משתמש:WikiJunkie/דוגמא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סקירה כרונולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן סקירה כרונולוגית מתומצתת של האירועים הבולטים ביותר בישראל בשנת 2006:

אירועים בולטים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוליטיקה ויחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות לכנסת השבע עשרה והאירוע המוחי של אריאל שרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הבחירות לכנסת השבע עשרה
הרקע לבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תצוגה של "תא כתום" באוניברסיטה העברית

הבחירות לכנסת ה־17 נערכו על רקע "תוכנית ההתנתקות" שנהגתה והוצאה לפועל על ידי ראש הממשלה אריאל שרון, למורת רוחו של המחנה הלאומי בארץ, שהתנגד לה. כתוצאה מחיכוכים בתנועתו שלו, הליכוד, פרש שרון מהתנועה והקים את מפלגת "קדימה" בראשותו. הבחירות התקיימו גם על רקע מדיניותו הכלכלית הליברלית-קפיטליסטית של שר האוצר בנימין נתניהו. בנוסף לכך, באותה תקופה פחתה עוצמתן של התקפות המחבלים הפלסטינים על ישראל, ולכן החלה הסוגיה החברתית לתפוס יותר מקום בתודעת הציבור. כמו כן, התגברה ההתמרמרות על השחיתות של המפלגות הקיימות והזעם עליהן גבר. במקביל עלו לדיון ציבורי ניצחון החמאס בבחירות השניות לפרלמנט הפלסטיני והתקדמות תוכנית הגרעין האיראנית.

הבקיעים הראשונים בקואליציה האיתנה למדי של אריאל שרון נראו לראשונה בעת הדיונים על תוכנית ההתנתקות. עם ההכרזה על תוכנית ההתנתקות התרחב הפער בין הנציים יותר בליכוד ליוניים יותר. בניסיון לפתור את המשבר, החליט שרון לערוך משאל בקרב חברי הליכוד על התוכנית, ובמשאל נקבע רוב של 60% נגד התוכנית. חרף הבטחתו המוקדמת כי יקבל את תוצאות המשאל שרון נשאר נחוש בדעתו. בהצבעה על תוכנית ההתנתקות, סיעת הליכוד בכנסת התפצלה באופן בלתי רשמי לתומכי התוכנית והמתנגדים לה, "מורדי הליכוד" כפי שכונו. לא זו בלבד שהמתנגדים ניסו לסכל את תוכנית ההתנתקות, הם אף ניסו לסכל תוכניות אחרות של הממשלה. כיוון שהרוב שתמך בו נעשה יציב פחות בשל התנגדות "מורדי הליכוד" ופרישת המפד"ל מהקואליציה, החליט שרון לנסות ולהרחיב את הקואליציה שלו ולזכות בתמיכה, ולו זמנית, של מפלגות אחרות, בעיקר לצורך העברת תקציב המדינה. לצורך כך הוא צירף לקואליציה נציגים מסיעות אגודת ישראל ודגל התורה והחל במגעים עם מפלגת העבודה, סיעת האופוזיציה הגדולה ביותר. כמו כן, ניסה שרון לחזר אחר שאר המפלגות. החיזורים אחר ש"ס עוררו את חמתה של מפלגת שינוי, השותפה הבכירה בקואליציה, אשר פרשה מהקואליציה לאור אי־הסכמתה להעברת כמה מאות מיליוני שקלים למוסדות דתיים ותורניים לבקשתן של ש"ס, אגו"י ודגל התורה.

לכאורה נראה היה כי ראש הממשלה נותר בלא קואליציה וסופו ליפול, אך לא כך היה. מימין לא יכלו להפילו, משום שסיעת הליכוד עדיין הצביעה בשלב זה כאיש אחד נגד הצעות אי-אמון בו, ומשמאל לא יכלו להפילו, משום שמפלגת העבודה, המפלגה השנייה בגודלה, תמכה בהתנתקות וגם קיוותה להיכנס לממשלתו, ולכן לא הייתה מעוניינת בהפלתו ואולי אף בבחירות חדשות. זמן לא רב לאחר פרישתה של מפלגת שינוי נכנסה מפלגת העבודה לקואליציה עם שרון. דבר זה אפשר את אישורו של תקציב המדינה ואת המשך כהונתה של הכנסת.

תוכנית ההתנתקות, שבה, על-פי הסקרים, תמך רוב האוכלוסייה, גררה עם זאת גם מחאה קשה ורחבה נגד הממשלה והתוכנית מצד המיעוט הגדול שהתנגד לה בתקיפות. ימים ספורים לפני ביצוע התוכנית התפטר שר האוצר בנימין נתניהו מהממשלה במחאה על ביצועה. ב־2005 החל ביצוע תוכנית ההתנתקות שיצא לפועל כמתוכנן, ללא אבידות מצד המפונים והחיילים ועם אלימות מעטה יחסית, אך גרם לטראומה קשה ושבר עז בציונות הדתית. משבר זה התבטא באמירות קשות של חלק מהציבור כנגד שרון, בתי המשפט וצה"ל, ובערעור מהותי על תפיסת הממלכתיות, שנחשבה לערך עליון בקרב הציונות הדתית. בעקבות כישלונן של סיעות הימין בכנסת למנוע את ההתנתקות החלו דיבורים על הצורך בהקמת גוש ימין מאוחד, שיסכל תוכניות דומות בעתיד. אחרי ביצוע התוכנית החלו ניסיונות להפיל את הממשלה, אך ללא הצלחה בעקבות הישארות מפלגת העבודה בממשלה ואי־רצונם של מורדי הליכוד להפיל את ראש הממשלה.

הודעה לבוחר

לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות עלתה במפלגת העבודה שאלת ההישארות בממשלה בשיא חריפותה. במקביל, הגיע תאריך בחירתו של יושב־ראש המפלגה. ימים מספר לפני מועד הבחירות שכנע שמעון פרס את מתן וילנאי לפרוש מההתמודדות בהבטיחו לו את תפקיד שר הביטחון אם יהיה ראש הממשלה, וכך נשארו רק שלושה מועמדים על תפקיד יו"ר המפלגה. בבחירות ניצח יו"ר ההסתדרות לשעבר, עמיר פרץ, בניגוד לסקרים. פרץ, אשר היה בין המצדדים ביציאה מידית מהקואליציה העביר במרכז מפלגת העבודה החלטה על יציאת המפלגה מהקואליציה, ובנובמבר 2005 מסר לראש הממשלה את מכתבי ההתפטרות של שרי מפלגת העבודה. בד בבד, המתח בתוך סיעת הליכוד בין תומכי שרון לבין "המורדים" החריף. לאחר שאיבד סופית את הרוב בכנסת עקב יציאת מפלגת העבודה מהקואליציה, החליט שרון לפרוש מהליכוד ולהקים את סיעת "קדימה". בנוסף, פנה שרון לנשיא המדינה, משה קצב, בבקשה להוציא צו לפיזור הכנסת. במקביל לכך, עברו באותו יום ברוב מוחץ הצעות לפיזור הכנסת, אשר קבעו את מועד הבחירות ל-28 במרץ 2006.

