משתמש:Yuri/מאחזים

ערך זה עוסק בהתנחלויות בלתי מוכרות. אם התכוונתם למשלט במלחמת העצמאות, ראו מאחז (משלט).

מאחז היא נקודת התיישבות יהודית ישראלית שהוקמה בשטחי יהודה ושומרון (ובעבר גם ברצועת עזה) בלא היתר מהרשויות המוסמכות. לעתים קרובות סייעה הממשלה ואף יזמה בעקיפין הקמתן של נקודות התיישבות אלה.^[1] למרות סיוע עקיף זה, כל ההתיישבויות החדשות מוגדרות כ"בלתי-מורשות" או "בלתי-חוקיות" מבחינת החוק הישראלי, כיוון שלא קיבלו את כל ההיתרים הנדרשים מהרשויות המוסמכות. מבחינת המשפט הבינלאומי, סוגיית חוקיותם של המאחזים דומה לסוגיית חוקיותן של ההתנחלויות (לדיון מפורט בסוגיה זו ראו הערך התנחלויות). סוגיית המאחזים מצויה בכותרות ובין השאר הם מהווים מרכיב בדיונים על היחסים בין ממשל ארצות הברית לבין ממשלת ישראל. במרץ 2002 שמעון פרס, כשר החוץ בממשלה בראשות אריאל שרון, התחייב בשם הממשלה כי לא יוקמו יישובים חדשים ביש"ע. בעקבות כך הוכנס סעיף בתוכנית מפת הדרכים על פיו ממשלת ישראל תפנה את המאחזים שהוקמו לאחר תאריך זה. לאור זאת, בשנת 2005 הוגשה על ידי עורכת הדין טליה ששון חוות דעת ביניים על מאחזים בלתי מורשים.

אהוד אולמרט, ראש הממשלה הנחה את רשויות הביטחון להכין תוכנית לפינוי המאחזים ולפעול "מן הקל אל הכבד": להתחיל בפינוי מאחזים שקל לפנות אותם ולהמשיך באלה שקשה יותר לעשות כן. ראשי המועצות אזוריות קיימו מגעים בנסיון למציאת הסדר ברוח הסכם המאחזים משנת 2000. מועצת יש"ע שאפה להסדר כולל אשר יסיר את הנושא מסדר היום הציבורי. עיקרו של ההסדר: חלק מן המאחזים שהוקמו לאחר מארס 2001 יפונו, חלק אחר יועתקו וחלק נוסף יישארו במקומם. מועצת יש"ע טוענת כי כמעט כל המאחזים הוקמו באישור שרים, קצינים ופקידים, אפילו לפי דו"ח ששון.

ביולי 2007 הממשלה אישרה את המינוי של המשנה לראש הממשלה חיים רמון ליו"ר ועדת השרים לטיפול במאחזים הבלתי-חוקיים בשטחים. בדיון שהיה בספטמבר 2007 קבע חיים רמון כי: "עיקר עבודת הוועדה היא קביעת הנהלים לגבי הבנייה ביהודה ושומרון, להמשך. זאת לאחר 40 שנה שאין נהלים שכאלה. אין בין כך לבין המאחזים הבלתי חוקיים כפי שנקבע כבר בעבר, דבר". ראש המינהל האזרחי ביהודה ושומרון, תת-אלוף יואב מרדכי, אמר לשרים שיש הרחבה של המאחזים, אולם אין בנייה של מאחזים חדשים. לטענת מרדכי, המינהל האזרחי מקיים פעילות אכיפה מוגברת נגד המאחזים הכוללת החרמת כלים, הריסות מבנים ומעצר של הבנייה בשלבים ראשונים, תוך הוצאת צווים משפטיים ‏‏^[2].

בנובמבר 2008, במסגרת דיון בממשלה שהוקדשה לנושא אכיפת החוק בשטחים, החליטה ממשלת ישראל להפסיק באופן מידי או העקיף של "המאחזים הלא חוקיים" ושל התשתיות להם, וכן הוטל של שר הביטחון אהוד ברק ליזום תיקוני חקיקה בכל מקרה בו ימצא כי החקיקה הקיימת אינה יעילה באופן מספק למאבק במאחזים. מועצת יש"ע ביקרה בחריפות את ההחלטה, וטענה שמדובר בהחלטה שערורייתית ודמוגגית שיש בה משום ענישה קולקטיבית.

