מקסימיאנוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקסימיאנוס
Marcus Aurelius Valerius Maximianus Herculius
Toulouse - Musée Saint-Raymond - Maximien Hercule1.jpg
לידה 240
סִירְמִיוּם, סרביה עריכת הנתון בוויקינתונים
התאבד 310 (בגיל 70 בערך)
מרסיי, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
דת דת רומי העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
פסלו של מקסימיאנוס

מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס וַלֶרְיוּס מַקְסִימִיָאנוּס הֶרְקוּלִיוּס אוֹגוּסְטוּס (לטינית: Marcus Aurelius Valerius Maximianus Herculius Augustus; יולי 310-240) הידוע כמקסימיאנוס היה קיסר רומי מיולי 285 ואוגוסטוס מ-1 באפריל 286 לצד דיוקלטיאנוס, עד התפטרותם המשותפת ב-1 במאי 305. יחד עם דיוקלטיאנוס הוביל את הטטררכיה הראשונה באימפריה הרומית והיה אחד הנפשות הפועלות במהלך הטטררכיה השנייה ואחד הגורמים להתפרקותה.

לאחר תקופת שלטונו הקצובה לצידו של דיוקלטיאנוס וויתור מרצון על כיסא האוגוסטוס הוא חזר מפרישה ובסיבוב השני הכריז על עצמו אוגוסטוס בשנת 306, ולקח חלק פעיל בסיסכוכים בין שליטי הטטררכיה השנייה תחילה על מנת להבטיח את זכויות בנו מקסנטיוס ובהמשך הוא לחם לצד מתנגדיו. בשנת 308 הוא אולץ לוותר על תביעתו לתואר אוגוסטוס. בסיבוב שלישי הוא ניסה, שוב, את מזלו לאחוז במושכות השלטון בניסיון להדיח את קונסטנטינוס, ומשכשל והובס בקרב הוא אולץ בשנת 310 להתאבד. בסיכומו של דבר משירד מקסימיאנוס סופית מעל במת ההיסטוריה הוחזרו לו בדיעבד שמו הטוב ותארו והוא הוכרז כאל על פי מיטב המסורת הרומאית.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקסימיאנוס מתואר על ידי ההיסטוריון הרומאי בן זמנו אורליוס ויקטור כאדם אנרגטי ובעל אופי קשוח ואגרסיבי מחד ונאמנות כמעט עיוורת, תכונות שהפכו אותו למועמד אידיאלי כיד ימינו של דיוקלטיאנוס. הוא היה אדם חסר השכלה שהעדיף לעשותצמעשה גם ללא מחשבה או תכנון ושאיפותיו התמקדו במישור הצבאי והוא נטה להתרחק מחישובים פוליטיים.

לקטנטיוס (Lactantius), ההוגה הנוצרי ויועצו של הקיסר קונסטנטינוס, כתב על מקסימיאנוס כי הוא היה בן ברית מתאים לדיוקלטיאנוס בהיותם בעלי תפיסת עולם דומה אך מקסימיאנוס בהיותו אדם מרקע שונה וחסר עידון היה חסר מעצורים בדרכו לממש את רצונותיו ומשעלה לגדולה וריכז בידיו כוח של שליט הוא ניצל את כוחו על מנת להשביע את תאוותיו, הוא מתואר כמי שתקף נשים מכל מעמד חברתי וכי במסעותיו הוא היה מלווה בנשים צעירות שתפקידן היה להשביע את רצונותיו ותיאבונו.

בטרם עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקסימיאנוס נולד באזור סירמיום באותה תקופה חלק מהפרובינציה הרומאית פאנוניה, תאריך לידתו לא ידוע ומחקרים היסטוריים מציינים כי נולד בין השנים 240 ל 250 לספירה למשפחה ממעמד נמוך ככל הנראה סוחרים. המקורות הרומאיים מכילים תיאורים מעורפלים על ילדותו העשוקה שגדל בסביבה הקשה והאכזרית של אזורי הספר לאורך נהר הדנובה ומהללים אותו כאיש צבא אילירי בעל גינונים ראויים ליליד פאנוניה.