מערכת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קובץ:Shinuy.JPG
הסיסמה - "שינינו את שינוי, נשנה את המדינה" בעקבות הפיצול במפלגה

אירוע מוחי קל בו לקה אריאל שרון ב־18 בדצמבר 2005 וצנתור שהיה צפוי לעבור בעקבותיו העלו לראשונה אל סדר היום הציבורי את נושא מצבו הבריאותי. ב־4 בינואר לקה שרון באירוע מוחי חמור בשל דימום מוחי ואושפז במצב קשה. עוד באותו הלילה קיבל אהוד אולמרט את סמכויותיו של ראש הממשלה, שכן מונה לתפקיד ממלא מקום ראש הממשלה. שרון עצמו לא שב להכרה עד סוף מערכת הבחירות ולא יכול היה ליטול בה חלק. ההידרדרות במצבו של ראש הממשלה הביאה להקפאה למעשה של מערכת הבחירות למשך שבוע. במקום ראש הממשלה שרון נבחר לכהן בראשות קדימה אהוד אולמרט. לאחר טיפול החירום שניתן לשרון, הוא שקע בתרדמת, ונמשך אשפוזו בבית החולים הדסה עין כרם. ב־29 במאי הועבר שרון למחלקה לשיקום נשימתי שבמרכז הרפואי שיבא.

הפריימריז של "שינוי" נערכו באווירת מרד מצד האופוזיציה הפנימית בראשי המפלגה, טומי לפיד ואברהם פורז, על רקע סקרים שחזו ירידה ל־4 מנדטים למפלגה. בשלב מאוחר יותר התפרקה המפלגה לאלה שנשארו בשינוי ולאלה שהקימו את מפלגת חץ. לקראת הבחירות ובעקבות ההתנתקות ואירועי עמונה, החליטו מפלגות האיחוד הלאומי והמפד"ל על התמודדות ברשימה מאוחדת. ב־8 בפברואר נחתם הסכם איחוד רשמי ביניהן ליצירת רשימת האיחוד הלאומי-מפד"ל. עוד קודם לכן התפצלה ישראל ביתנו, מפלגתו של אביגדור ליברמן, מהאיחוד הלאומי והחליטה להתמודד ברשימה נפרדת. מפלגת תע"ל של אחמד טיבי פרשה מהרשימה המשותפת עם חד"ש והצטרפה לרע"ם. אגודת ישראל ודגל התורה התמודדו גם הפעם יחדיו במסגרת הרשימה המשותפת, "יהדות התורה", שקבעה את רשימת המועמדים שלה סמוך למועד הגשת הרשימות.

גרף עוגה של התפלגות המפלגות שעברו את אחוז החסימה בבחירות לכנסת השבעה עשרה

ב־25 בינואר, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, שבהן זכה החמאס בראשות אסמאעיל הניה, אשר הושבע ב־19 בפברואר כראש ממשלת הרשות הפלסטינית. ניצחון חמאס יצר מבוכה רבה בישראל ובעולם. לאחר הבחירות הונחו שרי מפלגת "קדימה" על ידי ראש הממשלה בפועל, אהוד אולמרט, שלא לשוחח בתקשורת בנושא ניצחון החמאס עד אשר תיקבע עמדה רשמית של הממשלה בהתייעצות חירום. באיחוד הלאומי ובליכוד האשימו את קדימה, שרון ואולמרט בעליית החמאס.

בסיום מערכת הבחירות זכתה קדימה במספר הרב ביותר של מנדטים, אחריה העבודה, במקום השלישי ש"ס ובמקום הרביעי הליכוד. ההפתעה הייתה שלראשונה מאז הקמת המדינה עלתה מפלגה חדשה שאינה הליכוד מחד או מפא"י, המערך והעבודה מאידך לשלטון בישראל, כאשר מפלגת קדימה התבססה כמפלגה הגדולה ביותר בישראל. ביום שני, 17 באפריל 2006, (י"ט בניסן ה'תשס"ו), הושבעה הכנסת השבע עשרה. את הישיבה פתח, כנהוג, נשיא מדינת ישראל, משה קצב. ביום חמישי, 4 במאי 2006 (ו' באייר ה'תשס"ו), הציג אהוד אולמרט את ממשלתו בפני הכנסת ה־17 וזכה לאמונם של 67 חברי כנסת.

צבא, ביטחון, פלילים ומשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקציב משרד הביטחון לשנת 2006 עמד על כ-42.2 מיליארד שקל[1], תקציב המשרד לביטחון פנים לשנת 2006 עמד על כ-7.5 מיליארד שקל[2] ותקציב משרד המשפטים עמד על כ-1.7 מיליארד שקל[3].

בשנת 2006 נהרגו 24 ישראלים מטרור פלסטיני לעומת 50 הרוגים ישראלים מטרור פלסטיני בשנה הקודמת, מגמת ירידה זאת נמשכה משנת 2002 בה מספר ההרוגים ישראליים מטרור פלסטיני עמד על כ-426. ירידה נוספת נרשמה במספר פיגועי ההתאבדות בישראל שעמד על שישה פיגועים לעומת שמונה בשנה הקודמת, מגמת ירידה זאת נמשכה גם היא משנת 2002 בה מספר פיגועי ההתאבדות בישראל עמד על כ־60. בשנת 2006 חלה עלייה חדה ביותר של מספר רקטות הקסאם ששוגרו לעבר שטח ישראל, שעמד על 1,722 לעומת 401 ב־2005[4].

בשנת 2006 הסתמנה ירידה של 7% במספר מקרי האלימות בקרב נוער אולם עוצמתם החריפה ו־50% מסך מקרי העבריינות בקרב נוער התרכז בגילאי 17–18.[5]

פינוי עמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – עמונה
תמונת אחד הבתים שנהרסו, שעות לפני העימות

ב־3 ביולי 2005 הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי שלום עכשיו, אשר דרשה את הריסת הבתים בנימוק שנבנו על קרקע פרטית של פלסטינים, וכי כבר הוצאו כנגד המבנים צווי הריסה[6]. בנובמבר 2005 הודיעה המדינה כי בכוונתה להרוס את מבני הקבע במאחז עד לסוף חודש ינואר 2006[7].

בלילה שלפני העימות הציע חנן פורת, בשם מועצת יש"ע, שתוענק למתיישבים ארכה של שבוע להעתיק את הבתים ליישוב עפרה, ואם לא יצליחו, הם יהרסו אותם בעצמם. ב־1 בפברואר 2006 הגיעו כעשרת אלפים שוטרים וחיילים בפיקודו של תנ"צ מאיר בוקובזה לעמונה, כדי להרוס את הבתים ולאבטח את המשימה. מולם התבצרו בבתים למעלה מאלף פעילים, רובם בני נוער, שניסו ללא הצלחה למנוע את הרס הבתים.

