גלריוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גלריוס
Gaius Galerius Valerius Maximianus
Romuliana Galerius head.jpg
לידה 250
ארמון גלריוס בגמיזגראד, סרביה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 5 במאי 311 (בגיל 61 בערך)
איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה סופיה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
דת דת רומי העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת טטררכיה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
גלריוס על מטבע עתיק

גַּאיוּס גַּלֶרְיוּס וַלֶרְיוּס מַקְסִימִיָאנוּס אוֹגוּסְטוּס (לטינית: Gaius Galerius Valerius Maximianus Augustus‏; 260311) היה קיסר רומי, שהשתתף בטטררכיה הראשונה והשנייה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המאה השלישית לספירה חוו שליטי האימפריה הרומית קושי מתמשך בקיום מערכת שלטון ריכוזית אחת אחידה על כלל שטחי האימפריה, שהשתרעה בשלב זה משטחי הבריטניות וההיספניות (בריטניה ופורטוגל של ימינו, בהתאמה) במערב ועד מסופוטמיה (עיראק של ימינו) במזרח. גודלה של האימפריה סיפק אתגרים רבים לקיומה בהם מלחמות ופלישות רבות, ריבוי טוענים לכס הקיסרות ומשברים כלכליים שונים. גם לפיחות המתמשך בערך המטבע הרומי היה חלק ביצירת אי-יציבות באימפריה במהלך המאה השלישית לספירה.[1] גורמים אלו בשילוב עם גורמים נוספים היוו יחד משבר מתמשך באימפריה הרומית שזכה לכינוי משבר המאה ה-3. משבר זה נמשך עד עלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס (284–305 לספירה), שביקש לפתור את משברי האימפריה באמצעות שורה של רפורמות, כשהמרכזית שבהן הייתה כינון מבנה שלטוני חדש שזכה לשם 'טטררכיה' ("שלטון הארבעה"). לצורך כך, בראשית שלטונו, בשנת 285, צירף דיוקלטיאנוס אליו לשלטון את איש הצבא מקסימיאנוס. דיוקלטיאנוס אימץ אותו כאח, ויש לשער כי שמו המלא של מקסימיאנוס, מרקוס אורליוס ולריוס מקסימיאנוס (Marcus Aurelius Valerius Maximianus) אומץ כאשר ניאות להצטרף לשלטון דיוקלטיאנוס.[2] בשנת 293 לספירה, נתמנו שני שליטים זוטרים ('קיסרים') תחת שני השליטים הבכירים המכהנים ('אוגוסטים'): קונסטנטיוס כלורוס תחת מקסימיאנוס בחלקים המערביים של האימפריה, וגלריוס תחת דיוקלטיאנוס בחלקים המזרחיים של האימפריה.

ארבעת השליטים ששלטו במקביל באימפריה, הובחנו במעמדם על ידי שימוש בתארים 'אוגוסטוס' ו'קיסר': התואר 'אוגוסטוס' שימש בתקופה זו לתיאור השליט הרם יותר בכל צמד, בעוד התואר 'קיסר' שימש לתיאור השליט הזוטר בכל צמד.

עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריוס נולד בסרדיקה אך מחקר מודרני מעלה השערה כי האתר המלכותי בגמיזגראד המכונה גם "פליקס רומוליאנה" (Felix Romuliana) במזרח סרביההוא מקום הולדתו וקבורתו. אביו היה רועה ממוצא תרקי ואמו ככל הנראה פליטה ממוצא דאקי שנמלטה מארץ מולדתה, ידוע כי בילדותו הוא עזר לאביו בעבודתו. בשלב לא ידוע אך ככל הנראה בגיל צעיר הוא הצטרף לצבא הרומי ובזכות כישוריו זכה לשרת כקצין בצבאות הקיסרים אורליאנוס ופרובוס. בשנת 293 הוא התמנה לתפקיד קיסר בטטררכיה הראשונה כשליט הכפוף לאוגוסטוס דיוקלטיאנוס, הוא התחתן עם גלריה ולריה (Galeria Valeria) בתו של דיוקלטיאנוס וקיבל את האחריות על הפרובינציות לאורך החלק המזרחי של הדנובה ולאחר סדרת קרבות מוצלחת מול צבאות של שבטים גותיים וסרמטים הוא קיבל את הפיקוד על הלגיונות לאורך הגבול המזרחי של האימפריה ומיד יצא לדכא מרידות במצרים.