הוא התגייס לצבא הרומאי ובזכות חוסנו הגופני והאגרסיביות חסרת המעצורים שהייתה טבועה באופיו התקדם לדרגות פיקוד גבוהות הוא שירת את הקיסר אורליאנוס ביחד עם דיוקלטיאנוס ולאחר מכן את הקיסר פרובוס, הוא הצטיין במערכה המסופוטמית של קארוס וייתכן כי היה מעורב ביחד עם בן בריתו דיוקלטיאנוס במותו הפתאומי של קארוס (שיוחס בספרי ההיסטוריה הרומאית למכת ברק) בשנת 283 וככל הנראה גם חיסול בנו נומריאנוס, שהיה שותף של קארוס לשלטון ויורש עצר מיועד. מהלך מהיר ואכזרי זה הביא את דיוקלטיאנוס ועושי דברו אל עמדת כוח ממנה יכלו לאיים על השלטון ולתבוע את הכתר מבלי שהמוניטין של האוגיסטוס לעתיד יוכתם בדמו של השליט הקודם. סדרת קרבות שנסתיימו בניצחון דחוק של דיוקלטיאנוס ומותו של קארינוס מידי מתנקש סללו את הדרך להכתרתו של דיוקלטיאנוס כאוגוסטוס בנובמבר שנת 284 בניקומדיה.[1]

ההיסטוריונים סטיבן ווליאמס וטימוטי בארנס, חוקרי התקופה טוענים כי העדויות הנסיבתיות מצביעות על קשר של אינטרסים ונאמנות שנרקם בין מקסימיאנוס לדיוקלטיאנוס וכי מהלכיהם תואמו מבעוד מועד לטקסי ההכתרה. על פי תאוריה זו הקשר התגבש סופית במהלך המערכה של דיוקלטיאנוס מול קארינוס וכי קידומו המהיר של מקסימיאנוס לתפקיד קיסר בטקס שנערך ביולי 286 היה מימוש מעשי של הקשר.

תקופת הטטררכיה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתרה לקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקסימיאנוס הוכתר כקיסר על ידי דיוקלטיאנוס בטקס שנערך ביולי 285 בעיר מילאנו. מקסימיאנוס נבחר לתפקיד על בסיס נאמנותו לדיוקלטיאנוס וההנחה כי הוא לא ינטה למרוד או לחתור תחת דיוקלטיאנוס יכולתיו הצבאיות כמנהיג ולוחם שימשו את האימפריה שבדעה זו ולמשך כל תקופת פעילות הטטררכיה הייתה תחת לחץ של פולשים ואויבים מבחוץ ונזקקה למנהיג בעל יכולת להתמודד עם הלחצים והאתגרים הצבאיים.

נקודת תורפה נוספת של דיוקלטיאנוס הייתה העדר בנים או בני משפחה שיכלו לעמוד לצידו ולשאת במעמסת השלטון או לרשת את מקומו עובדה שאילצה את דיוקלטיאנוס לחפש שליט משנה מחוץ לתחומי משפחתו. לא ברור האם דיוקלטיאנוס אימץ את מקסימיאנוס לבן כפי שנהגו קיסרים רומאיים לפני כן והחוקרים חלוקים על התשובה לשאלה זו. מקסימיאנוס הוסיף לאחר מינויו את שם המשפחה של דיוקלטיאנוס (ולריוס).

בשנת 287 הוגדר הקשר בין מקסימיאנוס לדיוקלטיאנוס על בסיס דתי והשם הרקוליוס (Herculius) נוסף לשמו של מקסימיאנוס והשם יוביס (Iovius) לשמו של דיוקלטיאנוס. השמות קישרו את השליטים לעולם האלים ויש המוצאים סמליות בעובדה שמקסימיאנוס קיבל את שמו של הרקולס האל ששמו נקשר לביצוע משימות שהוטלו עליו על ידי אביו מלך האלים יופיטר[2] סימטריה רעיונית זו לא נשמרה בטטרככיה השנייה ובכל מקרה הצמדת השם האלוהי לא הכתירה את השליטים כאלוהים אלא ציינה כי הם מכשירים בידי האלים.