כוחות משטרה פרצו את המתרסים שהקימו מתנחלים ואחרי כן נתקלו בחומה אנושית. חומה זו נפרצה על ידי פרשי המשטרה. במהלך הפריצה נפצעו מספר שוטרים ומתנחלים רבים. כשהגיעו הכוחות לבתים עצמם, תגברו המתבצרים על אחד הגגות את יידוי האבנים, ואף הטילו בלוקים וזרקו מוטות ברזל על שוטרים ופצעו כמה מהם, אחד באורח בינוני. השוטרים הציבו סולמות על הבתים והורידו נערים מהגגות תוך שימוש באלות. מד"א הכריז על אירוע רב נפגעים. מספר הפצועים שפונו לבתי חולים עלה על 200, כרבע מהם מכוחות הביטחון וכשלושה רבעים מקרב המתנחלים[8]. בתום 4 שעות של מאבק קשה הצליחו כוחות הביטחון לפנות את כל המתבצרים והרסו את הבתים.

הפינוי עורר סערה ציבורית רחבה. בישיבת הממשלה שלאחר הפינוי העריכו ראש השב"כ, יובל דיסקין, ואלוף פיקוד המרכז, יאיר נוה, שנוצר קרע חמור בין המתנחלים, החשים נבגדים, לבין הממשלה וכוחות הביטחון, וכן את החומרה בכך שרוב הציבור שמתנגד לפינויים דומים רואה במתבצרי עמונה גיבורים ולא פורעי חוק[9]. למח"ש הוגשו 103 תלונות על אלימות שוטרים, רבות מהן מלוות בצילומים של האירועים, אך רובן נסגרו מסיבות שונות, 44 מתוכם בעילה של "עבריין לא נודע"[10].

אסירים מכלא יריחו מסגירים את עצמם לידי כוחות צה"ל

מבצע הבאת ביכורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מבצע הבאת ביכורים

ב־2001 התנקשה חוליית טרור מהחזית העממית לשחרור פלסטין, בהוראתו של אחמד סעדאת, בשר התיירות רחבעם זאבי. עד 2006 ישבו הרוצחים בכלא יריחו, שם נמצאו תחת פיקוח של פקחים מארצות הברית ובריטניה. אחרי שחמאס ניצח בבחירות למועצה הפלסטינית המחוקקת בינואר, הכריז אסמאעיל הניה על שחרור רוצחי זאבי. ב־14 במרץ בשעות הבוקר יצאו הפקחים הבריטים והאמריקאים מחשש לחייהם בעקבות עליית החמאס לשלטון ובעקבות תמיכתו של אבו מאזן בשחרור רוצחיו של השר הישראלי. עזיבת הפקחים אירעה שבועיים לפני הבחירות בישראל, ויש הטוענים כי ההחלטה לצאת למבצע נבעה גם משיקולי תעמולת בחירות. באותן שעות החלו כוחות של צה"ל לכתר את כלא יריחו ותבעו מהפלסטינים להסגיר לידיהם את אחמד סעדאת ועוד ארבעה מחבלים האחראים לרצח השר. הכתר לווה בחילופי אש שבמהלכם נפצעו מספר פלסטינים ונהרגו אסיר ושוטר. כוחות צה"ל השיבו אש מנשק קל וממקלעים ואף בפגזי טנקים. בדומה לנוהל סיר לחץ, קידם צה"ל כלי צמ"ה ממוגנים שהחלו להרוס את מתחם הכלא. הלחץ של צה"ל גרם לכך שכל המבוקשים הסגירו את עצמם לידי צה"ל, לרבות אחמד סעדאת ורוצחי זאבי[11]. הפלסטינים החלו בהפגנות ומהומות המוניות, וטרוריסטים פלסטינים מהחזית העממית לשחרור פלסטין חטפו 14 אזרחים זרים בשטחים ואיימו לרוצחם אם לא תופסק הפעולה[12]. יום למחרת האירוע שוחררו בלחץ המעצמות כל האזרחים הזרים שנחטפו על ידי הפלסטינים ללא פגע.

הפיגוע בקדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתיחות שלפני הפיגוע בכניסה לקדומים הורגשה היטב בישראל. ב־7 במרץ נעצר במעבר ארז תושב זייתון שברצועת עזה שניסה לחדור לישראל לשם ביצוע פיגוע באמצעות ירי מנשק אוטומטי, תוך שימוש באישורים רפואיים כוזבים. שבוע לאחר מכן החל מבצע הבאת ביכורים. ב־21 במרץ נתפס כלי רכב שבו נמצאה חגורת נפץ במשקל 7 ק"ג, כשבין נוסעי הרכב שנעצרו היה גם פעיל הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שהתכוון לבצע פיגוע התאבדות בשטח ישראל. יום למחרת עצר כוח צה"ל ברמאללה פלסטיני פעיל בארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שהתכוון לבצע פיגוע התאבדות בשטח ישראל. ב-29 במרץ עצר כוח צה"ל במחסום בקעות (מזרחית לשכם) צעיר פלסטיני, כשבבדיקה שנערכה על גופו התגלתה חגורת נפץ במשקל 6 ק"ג[13].

ב-30 במרץ בשעה 21:50 פוצץ עצמו מחבל מתאבד מחופש לחרדי בתוך כלי רכב של אזרחים ישראלים שהיה בדרכו לישוב קדומים שבשומרון. כתוצאה מהפיצוץ נהרגו ארבעה אזרחים: רפי והלנה הלוי, רעות פלדמן ושקד לסקר. המחבל המתאבד היה אחמד משארקה, תושב אלבורג' שליד העיר הפלסטינית דורא, פעיל מבצעי של הפת"ח שהיה מבוקש על ידי כוחות הביטחון הישראליים. גדודי חללי אל-אקצה מארגון הפת"ח נטלו את האחריות לביצוע הפיגוע. דובר הארגון ציין כי הפעולה התבצעה בתגובה ל"מדיניות החיסולים" של ישראל. פיגוע ההתאבדות בכניסה לקדומים היה הראשון אשר מומש על ידי הפת"ח בעידן אבו מאזן[13]. הפיגוע עורר תגובות מנוגדות בצד הפלסטיני, כשארגון חמאס הצדיק את הפיגוע, ולעומת זאת, יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, גינה את הפיגוע ואמר כי פיגוע התאבדות הגורם לארבעה קורבנות לא יקדם את השלום. הוא ציין כי אש"ף נותר מחויב לשלום ודחק בממשלות המערב שלא להפסיק את הסיוע לממשלת החמאס ו"להעניש" בכך את העם הפלסטיני "על שבחר בדמוקרטיה"[13].

