ולנטיניאנוס הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ולנטיניאנוס הראשון
ValentinianI.jpg
לידה 3 ביולי 321
פנוניה סקונדה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 בנובמבר 375 (בגיל 54)
פאנוניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה, האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה כנסיית השליחים הקדושים עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת Valentinian dynasty
אב Gratian עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Galla
גרטיאנוס
ולנטיניאנוס השני
Grata עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פלאביוס ולנטיניאנוס אוגוסטוס (Flavius Valentinianus Augustus) ידוע גם כולנטיניאנוס הראשון או ולנטיניאנוס הגדול (3 ביולי 321 עד ל-17 בנובמבר 375) היה קיסר-אוגוסטוס של האימפריה הרומית משנת 364 עד לשנת 375. הוא מינה את אחיו ואלנס לקיסר והעמיד אותו כשליט החלק המזרחי של האימפריה בעוד ולנטיניאנוס נטל את השליטה בחלק המערבי של האימפריה.

שלטונו התאפיין בלחימה בלתי פוסקת לאורך גבולות האימפריה, הוא נלחם בהצלחה כנגד השבטים הגרמאנים שפשטו ללא הרף על גבולות האימפריה מעבר לנהרות הריין והדנובה, הוא נלחם באפריקה ובבריטניה ובנה מבצרים לאורך גבולות האימפריה במטרה לבלום התקפות עתידיות.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולנטיניאנוס נולד בשנת 321 בעיר וינקובצי (לטינית: Cibalae, בקרואטיה) בנו של גרטיאנוס קצין צבא בכיר בצבא של קונסטנטינוס הראשון וקונסטנס. הוא ליווה את אביו לפרובינציה אפריקה כאשר הוא מונה להיות מפקד הלגיונות המקומיים אך לאחר זמן קצר גרטיאנוס הואשם במעילה בכספי השלטון והודח מתפקידו, הוא חזר לשרת את האימפריה והתמנה להיות מושל בריטניה ובתום התקופה פרש לגמלאות באחוזת המשפחה בוינקובצי. ולנטיניאנוס הצטרף לצבא בשנת 330 ועלה לדרגת פרוטקטור דומסטיקוס.

בשנת 356 היה ולנטיניאנוס קצין בגאליה תחת פיקודו של מפקד חיל הרגלים המגיסטר פדיטום ברבטיו הלגיונות נכשלו במשימה להדוף את השבטים האלמאנים, ספגו אבידות של ממש בעימות, הצבא הרומאי נסוג בבהלה וחוסר סדר - תוך אובדן חלק גדול מהאספקה - אל מחנות חורף הרחוקים מזירת הקרבות. משנדרש ברבטיו לדין וחשבון מול האוגוסטוס קטנסטנטיוס השני הוא הפנה אצבע מאשימה אל ולנטיניאנוס והביא את הקריירה הצבאית שלו לכדי הרס ואת ולנטיניאנוס לפרישה בבושת פנים מהצבא. ידוע כי הוא פרש לאחוזה משפחתית בסִירְמִיוּם שם נולד לו ולאשתו מרינה סרבה בנם גרטיאנוס.

לאחר מותו הפתאומי של האוגוסטוס יוביאנוס בספטמבר 364 התכנסו מפקדי הצבא לבחור שליט חדש ולאחר שמספר מועמדים אחדים נפסלו הם החליטו לבחור בולנטיניאנוס

אוגוסטוס של האימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 26 בפברואר 364 קיבל ולנטיניאנוס את שרביט השלטון וביום 28 במרץ בחר באחיו ואלנס כשליט לצידו שיהיה אחראי על השלטון בחלק המזרחי של האימפריה. הוא קבע את מקום מושבו במילאנו משם שלט על איטליה, גאליה, אפריקה, ואיליריה (חבל ארץ במערב הבלקן) וואלנס קבע את בירתו בקונסטנטינופול. על פי ההיסטוריון הפאגאני זוסימוס ולנטיאנוס הקדיש את יתרת השנה לבטל את הצווים של יוליאנוס הכופר שעסקו במעמדה של הדת הנוצרית באימפריה. הוא פיטר פקידים שמונו על ידי יוליאנוס ומינה אחרים - בני הדת הנוצרית במקומם. אנשי החצר של יוליאנוס ובהם אנשי רוח ופילוסופים פאגניים סולקו.