מינוי לאוגוסטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות גרסאות שונות על נסיבות מינויו של מקסימיאנוס מקיסר לאוגוסטוס בשנת 286, התאוריה הרווחת היא שבמהלך שנות שלטונו הראשונות של דיוקלטיאנוס, וכחלק מתוכנית אב שהתבססה על תקדימי העבר בהם חילקו קיסרים רומאיים את השלטון על האימפריה כדוגמת ולריאנוס ובנו גליאנוס, חילקו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס את השלטון תוך בניית מערכת שלטונית ייחודית הידועה בשם טטררכיה - מיוונית טטרא (ארבע) + ארכה (שלטון) - "שלטון הארבעה", על פי הסדר הזה אמורה הייתה האימפריה להיות מנוהלת על ידי ארבעה שליטים: שני שליטים ראשיים שאחזו בתואר האוגוסטוס ושני שליטים משניים האוחזים בתואר קיסר. על פי תאוריה אחרת[3] מינויו של מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס לא היה מתוכנן מלכתחילה אלא חלק מרצף אירועים שנבע ממרד של קרסיאנוס. חלק מהחוקרים מרחיקים לכת ומתארים תסריט לפיו מקסימיאנוס נטל לעצמו ועל דעת עצמו את התואר אוגוסטוס, מהלך שדיוקלטיאנוס החליט לקבל בדיעבד על מנת להימנע מקריעת האימפריה ומלחמת אזרחים, תאוריה אחרת מיחסת את קידומו של מקסימיאנוס לתפקיד אוגוסטוס על רקע העובדה שקראסינוס המורד הוכרז כאוגוסטוס על ידי הלגיונות המורדים וקידומו של מקסימיאנוס לתואר זהה היה מחויב המציאות על מנת לתת בידיו סמכות ומעמד להמשיך בעימות מול קרסינוס.

ביום ה-1 במרץ 293 מינה מקסימיאנוס את קונסטנטיוס כלורוס לקיסר איתו הוא חילק את השלטון ובמקביל מינה דיוקלטיאנוס את גלריוס לקיסר איתו הוא חילק את השלטון. בכך השיקו דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס את הטטררכיה הראשונה.

בתיאור פשטני של הטטררכיה האימפריה חולקה באופן שווה בין האוגוסטוסים והקיסרים, לכל שלחט היו יחידות צבאיות שסרו למרותו, חצר שכללה פקידים ונושאי תפקידים שסייעו בידי השליט ומרכז מנהלי מעיין עיר בירה בה היה לשליט ארמון רשמי. בפועל רומא הייתה ונשארה המרכז השלטוני של האימפריה חוקים ומדיניות נקבעו במוסדות הוותיקים של האימפריה ומטבעות זהים נטבעו בכל חלקיה.

מערכה ראשונה בגאליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולתו הצבאית הראשונה של מקסימיאנוס ככקיסר הופנתה כנגד מורדים הידועים בשמם הרומאי בָּגָאוּדים (bagaudae או bacaudae) שפעלו בפרובינציה גאליה, ככל הנראה קבוצת איכרים מורדים המחקר ההיסטורי מציע כי[4] הבגאודים היו "כנופיות של פורעי חוק באזורי הכפר שעסקו בביזה ובשוד", או[5] בבעלי אדמות גאלים מקומיים שמרדו ככל הנראה בניסיון לנצל את התוהו הפוליטי בגאליה על מנת להשיג בדרך של מרידה או הסכמה רומאית פריבילגיות פוליטיות וכלכליות. במהלך 285 ניהל מקסימיאנוס מערכה כנגד הבגאודים, המקורות הרומאיים לא מתארים את מהלך הלחימה אלא מציינים כי לאחר הכנעת המורדים ומששקטה הפרובינציה יצא מקסימיאנוס בראש לגינותיו אל כוון נהר הריין על מנת להתמודד עם פלישה של שבטים גרמאניים שחצו את הנהר בסוף 285. מקסימיאנוס הצליח לבודד את הצבא האלמאני שבסיכומו של דבר נאלץ לסגת לאחר שמחלות ולאחר מכן רעב הפחיתו את מספרי הלוחמים בו. צבא שני של שבטי ההרולי הוכה על ידי הצבא הרומאי ומקסימיאנוס הקים מחנות ומפקדה על גבול נהר הריין לקדם פני פלישות עתידיות.