המתנגדים לקיומן של ההתנחלויות מעלים כנגד המאחזים את כל הטענות שהם מעלים כנגד ההתנחלויות, בתוספת הטענה שהם הוקמו בניגוד לחוק הישראלי.

מניעי ההקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1982-1984, הייתה תנופה גדולה של הקמת יישובים בכל רחבי יהודה ושומרון, כאשר ועדת השרים להתיישבות, בראשות השר יובל נאמן, מהתחייה, הקימה עשרות יישובים. אולם לאחר הקמת ממשלת האחדות הלאומית, פסק תהליך הקמת היישובים ורק יישובים בודדים הוקמו על ידי ממשלת יצחק שמיר. לאחר שבהסכמי אוסלו ולאחר מכן הסכם חברון והסכם וואי נקבע ששטחים בהם יש יישובים ישראליים ישארו בשליטה ישראלית מלאה, עשו אנשי הימין מאמצים רבים להרחיב את גבולות ההתיישבות הישראלית על ידי הקמת יישובים נוספים, ללא החלטת ממשלה על הקמת היישובים. חלק מהמאחזים הוקמו בצמוד ליישובים קיימים, במרחק של כקילומטר או שניים מהבתים הקיצוניים של היישוב הקיים, במטרה להרחיב את שטח היישוב. ההרחבה נועד לא רק לצרכים מדיניים, אלא גם מטעמים ביטחוניים. עם הרעת המצב הביטחוני בהתנחלויות לאחר הסכמי אוסלו ובמיוחד לאחר פרוץ אינתיפאדת אל אקצה, כאשר במספר מקרים חדרו מחבלים לתוך התנחלויות ורצחו תושבים ביישוב, הורגש צורך להרחיב את שטחי היישובים כדי להרחיק את גבול היישוב ממרכזו ולהקשות על חדירת מחבלים ליישוב.

מאחזים אחרים הוקמו על צירים ראשיים, במיוחד לאחר פיגועים על הצירים. טענת המתנחלים הייתה שהקמת יישובים על הצירים תקשה על מחבלים לפגע בנוסעים בדרכים. בין השאר במסגרת זאת הוקם גבעת אסף, לאחר רצח אסף הרשקוביץ על כביש 60.

הקמת המאחזים השתלבה עם נטייה של חלק מהדור הצעיר של המתנחלים לחזור אל הטבע. צעירים אלו חיפשו אפשרות להקים יישובים בעלי אופי חקלאי ו/או טבעי ומצאו את מבוקשם בהקמת מאחזים. במאחזים אלו, למשל אלו שבסביבות איתמר, עוסקים התושבים ברעיית צאן, גידול עצי פרי, גידול עופות ואפילו גידול דבורים. מבחינה חוקית היה קל יותר להקים מאחזים סביב חווה חקלאית, מכיוון שהחוק ביהודה ושומרון אינו מחייב קבלת רישיון כדי להקים מבנים חקלאיים.

זריקת עידוד להקמת המאחזים נתן אריאל שרון באביב 1999, כאשר קרא למתנחלים "לרוץ ולתפוס את הגבעות" ^[3].

יצירת רצף התיישבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת רצף התיישבות יהודית הייתה בין המטרות להקמת המאחזים. כך חוברו התנחלויות מבודדות אל גושי התנחלויות באמצעות עורקי תנועה. רצף כזה הוקם באזורים הבאים:

גוש איתמר - לאורך שישה מאחזים נסללה דרך עפר הנמשכת עד גיתית שבבקעת הירדן. מאלון מורה יוצאת דרך נוספת לבקעת הירדן דרך חוות סקאלי.
מטה בנימין - רצף קרקעי של התיישבות יהודית נוצרה ממערב לכביש 60, מזרחה לו עד כביש אלון. הוא כולל את היישובים שילה ושבות רחל, עלי ומעלה לבונה. ואת שרשרת המאחזים, המחברים את היישובים במעין חצי עיגול: נוף הרים, פלגי מים, הקרון, גבעת הראל והרואה. אלה יחד עם, המאחזים: אחיה, עדי עד, אש קודש, הבית האדום, גבעה 805 וגבעה 704 ייצרו את הרצף.
מאחזי קשר - אלו הם מאחזים המקשרים בין יישובים קיימים: נופי נחמיה, המחבר בין רחלים לבין אריאל. אריאל שרון הגדיר מאחז זה כבעל בעל חשיבות אסטרטגית. לחוות גלעד נועד התפקיד לקשר בין קדומים לבין יצהר. תפקיד מקשר יש למאחזים רמת גלעד ואלוני שילה, המחברים בין קרני שומרון לבין עמנואל.
אזור ירושלים - מגרון הוקמה על הר גבוה החולש על הצומת למעלה מכמש וכוכב השחר - ממזרח ופסגות וכוכב יעקב - ממערב. גבעת אסף חולש על הצומת לעפרה.
בגוש עציון הוקם מאחז מקשר דרך האבות. המטרה הייתה לחסום את החדירה לשטחים בין יישובי גוש עציון: נווה דניאל ואלון שבות.
בדרום הרי חברוןהוקמו מאחזים מקשרים: מצפה עשהאל על הכביש המחבר את סוסיה ממזרח לשמעה ממערב בקרבת הקו הירוק. המאחז שדה כלב הוקם בדרך מקרית ארבע דרומה. היה נסיון להקים מאחז בצומת זיף, שכינויו גבעת האנטנות. הנקודה הזאת נועדה לחבר את ההתנחלויות פני חבר ובית חגי ) עם אזור מעון.

מנכ"ל מועצת יש"ע עדי מינץ סבור כי: "לאורך שנים סבר הדרג המדיני, שרצוי וניתן ליצור את הרצפים ההתיישבותיים הללו. מדובר בתכנון מדוקדק. בתפיסה של מקומות אסטרטגיים. המאחזים תואמו עם ראש הממשלה. המאחזים כולם עלו בתיאום עם הדרג המדיני. הליך האישור והרישוי של מרבית המאחזים יצא לדרך". רק בשלב מסוים, "אריק שרון שינה את גישתו במאה ושמונים מעלות. באותו שלב, המערכת חדלה לשתף פעולה, אבל בשטח כבר היו מאה מאחזים, חלקם מאושרים, חלקם בתהליכי אישור. הכל היה מתואם. אנחנו לא פורעי חוק ולא היינו האיש הרע בסיפור הזה" ‏‏^[4]

הקמת המאחז וארגונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאחז מוקם על ידי קבוצה קטנה של צעירים וצעירות, מיהודה ושומרון או מחוץ לאזור, בסיוע פעיל של תושבי היישוב השכן ובדרך כלל גם של הרשות המקומית. הרשות מאתרת אדמות מדינה בסביבות יישוב, מוצאת מבנים לדיור (בדרך כלל מפורקים - מבנים שלמים לא ניתן להניע ביו"ש ללא רישיון) והיזמים עולים לקרקע - ללא הכנה מוקדמת במקום. מרגע שהם על האדמה, מתחילות הפעולות להכשרת השטח: יישור השטח, בניית יסודות למבנים, הקמת הקירות והגג ופריצת דרך נוחה למאחז - כולל סלילה חלקית שלה. באתר יוצב גנרטור חשמלי ומכל מים. המים יגיעו למקום במכליות. חלק מאחד המבנים יהיה לבית כנסת. במרוצת הזמן יתווסף מבנה למעון ולגן ילדים - אלו הם שלושת מבנה הציבור של המאחז.

מכיוון שהצבא מונע הובלת קרוואנים ברחבי יהודה ושומרון ללא היתר, נמצאים במאחזים מגוון רחב של קרוונים, אשקוביות וצריפים, ישנים וחדשים, המשמשים למגורים, כולל קרון רכבת שיובא מצרפת ומבנה של לול שהוסב לבית מגורים.