הפיגוע במסעדת "ראש העיר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלפני הפיגוע הייתה התחנה המרכזית הישנה בתל אביב יעד בולט לפיגועים קטלניים[14]. בינואר באותה שנה התפוצץ מחבל מתאבד בדוכן אותה מסעדה, מסעדת "ראש העיר". 15 בני אדם נפצעו, בהם אחד קשה, 4 בינוני ו־10 קל. כ־7 בני אדם נוספים לקו בהלם וטופלו במקום. פלוגות ירושלים של הג'יהאד האיסלאמי קיבלו את האחריות לפיגוע[15].

על פי ההערכות המשטרה, הגיע המחבל לפני הפיגוע בעזרת חוליה שהורידה אותו והסתלקה. ב־17 באפריל, סמוך לשעה 13:30, הגיע המחבל לאזור התחנה המרכזית הישנה ופוצץ מטען שנשא בתיק. כוחות גדולים הגיעו למקום ופינו את הפצועים הרבים לבתי החולים. מנכ"ל מד"א, אלי בין, אמר כי מדובר בפיגוע קשה מאוד וקרא לציבור לתרום דם"[15].

צמרת המשטרה הגיעה למקום והמפכ"ל, רב-ניצב משה קראדי, קיים בזירה תדרוך. השוטרים פתחו בחיפושים אחריהם והציבו מחסומים בדרכים כדי ללכוד רכב שנמלט מהמקום. לבסוף נתפס רכב בכביש 443, סמוך למחנה עופר לכיוון רמאללה ובו שלושה ערבים־ישראלים שנחקרו ושוחררו מאוחר יותר. בעקבות הפיגוע הגבירה משטרת ישראל את מערך הביטחון השוטף, בדגש על תגבור כוחות במקומות הומי אדם. פלוגות אל-קודס של הג'יהאד האיסלאמי קיבלו אחריות לפיגוע. כמה שעות לאחר הפיצוץ הפיץ הג'יהאד האסלאמי קלטת וידאו שבה נראה המחבל המתאבד, סאמי סלים מוחמד, בן 20 מהכפר ערקה שליד ג'נין[15].

כמו בפיגוע בקדומים, הפיגוע עורר תגובות שונות בקרב הפלסטינים. ארגוני המחבלים בירכו על הפיגוע, ואחד מראשי הג'יהאד האיסלאמי בעזה צוטט כי הפיגוע הוא תגובה טבעית על "פשעי הכיבוש הציוני". דובר החמאס, סאמי אבו זוהרי, אמר כי ישראל היא האחראית לפיגוע בתל־אביב והדגיש כי לעם הפלסטיני יש זכות להגן על עצמו. לעומת זאת, יו"ר הרשות, אבו-מאזן, גינה את הפיגוע וכינה אותו "פעולת טרור". בהודעת יו"ר הרשות נאמר כי הפיגוע מנוגד להסכמה הלאומית הפלסטינית וגרם נזק לאינטרסים העליונים של הרשות[15].

לאחר הפיגוע התברר כי בידי השב"ס היה מידע על הפיגוע, אותו העביר אסיר שמרצה מאסר עולם. לאחר החשיפה הבהירה דוברת שירות בתי הסוהר כי אכן התקיימה פגישה, אך לטענתה "האסיר אינו אמין והמידע שמסר לא היה שלם". בתגובה נמסר מהשב"כ: "לא קיבלנו שום מידע אודות פיגוע אפשרי בשווארמה ראש העיר בתל־אביב משירות בתי הסוהר". בתו של אחד הנרצחים בפיגוע אמרה כי "זה קשה מאוד לדעת שיכלו למנוע את 11 ההרוגים ולא עשו כלום"[16].

חטיפת גלעד שליט ומבצע גשמי קיץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – גלעד שליט, מבצע גשמי קיץ
ציון יום ההולדת לגלעד שליט בביתו שבמצפה הילה ב-28 באוגוסט

לאחר תוכנית ההתנתקות גבר ירי הרקטות מרצועת עזה ליישובים ישראלים סמוכים. ישראל הגיבה בירי ארטילרי ובהפצצות מהאוויר ומהים. בבוקר יום ראשון, 25 ביוני, תקפה חוליה של חמאס טנק מרכבה סימן 3, שהוצב לשמירה על גדר המערכת, ומוצב של צה"ל שנמצאו שניהם בשטח ישראל, לאחר שחצתה את הגבול מדרום רצועת עזה באמצעות מנהרה ליד מעבר כרם שלום. במהלך התקיפה נהרגו מפקד הטנק וחייל בצוות הטנק, וארבעה מחיילי המוצב נפצעו. החוליה חטפה את גלעד שליט, איש צוות הטנק, שככל הנראה נפצע בעת החטיפה, והעבירה אותו לרצועת עזה. דובר של ועדות ההתנגדות העממית טען כי ההתקפה בכרם שלום תוכננה כמעט חודשיים.

כוחות קרקעיים של צה"ל נכנסים לרצועת עזה

בלילה שבין 27 ל־28 ביוני הפציץ חיל האוויר הישראלי את תחנת הכוח היחידה ברצועת עזה, וגרם לניתוק חשמל לשני שלישים מאוכלוסיית הרצועה. מספר גשרים שלגביהם היה חשד שישמשו למילוט החייל החטוף פוצצו. במקביל נכנסו כוחות שריון, רגלים והנדסה אל דרום הרצועה וארטילריה נורתה לעבר שטחי שיגור בצפון הרצועה. צה"ל פעל גם באזור אל-בירה שליד רמאללה על מנת לאתר את החטוף אליהו אשרי. ב-29 ביוני נמצא אליהו אשרי, שארגון ועדות ההתנגדות העממית הודיע על חטיפתו ואף הציג את תעודת הזהות שלו, ירוי ליד רמאללה. על פי חקירת השב"כ את אחד מחוטפיו, התברר שאשרי נורה מיד כאשר נחטף ושאנשי הוועדות שיקרו כאשר טענו שהוא מוחזק בחיים[17]. ב־1 ביולי דרשו חוטפיו של גלעד שליט לשחרר 1,000 אסירים תמורת שחרורו. ישראל דחתה את הדרישה, חזרה על עמדתה שלא תנהל עסקאות עם טרוריסטים ודרשה את שחרור החייל. יחד עם ההתנהלות הצבאית, החלו להתגבר חילוקי הדעות בין הפלגים ברשות הפלסטינית, כאשר שיאם הייתה הודעתו של אבו מאזן כי "מאמצי המצרים [לשחרור החייל] נתקלים בקשיים, בשל היעדר כתובת בצד של החמאס ובשל חוסר יכולתם לקבל החלטות". כמו כן, הפעילויות חשפו חילוקי דעות בין ההנהגה המדינית של החמאס בהנהגת אסמאעיל הניה וההנהגה הצבאית של החמאס ובראשה חאלד משעל.