מרד קראסינוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לאי השקט על גבול הריין ובתוך הפרובינציה סבלו ערי החוף של גאליה מפשיטות תכופות של שודדי ים פרנקים וסאקסוניים. על מנת לפתור מטרד זה מינה מקסימיאנוס את קראסינוס (Mausaeus Carausius) קצין בעל ניסיון נרחב בלחימה ימית לבנות צי ולהלחם בפיראטים. קראסינוס הצליח להדוף את הפיראטים ובמספר קרבות ימיים הצליח לתפוס ספינות ולעצור את הפושטים, הבעיה הייתה שהטקטיקה שלו לא תאמה את צפיותיו של מקסימיאנוס, ובניגוד למצופה הוא היה ממתין לפיראטים עד לסיום פשיטת השוד תוקף אותם ושומר את השלל לעצמו ולאנשיו מבלי להחזיר את הביזה לבעליה וגרוע מכך מבלי לשלם מס לאוצר האימפריה. משנודע למקסימיאנוס על מעלליו של קראסינוס הוא הוציא צו למאסרו ומשקראסינוס סירב להופיע למשפטו נגזר עליו עונש מוות. בתגובה ברח קראסינוס לפרובינציה בריטניה שם זכה לתמיכת הלגיונות המקומיים ולתומכים גם מקרב חילות המצב בערי התעלה האנגלית, בהיעדר צי ותחת האיום של פשיטות של שבטים ברבריים מתוך ומחוץ לפרובינציות המערביות נאלץ מקסימיאנוס לדחות את הטיפול בקראסינוס המורד שמצידו הצהיר על עצמו קיסר, הגדיל את מספר הספינות בצי שלו ושכר שכרי חרב פרנקיים להם שילם היטב. בסוף 286 שלט קראסינוס בכל בריטניה, רוב שטחם של חופי התעלה וחלקים נרחבים מצפון-מערב גאליה. בשלב זה הכריז קראסינוס על בריטניה כיישות עצמאית "אימפרית בריטניה" והחל מטביע מטבעות החזרת הסמכות לידי שליטי האימפריה וכיבוש מחדש של בריטניה נדחו עד לשלב בו ביססו דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס את אחיזתם באימפריה והטיפול במורדים נפל בחלקו של קונסטנטיוס כלורוס שהיה מפקד המשמר הפרטוריאני תחת פיקודו של מקסימיאנוס. בצעד טקטי ובמטרה להדק את הקשר עם הכתר גירש קונסטנטיוס את אשתו הראשונה (או פילגשו) פלוויה יוליה הלנה (אימו של קונסטנטינוס הגדול) ונשא לאישה את פלאביה מקסימיאנה תיאודורה (Flavia Maximiana Theodora) והפך לבן משפחתו של מקסימיאנוס ויד ימינו.

משהתבססה בטטררכיה מקסימיאנוס שינה את אסטרטגית הלחימה בגאליה ולאורך הריין ובמקום להתעמת ישירות מול קאראסיוס הוא הפנה את המאמץ הצבאי כנגד השבטים הגרמאניים, תומכיו של קאראסיוס שישבו לאורך נהר הריין, הוא ניצל את הפילוג בין השבטים וחוסר האמון בין מנהיגיהם על מנת לנהל מערכה מולם בהצלחה חלקית בין השנים 285–288. עיקר המאמץ הצבאי הופנה בשנים אלו כלפי שבטים בורגונדיים אלמאניים, במערכה זו נקט מקסימיאנוס בטקטיקות של אדמה חרוכה, מקורות מזון שטחי גידול ומשאבים אחרים נהרסו והגרמאניים החלו לסבול חרפת רעב ולאחר מכן ממחלות שהכו בהם ופוררו את המבנה של השבט והפילו בהם חללים רבים. שבטים אחרים התקשו לעמוד מול הלגיונות הרומאיים הוכו בשדה הקרב, המקורות הרומאיים בני התקופה קושרים זרים של שבחים לראשו של מקסימיאנוס ומתארים אותו עומד בראש חייליו ושובר את קווי האויב בסערת ההסתערות. עם התמוטטות התנגדות השבטים המורדים חצה מקסימיאנוס את נהר הריין והסופר הרומאי מתאר אותו עומד גאון סוקר את השטח ומכריז "כל שאני רואה מעבר לנהר הוא [שטח] רומאי".