רשויות המדינה מספקות למאחזים שירותים ישירות או באמצעות יישובים שכנים, לרבות אבטחת המאחזים באמצעות חיילי צה"ל. חלק מהמאחזים חוברו לרשתות חשמל, מים וטלפון קוויים, בעוד אחרים אינם מקבלים אחד או יותר משירותים אלו.

המבנה הארגוני הוא בדרך כלל של אגודה שיתופית חקלאית. יש מאחזים בבעלות פרטית ובעל הקרקע הוא בעל המאחז. תושבי המאחז מוצאים פרנסתם ביו"ש: חלק מהצעירים לומדים בישיבות או לומדים במוסדות לימוד אחרים כמו המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. חלק אחר, יוצא לעבודה במרחבי הארץ, כמו רבים מתושבי יו"ש. הצעירות לומדות במדרשות תורניות לנשים אשר מפוזרות בכל רחבי יו"ש. במאחזים שהם חוות יש תושבים העוסקים בחקלאות, בייחוד במאחזי גב ההר, אזור שילה ודרום הרי חברון.

מספרם של המאחזים נאמד בלמעלה ממאה. כל אחד קשור מוניציפאלית לרשות מקומית, אשר פורסת עליו חסות מינהלית. אוכלוסיית המאחזים היא בעיקר של זוגות צעירים, לא בהכרח בעלי מודעות פוליטית חזקה, אשר טרודים היטב בדאגות הקיום היום-יומיות ובמיוחד שמירה על תקינות המבנה מפני קריסה ודאגה לילדים, ההולכים וגדלים, בדרכם מהמאחז וביציאה ממנו.

חוות דעת ביניים על מאחזים בלתי מורשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – חוות דעת ביניים על מאחזים בלתי מורשים

ביולי 2004 הורה ראש הממשלה אריאל שרון לעורכת הדין טליה ששון, לשעבר מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה, להגיש לו חוות-דעת בנושא "המאחזים הבלתי מורשים באזורי יהודה שומרון ועזה". הדו"ח כולל 12 פרקים ב-343 עמודים. בסיכומי הפרקים ובפרק האחרון מובאות ההמלצות.

במסגרת הדו"ח התבקשה בדיקה של הנושאים הבאים:

מיקום המאחזים, תיאורם, גודלם ומועד הקמתם.
דרך הקמתם.
הרשויות השונות - ציבוריות ואחרות - המעורבות בהקמתם, הרחבתם ןתחזוקתם השוטפת.
וכן התבקשה חוות דעת לגבי הצעדים המשפטיים הנדרשים להפסקת "תופעת המאחזים" ופינויים, כולל נקיטת צעדים משפטיים.

הדו"ח קבע שהקמת מאחזים בלתי מורשים כרוכה בביצוע עבירות פליליות, ועל כן יש צורך בטיפול משפטי ממשלתי הן בדרך של פתיחת תיקים פליליים והן באמצעות נקיטת הליכים מנהליים נגד תושבי המאחזים עצמם. עוד ממליץ הדו"ח על שורה של תיקוני חקיקה נדרשים, וכמובן הצורך בהפסקת העלמת העין הממשלתית מהתופעה. הדו"ח מציין עוד שמשטרת ישראל מתקשה להתמודד עם התופעה, שכן חלק מאוכלוסיית המאחזים רואה בה נציגים של "שלטון זר" כמעט, וכן בשל חוסר מידע מספיק בידי המשטרה, והעדר שיתוף פעולה מספקת מצד האוכלוסייה הפלסטינית לצורך חקירת העבירות.

הדו"ח הוגש לממשלה, אשר הקימה ועדת שרים מיוחדת ליישומו. עד כה, הצעדים שננקטו היו הפסקת כל מימון ממשלתי לבניית התשתיות למאחזים. חוות הדעת התקבלה בבקורת על ידי הגורמים אשר היו אחראיים להקמת המאחזים, אשר טענו כי המאחזים הוקמו בשיתוף פעולה עם רשויות המדינה ובמימונה.