מעצר בכירי החמאס ביהודה ושומרון

ב־5 ביולי החליט הקבינט המדיני-ביטחוני להעמיק את הפעולה בעזה ולהקים "רצועת ביטחון" בצפון הרצועה. מבצע "אלוני הבשן" נגד הקסאמים אושר בקבינט כחלק מהמבצע הגדול יותר "גשמי קיץ". כוחות צבא גדולים נכנסו בליל 6 ביולי לשטח רצועת עזה ותפסו אזורי חיץ לקראת השתלטות על מרחבי השיגור ויצירת "רצועת ביטחון". בלילה שבין 13 ל־14 ביולי יצא כוח צה"ל מהמקומות שאותם תפס במרכז הרצועה במסגרת מבצע "הילוך חוזר". הפלסטינים המשיכו בשיגור רקטות לישראל. צה"ל הגיב באש ארטילרית למוקדי השיגור. ביולי-אוגוסט המשיך צה"ל בתקיפת החמאס. בחודש ספטמבר דעך המבצע מפעילות מתמשכת לסדרה של פעולות נקודתיות שכללה סיכולים ממוקדים, מעצרים וכניסה קרקעית לאיתור וחשיפת מנהרות. במהלך חודש ספטמבר ביצע צה"ל מספר מבצעים שבהם חושפו מנהרות ונהרגו מחבלים, כגון מבצע "איש הגשם" בדרום הרצועה, מבצע "ארבעת המינים" בצפונה ומבצע "פרי סחוט" באזור ציר פילדלפי. ב־1 בנובמבר פתח צה"ל במבצע "ענני סתיו" בבית חאנון כדי למנוע ירי קסאמים. המבצע הסתיים ב־7 בנובמבר ונהרגו בו 68 פלסטינים, רובם מחבלים. ב־26 בנובמבר הגיעו אהוד אולמרט ואבו מאזן להסכמה על הפסקת אש[18], אחרי שארגוני הטרור הפלסטיניים הסכימו להפסיק את הירי על שדרות בתמורה להפסקת פעולות צה"ל ברצועה.

במבצע נהרגו 5 ישראלים (שלושה חיילים ושני אזרחים) ו־394 פלסטינים (270 מהם מחבלים), ונפצעו עוד כ־1,000 פלסטינים. בתחילת המבצע נגרם נזק לתשתיות פלסטיניות, ובהן תשתית החשמל, אך ישראל פיצתה על כך בהעברת חשמל לרשות.

פרשת משה קצב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – משה קצב#החשדות הפליליים
הנשיא קצב

ב-8 ביולי נודע על פגישה שקיים הנשיא קצב עם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ובה התלונן על ניסיון סחיטה כלפיו מצד עובדת לשעבר במשרדו, על רקע איום בהגשת תלונה על הטרדה מינית[19], אך עד מהרה הפך הנשיא ממאשים לנאשם, ובעיתונים פורסמו עדויות של מספר נשים שעבדו עמו לאורך השנים ותיארו הטרדות מיניות ועבירות מין אחרות מצדו[20]. ב־23 באוגוסט החלה חקירה באזהרה של הנשיא קצב‏‏[21].

ב־13 בספטמבר אישרה ועדת הכנסת לנשיא קצב נבצרות זמנית של 16 שעות, על מנת שיוכל להיעדר מטקס ההשבעה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש. ב־15 באוקטובר המליצה המשטרה ליועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתב אישום נגד קצב. ב־16 באוקטובר החליט הנשיא קצב להיעדר מישיבת הפתיחה של מושב החורף של הכנסת, לאחר שכמה חברי כנסת איימו לעזוב את אולם המליאה במחאה.

לאחר הפרשה התפטר קצב והוגש נגדו כתב אישום חמור. לבסוף בשנת 2011 נידון לשבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.

חטיפת חיילי צה"ל בגבול לבנון ומלחמת לבנון השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – חטיפת חיילי צה"ל בגבול לבנון (2006), מלחמת לבנון השנייה
הרקע למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
צנחני מילואים בכניסה רגלית ללבנון

לאחר סיום מלחמת לבנון ב־1985 שלט צה"ל בדרום לבנון באזור חיץ כדי להגן על היישובים הסמוכים לגבול. עקב אבדות רבות ולחץ ציבורי, הורה ראש הממשלה אהוד ברק במאי 2000 על נסיגה מאזור החיץ. לאחר הנסיגה התפרס חזבאללה ברחבי דרום לבנון ועל הגבול הבינלאומי וביסס בה את שליטתו בבניית בונקרים ובצבירת נשק רב.

לאחר הנסיגה, באותה שנה, בוצעו שתי חטיפות: חטיפת החיילים בהר דב וחטיפת קצין המילואים אלחנן טננבוים. במהלך תקופה זו התגלתה מחלוקת חדשה בין לבנון לישראל, כאשר לבנון החלה להקים מתקן הטיה ושאיבת מים סמוך לנחל הווזאני, שהוא אחד המקורות העיקריים של נחל החצבאני. בנוסף לכך, ירה חזבאללה במספר הזדמנויות פגזי נ"מ שנחתו ביישובי הצפון. צעדים אלו התפרשו בישראל כניסיונות התגרות של חזבאללה שמטרתם לתת לגיטימציה לחזבאללה לשגר אלפי רקטות כתגובה לצעד תוקפני של ישראל ובכך לגרור את ישראל למלחמה שתקנה לה תדמית של מדינה תוקפנית. מסיבה זו נקטה ישראל לרוב מדיניות של הבלגה, אף שלפני הנסיגה בשנת 2000 הצהיר ראש הממשלה אהוד ברק שבמידה שלאחר הנסיגה תיפתח אש לבנונית, "כל לבנון תבער". המדיניות ספגה ביקורת פנימית בטענה שלאחר הנסיגה מלבנון היא מחלישה את ההרתעה של צה"ל ובכך מעודדת את החזבאללה להמשיך במעשיו. מחליפו של ברק, אריאל שרון, המשיך במדיניות איפוק זו.

בשנת 2004 החליט אריאל שרון במסגרת עסקת שבויים לשחרר כ־400 אסירים לבנונים ופלסטינים תמורת שחרור טננבוים והשבת גופות שלושת החיילים שנהרגו במהלך החטיפה. הצלחה זו העניקה השראה לנסיונות נוספים בזירה הלבנונית והפלסטינית לחטוף חיילי צה"ל כקלפי מיקוח. בנובמבר 2005 כשל ניסיון לממש איומים אלה ברג'ר. תקוותיה של ישראל כי החלטה 1559 של מועצת הביטחון, שהתקבלה בסוף 2004 ואשר חייבה את פירוק המיליציות החמושות בלבנון מנשקן, וכן מהפכת הארזים, שהביאה לסיום השליטה הסורית בלבנון, יביאו לפירוק חזבאללה נכזבו. חזבאללה המשיך להתחמש ונכנס לפוליטיקה הלבנונית. עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה היו בממשלה הלבנונית בראשות פואד סניורה שני שרים המזוהים עם מפלגת חזבאללה. במהלך 2005 החלה בצה"ל הכנת תוכנית מגירה בשם "שוברת הקרח", שהייתה אמורה להיות המתווה לפעילות במקרה של הסלמה בגבול הצפון, אך במבחן המציאות צה"ל לא השתמש בה.