בתחילת 288 מינה קסימיאנוס את חתנו, קונסטנטיוס כלורוס, להמשיך את הלחימה בגאליה כנגד השבטים המקומיים שרובם היו תומכים של שליט בריטניה המורד בגלוי או בסתר ושליטתם באזורים נרחבים של החוף מנעו מהצבא הרומאי מלהתמודד ביעילות מול המורדים. כלורוס הנהיג את הלגיונות תחת פיקודו במסע צפונה דרך טריטוריית אויב כשהוא זורע הרס וחורבן, הפרנקים שהגיעו לאפיסת כוחות והגיעו להסכם עם כלורוס לפיו צנהיגיהם יישבעו אמונים למנהיג פרנקי שהיה בן ברית של הרומאיים ובכך הובטחה שליטה רומאית על אזור צפון גאליה.

מאמץ ניכר הושקע בשיקום הפרובינציה ואבטחת הגבולות, מקסימיאנוס נקט במדיניות שעודדה יישוב מחדש של בתי-אב של שבטים גרמאניים בחבלי הארץ שנחרבו מאין ספור פלישות ומלחמות, בתי האב קיבלו את הרשות ליישב את השטחים תחת חסות רומאית שניתנה בתמורה להכרה בשלטון הרומאי. מדיניות זו יצרה אזור חיץ לאורך הגבולות הצפוניים של הפרובינציה וקהילה נאמנה שיכלה להגן על גבולות האימפריה ולהיות מאגר זמין לכוח אדם שנדרש לצבא הרומאי בעיקר כחיל מצב.

כיבוש בריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 289 ערך מקסימיאנוס ניסיון ראשון לתקוף את בריטניה ולהפיל את קראסינוס מכסאו, המקורות ההיסטוריים מוסרים מידע חלקי ומעורפל אך ברור כי הניסיון נכשל, מקורות היסטוריים המתארים את הביוגרפיה של קונסטנטיוס רומזים כי תנאי מזג אוויר קשים (אולי סערה) גרמו לנזקים קשים לצי הרומאי.

משנת 293 ועד 296 הצליח קונסטנטיוס לבסס את שליטת האימפריה הרומית בגאליה ולאורך גבולות הריין, בשנת 293 נרצח קרוסיוס על ידי אחד מקציניו הבכירים. בשנת 296 חזר מקסימיאנוס לגבול נהר הריין. ולגיונות בפיקודו של קונסטנטיוס ובגיבוי צי שנבנה לצורך המערכה פלשו אל האי הבריטי צי אחד בפיקודו של מפקד המשמר הפרטורייני הפליג משפך נהר הסיין נחת בסמוך למיצר סולנט שבמפרץ סאות'המפטון ונכנס לקרב מול הגוף העיקרי של צבאו של אלקטוס, בתום יום הקרב נכנעו המורדים ואלקטוס נהרג. צי שני יצא מבונוניה והצליח לכבוש את לונדיניום. בתום כיבוש בפרובינציה המורדת ערך קונסטנטיוס כלורוס טיהור בקרב הקצינים של הצבא המורד וכן חלוקה מחודשת של הפרובינציה על מנת להבטיח את שליטתו.

מלחמה באפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 296 הפנה מקסימיאנוס את תשומת לבו לחופים של הפרובינציות האפריקאיות שם התרופפה השליטה הרומאית תחת לחץ של שבטים נודדים שתקפו את הערים ומרכזי המסחר הרומאיים. מקסימיאנוס גייס צבא מלגיונות מצריים ומזרח אירופאיים בלווית חיילות עזר מגאליה ותרקיה. הצבא הרומאי התקדם דרך ספרד וחצה את מיצרי גיברלטר לאפריקה. השבטים הברברים הנודדים שלא היו יריב ראוי לצבא הרומאי בשדה הקרה הפתוח התגלו כיריב מסוכן עקשן וקטלני בתנאים של הרי האטלס.

החל מחודש מרץ 297 ניהל מקסימיאנוס מלחמת התשה כנגד השבטים הברברים של צפון אפריקה תחילה הוא הדף אותם מתוך הפרובינציות ולאחר חניית חורף בקרתגו הוא חזר לעימות כשהו מעביר את עיקר הלחימה אל תוך הרי האטלס, שם התנהלה מלחמת התשה בהמלכה השמידו הרומאים את התשתית האזרחית תוך לחימת גרילה בלתי פוסקת מול השבטים המקומיים, במרץ 298 חזר מקסימיאנוס בתהלוכת ניצחון לקרתגו ובתחילת 299 חזר מקסימיאנוס לרומא.

