המחאה נגד תוכנית ההתנתקות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תוכנית ההתנתקות
המאבק על תוכנית ההתנתקות
ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות
ביצוע ההתנתקות
ההתנחלויות שפונו
חבל עזה
(גוש קטיף
והתוחמת
הצפונית)
נוה דקלים | נצר חזני | פאת שדה
קטיף | רפיח ים | שירת הים
שליו | תל קטיפא | בדולח
בני עצמון | גדיד | גן אור
גני טל | כפר ים | כרם עצמונה
מורג | נצרים | אלי סיני
דוגית | כפר דרום | ניסנית
צפון השומרון גנים | כדים | חומש | שא-נור
רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות
דגל המחאה
הרב אברהם אלקנה שפירא נואם בעצרת בגוש קטיף נגד הגירוש, תשס"ה

המחאה נגד תוכנית ההתנתקות החלה זמן רב בטרם התקבלה תוכנית ההתנתקות בכנסת. עם אישור ההכנות לתוכנית בכנסת ב-26 באוקטובר 2004 (אך לא לביצועה בפועל) התגבר גל המחאה, והוא הלך והתגבר עם התקדמות ההכנות לביצוע ההתנתקות. נראה שהמחאה נגד התוכנית שסומלה בצבע הכתום הייתה בין החזקות בעוצמתה בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.

אף שבין מתנגדי התוכנית היו חילונים וחרדים, ציבור המפגינים השתייך ברובו המכריע לזרם הדתי-לאומי.

הסיבות למחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנת סטודנטים נגד תוכנית ההתנתקות

טענות נגד תוכנית ההתנתקות גופא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש ההתנגדות להתנתקות עמד הציבור הדתי לאומי. התנגדותו נבעה בראש ובראשונה ממניעים דתיים ומאמונתו שאחיזתה של מדינת ישראל בארץ ישראל היא בעלת משמעות דתית ומהווה חלק מתהליך הגאולה. על פי דעה אחרת, שהביע גם שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, עזה היא חלק מנחלתו ההיסטורית של העם היהודי ואין בכוח חוק רגיל להפקיע את זכות העם על ארצו.

רבים אחרים התנגדו לתוכנית מחשש שהיא תהווה אסון ביטחוני לישראל. הם הזהירו מההשלכות הביטחוניות הקשות של פינוי רצועת עזה, לטענתם, ומהלקח שיפיקו ארגוני הטרור לפיו ניתן להבריח את צה"ל בכוח. (תקופה לאחר ההתנתקות, בעקבות השתלטות החמאס על עזה וכן ריבוי התקפות הקסאמים על ישראל שהובילו למבצע עופרת יצוקה נטען שהתקפות אלו מוכיחות את צדקת האזהרות כנגד ההתנתקות.). דעה זו בוטאה למשל על ידי הרמטכ"ל לשעבר משה יעלון שטען בפורום סגור של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שנסיגה חד צדדית מרצועת עזה תהווה "רוח גבית לטרור", (בספרו "דרך ארוכה קצרה" מצדיק יעלון טענה זו, וטוען שההתנתקות היא שהביאה לניצחון החמאס והיוותה גורם למלחמת לבנון השנייה).

בנוסף טענו מתנגדי התוכנית להקבלה בין טרנספר של פלסטינים מהשטחים לבין פינוי הישראלים מעזה, וגרסו כי אלו הרואים בראשון מעשה לא מוסרי חייבים למחות גם נגד השני, המבזה את כבוד האדם וחירויותיו הבסיסיות ביותר. כמעט כל המפונים התנגדו להתנתקות מאחר שסירבו לעזוב את הבית, הקהילה והעסקים (בעיקר חקלאות) שהקימו שם.

טענות נגד דרך קבלת התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף, לדעת מתנגדי התוכנית, דרך קבלת התוכנית, בניגוד להתחייבויותיו של ראש הממשלה ערב הבחירות ובניגוד להחלטת מתפקדי הליכוד, אינה דמוקרטית. לטענתם, גם דרך העברת התוכנית בממשלה ובכנסת הייתה לא דמוקרטית כאשר הוא פיטר את מתנגדי התוכנית כדי ליצור רוב בהצבעה וחילק תפקידים לחברי כנסת תמורת תמיכה בתוכנית בהצבעות בכנסת.

יתרה מכך, חלק מהמתנגדים להתנתקות טוענים שמניעי שרון להתנתקות היו אישיים ופסולים - להתחמק מהחקירות הפליליות שנפתחו נגדו.

פעילויות המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת המחאה המאורגנת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה נגד התוכנית על גשר בית המשפט העליון בירושלים

בעקבות החלטת הממשלה על התחלת החקיקה ליישום תוכנית ההתנתקות יצאו אנשי גוש קטיף בקמפיין ציבורי בשורה של פעילויות נגד ההחלטה.

אחת מהפעילויות הייתה ליצור שרשרת אנושית לאורך 90 הקילומטרים מגוש קטיף לירושלים, ביום 25 ביולי 2004, בסמוך לתשעה באב. על פי דיווחי המשטרה הגיעו לשרשרת האנושית כ-130 אלף איש שעמדו בצידי הכבישים בין גוש קטיף לירושלים, במפגן שקט של הזדהות עם תושבי גוש קטיף.