מלחמה מול האימפריה הסאסאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך ההיסטוריה התנגשה האימפריה הרומית בעימות מתמשך בניסיונות ההתפשטות מזרחה מול האימפריות הפרסיות, משבר המאה השלישית הביא עימותים אלו לכלל שיא ושלמות הפרובינציות המזרח תיכוניות ועצם השלטון הרומאי בהן היו בסימן שאלה, במהלך תקופה זו הצליחו הסאסאנים בראשות השאה שבור הראשון לשבות את הקיסר ולריאנוס ולהדוף התקפות של הצבא הרומי בראשות קיסרים אחרים ולזרוע חורבן והרס במזרח הרומי ולזרוע הרס וחורבן בפרובינציות הרומאיות. בשנת 294 לאחר סדרת מאבקי כוח על השלטון באימפריה הסאסאנית תפס השאה נארסה את כס השלטון ומשהתבסס יצא לסדרת התקפות מחודשת כנגד הפרובינציות הרומאיות ההיסוריה של תקופה זו קטועה ואפשר שהתקפות ראשונות נכשלו ונהדפו. בהמשך תקפו הסאסאנים את ארמניה, ייתכן שבסיוע שבטים נודדים מסוריה, הסאסאנים ניצלו את הצלחתם הראשונית והמשיכו לאזור מסופוטמיה שם ניגפו הליגיונות הרומאיים תחת פיקודו של גלריוס ותגבורות של לגיונות תחת פיקודו של דיוקלטיאנוס נשלחו למנוע סחף. בפגישה בין גלריוס ודיוקלטיאנוס נאלץ גלריוס לשאת באשמה ובעונש לכישלון, הוא הלך רגלי (ולא רכוב על סוס כנהוג) לבוש בגלימת הארגמן של הקיסרים לאורך כמייל לפני מרכבתו של האוגוסטוס, המסר היה שהכישלון והתבוסה הם על כתפי גלריוס בלבד ולא על כתפי החיילים שלחמו תחת פיקודו.

עד לאביב של 298 תוגסר הצבא הרומי במזרח בלגיונות מפרובינציות לאורך גבול הדנובה, הסאסאנים לא פעלו לנצל את ההצלחה של ההתקפה על ארמניה והותירו את היוזמה לידי הרומאים, גלריוס פעל במהירות והצעיד את הלגיונות מארמניה אל צפון מסופוטמיה, בקרבות שנערכו בארמניה נתקלו הפרשים הסאסאניים בקשיי תמרון בטופוגרפיה ההררית שהעניקה יתרון טקטי ללגיונות של חיל הרגלים הרומאי, התמיכה של האוכלוסייה הארמנית המקומית עזרה להטות את הכף לטובת הרומאים. בקרב במכריע, קרב סטלה שהתחולל באזור ארזורום במחוז מזרח אנטוליה במזרח אסיה הקטנה בטורקיה, הכו הרומאים את הצבא הסאסאני שוק על ירך, המחנה הסאסאני נכבש והרומאים לקחו שלל את אוצר השאה, ההרמון ואת אשתו שהועברה לאנטיוכיה שם הוחזקה כבת ערובה ותזכורת לסאסאנים במידה ויתפתו לתקוף את הפרובינציות הרומאיות. גלריוס המשיך וכבש את נציבין מדי, וחדייב במהלך אוקטובר 298. הלגיונות הרומאיים המשיכו, ככל הנראה לאורך הפרת עד לעיר הבירה הסאסאנית קטסיפון, וייתכן שהעיר נכבשה ונשדדה.

שיחות על הסכם שלום ותנאים להפסקת הלחימה החלו בשלבים מוקדמים של הפלישה הרומית משנתברר לסאסאנים גודל המפולת. בשלב ראשון דחו הרומאים ובראשם גלריוס את הבקשה להיכנס למשא ומתן בתואנה כי הסאסאנים ובראשם השאה שבור הראשון השפילו את ולריאנוס, שנפל שבי בידם. באביב של 299, משנשבר כוחם של הסאסאנים ועמדת המיקוח של הרומאים איפשרה להם להיכנס למשא ומתן מעמדת כוח נפתחו שיחות בהם הכתיבו הרומאים את התנאים, נסיגה סאסאנית אל מעבר לנהר החידקל, הכרה בריבונות הרומאית בשטחים ממערב לנהר ומתן זכויות הסחר הבלעדיות לרומאים.