שנות שלטון אחרונות של הטטררכיה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכה באפריקה הייתה למעשה האחרונה של מקסימיאנוס בתקופת הטטררכיה הראשונה. הוא חזר עטור זרי דפנה של מנצח ופרש לחיי רווחה ותענוגות בצפון איטליה במילאנו ואקוויליה, הוא הותיר את שדה הלחימה, והלחימה באיומים על הפרובינציות לקונסטנטיוס. מאידך הוא לא משך את ידיו מעימותים עם אצילים רומאיים, היסטוריונים רומאיים בני התקופה כותבים כי מקסימיאנוס נקט בטקטיקה בה הואשמו סנטורים שהיו איתו בעמות בהאשמות שווא שונות וחלקם אף הוצאו להורג ובהם הפריפקט של רומא.

בשנת 303 נפגש מקסימיאנוס עם דיוקלטיאנוס ברומא לרגל 20 שנות שלטון הטטררכיה, ייתכן ובמועד זה שני השליטים דנו על העברת שלטון מסודרת ובו-זמנית לידי הקיסרים ומינוי קיסרים חדשים בעוד מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס יפרשו מרצונם, פרישה זו לא הייתה לחלוטין על פי רצונו של מקסימיאנוס אך הוא נאלץ להכפיף את רצונו מול ציווי של דיוקלטיאנוס. על פי הצפוי היו מקסנטיאנוס בנו של מקסימיאנוס וקונסטנטינוס בנו של קונסטנטיוס כלורוס אמורים לעלות לכס הקיסרות אך בשלב כלשהו, אולי על פי מהלכים של גלריוס הוחלט על מועמדים אחרים לטטררכיה השנייה.

ביום ה-1 במאי 305 בטקס שנערך בו זמנית במילאנו וניקומדיה פרשו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס מכס השלטון ומינו את קונסטנטיוס כלורוס כאוגוסטוס במקום מקסימיאנוס ואת גלריוס לאוגוסטוס במקום דיוקלטיאנוס. את כס הקיסרים תפסו דמויות חדשות מקסימינוס דאיה כקיסר תחת גלריוס במזרח ופלביוס ולריוס סוורוס כקיסר במערב, שני קצינים ותיקים אלו היו למעשה נאמנים של גלריוס וביססו את מעמדו כשליט עליון של האימפריה והסירו את נאמני מקסימיאנוס מעמדות הכוח. מהלך זה שלכאורה נעשה בהסכמה של כל הצדדים התעלם משאיפותיהם של מועמדים אחרים ומשאיפותיו של מקסימיאנוס להעביר את השלטון לבנו, זרעי הפורענות נזרעו ותקופת הטטררכיה השנייה עתידה הייתה להיות סוערת וקצרה. בתום העברת השלטון פרש מקסימיאנוס לאחוזותיו בקמפניה ובלוקאניה תוך שהוא מתמסר לחיי מותרות ותענוגות ומנותק מהמרכז הפוליטי של האימפריה.

תקופת הטטררכיה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מינוי לאוגוסטוס בפעם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקסנטיוס הבין כי גלריוס וסוורוס לא יראו בעין יפה את טענתו לשלטון, לאור האיום שטענה זו מציבה על שלטונם ברומא ובשטחי איטליה. על כן, פנה מקסנטיוס לאביו שישב באותה העת בלוקניה (דרום איטליה של ימינו) והציע לו להצטרף אליו לשלטון ברומא, מתוך הנחה שרבים מחייליו של סוורוס שירתו קודם לכן תחת מקסימיאנוס, ויסרבו להילחם נגד מפקדם הקודם.[6] מקסימיאנוס קיבל את הצעתו של בנו והגיע לרומא, ומתוך כבוד למעמדו של אביו, מקסנטיוס שינה את תוארו לתואר הצנוע יותר פרינקיפס. נראה כי במהלך רוב שנתו הראשונה לשלטון, מקסנטיוס נשא את התואר פרינקפס, ורק בחודש מאי שנת 307, החל לעשות שימוש בתואר 'אוגוסטוס'.[7]