לעומת המפגן השקט הזה, היו מתנחלים כדוגמת חגי בן ארצי (גיסו של בנימין נתניהו) שהתראיינו לטלוויזיה והודיעו שלא יוציאו אותם חיים משם. ראש השב"כ אבי דיכטר התריע בישיבת ממשלה שגברו הסיכונים שאיש ימין קיצוני ינסה לפגוע באריאל שרון ועורר סערת רוחות.

המחאה בעקבות ההצבעה בכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 באוקטובר 2004, אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה דרמטית בכנסת ברוב של 67 נגד 45 ו-7 נמנעים. בהחלטה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות. בעקבות ההתקדמות לעבר תהליך ההתנתקות וההסכמה על הצטרפות מפלגת העבודה והחרדים לממשלת שרון, החריפו מתנגדי ההתנתקות את מאבקם.

בתחילת ינואר 2005 דניאלה וייס, ראש המועצה המקומית קדומים, קראה לחיילי צה"ל לסרב לפקודת פינוי ונחקרה במשטרה. קציני צה"ל דתיים הוכנסו לרשימת הטרדה שהופצה בהתנחלויות ובוצעו נגדם התנכלויות שונות. 34 קציני מילואים מחטיבת בנימין ובהם שלושה מג"דים, כתבו במה שכונה "מכתב קציני הימין", שדגל שחור מתנוסס על פקודת פינוי, ושהם יסרבו ללבוש מדים ביום הפינוי. הקצינים, שסירבו לחזור בהם מתוכן המכתב, הודחו מהצבא בידי אלוף פיקוד המרכז משה קפלינסקי.

אוהל מחאה הוקם ליד הכנסת, ומאות מתנחלים ישבו להפגין בו. אוהל המחאה (שנפתח ב-2 בינואר) הכיל דוכני מידע ופעילות של אנשי גוש קטיף. באזור האוהל נערכו מספר הפגנות ותפילות. בין הבולטות שבהן:

  • תפילת ערב ראש חודש שבט וההפגנה שכונתה על ידי משתתפיה "אם כל ההפגנות" - שבה השתתפו לפי הערכות כ-150 אלף איש.
  • ב-15 בפברואר התקיימה הפגנה באגם בנווה דקלים, שבה השתתפו כ-30,000 איש[דרוש מקור].
  • במקביל התבצעו הפגנות בירושלים, פתח תקווה ובעוד מקומות בצמתים מרכזיים. כמו כן התקיימה באותו יום הפגנה וכנס של אנשי הגליל נגד תוכנית ההתנתקות. לפי הערכות המארגנים, השתתפו ביום זה בכלל ההפגנות מעל 100,000 איש.

מלחמת הסרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מתחילת אפריל 2005 עברו מתנגדי ההתנתקות להדגשת הבעיות ההומניות שייגרמו על ידי התוכנית (ניתוק ילדים מבתי הספר, פירוק קהילות) והטכניות (מקום למגורים, המשך חקלאות) במקום הנימוקים הביטחוניים שהיו במוקד קודם לכן.

לקראת יום העצמאות פתחו המתנחלים ב"מבצע כתום" שבמסגרתו חולקו (במימון מועצת יש"ע) סרטים כתומים רבים שתחילה הוצמדו לדגלי ישראל ולאחר מכן לאנטנות של מכוניות. כתגובה לכך, פתחו תומכי ההתנתקות בתחילת יולי (במימון "המפקד הלאומי", של עמי איילון) במבצע נגדי של חלוקת סרטים כחולים-לבנים; זאת, בצד יוזמה פרטית של קשירת סרטים ירוקים ויוזמה של שלום עכשיו לסרטים כחולים בלבד. שתי היוזמות לא זכו להצלחה רבה כמו זו של הסרטים הכתומים[1].

התגברות גל המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף להפגנות ולמחאה השקטה, החלו פעילי ימין - בעיקר מתנועות הבית הלאומי, חב"ד, ועוד - לחסום כבישים ראשיים. בנוסף, קרא חבר הכנסת אריה אלדד מהאיחוד הלאומי לפתוח במרי אזרחי בלתי-אלים נגד תוכנית ההתנתקות.

פן נוסף של מחאה הופגן כאשר מספר ח"כים מהימין (כגון אפי איתם, אריה אלדד, אורי אריאל ויורי שטרן) אף העתיקו את מקום מגוריהם ליישובים שמיועדים לפינוי.

בתחילה יולי פתחו חברי הכנסת של הליכוד המתנגדים לתוכנית (בראשות עוזי לנדאו) בקמפיין, הכולל פרסום חוצות, המנסה לשכנע את הציבור להתנגד לתוכנית מטעמים ביטחוניים. בקמפיין צוטטו אישים ביטחוניים בכירים (כראש השב"כ, יובל דיסקין, וכרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון), בדבר הסכנות שטומנת בחובה התוכנית.