מינוי לאוגוסטוס ושלטון הטטררכיה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 303 נפגשו השליטים העיקריים של האימפריה, האוגוסטי דיוקלטיאנוס ומקסימיאנוס ברומא לרגל 20 שנות שלטון הטטררכיה, ייתכן ובמועד זה שני השליטים דנו על העברת שלטון מסודרת ובו-זמנית לידי הקיסרים ומינוי קיסרים חדשים בעוד מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס יפרשו מרצונם, פרישה זו לא הייתה לחלוטין על פי רצונו של מקסימיאנוס אך הוא נאלץ להכפיף את רצונו מול ציווי של דיוקלטיאנוס. על פי הצפוי היו מקסנטיאנוס בנו של מקסימיאנוס וקונסטנטינוס בנו של קונסטנטיוס כלורוס אמורים לעלות לכס הקיסרות אך בשלב כלשהו, אולי על פי מהלכים של גלריוס הוחלט על מועמדים אחרים לטטררכיה השנייה.

ביום ה-1 במאי 305 בטקס שנערך בו זמנית במילאנו וניקומדיה פרשו מקסימיאנוס ודיוקלטיאנוס מכס השלטון ומינו את קונסטנטיוס כלורוס כאוגוסטוס במקום מקסימיאנוס ואת גלריוס לאוגוסטוס במקום דיוקלטיאנוס. את כס הקיסרים תפסו דמויות חדשות מקסימינוס דאיה כקיסר תחת גלריוס במזרח ופלביוס ולריוס סוורוס כקיסר במערב, שני קצינים ותיקים אלו היו למעשה נאמנים של גלריוס וביססו את מעמדו כשליט עליון של האימפריה והסירו את נאמני מקסימיאנוס מעמדות הכוח. מהלך זה שלכאורה נעשה בהסכמה של כל הצדדים התעלם משאיפותיהם של מועמדים אחרים ומשאיפותיו של מקסימיאנוס להעביר את השלטון לבנו, זרעי הפורענות נזרעו ותקופת הטטררכיה השנייה עתידה הייתה להיות סוערת וקצרה.

האיום המשמעותי ביותר התעורר באיטליה שם התמרד מקסנטיוס בנצלו את חולשת השלטון המרכזי והתמרמרות תושבי רומא. מקסנטיוס הבין כי גלריוס וסוורוס לא יראו בעין יפה את טענתו לשלטון, לאור האיום שטענה זו מציבה על שלטונם ברומא ובשטחי איטליה. על כן, פנה מקסנטיוס לאביו מקסימיאנוס שישב באותה העת בלוקניה והציע לו להצטרף אליו לשלטון ברומא, מתוך הנחה שרבים מחייליו של סוורוס שירתו קודם לכן תחת מקסימיאנוס, ויסרבו להילחם נגד מפקדם הקודם.[3] מקסימיאנוס קיבל את הצעתו של בנו והגיע לרומא, ומתוך כבוד למעמדו של אביו, מקסנטיוס שינה את תוארו לתואר הצנוע יותר פרינקיפס. נראה כי במהלך רוב שנתו הראשונה לשלטון, מקסנטיוס נשא את התואר פרינקפס, ורק בחודש מאי שנת 307, החל לעשות שימוש בתואר 'אוגוסטוס'.[4]

גלריוס לא יכול היה להשלים עם המהלכים של מקסנטיוס והעריך כי עיקר האיום על מעמדו ושלמות הטטררכיה נמצא בידי מקסימיאנוס ובנו. על מנת להסיר את האיום הוא שלח צבא בפיקודו של סוורוס לדכא את המרד ולהוריד את הצמד מקסימיאנוס ומקסנטיויס מכס השלטון. בהגיע רגע האמת, בו ניצבו הלגיונות הרומאיים זה מול זה, העדיפו החיילים במחנה סוורוס לערוק לצבא האויב, חלקם מנאמנות למפקדם מקסימיאנוס וחלקם תמורת תשלום שהובטח על ידי מקסנטיוס. סוורוס נאלץ לסגת ומצא מחסה בעיר המבוצרת רוונה. מקסימיאנוס צר על העיר ולבסוף הגיע להסכם עם סוורוס לפיו העיר תימסר לידיו ללא קרב וסוורוס יצא מהעיר ללא פגע. הקיסר נלקח מרוונה לוילה ברומא ונותר שם כאסיר ובן ערובה. בסוף שנת 307 ערך גלריוס ניסיון נוסף להתעמת עם מקסימיאנוס ולדכא את המרד אך נכשל ונסוג מבלי להגיע לרומא.