מניין ההרוגים בכל תקופה זו היה נמוך משמעותית ממספר האבדות בתקופת אחזקת רצועת הביטחון. ככלל הגבול היה שקט, מצבם הכלכלי של יישובי הצפון הוטב והתיירות הלכה והשתקמה. במשך שש השנים שלאחר הנסיגה חלה ירידה חדה בכמותן ובאיכותן של התקפות חזבאללה על ישראל. בתקופה זו שמר חזבאללה את העימות "על אש קטנה". מדיניות זו נבעה מסיבות פנים־לבנונית, כדי להמשיך לבצר את מעמדו בחברה הלבנונית, כמי שמוביל את "ההתנגדות" לישראל, מבלי לשלם מחיר יקר מדי על כך למול ישראל‏‏[22].

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניין מגורים שניזוק מפגיעת טיל בקרית שמונה

בבוקר 12 ביולי פתח ארגון חזבאללה בהפגזת יישובי הצפון כפעולת הסחה. באותו זמן באזור זרעית תקפה חוליית חזבאללה בטילי נ"ט שני כלי רכב צבאיים שהיו בסיור על קו הגבול והרגה שלושה חיילי צה"ל. מיד לאחר מכן פרצה חוליית חזבאללה נוספת את גדר המערכת, חדרה לשטח ישראל וחטפה שני חיילי מילואים מחטיבה 5 של צה"ל, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, ונסוגה איתם לשטח לבנון. חוליה נוספת חמושה בנשק קל ובמכונות ירייה גיבתה את החוטפים. העיתון הלבנוני "אל-אח'באר" תיאר את ההכנות הרבות ופירט את מהלך החטיפה‏‏[23]. טנק צה"לי ונגמחון נשלחו לאחר כשעה ללבנון בעקבות החטופים במטרה לאתרם. הטנק עלה על מטען גחון שנאמד במאות קילוגרמים של חומר נפץ וארבעת אנשי צוותו נהרגו. בקרב החילוץ שנוהל בהמשך נהרג חייל נוסף‏‏[24]. תקיפת חזבאללה וחטיפתם של רגב וגולדווסר הייתה האירוע שפתח את מלחמת לבנון השנייה.

כבר מתחילת המבצע הדגיש ראש הממשלה אולמרט שאחת ממטרותיו היא להשיב את כושר ההרתעה של ישראל ולשבור את המיתוס סביב הצלחת חזבאללה בשנת 2000 בגרימת הנסיגה הישראלית מלבנון. למבצע היו מטרות נוספות בהן שחרור שני החיילים החטופים, הפסקת אש מוחלטת, פריסת צבא לבנון בכל שטח דרום לבנון והוצאת חזבאללה מאזור דרום לבנון.

בשלבי המבצע הראשונים (12 עד 18 ביולי) התבצעו מרבית ההתקפות הצה"ליות באמצעות הפצצות מסיביות מהאוויר והפגזות ארטילריה. ב־13 ביולי הטיל צה"ל מצור כללי על לבנון כמו גם סגר ימי ואווירי מלא. ב־13 וב־15 ביולי הופצצה תחנת הכוח "ג'ייה", הנמצאת 30 ק"מ דרומית לביירות, ודלק בכמות של כ-110 אלף חביות נשפך לים התיכון[25]. עד 18 ביולי הצליח חיל האוויר להשמיד את מרבית מערך הרקטות ארוכות־הטווח של חזבאללה. במקביל, במשך כל שלבי המבצע, הפגיז חיל התותחנים הישראלי שטחי שיגור בדרום לבנון.

ב־17 ביולי החלו הריסת מוצבי חזבאללה הצמודים לגדר ההפרדה וחישוף השטח הסמוך לגבול. לאחר מכן נכנסו כוחות צה"ליים סדירים לתוך לבנון על מנת להשתלט על כפרים הסמוכים לגבול שבשליטת חזבאללה, כשהמפורסם בקרבות היה קרב מארון א-ראס. ב־20 ביולי פתח צה"ל במבצע קורי פלדה 1 אך המאמץ הוסט לאחר מכן לעבר מארון א-ראס. במסגרת המשך המבצע, שקיבל את השם "קורי פלדה 2" ב־23 ביולי, נכנסו כוחות צה"ל אל בינת ג'בייל, שם התנהלו קרבות קשים, בהם קרב בינת ג'בייל. ב־25 ביולי השמיד חיל האוויר עמדת תצפית של האו"ם באל-ח'יאם, וארבעה משקיפי יוניפי"ל נהרגו. ראש הממשלה התנצל בפני מזכ"ל האו"ם על התקרית[26].

ב־27 ביולי החליט הקבינט המדיני־ביטחוני על גיוס אלפי חיילי מילואים. ב־29 ביולי התחיל מבצע "קורי פלדה 3" בכפרים נוספים הסמוכים לגבול. ב־30 ביולי, לאחר קריסת בית על תושביו בכפר קאנא, הסכים צה"ל להפוגה של 48 שעות בפעילות האווירית שלו. בעקבות זאת גם החזבאללה הפסיק לירות רקטות לעבר צפון ישראל. ב־1 באוגוסט, לאחר שהתחדשו שיגורים יומיומיים של מאות רקטות לעבר ישראל, אישר הקבינט פעילות קרקעית רחבת היקף, וחטיבות מילואים נכנסו ללבנון ופעלו לאורך כל הגזרה בכפרים.

חיילים מחטיבת הנח"ל צועדים בחזרה מלבנון לאחר הפסקת האש

ב־11 באוגוסט, כאשר כבר הוחלט באו"ם על הפסקת האש, הוחלט על מבצע "שינוי כיוון 11", שהוקפא מספר ימים לפני כן ובו שולשו כוחות צה"ל בלבנון. שיטת הפעילות של צה"ל שונתה, ובמקום להשתלט על כפר אחרי כפר, התמקד צה"ל בהתקדמות מהירה אל עבר נהר הליטני. בתים שמהם נורתה אש אל עבר חיילי צה"ל הופצצו. שלוש אוגדות חדרו לעומק השטח, כוחות צנחנים הוסקו בעשרות גיחות והחלה הרחבת הפעולה עד נהר הליטני. ב־10 וב־11 באוגוסט החלו כוחות חי"ר בליווי שריון את תקיפתם בעומק לבנון. בינת ג'בייל הפכה למוקד לחימה ששאב לתוכו חיילים רבים. בסופו של דבר, על אף הצהרות שצה"ל כבש את העיירה, העיירה לא נכבשה סופית עד סוף המלחמה. בקרבות הקשים של המבצע האחרון נהרגו 35 חיילים ונפצעו 410 חיילים ומהצד השני נהרגו 80 לוחמי חזבאללה.