מאחזים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגדה המערבית קיימים כיום למעלה ממאה מאחזים. להלן רשימה של מספר מאחזים בולטים.

גב ההר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי גב ההר במשמעותו המקורית מתייחס לאזור ההררי ממזרח לקו פרשת המים עד לבקעת הירדן. כיום המונח מתייחס בעיקר לאזור הרי השומרון המזרחי, ובפרט לארבע התנחלויות: יצהר, איתמר, הר ברכה ואלון מורה, השייכים למועצה אזורית שומרון. במהלך השנים הוקמו מסביב ליישובים הללו מספר מאחזים. הבולטים שבמאחזים אלה ממוקמים באזור יצהר ומתגוררים בהם בסך הכל כ-50 משפחות.

מגרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגרון הוא מאחז באזור בנימין בגובה 748 מטר מעל פני הים. המאחז נמצא במרחק כ-12 ק"מ מצפון לירושלים, כשני ק"מ מצפון-מזרח לכוכב יעקב וכ-3 ק"מ ממערב למעלה מכמש. הוא מונה, נכון למרץ 2008, 54 משפחות ולהן יותר מ-100 ילדים, ונחשב למאחז הגדול ביותר. במאחז שני מבני קבע וחיבור לתשתיות חשמל, טלפון, מים וביוב. המאחז קרוי על שם היישוב העתיק מגרון, המוזכר פעמיים במקרא, ומזוהה באזור הכללי בו נמצא המאחז. המאחז יושב בפיסגה שולטת על כביש 60 הנוכחי ויש ממנו תצפית לעבר דרום בקעת הירדן, צפון ים המלח ומעט מעבר הירדן. המאחז הוקם במטרה ליצור רצף התיישבות יהודית לאורך כביש 60 מכוכב יעקב בואכה עפרה ובית אל ועל מנת לחסום התפשטות עתידית של העיירה הפלסטינית אל-בירה לכיוון כביש 60.

בשנת 1999 החלו בקיום חפירות ארכאולוגיות באתר בו נמצא היום מגרון ‏‏^[5]. קבוצת נערים שעזרו בחפירות החלו לגור במקום ולאחר פרוץ אינתיפאדת אל אקצה הוקם במקום אנטנה סלולרית. באפריל 2002 הורחב המאחז והוא החל לקלוט משפחות ובהם קבוצה של אברכים מישיבת הר המור ‏‏^[6]. מפקד חטיבת בנימין, צוטט בדו"ח המאחזים, מתאר את הדברים כך: "מגרון הוקמה כמה ימים לפני מבצע חומת מגן באפריל 2002. תחילה, הוגשה בקשה להקים אנטנה סלולרית בראש גבעה‏‏. התקופה הייתה תקופת פיגועים רצחניים וחמורים ברחבי המדינה. צה"ל לא יכול היה לסרב לבקשה שתשפר את הקשר עם המקום, במיוחד לצורך יצירת קשר דחוף עם נפגעים, וכל זאת על אף שהקרקע עליה באה הבקשה הייתה קרקע פלסטינית פרטית. במקום הוצבו 5 קרוונים וכך החל אכלוס מאחז מגרון"‏‏^[7].

אריאל שרון התחייב לאמריקאים שהוא יפנה את המאחזים שהוקמו לאחר שנבחר לראש ממשלה בשנת 2001. מכיוון שמגרון אוכלס במשפחות רק בשנת 2002, המאחז נכלל ברשימת המאחזים שיש לפנות, ודיבורים ראשונים על פינוי המקום נשמעו כבר לקראת סוף שנת 2003. במטרה למנוע את הפינוי התקיים במגרון בדצמבר 2003 אירוע הכנסת ספר תורה בהשתתפות אלפים, וחברי כנסת של הליכוד הגיעו לחזק את המקום. עשרה חברי כנסת של סיעת הליכוד אף הודיעו שהם לא יקבלו עליהם משמעת קואליציונית אם מגרון תפונה ‏‏^[8].