משהוסר האיום הצבאי פנה מקסימיאנוס לבסס את מעמדו ולרכוש בני ברית מול גלריוס. הוא יצא לגאליה ונכנס למשא ומתן עם קונסטנטינוס במטרה לאחד כוחות, תמורת תמיכתו בתביעות מקסימיאנוס ומקסנטיוס באיטליה והבטחה לניטראליות במקרה של מלחמה עם גלריוס הובטח לקונסטנטינוס כי הוא ימונה לאוגוסטוס כיורש של מקסנטיוס. על מנת לחתום את העסקה התחתן קונסטנטינוס עם פאוסטה בתו הצעירה של מקסימיאנוס.[5]

ועידת קרנונטום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 11 בנובמבר 308 נפגשו גלריוס ומקסימיאנוס עם דיוקלטיאנוס בעיר קרנונטום שם כפו המשתתפים על מקסימיאנוס לוותר על תארו המחודש כאוגוסטוס וקונסטנטינוס הורד לדרגת קיסר ומקסימינוס דאיה לקיסר במזרח לִיקִינְיוּס (Licinius) נאמנו של גלאריוס התמנה לתפקיד אוגוסטוס של המערב. בתחילת 309 חזר מקסימיאנוס לחצר של קונסטנטינוס בגאליה.

החבילה הלכה והתפרקה למרות הניסיונות של גלריוס להחזיק את המבנה השלטוני של הטטררכיה, בשיא נשלטה רומא על ידי 6 קיסרים - אוגוסטי שבמקביל הקדישו את מיטב מרצם ומאמציהם לקדם את שלטונם ולהלחם מול השליטים האחרים. בשנות שלטונו האחרונות איבד גלריוס את האשליה והשאיפה להיות השליט העליון של האימפריה והקדיש את זמנו להקמת מונומנטים ומפעלים הנדסיים לרווחת הציבור.

מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריוס מת ממחלה קשה, סרטן או מחלה זיהומית כלשהי במהלך מאי 311. הוא נקבר באחוזת קבר שבנה לעצמו בארמון המפואר בארמון גלריוס בגמיזגראד (רומוליאנה)

ארמון גלריוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריוס בנה לעצמו ארמון מפואר על פי דוגמת ארמון דיוקלטיאנוס, תחילת הבניה בתאריך הסמוך לניצחון גלריוס על המלך הסאסאני נרסה בשנת 297, הוא התפנה לבניית הארמון, ולשם כך בחר באתר קרוב למקום הולדתו בדאקיה. הוא כינה את האתר על שם אימו רומולה ובמקום נמצאה כתובת אבן הנושאת את השם "פליקס רומולה". את עבודות הבנייה ביצעו אנשי הלגיון החמישי אותו הנהיג גלריוס במלחמתו נגד הפרסים.

עם מותו של קונסטנטיוס כלורוס בשנת 306 היה גלריוס לאיש החזק באימפריה הרומית, ותוכניות האתר שהיה בשלבי הקמה שונו כדי להלום את מעמדו הרם. בין היתר הוקם בדרומו של המתחם מקדש גדול ליופיטר והושם דגש רב על עיטוריו ופארו של המבנה. עוד בנה גלריוס מאוזוליאום בצורת תל לעצמו ולאימו על גבעה ממזרח לאתר. לאחר מותו של גלריוס בשנת 311 המשיך הארמון והתקיים, אך הוא איבד את אופיו המלכותי, וחלק מאגפיו הותאמו לשימושים חדשים. אולם הכס הוסב לבזיליקה נוצרית באמצע המאה ה-5, וחלק ממגדלי השמירה הפכו לבתי מלאכה. האתר היה לכפר אך במחצית המאה ה-5 נגרם למקום נזק והוא נשרף, ככל הנראה בידי ההונים.

מדיניות כלפי הנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך שנות שלטון הטטררכיה הראשונה ועד לשנת 303 גילתה האימפריה יחס סובלני יחסית כלפי הנצרות ביום 24 בפברואר 303 יצא צו החתום על ידי דיוקלטיאנוס אך מיוחס על ידי אנשי הכנסייה לגלריוס ובו הנחיה לרדוף את הנוצרים ולהרוס כנסיות.