המטה העולמי להצלת העם והארץ ערך כנס תחת הכותרת "מי לה' אלי", בהשתתפות אלפים בבנייני האומה. במסגרת הכנס נשאו נאומים בזכות סירוב פקודה והצדיעו לסרבנים, הרבנים תקעו בשופרות ולבשו שקים לאות אבל על קבלת התוכנית.

קבוצה גדולה מרבני הציבור הדתי-לאומי בראשות הרב אברהם שפירא, קראו לסרב לפקודת הפינוי. הם הסתמכו על דברי הרמב"ם במשנה תורה הלכות מלכים: "אם גזר המלך לבטל מצווה אין שומעין לו" (ג' י'). לעומתם הרבנים שלמה אבינר ומרדכי אלון התנגדו לסירוב פקודה מטעמים שונים. הרב אלון אף גינה את חוסמי הכבישים וכינה אותם ביריונים. הרב יואל בן נון, טען כי להחלטת הממשלה יש לא רק סמכות חילונית אלא תוקף הלכתי ברור אף מבחינה תורנית. אחד הטיעונים המרכזיים נגד סירוב פקודה הוא, שרק המדינה סוברנית לקבוע את הגבולות של מצוות יישוב ארץ ישראל לפי כוחה ורצונה, ובזה יש הבדל מהותי בין מצווה זו שהיא ממלכתית ביסודה, לבין מצוות פרטיות כמו שבת וכשרות[דרוש מקור]. עידן, מדריך קרב מגע בגבעתי היה הראשון שסירב פקודה בצה"ל במסגרת ההכנות להתנתקות. עוד באותו שבוע שני חיילי גדוד "נצח יהודה" של הנח"ל החרדי, סירבו להיכנס לשיעורי הכנה להתנתקות אשר התקיימו במסגרת קורס מפקדי כיתות בביסלמ"ח. רב"ט אבי ביבר, לוחם חיל ההנדסה הקרבית מההתנחלות תקוע, היה החייל הראשון שסירב פקודה בפומבי (אל מול כלי תקשורת) בעת הריסת מבנים נטושים בשטח המואסי, ונידון על כך ל-56 ימי מחבוש. כשלושה שבועות לאחר מכן, סירבו עשרה חיילים מגדוד לביא לביצוע פקודה הקשורה לסגר. החיילים נשפטו והמחלקה פורקה בהוראת הרמטכ"ל, שהורה לגלות "אפס סובלנות לגילויי סרבנות". חייל בגבעתי נשלח לכלא ל-21 ימי מחבוש, על שסירב להסיר מעליו צמיד כתום, המביע הזדהות עם תושבי גוש קטיף.

התמיכה במתנחלים ירדה בעקבות מעשי אלימות חמורים שנקשרו בהם: הכאת נער פלסטיני שנקלע לעימות בין תושבים פלסטינים מאזור המואסי למפגיני ימין, שהגיעו ברובם מחוץ לגוש קטיף והתבצרו בניגוד לחוק במלון ביישוב נווה דקלים. חיילי צה"ל נאלצו לגונן על הנער בגופם מפני המתיישבים שתקפו אותו לאחר שאיבד את הכרתו מסיבה לא ברורה[2]., פיזור מסמרים בכבישים (מאוחר יותר טענו גורמי ימין שהיו אלו מעשיהם של פרובוקטורים מהשב"כ), ואף חשד כי נרקמה תוכנית להצית מכוניות בכבישים[3]. כל הארגונים המתנגדים להתנתקות הכחישו כל קשר לאירועים אלו ואף קראו למשטרה לעצור את המבצעים.

אירועים חמורים נוספים נשאו אופי פלילי והיוו עבירה חמורה על החוק. ב-17 ביולי הונח מטען דמה בתחנה המרכזית בירושלים. אל המטען הוצמד פתק "ההתנתקות תתפוצץ לכם בפנים". יומיים קודם לכן נמצאו מטענים דומים בשתי תחנות רכבת בתל אביב. ב-30 ביולי הונח מטען דומה בבני-ברק. מניחי המטען בירושלים נתפסו והתחוור כי הם חיילי הנח"ל החרדי, שניצלו את הבדיקה הביטחונית הרופפת הנערכת לחיילים בכניסה לתחנה המרכזית לביצוע מעשה פלילי.

החודש האחרון לפני ביצוע התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבבות מפגינים נגד תוכנית ההתנתקות צעדו לכפר מימון במסגרת "צעדת ההתחברות"

באמצע יולי צעדו עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות מנתיבות לעבר מחסום כיסופים, בכוונה מוצהרת לצעוד לתוך גוש קטיף המסוגר ב"צעדת התחברות". אלפי שוטרים וחיילים חסמו את נתיב הצעדה לפני כפר מימון, עד שהוחלט לאפשר לצועדים ללון בתוך הכפר ולכתר אותו. המשטרה, שניסתה למנוע מאוטובוסים ברחבי הארץ להביא מפגינים, ספגה ביקורת חריפה על פגיעה בחופש הביטוי וחופש התנועה (למשל הסופר סמי מיכאל מהאגודה לזכויות האזרח). הצעדה התפזרה לבסוף בשלום, אך מועצת יש"ע הודיעה שתארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף.