ב־12 באוגוסט קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1701 הקוראת להפסקת אש בין הצדדים וזו נכנסה לתוקפה ב־14 באוגוסט. למרות זאת, מספר תקריות אש בין צה"ל לחזבאללה אירעו לאחר מכן. אחרי הפסקת האש התמקד צה"ל בעיקר בפעולות חישוף והשמדה של מערכות של מנהרות ובונקרים של חזבאללה ליד הגבול. ב־16 באוגוסט החלו כוחות יוניפ"ל להיכנס לשטח שצה"ל שהה בו, ובמקביל לפריסת כוחות יוניפי"ל וכוחות צבא לבנון, שלא פעלו למניעת תקריות עם חזבאללה, התבצעה היערכות מדורגת של כוחות צה"ל. ב־1 באוקטובר יצאו כל כוחות צה"ל מלבנון למעט חלקו הצפוני של הכפר ע'ג'ר[27].

מתחילת המלחמה הפגיז חזבאללה באופן מסיבי את העורף הישראלי בעשרות רקטות מדגם גראד 122 מ"מ (המכונות בישראל קטיושות), על מנת לחפות על החטיפה. ההפגזות התעצמו ככל שהחריף העימות. רקטות אלו פגעו בכל אזור הצפון מחיפה במערב עד אזור טבריה במזרח, בית שאן ועפולה בדרום. מירי הרקטות נהרגו 44 אזרחים באופן ישיר ועקיף[28]. כמו כן, הירי גרם לעזיבתם של שליש מתושבי הצפון את בתיהם וירידתם למרכז ולדרום הארץ. אזרחים וגופים רבים התגייסו לעזרת התושבים בצפון במתן תרומות, וארגונים תרמו לפי יכולתם, דבר שהעלה את השאלה על יכולת המדינה לדאוג לאזרחיה בעורף.

עטיפת הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד
תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות צה"ל גרמה לנטישה המונית של דרום לבנון ולנזק כלכלי לתשתיות אזרחיות שנאמד בלמעלה מ־2 מיליארד דולר. אף על פי כן, בדומה לישראל, לא כל הלבנונים ברחו. בדרום לבנון נותרו כ־120 אלף תושבים, בדרך כלל משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות שהעדיפו להישאר. לצד הפגיעה באזרחים נגרם הרס רב לערי לבנון ולתשתיותיה. רבעים שלמים נפגעו וכבישים וגשרים רבים ניזוקו. מתקני תשתית חשובים כגון בתי הזיקוק, שדה התעופה ואחרים נפגעו אף הם. כמו כן, נגרמו פגיעות כלכליות נוספת שמוערך בכמה מיליארדי דולרים.

למלחמת לבנון השנייה היו תוצאות רבות, בהן התפטרות הרמטכ"ל דן חלוץ, שר הביטחון עמיר פרץ וקצינים בכירים בצה"ל, בהם אלוף פיקוד ומפקד האוגדה הצפונית, שנמצא אחראי לכשל החטיפה. כמו כן, ישנה ביקורת מצד היסטוריונים צבאיים, עיתונאים, אישי ציבור וקצינים בכירים, הטוענים כי המלחמה לא התנהלה כראוי וכי ישראל לא השיגה את מטרותיה. הציבור הישראלי, אף שתמך ברובו הגדול ביציאה למלחמה, לא הסתפק בתוצאותיה. כתוצאה מכך, קמה מחאה עממית נרחבת שדרשה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את המחדלים. בעקבות כך הוקמה ועדת וינוגרד, ועדת בדיקה ממשלתית בראשותו של השופט בדימוס אליהו וינוגרד, שהגישה את הדו"ח הסופי שלה בסוף ינואר 2007. ועדת וינוגרד ציינה כי לצד היכולות המרשימות שהפגינו חיל האוויר והמודיעין, התגלו כשלים חמורים הן בתחום הצבאי והן בתחום הממשלתי. לצד התוצאות המידיות היו למלחמה תוצאות ארוכות טווח, כגון התגברות המעורבות הבינלאומית בלבנון. בנוסף, חזבאללה שיקם את תשתיותיו שנפגעו. ישנן טענות שמעמדו של חזבאללה נפגע כתוצאה מהמלחמה, לצד חוקרים אחרים שטוענים שהארגון התחזק כתוצאה מהמלחמה. כמו כן, לפי החלטת האו"ם צבא לבנון התפרס בתוך דרום לבנון וחזבאללה נדחק צפונה. הפגיעה בכלכלה הלבנונית, שנחשבה לכלכלה פגועת מלחמה, טרם שוקמה, לעומת כלכלת ישראל שהצליחה להשתקם מהר מנזקי המלחמה ולהמשיך בצמיחה חיובית. החיילים, שבשמם יצאה ישראל למלחמה, לא שוחררו בעקבותיה ולא נכללו בהסדרי האו"ם לסיום הלחימה. שנתיים לאחר הלחימה, לאחר משא ומתן בתיווך גרמני, בוצעה עסקת החלפת שבויים בין ישראל לבין חזבאללה. ישראל שיחררה חמישה שבויים לבנונים והחזירה 199 גופות, ובתמורה קיבלה את גופותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב.

רצח תאיר ראדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – רצח תאיר ראדה

ב־6 בדצמבר נמצאה גופתה של תאיר ראדה בשירותים של בית ספרה בקצרין לאחר שדווח על היעלמותה[29]. על הגופה נמצאו סימני אלימות קשים, וכן ניתן היה להבחין גם בכמה דקירות סכין, דבר שהעלה את החשד שמדובר ברצח. החקירה הראשונית העלתה כי ראדה יצאה משיעור מלווה בחברתה. לאחר מכן פנתה לשירותים, ומשבוששה לחזור הלכה חברתה הביתה.

המשטרה לא הצליחה לעלות על קצה חוט בפרשה בימים שלאחר האירוע[29], הגם שהזירה הייתה בית ספר סגור‏‏ ונגבו עדויות מעדים רבים[30]. ההערכה הראשונית של המשטרה הייתה כי מדובר באלימות בין בני נוער, שהובילה למעשה הרצח[31]. עשרות מתלמידי בית הספר תושאלו על ידי חוקרים, ובמקביל החלה חקירה מאומצת גם בכיוונים אחרים. שעות ספורות לאחר הרצח, עצרה המשטרה תמהוני ששוחרר כעבור ארבעה ימים, את גנן בית הספר, ששוחרר לאחר יומיים לאחר שהתבררה אמינות האליבי שסיפק, ואת בני סלע, שנתפס יומיים לאחר הרצח ולא נמצאו ראיות הקושרות את האנס לפשע. במהלך חקירת המשטרה נבדק גם הכיוון הלאומני, אך הוא נשלל בעקבות הערכות המודיעין כי מדובר בכיוון חקירה קלוש.