מלחמות בגאליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 365 חצו גדודים של השבטים האלמאנים את הריין ופלשו אל תוך גאליה, במקביל פרוקופיוס (Procopius) בן דודו של הקיסר יוליאנוס והענף האחרון בעץ המשפחה של קונסטנטינוס הגדול הכריז על עצמו כאוגוסטוס במזרח, הוא הצליח להשיג את תמיכתם של 2 לגיונות שישבו בקונסטנטינופול ותפס את השלטון בפרובינציות תרקיה וביתיניה (חבל בצפון-מערב אסיה הקטנה). בעוד ולנטיאנוס אוסף את צבאו לקרת העימות בגאליה, גילה ואלנס הססנות בדיכוי המרידה וניסה להגיע להסכם עם פרוקופיוס, לבסוף דוכאה המרידה בכוח על ידי קציני הצבא הבכירים במזרח. ולנטיאנוס קבע את מפקדתו בעירדורוקורטום ("Durocortum") ושלח את מפקדי הצבא להלחם בפולשים, העימותים הראשונים היו כישלון מוחץ לצבא הרומאי, מפקדי הלגיונות נהרגו והצבא נהדף באבידות, ניסיון נוסף בשנת 366 לגרש את אלמאנים מתחומי גאליה נכשל ולאחר חילופי פיקוד ומספר קרבות מוצלחים נדחקו האלמאנים אל מחוץ לגבולות הפרובינציה.

אי השקט באימפריה לא איפשר לולנטיאנוס מלנצל את ההצלחה כנגד האלמאנים ובשנת 367 עמד מול מרידות בבריטניה ופלישות חוזרות של הגרמאנים אל תוך גאליה, הם חצו את נהר הריין בזזו והרסו את העיר מיינץ. ולנטיאנוס אסף צבא משמעותי ותגבר את הלגיונות של הפרובינציה עם לגיונות מאיטליה ואיליריה בהכנה למתקפה גדולה באביב. באביב של שנת 368 חצה ולנטיאנוס עם בנו בן השמונה גרטיאנוס את נהר הריין והתקדם לתוך הטרטוריה שבשליטת האלמאנים. התקדמות הרומאים נעצרה בקרב סוליציניום (Solicinium). מקום הקרב איננו ידוע ופרטים על העימות מועטים ומעורפלים, הקרב הסתיים בניצחון רומאי שהושג באבידות כבידות שמנעו מולנטיאנוס מלקטוף את פירות הניצחון ומאפשרות להביא את האלמאנים לכלל כניעה, הוא חתם על הסכם שלום וחזר למחנות החורף בגאליה. במהלך שהותו לאורך הגבולות יזם ולנטיאנוס בניה ושיקום של קו המבצרים לאורך הריין במטרה לשים מכשול בפני פלישות ופשיטות עתידיות. ולנטיאנוס יזם מהלך נוסף כנגד האלמאנים, תוך ניסיון להגיע להסכם שיתוף פעולה עם הבורגונדים, אויבים של האלמאניים ובמטרה ליצור לחץ כפול על האלמאניים, המשא ומתן עלה על שרטון אך האלמאניים שהרגישו את הלולאה מתהדקת סביבם החלו בנסיגה חפוזה ונתפסו לא מוכנים בסדרת קרבות בפרובינציה רייטיה במרכז אירופה שעל הרי האלפים, חלקם הצליח לחמוק מהמלכודת אך מספרים גדולים נלכדו ויישבו מחדש בעמק נהר הפו.

בשנת 370 יזמו השבטים הסקסונים סדרת התקפות בצפון גאליה, לאחר סדרת עימותים שלא הביאו לעצירת המתקפה הגיעו הרומאים והסקסונים לשביתת נשק שנוצלה על ידי הרומאים למתקפת פתע והשמדת הצבא הסקסוני.

הקרבות בגאליה והפרובינציות הסמוכות נמשכו 4 שנים נוספות מבלי שולנטיאנוס מצליח לנצח את המלחמה, במכרת מורכבת זאת נלחם ולנטיאנוס עם בתי אב מקרב האלמאנים ובמקביל כרת הסכמי שלום ואף שיתף פעולה עם בתי אב אחרים. בסיכומו של דבר נכשל ולנטיאנוס בניסיונות להביא שלום ושקט לגאליה ובשנת 374 נאלץ לחתום על הסכם שלום עם האלמאנים בתנאים לא נוחים על מנת לשחרר כוחות להתמודד עם איומים לאורך גבול הדנובה ובאפריקה.