בתחילת אוגוסט התקיימה הפגנה בשדרות ובאופקים. המשטרה והצבא ריכזו כוחות שיא שנאמדו בעשרות אלפים. הערכות שלפיהן תסתיים בצעדה המונית לעבר גוש קטיף התבדו. לאחר שהמשטרה והצבא העבירו את כוחותיהם לצפון, בשל החשש מהתפרעויות בעקבות הרצח שביצע עדן נתן-זדה, התפזרה ההפגנה בקול דממה דקה.

בעיתון הארץ כתב גדעון סאמט: "ממדי המרד נגד ההתנתקות הם כאלה, שגם מבקריו החריפים ביותר מוכרחים להודות: לא היה עוד כדבר הזה בתולדות המחאה הישראלית"[4]. מאידך, נותרה המחאה בעיקר נחלת הציבור הדתי-לאומי ולא סחפה ציבור נרחב מחוץ לו.

ב-4 באוגוסט רצח עדן נתן-זדה, חוזר בתשובה ששהה בחודשים האחרונים בכפר תפוח, ארבעה נוסעים ערבים באוטובוס בשפרעם. על פי הצהרתו, הרצח בוצע במטרה לעכב את ביצוע ההתנתקות.

ב-7 באוגוסט הודיע שר האוצר, בנימין נתניהו, על התפטרותו מהממשלה, בעת הישיבה שאישרה את השלב הראשון של הפינוי. נתניהו אמר שאינו תומך בכך שישראל תשב בעתיד בעזה, אך יציאתה מהרצועה בעת הנוכחית תהפוך אותה לבסיס לטרור. הצעד גרר ביקורת מימין ומשמאל בטענה שהתפטר כדי לזכות בפריימריז בקולות "הימניים" בליכוד.

ב-10 באוגוסט נערכה עצרת תפילה המונית בכותל המערבי למען ביטול ההתנתקות. בעצרת התפילה השתתפו למעלה מ-70,000 בני אדם ועוד עשרות אלפים התקהלו ברחובות העיר העתיקה. חלק קטן מהמתפללים היו חרדים. את התפילה הובילו 3 רבנים ראשיים לשעבר: הרב עובדיה יוסף, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והרב מרדכי אליהו.

ב-11 באוגוסט ערכה מועצת יש"ע בכיכר רבין בתל אביב העצרת האחרונה נגד ההתנתקות. לפי הערכות, השתתפו בה בין 200 אלף (על פי המשטרה) ל-250,000 בני אדם (על פי המארגנים). סיסמת העצרת הייתה "גוש קטיף וצפון השומרון, אני נשבע!" ובה המפגינים נקראו לרדת לדרום על מנת לחסום את ציר כיסופים תוך הימנעות מאלימות.

ב-14 באוגוסט הוכרזה ביישוב שירת הים הרשות היהודית העצמאית בחבל עזה שפנתה לשרון לסיוע בנשק ותחמושת עבור הקמת ישות ריבונית חדשה. כמו כן, נעשתה פניה לאומות המאוחדות ולצלב האדום. אריה יצחקי, היסטוריון ומזכיר הרשות העצמאית, הכריז כי 2500 מתושבי גוש קטיף הסכימו לקבל על עצמם את אזרחות הישות החדשה.

ב-17 באוגוסט הציתה את עצמה ילנה בוסינובה[5][6], פעילת ימין תושבת קדומים במחאה על תוכנית ההתנתקות והתעלמות הממשלה מהמחאות וההפגנות. כעבור תשעה ימים היא נפטרה מפצעיה[7].

ערב מימוש התוכנית דווח שאלפי אנשי ימין, הסתננו לגוש קטיף לסייע לתושביו בהתנגדות לפינוי[8]. מאוחר יותר התברר שמדובר ב-5000 מתנגדי התנתקות שהצליחו להסתנן לתוך גוש קטיף ועוד מאות שהצליחו להסתנן ליישובי צפון השומרון. הללו המשיכו בפעילות המחאה גם בעת הפינוי עצמו. בתקשורת כונו שבח"ים ובידי המתיישבים "משוב"חים" או "מתגברים".

ב-17 באוגוסט רצח אשר ויזגן, תושב השומרון, ארבעה פועלים ערבים באזור שילה כמחאה וכניסיון למנוע את תוכנית ההתנתקות.

מחאות המפונים בזמן ביצוע תוכנית ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביצוע תוכנית ההתנתקות
תושבי כפר דרום מוחים נגד פינוי היישוב ומתבצרים על גג בית הכנסת של היישוב

רוב תושבי גוש קטיף נשארו בבתיהם גם אחרי תום "מבצע יד לאחים" וחיכו לפינוי בכוח (17.8) על מנת להביע את מחאתם. המחאה כללה שיחות נוקבות עם החיילים המפנים, קריעת קרע בבגד לאות אבלות, מייצגי מחאה, הפגנות, תחינות של המשפחות לחיילים לא לפנות אותם וכן תפילות המוניות. היו משפחות שביקשו מהחיילים לסחוב אותם מאחר שלא יכלו לעזוב מרצון ואחרים הביעו התנגדות פסיבית שאילצה את המפנים להרימם עד לאוטובוס. כמה תושבים בנווה דקלים, רפיח ים ופאת שדה הציתו את ביתם לאות מחאה. בעצמונה הוכנו מספר מייצגי מחאה חריפים, ביניהם משפחה אחת שיצאה מהבית עם טלאי כתום[9]. ככלל, מחאת תושבי הגוש הייתה לא אלימה[10].