בספטמבר 2006 הגישה תנועת שלום עכשיו עתירה לבג"ץ נגד מדינת ישראל והיישוב מגרון בטענה כי היישוב הוקם על קרקעות פרטיות של פלסטינים ולכן יש לפנותו. בתשובה לבג"ץ הודיעה המדינה כי בכוונתה לפנות את המאחז עד לחודש אוגוסט 2008 ובינתיים היא מנסה להגיע לסיכום על פינוי בהסכמה. באוגוס 2008 פורסם שמועצת יש"ע הגיעה להסכמה עם המדינה על הסכם לפינוי מגרון בהסכמה. לטענת מועצת יש"ע, על פי ההסכם יוקם יישוב חוקי עבור מתיישבי מגרון באתר סמוך למקומו הנוכחי, והמאחז יפונה לאחר סיום בניית בתי הקבע ביישוב החוקי. כמו כן, נטען שהמדינה הסכימה שבכל מקרה אתר המאחז לא יפונה והוא יוחזק למצער על ידי צה"ל ‏‏^[9]. רבים מאנשי הימין הביעו תמיכה בהסכם, בין השאר אליקים העצני, אך היו גם מתנגדים רבים להסכם, ובהם תושבי מגרון עצמם שדחו את ההסכם. גם משמאל נמתחה ביקורת על ההסכם ‏‏^[10]. נכון לראשית אוקטובר 2008 היישוב עומד על מכונו וטרם נתנה החלטה בעתירה לבג"ץ. ביישוב בית כנסת, מעון, גן ילדים וספריה.

מזכירות היישוב מגרון טוענת כי היישוב ברובו הוקם על אדמות מדינה, קרקעות סקר אשר נבחנת בעלותן וקרקעות פרטיות שנרכשו. בתחום היישוב יש חלקות שפלסטינים טוענים לבעלותן, אך מזכירות היישוב טוענת כי מאז הקמת מגרון עד לעתירה של שלום עכשיו לא התלונן אף פלסטיני כי חלקות מאדמת היישוב הן אדמות פרטיות שלו. לדברי מזכירות היישוב, הורה שר הביטחון, בנימין בן אליעזר, להשלים את הליכי הזכויות בקרקע ולקדם את תוכנית בניין העיר שהכין משרד הבינוי והשיכון. הוא החליט להכליל את היישוב מגרון בתחום השיפוט של היישוב הסמוך כוכב יעקב. המנהל האזרחי אישר את כביש הגישה ליישוב מתחנת הדלק בצומת כוכב יעקב ('מעבר מכמש') וסייע בסלילתו. המימון להקמת התשתיות במגרון, בסכום למעלה מ-4 מיליון ש"ח, התקבל ממשרד הבינוי והשיכון. באמצעותו מומנה הכשרת הקרקע, חיבורי התשתיות, מים, חשמל וביוב, ופריצת הדרכים אל היישוב ובתוכו. משרד הבינוי והשיכון אף הכין תוכנית בניין עיר ל-500 בתים אשר תוכננו להיות יישוב הקבע.

חרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרשה הינו מאחז במערב בנימין ליד ההתנחלות טלמון המשתייך למועצה אזורית מטה בנימין. המאחז ממוקם על גבעה נישאה בגובה 780 מטר מעל פני הים המשקיף על כל שפלת החוף. היישוב הוקם בשנת 1997 על ידי תלמידים מישיבת מרכז הרב. ממשלת אהוד ברק סירבה לסייע בפיתוח המקום, אולם אפרים סנה, בהיותו סגן שר הביטחון, אישר הקמת מקווה במקום. לאחר הקמת ממשלת שרון הראשונה סייע שר הביטחון בנימין בן אליעזר לפיתוח המקום, בהמלצת סגן הרמטכ"ל, משה יעלון אשר ראה במקום נקודה אסטרטגית וביקש לשמור שם על נוכחות יהודית, אזרחית או צבאית ^[11]. ביישוב כיום כ-35 משפחות.