על פי ההיסטוריה הנוצרית גלריוס היה מאמין אדוק בדת הפגאנית של האימפריה הרומית וראה בפולחן חלק מהמורשת הרומאית, סטיה ממורשת זאת הייתה מעשה חתרנות שיש לדכאו. על פי היסטוריוגרפיה זו גלריוס השפיע על דיוקלטיאנוס לנקוט בצעדים נחרצים על ידי הצתת הארמון הקיסרי או ניצול שריפת הארמון והצבעה על מעשי חתרנות נוצרית. בתגובה יצא הצו הקיסרי של דיוקלטיאנוס שהיה מהחמורים כנגד הנצרות.

צו הסובלנות של גלריוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות רדיפת הנוצרים השתנתה לחלוטין עם פרסום צו הסובלנות על ידי גלריוס באפריל 311. על פי ההיסטוריונים הנוצריים גלריוס הודה לכאורה כי רדיפת הנוצרים הייתה טעות. צו הסובלנות סיים את תקופת רדיפת הנצרות ונתן לדת זו מעמד חוקי שקיבל משנה תוקף בשנת 313 על ידי צו מילאנו או האדיקט של מילאנו המכונה "צו הסובלנות של גלריוס וקונסטנטינוס". הצו, קובע כי הדת הנוצרית הפכה מדת אסורה (Religio Illicita) לדת מותרת (Religio licita) באימפריה, וכי יש לאפשר לנוצרים, ולבני כל הדתות אחרות, חופש לקיים את דתם בגלוי, מבלי שהדבר יוביל להתנכלות מצד מוסדותיה הרשמיים של האימפריה, ובכך אסר על רדיפות על רקע דת.

"בין הדאגות החשובות, שהעסיקו את רוחנו לתועלת הרפובליקה ולשמירתה, הייתה גם המחשבה לתקן ולחדש את הכול בלי יוצא מהכלל על פי החוקים הישנים והסדר הציבורי של הרומאים. בייחוד הייתה שאיפתנו להחזיר אל דרך התבונה והטבע את הנוצרים הנפתים שוויתרו על הדת והפולחן של אבותיהם ובזו בחוצפה רבה למנהגי הקדמונים. בדו להם על פי רוח דמיונם חוקות ודעות פורעי מוסר, ויצרו חברה גדולה בנפות השונות של קהילתנו."

"מכיוון שהפקודות שפרסמנו, כדי להביא בהכרח לידי הערצת האלים, העמידו נוצרים רבים בסכנה ובמצוקה, ורבים מהם הומתו, ורבים עוד יותר, המוסיפים לעמוד באיוולתם המופקרת, משוללים כל אפשרות של שמירת הדת בגלוי, נוטים אנו להרחיב את פעולת מידת הרחמים, השגורה אצלנו, גם על אנשים אומללים אלה. לפיכך מרשים אנו להם להודות גלוי בדעותיהם הפרטית ולהתאסף בלי פחד ובלי קושי במקומות-המועד שלהם, רק בתנאי שישמרו על יראת-הכבוד הראוייה כלפי החוקים הקיימים וכלפי הממשלה. על ידי פקודה אחרת נפרסם את כוונתנו לשופטים ולשלטונות, ומקווים אנו כי נדיבותנו תעורר את הנוצרים לשאת את תפילותיהם אל האלוהות אשר יעריצו. לבקש על שלומנו וישענו, כמו על שלומם ושלום הרפובליקה."[6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה עמיתתולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002
  • אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
  •   The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd editionEdited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גלריוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמית, 2002, עמ' 791-794.
  2. ^ עמית, 2002, עמ' 793.
  3. ^ עמית, 2002, עמ' 828.
  4. ^ Sahotsky, Brian: The Propaganda of The Emperor Maxentius: An Expansion of Roman Architectural Topography, Pp. 43. Thesis, University of Wisconsin at Milwaukee, 2004
  5. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2002, עמ' 828.
  6. ^ תורגם בשנת תרצ"ח, תרגום לספרו של הרברט ג'ורג' ולס, דברי ימי עולם : הקוים העיקריים בתולדות העמים והארצות, הוצאת ספרים מצפה, תל אביב, תרצ"ח