ברחובות היישובים פעלו מאות בני נוער שהסתתנו לגוש על מנת להפריע לפינוי באופן בלתי אלים. הפעילות כללה חסימת צירים בהמוני אנשים, חסימת השערים בצמיגים ופחי אשפה בוערים ובמספר מקומות - התבצרות במבני ציבור ודת. חלק מהנערים קיללו את המפנים ואחרים קראו למפנים לסרב פקודה.

ביישובי צפון השומרון התבצרו עשרות מסתננים ומסתננות במבני ציבור ובתי כנסת ופונו בכוח באמצעות שוטרים, חיילים, מנופים ומכולות. האלימות בעת הפינוי ביישובים אלה הייתה מינורית. לפני פינוי היישובים אירעו מספר תקריות אלימות, חלקן חמורות, בין המסתננים ובין כוחות הפינוי שחסמו את האזור[11].

מחאות אחרי הפינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהמפונים, בעיקר מנצר חזני ואלי סיני, הקימו במהלך שנת 2005 ערי אוהלים במחאה על כך שמנהלת סל"ע כשלה בלדאוג להם לפתרון זמני ופתרון קבע השומר על המסגרת הקהילתית[12].

ב-23 באוגוסט 2005 הודיעו מספר פעילי ימין על יוזמה להקמת מוזיאון "יד ושם" לקהילות גוש קטיף וצפון השומרון שנחרבו. היוזמה זכתה לגינוי מאנשי ציבור ישראלים בגלל השימוש בשם "יד ושם" המזוהה עם המרכז להנצחת השואה[13]. בהלוויה המונית שנערכה בצמידות לקבורתם של 15 חללי גוש קטיף (מתוך 48) נאמו אנשי ציבור שהספידו את הגוש ואת המתים. בין הנואמים היה הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו, ניצול שואה, שקרא לא להרוס את בתי הכנסת של גוש קטיף אלא להשאירם כדי ש"הם יהיו ה'יד ושם' של גוש קטיף, יד ושם לחורבן שהיה, הם יהיו האנדרטה לחבל ארץ פורח ופורה שהיה בגוש קטיף ואיננו"[14].

ב-31 באוגוסט הצית את עצמו עולה חדש מארצות הברית, ברוך בן מנחם, באולפן עציון בירושלים במחאה על יישום ההתנתקות ונפצע אנושות[15]. ב-6 בספטמבר הוא מת מפצעיו בבית החולים הדסה[16].

ב-27 בספטמבר קיימו מפוני גוש קטיף טקס "נזכור ונחזור" ליד מחסום כיסופים. במהלך הטקס הורד דגל ישראל לחצי התורן, והונף מחדש בכפר מיימון בטקס "גוש קטיף - אני נשבע". למחרת התקיימה עצרת מחאה בגן סאקר בירושלים בה נכחו כ-13,000 מפגינים. העצרת נערכה תחת הכותרת "תודה בכתום – כואבים, מוקירים, מתפללים וממשיכים באמונה" ועיקרה הייתה הצדעה לבני הנוער שהשתתפו במאבק נגד תוכנית ההתנתקות ולמשפחות שפונו. בעצרת נאמו מספר רבנים, שקראו להמשיך באמונה, ולמרות הכאב - להמשיך להתחבר לצה"ל ולישראל[17]. בסמוך לכותל, הפריעו מספר נערות לטקס קורס קצינים של חיל החינוך ואף השליכו ביצים על התזמורת.

במהלך החודשים אוקטובר 2005 עד פברואר 2006 לא נערכו הפגנות ענק, למעט מספר הפגנות בירושלים במחאה על הזנחת מפוני גוש קטיף וצפון השומרון וחוסר הטיפול בהם מצד מנהלת סל"ע ורשויות המדינה. תחושת הנבגדות, הכעס הרב על הזנחת המפונים, והתחושה שפינוי היישובים נתפש בעייני הציבור כ"קל מידי" ולכן מעודד תנועות שמאל לקרוא לפינויים היו בין הגורמים שתרמו להסלמה ולהתלהטות הרוחות בעמונה.

ההתנגשות בעמונה (שהתרחשה עקב עתירת שלום עכשיו לבג"ץ להרוס 9 בתים לא-מורשים בפאתי היישוב) הייתה חסרת תקדים באלימות שלה וחרגה בהרבה (הן בהיקף והן בסוג) מהאלימות שהופגנה במהלך ביצוע תוכנית ההתנתקות וכללה הן אלימות קשה מאוד מצד שוטרי היס"מ שפצעו כ-200 מפגינים, דבר שהגביר את הקרע עם הציונות הדתית, שחשה נרדפת על ידי רשויות המדינה מאז ההתנתקות, והן אלימות קשה מצד המתנחלים - כ-80 שוטרים, שהיו לבושים במיטב המיגון האישי, נפצעו בעמונה. מספר ימים אחרי העימות הקשה בעמונה נערכה בכיכר ציון הפגנת ענק (שכללה עשרות אלפי מפגינים) תחת הסיסמה "אולמרט רע ליהודים" ובה האשימו ראשי מועצת יש"ע ומפלגות הימין את ממלא מקום ראש הממשלה אהוד אולמרט בכך שחתר להתנגשות האלימה והורה למשטרה להפעיל אלימות קשה נגד המתבצרים בעמונה.