בשנת 2005 הוקמו במקום שישה בתי קבע. תנועת שלום עכשיו עתרה לבג"ץ ב-22 בספטמבר 2005 בדרישה להרוס את המבנים ולמנוע את אכלוסם. הבקשה למנוע את האכלוס נדחתה, בגלל הצהרת המדינה שהמבנים כבר היו מאוכלסים, והדיון בעתירה עצמה נמשך מעל שלוש שנים והחלטה טרם ניתנה ^[12]. לטענת המתנחלים, אדמות חרשה נמצאות לקראת סיום הפיכתן מאדמות סקר לאדמות מדינה וכל שנדרש הוא חתימה של שר הביטחון. שלום עכשיו טוענת שחלק מהאדמות נמצאות בבעלות פלסטינית פרטית ^[13]. כיום יש בישוב חרשה גם ישיבה תורנית לצעירים בשם "שערי שמים" בראשות הרב שאול ניר והרב אורי שטטנר.

עמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – עמונה

תמונת אחד הבתים שנהרסו, שעות לפני העימות

עמונה הינו יישוב קהילתי באזור השומרון השוכן על גבעה נשאה מעל ההתנחלות עפרה השייך למועצה אזורית מטה בנימין. השם "כפר העמונה" מופיע בתנ"ך ביהושע פרק י"ח, בצמוד לעפרה. היישוב הוקם בשנת 1997 ואוייש על ידי צעירים מהיישוב עפרה. לקראת סוף שנת 2005 היו בעמונה כ 30 משפחות. היישוב הוא למעשה מאחז ומופיע בדו"ח המאחזים הבלתי מורשים של עו"ד טליה ששון כמאחז בלתי מורשה ^[14]. ארגון אמנה בנה בעמונה 9 בתי קבע אשר בנייתם הסתיימה בשנת 2005. בעקבות עתירה לבג"ץ של תנועת שלום עכשיו אשר דרשה שהבתים ייהרסו, התחייבה פרקליטות מדינת ישראל להרוס את הבתים. בשבוע שטרם ההריסה, נעשה ניסיון (בהסכמת מועצת יש"ע) על ידי תושבי המאחז שעזבו ביוזמתם את בתיהם להציע לממשלת ישראל את העברת הבתים בשלמותם לתוך תחומי היישוב עפרה. ההצעה זו נתקבלה בסירוב מוחלט על ידי הדרג המדיני. ב-1 בפברואר 2006 הגיעו כעשרת אלפים שוטרים וחיילים לעמונה כדי להרוס את הבתים כשבתשעת הבתים ובדרכי ההגעה ליישוב התבצרו למעלה מארבעת אלפים פעילי ימין. לאחר מאבק פיזי עיקש בן כחמש שעות נהרסו כל הבתים. גילויי האלימות החריפים משני הצדדים במאבק זה ונחישות הכוחות המפנים, עלו על כל עימות קודם מסוג זה, ומאות מפגינים ומספר שוטרים נפצעו. נכון לתחילת 2008 בישוב כארבעים משפחות הגרות בקרוואנים.

מאחזים שאושרו על ידי הממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעתים מעדיפה ממשלת ישראל לפנות מאחזים תוך הידברות עם ראשי המתנחלים (לרוב מועצת יש"ע) וכך להבטיח שלא תהיה התנגדות במהלך הפינוי (כדוגמת ההתנגדות בפינוי עמונה), ולכן חותמת איתם על הסכמים לפיהם יפונו בהסכמה מספר מאחזים, אך יינתן אישור חוקי למאחזים אחרים. בשנת 2001 חתם ראש ממשלת ישראל אהוד ברק על "הסכם המאחזים" על פיו הורדו מספר מאחזים בתמורה לאישור מאחזים אחרים. בין המאחזים שאושרו בדיעבד:

רחלים - אושר על ידי ממשלת נתניהו ב-1998 בהסכם הקואליציוני עם מולדת.
הנקודה - אושר על ידי ממשלת ברק ב-2001 ב"הסכם המאחזים". מאחז זה מהווה כיום חלק מוניציפלי מהתנחלות איתמר.
גבעות עולם - אושר על ידי ממשלת ברק ב-2001 ב"הסכם המאחזים", אך הוגדר כ"ישוב מוקפא" שאיננו מיועד להתרחבות.‏‏^[15]