גלריוס לא יכול היה להשלים עם המהלכים של מקסנטיוס והעריך כי עיקר האיום על מעמדו ושלמות הטטררכיה נמצא בידי מקסימיאנוס ובנו. על מנת להסיר את האיום הוא שלח צבא בפיקודו של סוורוס לדכא את המרד ולהוריד את הצמד מקסימיאנוס ומקסנטיויס מכס השלטון. בהגיע רגע האמת, בו ניצבו הלגיונות הרומאיים זה מול זה, העדיפו החיילים במחנה סוורוס לערוק לצבא האויב, חלקם מנאמנות למפקדם מקסימיאנוס וחלקם תמורת תשלום שהובטח על ידי מקסנטיוס. סוורוס נאלץ לסגת ומצא מחסה בעיר המבוצרת רוונה. מקסימיאנוס צר על העיר ולבסוף הגיע להסכם עם סוורוס לפיו העיר תימסר לידיו ללא קרב וסוורוס יצא מהעיר ללא פגע. הקיסר נלקח מרוונה לוילה ברומא ונותר שם כאסיר ובן ערובה. בסוף שנת 307 ערך גלריוס ניסיון נוסף להתעמת עם מקסימיאנוס ולדכא את המרד אך נכשל ונסוג מבלי להגיע לרומא.

משהוסר האיום הצבאי פנה מקסימיאנוס לבסס את מעמדו ולרכוש בני ברית מול גלריוס. הוא יצא לגאליה ונכנס למשא ומתן עם קונסטנטינוס במטרה לאחד כוחות, תמורת תמיכתו בתביעות מקסימיאנוס ומקסנטיוס באיטליה והבטחה לניטראליות במקרה של מלחמה עם גלריוס הובטח לקונסטנטינוס כי הוא ימונה לאוגוסטוס כיורש של מקסנטיוס. על מנת לחתום את העסקה התחתן קונסטנטינוס עם פאוסטה בתו הצעירה של מקסימיאנוס.[8]

מקסימיאנוס חזר לרומא בחורף של 307–308 וזמן קצר לאחר מכן ניסה להדיח את בנו מהשלטון מול אספה של חיילי הלגיונות שבעבר היו נאמנים לו, הוא נאם על הדרדרות השלטון וחולשתו והצביע על מקסנטיוס כאחד הגורמים לפגמים, החיילים לא התרשמו מהנאום והעבירו את תמיכתם למקסנטיוס, מקסימיאנוס נאלץ לעזוב את איטליה בבושת פנים.

ועידת קרנונטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 11 בנובמבר 308 נפגשו גלריוס ומקסימיאנוס עם דיוקלטיאנוס בעיר קרנונטום שם כפו המשתתפים על מקסימיאנוס לוותר על תארו המחודש כאוגוסטוס וקונסטנטינוס הורד לדרגת קיסר ומקסימינוס דאיה לקיסר במזרח לִיקִינְיוּס (Licinius) נאמנו של גלאריוס התמנה לתפקיד אוגוסטוס של המערב. בתחילת 309 חזר מקסימיאנוס לחצר של קונסטנטינוס בגאליה.

מרידה בקונסטנטינוס ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 310 חזר התוהו למערכת השלטונית הרומאית ומאבקי הכוח בין השליטים השונים התחדשו ביתר שאת. מקסימיאנוס ניצל את העדרו של קונסטנטינוס והחליט לתפוס את מקומו תוך שילוב של מרמה וכוח הוא פנה ללגיונות שהושמו תחת פיקודו בעיר ארל במטרה להגן על דרום גאליה כנגד תקיפה אפשרית והודיע כי קונסטנטינוס מת ונטל את תואר האוגוסטוס. למרות כל מאמציו שגובו בהבטחות לתשלום לכוחות הנאמנים לו, הוא לא הצליח לזכות בתמיכת הצבא וגורש מהעיר. קונסטנטינוס ששמע על ניסיון ההפיכה פנה מידית לעצור את מקסימיאנוס והדביק אותו בעיר מרסיי, שם הסגירו אותו תושבי העיר לידי קונסטנטינוס, הוא נשפט וכל תאריו נשללו.

על נסיבות מותו של מקסימיאנוס יש גרסאות סותרות.