ביום העצמאות ה-58 נערך בבית הנשיא טקס הענקת אותות לחיילים מצטיינים. בטקס זה, סירב חייל מצטיין בשריון בשם חננאל מגד-דיין ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל דן חלוץ מאחר שמשפחתו פונתה מגוש קטיף במהלך ההתנתקות. המחאה עוררה סערה כאשר היא זכתה לתמיכה בימין וגינויים בשמאל. בצה"ל הגיבו בהדחת החייל מתפקידו אך בעקבות פניית עורך דין נגד צעד זה הוחלט לשחרר את החייל משירותו הצבאי לישיבת הסדר.

ביקורת על תוכנית ההתנתקות לאחר ביצועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות ביקרו מספר קצינים ופוליטיקאים את תוכנית ההתנתקות.

רב אלוף במיל' משה יעלון הביע בזמן כהונתו וגם לאחר פרישתו מתפקידו, בצורה ברורה את התנגדותו לתוכנית ההתנתקות ("רוח גבית לטרור"). וכי היא מנוגדת לערכי צה"ל, וכנראה נבעה בשל מצוקה אישית של שרון. בזמנו הוא גם ביקר את תהליך קבלת ההחלטות של התוכנית, וטען ששמע עליה בתקשורת, ולא נוהלו שום דיונים מסודרים בצבא לגביה.

האלוף יפתח רון טל, שכיהן כמפקד זרוע היבשה בזמן ההתנתקות וקרא במסגרת תפקידו לחיילים לבצע את ההתנתקות כמשימה לאומית, אף הלך רחוק יותר ואמר בראיון לכפר חב"ד, כי ההתנתקות הייתה התאבדות, וכי אינו מבין מדוע המשטרה והצבא עשו זאת בהתלהבות ושמחה, וכי ההתעסקות של צה"ל בהתנתקות פגעה בהכנות למלחמה, והייתה בין הגורמים לכישלון במלחמת לבנון השנייה[18].

ראש השב"כ בעת ההתנתקות, יובל דיסקין, ביקר את יעילותה, ואת הדרך שבה היא הוצגה לציבור הרחב. דיסקין אמר שלא ימליץ להמשיך במהלכים חד צדדיים, כאשר אין גוף אוכף חוק בצד השני. האלוף גרשון הכהן שהיה אחד מראשי הצבא שעסקו בפינוי הכה על חטא בביקור תנחומים אצל משפחת מורנו, שבנה נהרג בפשיטה בלבנון, ואמר כי ההתנתקות הייתה פשע שהוא היה שותף לו[18].

גם הרב הצבאי הראשי בעת ההתנתקות, הרב ישראל וייס, מיד עם פרישתו בטקס הפרידה מתח ביקורת על תוכנית ההתנתקות ואמר "לעולם לא עוד להתנתקות אנושית"[19].

אלוף נוסף במיל גיורא איילנד שהיה ראש המועצה לביטחון לאומי בזמן ההתנתקות, והיה גם אחראי על תכנונה, ביקר את התוכנית ואמר בראיון פרישה ביוני 2006, כי ההתנתקות מרצועת עזה הייתה החמצה היסטורית אדירה. הוא גם ביקר את תהליך קבלתה והתנהלותה[20].

האלוף גרשון הכהן, הקצין הממונה על תוכנית ההתנתקות בגוש קטיף, הכה על חטא בשנים שלאחר ההתנתקות, ואף טען שמדובר בלא פחות מאשר פשע כנגד העם היהודי לו היה שותף.

בפברואר 2007, האלוף במילואים יום טוב סמיה, שהיה אלוף פיקוד הדרום ופרש מצה"ל לפני ההתנתקות וחזר לשירות צבאי לאחר מלחמת לבנון השנייה לשמש כסגן אלוף פיקוד הדרום, ביקר בחריפות את עזיבת ציר פילדלפי וטען כי צה"ל צריך לחזור אליו[21].

ב-8 בנובמבר 2007 אמר בנימין בן אליעזר, שתמך בתוכנית בשעתה, שההתנתקות הייתה טעות, ושהתקדים שבו ישראל פינתה שטח והוא הפך ל"בסיס טרור" הוא מסוכן[22].

בסוף פברואר 2009, נשיא המדינה שמעון פרס, הודה בגלוי שטעה בצורת היישום של תוכנית ההתנתקות[23].