מלחמה בבריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ של שנת 367 חיל המצב הרומאי שתפס את קו הביצורים הידוע כ חומת אדריאנוס מרד ואיפשר לגדודים של שבטים נודדים הידועים בשמות אטקוטי (Attacotti), פיקטים (Picts) וסקוטי (Scotti) להיכנס לתוך שטחי הפרובינציה הרומאית של בריטניה, פושטים סקסוניים נחתו במה שנראה לרומאים כמתקפה מתואמת על החופים הדרום-מזרחיים האי ושבטים סקסוניים ופרנקים תקפו ופשטו אל תוך צפון גאליה. גדודים אלו הצליחו לגבור על יחידות חיל המצב המקומי ובזזו בחופשיות את מערב וצפון בריטניה, הקצין הרומאי האחראי על אזור החוף נהרג והמפקד של הפרובינציה הסתגר עם מעט החיילים שתחת פיקודו במבצרים שבדרום מזרח האי. שאר הצבא התפרק, חלק מהחיילים עזבו את עמדותיהם ויחידותיהם וחלק ערקו לשורות הפולשים. עם אבדן אחיזת השלטון הרומאי החלו החיילים עריקים ועבדים בורחים להטיל טרור על אזורי הכפר והדרכים. ההיסטוריון הרומאי בן התקופה אמיאנוס מרקלינוס קורא למסכת אירועים אלו "הקונספירציה הברברית" (barbarica conspiratio) על פי מרקלינוס חילות העזר בפרובינציה חברו לפולשים שקנו את שיתוף הפעולה שלהם בחלוקת השלל. מרקלינוס מציין כי מצבת הכוחות בבריטניה הייתה מדוללת עוד מימי מרד מגנינוטיוס וקרב מורסה מז'ור שנערך בין קונסטנטיוס השני וכוחות המורדים ובו על פי האומדנים נהרגו כ 30000 חיילים מכל צד.

לאחר מספר ניסיונות כושלים להחזיר את הסדר על כנו ולהדוף את הפולשים נשלח באפריל 368 הגנרל פלביוס תאודוסיוס לבריטניה מלווה בבנו מי שעתיד היה להיות האוגוסטוס תאודוסיוס הראשון ואחינו, מי שעתיד היה להיות הקיסר והמורד מגנוס מקסימוס. הוא ריכז את צבאו בבולון-סור-מר ולאחר חציית התעלה האנגלית קבע את מפקדתו בלונדיניום (לונדון), מכאן החל מבצע לניקוי הפרובינציה מכנופיות שודדים ששלטו באזורים הכפריים והטילו את חיתתם עם הדרכים וגדודים של ברברים שהתפזרו ברחבי בריטניה הותקפו. בסוף 368 חסר הסדר לבריטניה, עריקים ומורדים הוצאו להורג, ביצורים שוקמו והפולשים נהדפו אל מחוץ לגבולות.

מלחמות באפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 372 התפרץ מרד בפרובינציית אפריקה על רקע ניהול כושל ושחיתות של המושל הרומאי הקומיס רומאנוס. האוכלוסייה המקומית תחת הנהגתו של פירמוס, בנו של אציל מקומי שהיה בן ברית של רומא ושלט בשבטים ברברים כבן-חסות של הקיסר הרומאי. ולנטיאנוס שלח את תאודוסיוס לאפריקה על מנת לדכא את המרד ולהשליט את הסדר על כנו.

תאודוסיוס החל את משימתו על ידי מאסרו של רומאנוס ומי מהפקידים ששיתפו איתו פעולה בשחיתות. משנכשל משא ומתן מוקדם עם פירמוס ברח המורד אל המדבר במטרה לארגן התנגדות לרומאים. תיאודוסיוס יצא במהלך מהיר אל המדבר בראש כוחות ניידים ומהירים שרדפו אחרי המורדים, הבריחו אותם ממחבואם ומנעו מהם מלהתארגן ומלהתבסס בקרב שבטי המדבר. לבסוף משנדחק לפינה התאבד פירמוס בשנת 374 והמרד דעך.

הצלחתו של תאודוסיוס בדיכוי המרד באפריקה הייתה הצלחה אחת יותר מידי, הוא נעצר ככל הנראה בסמוך למותו של ולנטיאנוס וייתכן כחלק ממאבק הכוחות לאחר מותו של האוגוסטוס, ובסוף שנת 375 הוצא להורג בקרתגו.

מלחמה לאורך חופי הדנובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 373 התפרצו מעשי איבה בין השבטים הגרמאניים שישבו לאורך נהר הדנובה לבין חיילות המצב הרומאיים. הרקע לכך היה מהלך רומאי של הרחבת ביצורי הגבול אל מעבר לדנובה ואל תוך טרטוריה שבשליטת שבטי הקוואדי, פניותיהם אל השליט הרומאי נתקלו בקיר אטום, ומשנתגברו המחאות הזמין הנציב הרומאי את ראשי השבטים לארוחה וחתימה על הסכם שלום שם רצחו הרומאים את המלך הקוואדי. בתגובה ערכו הקוואדי ובני בריתם הסמראטים סדרת פשיטות אל עומק הטריטוריה הרומאית, הם חצו את הדנובה והחלו פושטים ובוזזים את הפרובינציה פאנוניה, הם התקשו לכבוש מבצרים וערים מוקפות חומה. הגרמאניים הצליחו להניס 2 לגיונות שנשלחו להחזיר את הסדר אך נכשלו בניסיון לפשוט על הפרובינציה מואסיה.