על פי גרסה ראשונה, משנפל בידי קונסטנטינוס נשפט והורשע בבגידה, ניתנה לו האפשרות להתאבד במקום להיות מוצא להורג ובחודש יולי 310 הוא תלה את עצמו. קונסטנטינוס הציג בציבור את התאבדותו של מקסימיאנוס כטרגדיה משפחתית מצערת אך החל משנת 311 הסיפור השתנה ולפיו מקסימיאנוס זכה לחנינה על מרידתו אך זמם לרצוח את קונסטנטינוס וביקש את עזרת בתו פאוסטה - אשתו של קונסטנטינוס. התוכנית נכשלה משפאוסטה בחרה לעמוד לצד בעלה והסגירה את המזימה, מקסימיאנוס נתפס והתאבד כמוצא של כבוד. דמותו ושמו של מקסימיאנוס נמחקו בתהליך של הכחדת הזיכרון

לאחר מות מקסימיאנוס שינה מקסנטיוס את גישתו והציג עצמו כבן מסור לאביו, טבע מטבעות ועליהן דמותו של מקסימיאנוס כאל ואף הצהיר על רצונו לנקום את מותו.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקסימיאנוס נישא לאוטרופיה ולשניים נולדו שלושה ילדים: מקסנטיוס, ופאוסטה (Fausta) אך אין מידע לגבי מקום או תאריך לידתם ומחקרים מאוחרים מצביעים כי מקסנטיוס נולד בין 277 ל 287 וכי פאוסטה נולדה בין השנים 289 ל-290.

בתו פלאביה מקסימיאנה תיאודורה (Flavia Maximiana Theodora) מתוארת בכתבים הרומאיים כבתו החורגת של מקסימיאנוס ויש השערה כי היא בת מנישואים קודמים של אוטרופיה עם אציל רומאי ממוצא סורי.

הווילה הרומאית בקזאלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הווילה הרומאית בקזאלה
קטע מפסיפס הצייד הגדול ובו מופיעה דמותו של מקסימיאנוס.

הוילה הרומאית בקזאלה היא וילה רומאית שהוקמה בתאריך כלשהו בין השנים 310340 ונמצאת כ-5 קילומטרים מן העיירה פיאצה ארמרינה, בסיציליה. באותה תקופה היה המבנה שייך, ככל הנראה, למקסימיאנוס. הווילה בנויה על כמה פי הכללים שהיו מקובלים בבניית וילות רומיות. עם זאת, ווילה זו גדולה ומפוארת בהרבה מכל וילה אחרת, ואין אף וילה דומה לה; במובן זה התואר "ארמון" מתבקש יותר עבור מבנה זה. השטח שנחשף משתרע על 400 מטרים רבועים.

הפסיפסים שנמצאו בווילה הם מוקד העניין העיקרי שבה. הם נוצרו ככל הנראה בידי אומני פסיפס מצפון אפריקה, בשיא פריחתה של אומנות זו. ההערכה היא שלפחות שני רבי-אומן עבדו בווילה: האחד יצר פסיפסים המתארים תמונות מן המיתולוגיה הקלאסית, והשני תיאר תמונות עכשוויות יותר. מגוון הנושאים המתוארים בפסיפסים הוא גדול: מיתולוגיה, תמונות ציד, צמחייה וחי, סצנות ביתיות, ועוד. כמעט כל חמישים החדרים בווילה מעוטרים בפסיפסים, בשטח כולל של 3500 מטרים רבועים. גם העמודים והקירות בווילה היו מעוטרים בגבס צבוע, גם בפנימה של הווילה וגם בחלקיה הצבעוניים. חלק ניכר מעיטורים אלה השתמר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה עמיתתולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002
  • אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מקסימיאנוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd editionEdited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 pp 68-70
  2. ^  The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd editionEdited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 pp 71-70
  3. ^ Charles Odahl. Constantine and the Christian Empire (Roman Imperial Biographies) . Routledge (September 24, 2004) pp 43-45
  4. ^ C.E.V. Nixon In Praise of Later Roman Emperors: The Panegyrici Latini (1994)
  5. ^ E.M. Wightman, Gallia Belgica
  6. ^ עמית, 2002, עמ' 828.
  7. ^ Sahotsky, Brian: The Propaganda of The Emperor Maxentius: An Expansion of Roman Architectural Topography, Pp. 43. Thesis, University of Wisconsin at Milwaukee, 2004
  8. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002, עמ' 828.