סיסמאות המחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיסמאות תמיכה בגוש קטיף[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה"
  • "גוש קטיף - הבית שלי"
  • "גוש קטיף - מתחברים לשורשים"
  • "העם עם גוש קטיף"
  • "יש לנו אהבה והיא תנצח" או "באהבה ננצח"
  • "גוש קטיף/צפון השומרון אני נשבע"
  • "נשוב לכל יישוב"

סיסמאות נגד ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "עקירת יישובים קורעת את העם" או "עקירת יישובים ניצחון לטרור"
  • "יהודי לא מגרש יהודי"
  • "ההתנתקות תתפוצץ לנו בפרצוף"
  • "היכונו לביאת הקסאם"
  • "חייל, שוטר, סירב פקודה!" או "חייל, שוטר, אני אוהב אותך!"
  • "לא נשכח לא נסלח גוש קטיף והשומרון"

סיסמאות נגד שרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "שרון דיקטטור"
  • "אריק, ההתנתקות לא תציל אותך" (עם תמונה של שרון בבית כלא, רמז לטענה שהחליט על ההתנתקות על מנת להימלט מפלילים)
  • הדיקטטור (על רקע תמונה של שרון): "אני מצפצף על כולכם!"
  • "זכור את אשר עשה לך אריאל שרון" (על משקל "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק", דברים כ"ה יז)
  • "שרון מנותק מהעם"
  • "נבוכאדנצר. טיטוס. שרון".

שירי מחאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת על המאבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה לחששות השמאל מול מחאת המתנחלים ביטא מאמר המערכת בעיתון "הארץ":

"מוטב למשטרה ולצה"ל להכיר בכך, כי יש רק דרך אחת ליישם את החלטותיהם: בכוח, בנחישות ובכל האמצעים העומדים לרשותם. בדיוק כפי שעושים זאת משטרה וצבא במדינות דמוקרטיות אחרות כשאספסוף מאיים למוטט אותן"[25]

העיתון מעריב, לעומת זאת, ציין כי מחאת המתנחלים, כפי שהתבטאה ב"צעדת ההתחברות" הייתה "מפגן דמוקרטי מרהיב" ונטול אלימות[26].

בקורת קשה הובעה בקשר לקריאות של רבנים לסירוב פקודה לפנות יישובים, ואף לתת תמיכה עורפית למפונים. בקרב הצבא וההנהגה הפוליטית היה חשש גדול שמחלקות שלמות של בני ישיבות וחיילי הסדר יסרבו פקודה, לאור פסיקות הרבנים. הרמטכ"ל דן חלוץ הביע ביקורת נחרצת נגד הקריאות לסירוב פקודה והודיע שצה"ל לא יוכל לסבול סרבנות (באגרת הרמטכ"ל לחיילים בנוגע לסרבנות ותוכנית ההתנתקות). בעקבות שמועות בתקשורת, שחלוץ הולך לפרק את יחידות ההסדר, יזם הרמטכ"ל מספר שיחות נוקבות עם ראשי ישיבות ההסדר והמכינות הצבאיות שנועדו להבהיר את עמדתו ולהרגיע את המתחים. בשיחות אלה דרש מהם לא לקרוא לסרבנות, אך שיבח את תרומתם והודיע שלא יפורקו ישיבות ההסדר ויחידות של בני ישיבות. אנשי ציבור בשמאל, לעומת זאת, הביעו ספק בנאמנותם של החיילים הדתיים למדינה ולשלטונות הצבא ודרשו לפרק את היחידות הדתיות בטענה שהן מסגרות קיצוניות המעוררות מרדנות שנאמנות לרב ולא לדמוקרטיה.

ביחסו של השמאל אל המוחים נגד תוכנית ההתנתקות הייתה גם נימה של שמחה לאיד. חיים חפר כתב:

המדינה השבתאית מתה. מתה בלידתה
וטוב שהיו כתומים רבים כל כך לראות אותה בגסיסתה...
נישא כאן הספד קליל על מדינת ההלכה שהלכה. הלכה אל מחוזות הטלאי והבלאי
ונישא כוס לחיי הדמוקרטיה שניצלה ממש ברגע האחרון מפני דוחק הקץ והקנאי
(מגזין מעריב - 27.7.05)

עם תחילת ההתנתקות קרא עיתון "הארץ" במאמר המערכת לדכא בכוח את ההתנגדות לביצוע ההתנתקות והגדיר את הכניסה של מתנגדי ההתנתקות לגוש קטיף כמרד[27]. לעומת זאת, עיתון "מעריב" נקט קן פייסני יותר, שאותו הביע במאמר דן מרגלית. מרגלית הביע הבנה לכאב המפונים, ביקש מהם סליחה והפציר בהם להימנע משפיכות דמים למען הדמוקרטיה ו"הביחד" הישראלי:

"להם ולמסתננים שחדרו לגוש קטיף ולהמוני הכתומים היורדים לרגל מירושלים לציר כיסופים אבקש לומר ישירות כי אם ההתנתקות הזאת תסתיים בלי שפיכות דמים, יהיה זה ניצחון גדול לדמוקרטיה הישראלית, וגם אתם תצאו נשכרים מתוצאה כזאת. לא שבעיניכם המחיר היה כדאי. אבל הפסדכם לא היה נטול תמורה לגמרי."