בשנת 375 נכנס ולנטיאנוס לעובי הקורה ונכנס בראש צבא משמעותי אל תוך פאנוניה, הוא הצליח להביא את ראשי השבטים המורדים לשולחן המשא ומתן, סרמטים ובני בריתם הכו על חטא הביעו חרטה והבטיחו את נאמנותם לאימפריה ולאוגוסטוס. משהבשילו התנאים פתח ולנטיאנוס במסע עונשין רחב היקף ובסתיו חתה את הדנובה לשטחי הקוואדי והסרמטים, הצבא הרומאי לא נתקל בהתנגדות והלגיונות פרקו את הזעם על חוות, יבולים ועסקו בביזה והרס. עם כניסת החורף נסוגו הרומאים אל מחנות החורף מעבר לדנובה.

מותו של ולנטיאנוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולנטיאנוס לא הסתפק בפשיטות שהוכתרו בהצלחה חלקית והחליט להמשיך את הלחימה כנגד הקוואדי, לצורך זה הוא העביר בנובמבר את צבאו אל מבצר בריגטיו (קומארנו). במקום זה הוא קיבל משלחת של ראשי שבטים מהקוואדי שבאו לשכנע את השליט הרומאי הזועם בכנות נכונותם לשתף פעולה הם הציעו בתמורה להסכם שלום לספק מגויסים לצבא הרומאי מקרב צעירי השבט. השיחות עלו יפה אך לאחר מכן הקוואדים חזרו על עמדתם כי מעשי האיבה פרצו בגלל פרובוקציות רומאיות והצהירו כי אין ביכולתם לשלוט באופן מלא על כנופיות פורעות חוק מקרב השבטים. ולנטיאנוס נתקף בזעם בלתי נשלט, התמוטט ופונה מיידית לחדריו שם מת זמן קצר לאחר מכן.

ולנטיאנוס מצטייר בהיסטוריה כשליט אלים, אכזרי וכמי שרכש בוז להשכלה למשכילים. ההיסטוריון הרומאי מרקלינוס מציין כי ולנטיאנוס "שנא את הלבושים בהידור, את המשכילים את העשירים ואת אלו נולדו עם כפית של זהב". מאידך הוא היה מפקד צבאי מוכשר ואדמיסטרטור עם מצפון, הוא הראה עניין ברווחת אזרחי האימפריה מהמעמדות הנמוכים, מעמדות אליהן השתייך אביו. לרוע המזל כוונותיו הטובות הוסטו ממסלולן לעיתים על ידי פקידים שכישוריהם לוקים וכוונותיהם זדוניות. לכף זכות, ולנטיאנוס הקים בתי ספר לחזק את מערכת החינוך ומינה רופאים לשכונות המגורים של רומא על מנת לחזק את מערכת הבריאות של העיר. [1]

בניגוד למפעליו הציבוריים, בד' אמותיו גילה ולנטיאנוס אכזריות ומשרתים הוצאו להורג לעיתים על האשמות ומעשים בעלי חשיבות מועטה על פי הסיפורים הוא החזיק זוג דובים בחצרו והשליך את משרתיו הסוררים כמאכל דובים. ולנטיניאנוס גילה את אותו יחס לאליטות המסורתיות של האימפריה ובעיקר לאריסטוקרטים של הסנאט הרומאי, הוא יזם סדרה של משפטי ראווה כנגד הסנטורים תחת האשמות של שימוש במאגיה שחורה, הרעלות וניאוף. משפטיהם נערכו על ידי מקסימינוס, מנאמני ולנטיניאנוס ואדם שידוע היה בברוטאליות שלו הוא מונה לויקאר של רומא הצלחתו בהשלטת שלטון של טרור ברומא הביאה את ולנטיניאנוס למנות אותו לפרפקט של המשמר הפרטוריאני. [2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה עמיתתולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002
  • אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.
  • The Cambridge Ancient History. Volume 13: The Late Empire, AD 337–425 Edited by Averil Cameron, University of Oxford, Peter

Garnsey, University of Cambridge 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ולנטיניאנוס הראשון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore: Johns Hopkins University, 1986), p. 139.
  2. ^ Jones, Arnold Hugh Martin, The Later Roman Empire, 284–602: A Social, Economic and Administrative Survey (Baltimore: Johns Hopkins University, 1986), p. 142.