ואמו נרתמה לפרנסת המשפחה. ב-1902 פרצה שריפה גדולה בעיר, שהחריבה את ביתם וחנותם של הוריה של טייבל. הם הפכו לחסרי-כל ונאלצו להתגורר בחצר ביתה של בתם. בתוך שנתיים נפטרו שניהם. במקום החנות שנשרפה, רכשה טייבל חנות קטנה בשוק, בה עבדה במשך כל היום, ועל ברל הוטלה האחריות להשגיח על חינוכם של אחיו.{{הערה|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 16–20.}} באותה תקופה עבד בספרייה העממית היהודית ב[[יידיש]] בעיר, שהוקמה כמשקל-נגד לספרייה העירונית שנועדה להפצת התרבות הרוסית. ב-1902 השתתף באמצעות כרטיס-אורח בוועידה גדולה של ציוני רוסיה ב[[מינסק]].{{הערה|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 26–27.}}
+ברל יעקב כצנלסון נולד בעיר [[בוברויסק]] שב[[גוברניית מינסק|פלך]] [[מינסק]], ב[[תחום המושב]] היהודי של [[האימפריה הרוסית]] (כיום ב[[בלארוס]]), לטייבל־רייזל בת גיטל ור' יעקב נעמעץ (או נימיץ) ולמשה בן סטישיה ורבי אהרן כצנלסון. טייבל־רייזל הייתה אשתו השנייה של משה. הוא נשא אותה לאשה ב-1886, ארבעה חודשים לאחר פטירתה של אשתו הראשונה, זלדא־רחל בת ר' שמואל, אותה נשא בשנת 1879 וממנה היה לברל אח גדול, חיים. ברל היה בנה הבכור של טייבל, ואחריו נולדו לה חמישה ילדים נוספים, אחד מהם נפטר בגיל שנה.{{הערה|שם=ברל 12}} טייבל עבדה בחנות לברזל של אביה, ובילדים טיפלו האומנת והמשרתת. משפחתו של ברל נחשבה למשפחה [[יהודים|יהודית]] משכילה. בבית הייתה ספריה גדולה של ספרות תורנית ואילו בעליית הגג נאספו עיתונים עבריים. בגיל 8 קיבל מידי אביו ספר ראשון ב[[עברית]] ובו סיפורי ילדים הנוגעים ל[[עשרת הדיברות]]. ברל היה ילד חולני וחלוש, ולכן לא ביקר ב[[בית ספר|בית הספר]] באופן סדיר ולא נשלח ל[[תלמוד תורה]], אולם אביו בחר עבורו [[מלמד]]ים שלימדו אותו ב"חדר". בשל הישארותו בבית, ידידו היה [[דוד שמעוני]], שלמד איתו ב"חדר". עד גיל 10 קיבל את עיקר השכלתו מקריאת הספרים והעיתונים בעברית של אביו וממורים פרטיים שנשכרו עבורו, אולם לאחר מכן למד [[רוסית]] והחל לקרוא את הספרות בשפה זו. בשנת [[1899]] נפטר אביו מדלקת ריאות בטרם מלאו לו 38, ואמו נרתמה לפרנסת המשפחה. ב-1902 פרצה שריפה גדולה בעיר, שהחריבה את ביתם וחנותם של הוריה של טייבל. הם הפכו לחסרי-כל ונאלצו להתגורר בחצר ביתה של בתם. בתוך שנתיים נפטרו שניהם. במקום החנות שנשרפה, רכשה טייבל חנות קטנה בשוק, בה עבדה במשך כל היום, ועל ברל הוטלה האחריות להשגיח על חינוכם של אחיו.{{הערה|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 16–20.}} באותה תקופה עבד בספרייה העממית היהודית ב[[יידיש]] בעיר, שהוקמה כמשקל-נגד לספרייה העירונית שנועדה להפצת התרבות הרוסית. ב-1902 השתתף באמצעות כרטיס-אורח בוועידה גדולה של ציוני רוסיה ב[[מינסק]].{{הערה|אניטה שפירא, '''ברל''', חלק א, עמ' 26–27.}}
 לאחר שבגר, רצה ברל [[עלייה לארץ ישראל|לעלות לארץ ישראל]] ולעבוד בה בעבודת כפיים, אך החליט לרכוש מקצוע קודם שיעלה. הוא עבד בעבודות שונות כ[[פחחות]] ו[[נפחות]] אך גם כ[[מורה]] ו[[ספרן]], ולאחר שרכש השכלה מקצועית לפי רוחו, עלה ארצה בשנת [[1909]], בתקופת [[העלייה השנייה]], ליישוב [[עטרות]]. עמו עלתה בת עירו ואהבתו הראשונה, [[שרה שמוקלר]], שנפטרה כעשר שנים לאחר עלייתהּ ארצה (לאחר מותהּ הפכה חברתם המשותפת ובת עירם של השניים, [[לאה מירון כצנלסון|לאה מירון]], לבת-זוגו של כצנלסון).

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ברל כצנלסון
טקסט בוויקיטקסט: ברל כצנלסון
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ברל כצנלסון