ארגונים שהתנגדו להתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הליכים פליליים והפסקתם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנגד מי שבמסגרת מחאתו נגד תוכנית ההתנתקות נקט בצעדים פליליים, נפתחו הליכים מתאימים של חקירה והעמדה לדין. ב-25 בינואר 2010 אושר בכנסת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע-2010,‏[28] המבטל ביצוע גזר דין או החלטה שניתנו בעבירה על רקע התנגדות לתוכנית ההתנתקות (למעט עבירות חמורות מסוימות), ונמחק הרישום הפלילי. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר:[29]

מוצע לקבוע כי הליכים פליליים כלפי מי שביצע עבירות שאינן עבירות של פגיעה בנפש, של אלימות קשה או עבירות שיש בביצוען סיכון חיי אדם, יופסקו בשלב שבו הם נמצאים ביום תחילת החוק המוצע. זאת, כל עוד אין לאדם הנוגע בדבר עבר פלילי למעט עבירות כאמור שנעברו בנסיבות המיוחדות של פינוי היישובים מחבל עזה ומצפון השומרון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלכס ליבק, רבותי, אלה צבעי המלחמה שלנו, באתר העין השביעית, 1 בספטמבר 2005
  2. ^ רוני סופר ואפרת וייס, פלסטיני נפצע אנוש ב"טל ים": "זה היה לינץ'", באתר ynet, 29 ביוני 2005
  3. ^ אבי כהן ואפרת וייס, חשד: מתנחלים התכוונו לפוצץ מכוניות בצמתים, באתר ynet, 3 במאי 2005
  4. ^ גדעון סאמטמדינת ישראל נגד הכתום, באתר הארץ, 20 ביולי 2005
  5. ^ ניר חסוןמפגינת ימין הציתה עצמה; מצבה קשה, באתר הארץ, 18 באוגוסט 2005
  6. ^ ענת ברשקובסקי, תושבת קדומים הציתה עצמה במחאה על הפינוי, באתר ynet, 17 באוגוסט 2005
  7. ^ מתן צורי, מתה פעילת הימין שהציתה עצמה, באתר nrg‏, 27 באוגוסט 2005
  8. ^ עמוס הראל25 מתנחלים חמושים צעדו דרך כפרים פלשתיניים, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2005
  9. ^ איתי שטרן, המראות הקשים שלא ירפו לעולם, באתר nrg‏, 18 באוגוסט 2005
  10. ^ כתבי nrg מעריב, הושלם פינוי גוש קטיף, באתר nrg‏, 21 באוגוסט 2005
  11. ^ אמיר בוחבוט ויועד קדרי, חומש, ההתבצרות האחרונה של ההתנתקות, באתר nrg‏, 23 באוגוסט 2005
  12. ^ ענת שיחור-אהרונסון, "אין לנו לאן ללכת מהמאהל, אולי נישאר", באתר nrg‏, 25 באוגוסט 2005
  13. ^ אורי גליקמן, לזכור ולא לשכוח?, באתר nrg‏, 23 באוגוסט 2005
  14. ^ הרב לאו: בתי הכנסת יהיו ה"יד ושם" של גוש קטיף, באתר וואלה! NEWS‏, 1 בספטמבר 2005
  15. ^ טל ימין-וולבוביץ', הצית את עצמו "בגלל הפינוי", באתר nrg‏, 31 באוגוסט 2005
  16. ^ טל ימין-וולבוביץ', מת גבר ששרף עצמו בגלל הפינוי, באתר nrg‏, 6 בספטמבר 2005
  17. ^ אפרת וייס, הרב קרא לסובלנות; נערות השליכו ביצים, באתר ynet, 28 בספטמבר 2005
  18. ^ 18.0 18.1 מנחם רהט, מעריב, "ההכנות להתנתקות פגעו בהכנות למלחמה", באתר nrg‏, 4 באוקטובר 2006
  19. ^ ניר חסוןהרב הצבאי הראשי הפורש: לעולם לא עוד התנתקות, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2006
  20. ^ ארי שביט‏, איילנד: ההתנתקות - החמצה היסטורית, באתר וואלה! NEWS‏, 4 ביוני 2006
  21. ^ האלוף במיל' סמיה: צה"ל מבין כי יש לשוב אל ציר פילדלפי, 20.2.2007, אתר ערוץ7
  22. ^ nrg מעריב, פואד מכה על חטא: ההתנתקות הייתה טעות, באתר nrg‏, 8 בנובמבר 2007
  23. ^ רונן מדזיני, פרס מפתיע: טעיתי כשתמכתי ביציאה מעזה, באתר ynet, 18 בפברואר 2009
  24. ^ איפה ניגנתי בקיץ האחרון
  25. ^ תנו למשטרה לנצח, באתר הארץ, 20 ביולי 2005
  26. ^ אמנון דנקנר, אל תשכחו את הברית, באתר nrg‏, 22 ביולי 2005
  27. ^ זהו מרד, לא מחאה, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2005
  28. ^ חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע-2010, ס"ח 2225 מיום 4.2.2010
  29. ^ הצעת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התשס"ח-2008, ה"ח הכנסת 252 מיום 22.7.2008