ב־13 בדצמבר, עצרה המשטרה את רומן זדורוב, פועל בניין שעבד בשיפוצים בבית ספרה של ראדה. הוא החל לעבוד בחברה קבלנית שערכה שיפוצים במוסדות ובבתים פרטיים. במסגרת אחת העבודות הוא הגיע למקלט בבית הספר בו למדה ראדה. הרצח התרחש שעות אחדות לפני סיום יום עבודתו האחרון במקום. בתחילה הכחיש זדורוב כל קשר לרצח. לאחר שישה ימי חקירה, ב־19 בדצמבר, פרסמה המשטרה במסיבת עיתונאים כי זדורוב הודה ברצח ואף שחזר בפני החוקרים את המעשה. עוד נמסר כי לפי ההודאה, המניע לרצח היה גידופים ועלבונות שהטיחה הנרצחת בזדורוב בעקבות סירובו לבקשתה לסיגריה. על פי הודאתו, עקב זדורוב אחר ראדה לשירותי הבנות, שם שלף סכין ודקר אותה. כמו כן, גילה זדורוב בחקירתו כי סבל בעבר מהתפרצות זעם דומה. למחרת הפרסום חזר בו זדורוב וטען כי הודה ברצח בעקבות לחצים שהפעילו עליו השוטרים. גם הטענות בדבר עברו האלים של החשוד הוכחשו. המשטרה השיבה כי בידיה ראיות נוספות מזירת הפשע המאשרות את אשמתו של זדורוב ברצח. ב־29 בדצמבר, במהלך דיון משפטי בבקשת הארכת מעצר החשוד המרכזי, אמר נציג המשטרה, פקד שי פלג, איש היחידה המרכזית במרחב הגליל, ש"הסיגריה לא הייתה המניע לרצח". אולם לא נמסר מניע חלופי[32]. עד היום לא ידוע בוודאות מי רצח את תאיר ראדה.

  1. ^ "תקציב משרד הביטחון בשנה החולפת". קובץ PDF
  2. ^ תקציב המשרד לביטחון פנים
  3. ^ תקציב משרד המשפטים
  4. ^ סיכום שנת 2006-נתונים ומגמות בטרור הפלסטיני. קובץ PDF
  5. ^ סיכום שנת העבודה 2006 והצגת תוכנית 2007 מצילה-אק"מ-אח"מ
  6. ^ עתירה לצו על תנאי וצו ביניים.
  7. ^ העותרים:"שלום עכשיו"
  8. ^ יוסי גורביץ, למעלה מ-200 פצועים, ביניהם ח"כים, בפינוי עמונה, באתר nana10‏, 1 בפברואר 2006.
  9. ^ רוני סופר, ראש השב"כ: "קיצוני המתנחלים כבר לא שוליים", באתר ynet, 5 בפברואר 2006.
  10. ^ חיים לוינסון, ארבע שנים לפינוי מאחז עמונה: התיקים נגד השוטרים סגורים, פצעי המתנחלים פתוחים, באתר הארץ, 29 בינואר 2010.
  11. ^ עמוס הראל‏, מקורות: הנצורים נכנעו לאחר שמפקד חטיבת יריחו הפלסטיני נעצר, באתר וואלה!‏, 14 במרץ 2006.
  12. ^ ברק רביד (יריחו), אמיר בוחבוט וסוכנויות הידיעות, הפקחים עזבו – המעבר נסגר, באתר nrg‏, 14 במרץ 2006.
  13. ^ 1 2 3 פיגוע התאבדות בכניסה לישוב קדומים שבשומרון. קובץ PDF
  14. ^ יובל אזולאי, התחנה המרכזית הישנה - היסטוריה של פיגועים, באתר הארץ, 17 באפריל 2006.
  15. ^ 1 2 3 4 כתבי NRG מעריב, 9 הרוגים בפיגוע בתחנה המרכזית בת"א, באתר nrg‏, 17 באפריל 2006.
  16. ^ nrg מעריב, "בשב"ס קיבלו מידע על הפיגוע – והתעלמו", באתר nrg‏, 11 במרץ 2007.
  17. ^ אפרת וייס ועלי ואקד, אליהו אשרי נרצח; גופתו אותרה ברמאללה, באתר ynet, 29 ביוני 2006.
  18. ^ ברק רביד, אולמרט ואבו-מאזן סיכמו על הפסקת אש, באתר nrg‏, 25 בנובמבר 2006.
  19. ^ אבירם זינו, קצב מבהיר: לא הוגשה תלונה על סחיטה, באתר ynet, 9 ביולי 2006.
  20. ^ אסתי אהרונוביץ ורוני זינגר-חרותי‏, עדויות: כך הטריד קצב את העובדות, באתר וואלה!‏, 12 ביולי 2006.
  21. ^ אפרת וייס ואבירם זינו, נשיא המדינה נחקר באזהרה, באתר ynet, 23 באוגוסט 2006‏.
  22. ^ ד"ר גיא בכור, מתוך עדותו בוועדת וינוגרד עמ' 26‏.
  23. ^ חיים איסרוביץ, חיזבאללה חושף: כך חטפנו את רגב וגולדווסר, באתר nrg‏, 12 ביולי 2007.
  24. ^ המערכת, 8 חיילים נהרגו ו-‏2 נחטפו בגבול לבנון, באתר "האייל הקורא", 12 ביולי 2006.
  25. ^ איי.פי, לבנון: נתבע את ישראל על כתם נפט שיצרה, באתר ynet, 13 בספטמבר 2006.
  26. ^ טל שניידר, ישראל לא סייעה לחקור הרג המשקיפים, באתר nrg‏, 30 בספטמבר 2006.
  27. ^ עמוס הראל, יואב שטרן, אלוף בן והסוכנויות, צה"ל יטוס בשמי לבנון עד לשחרור החטופים, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2006.
  28. ^ מתוכם 4 קשישים שנפטרו מדום לב עקב אזעקה וילדה קטנה שנחנקה בתוך רכב נעול. ראו דיווחים ב-אחיה ראב"ד, חיפה: שמע אזעקה, לקה בלבו ומת, באתר ynet, 25 ביולי 2006 וב-חגי עינב, לקה בליבו באזעקה - ומת אחרי שבועיים וחצי, באתר ynet, 11 באוגוסט 2006.
  29. ^ 1 2 ניצן קידר, ‏הרצח בקצרין: למשטרה עוד אין קצה חוט, הצופה, 8 בדצמבר 2006‏
  30. ^ ‏חגי עינב ואחיה ראב"ד, המשטרה: פועל השיפוצים הודה ברצח תאיר, באתר ynet, 19 בדצמבר 2006.
  31. ^ 1ג'קי חורי, בת 13 נרצחה בקצרין; החשד: אלימות נוער, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2006.
  32. ^ ‏אלי לוי ויובל לידור, במשטרה מודים: תאיר לא נרצחה בגלל סיגריה, באתר nrg‏, 29 בדצמבר 2006.