מועצה דתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בניין בית הדין האזורי והמועצה הדתית בשדרות דוד המלך בתל אביב
בית המועצה הדתית בגבעתיים

מועצה דתית היא רשות ממלכתית, אשר תפקידה לספק את שירותי הדת לתושבים היהודים ברשויות המקומית בישראל. פעילות המועצה הדתית משתרעת על פני תחומים רבים בחיי הקהילה כגון: כשרות, נישואין, קבורה, מקוואות, פעילות תרבות תורנית, עירובין ועוד. מדינות דמוקרטיות רבות מעניקות לעדות דתיות תמיכה תקציבית ומעמד רשמי, אך מדינת ישראל היא היחידה המספקת שירותי דת באופן אקטיבי ובאמצעות גופים ציבוריים ייחודיים שהוקמו לשם כך.[1] במסגרת המועצה הדתית פועל רב העיר המהווה את הסמכות ההלכתית על המועצה הדתית, כאשר לעיתים, בהתאם לגודל הרשות המקומית, ממונים לעיר שני רבנים: אשכנזי וספרדי.

הקמת המועצות הדתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון המועצה הדתית נוסד כשני עשורים לפני הקמת המדינה במסגרת כנסת ישראל, שמה הרשמי של העדה היהודית המוכרת בארץ ישראל. בינואר 1927 אישר הנציב העליון את "תקנות כנסת ישראל", שקבעו את הקמתם של כמה מוסדות במסגרתה של העדה היהודית: במישור הארצי – אספת הנבחרים, הוועד הלאומי ומועצת הרבנות הראשית, ובמישור המקומי – ועדי הקהילות, לשכות הרבנות המקומית ומועצות השחיטה.[2] מועצות שחיטה אלו הן למעשה הגלגול הראשון של המועצות הדתיות. בשנת 1935, לאחר מאבקים פוליטיים ממושכים של הרבנות הראשית לטובת אוטונומיה לשירותי הדת, הוחלט להקים מועצות דתיות במסגרת ועדי הקהילות של כנסת ישראל. סמכויות הטיפול והפיקוח על כל העניינים הדתיים של הקהילה נמסרו להן, ובשנת 1937 אף נקבע תקנון כולל למועצות הדתיות.[3] למרות זאת בפועל היו הבדלים גדולים בין הקהילות באופן הפעלתם של שירותי הדת הן לפני קבלת התקנות הן עם תחולתן. ברוב היישובים הקטנים – ואף באחדים מהגדולים – לא הוקמה מועצה דתית, והרשויות המקומיות או ועדי הקהילה הם אלה שסיפקו את שירותי הדת.[4] מצב זה השתנה לאחר קום המדינה, עת יוסדו ברוב היישובים היהודיים מועצות דתיות לאספקת שירותי דת. מספרן של המועצות הדתיות השתנה במרוצת השנים, וכיום הוא עומד על כ-130 מועצות. תחום האחריות הגאוגרפי של רובן המוחלט חופף לתחומה של רשות מקומית. עם זאת, יש כמה עשרות רשויות מקומיות, רובן מועצות אזוריות, שאין בהן מועצה דתית. בחלק מהרשויות הללו מועצה דתית סמוכה מספקת את שירותי הדת, ובאחרות פועלת מחלקת דת ברשות המקומית המספקת את שירותי הדת.[5] כיום המועצות הדתיות פועלות על-פי חוק שירותי הדת היהודיים התשל"א-1971, התקנות שהותקנו לפיו וחוזרי מנכ"ל המשרד לשירותי דת.[6]

תחומי פעילות עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

א. כשרות: החוק בישראל קובע כי מועצת הרבנות הראשית לישראל, רב שהיא הסמיכה לכך או רב מקומי — הם שרשאים לתת תעודת כשרות לבית אוכל ולכל מקום שבו עוסקים במכירה של מצרכים או בהגשתם, ובכלל זה מפעלים, בתי מלון ומסעדות. למעשה, מלבד במקרים חריגים, הרבנות הראשית אינה מעניקה תעודות כשרות ואינה מסמיכה רבנים לעשות זאת, ובפועל הנושא מצוי בסמכות הרבנים המקומיים במועצות הדתיות. הרב המקומי ממונה על הנורמות ההלכתיות של הכשרות והמועצה הדתית מוציאה לפועל את מדיניותו על ידי משגיחי הכשרות הפרוסים בעסקים השונים.[7] גופי כשרות פרטיים רשאים להעניק תעודות כשרות משלהם רק לבתי עסק המחזיקים בתעודת כשרות מטעם הרב המוסמך. [8]

ב. נישואין: המועצה הדתית אחראית לפתיחת תיק נישואין לזוגות יהודיים, להדרכה לפני החתונה, להקצאת רב לעריכת טקס הנישואין מקרב עובדי המועצה ולמתן כתובה ואישור נישואין לזוג.[9] על אף שלכל זוג שנרשם לנישואין ישנה הזכות לקבל רב לעריכת הנישואין ללא תשלום נוסף, בפועל רוב הנרשמים לנישואין מוותרים על שירות זה ומעדיפים לבחור בעצמם רב המוסמך לעריכת נישואין שאינו מהמועצה הדתית.[10] בעבר בני זוג היו רשאים להירשם לנישואין אך ורק במועצה הדתית במקום מגוריהם או במקום שבו אמור להיערך טקס נישואיהם. תיקון לחוק שעבר בשנת 2013 ונודע בכינוי "חוק צהר" קבע כי בני זוג יוכלו להירשם בכל אחת מהמועצות הדתיות ברחבי הארץ.[11]

ג. קבורה: שירותי הקבורה הציבוריים ליהודים בישראל ניתנים על ידי חברות קדישא עצמאיות, רשויות מקומיות, מועצות דתיות, מושבים, קיבוצים וחברות קבורה אזרחיות. במרבית הערים, בייחוד הגדולות שבהן, מטפלות בשירותי הקבורה בעיקר חברות קדישא עצמאיות, כך שרוב שירותי הקבורה בישראל אינם מסופקים על ידי מועצות דתיות. עם זאת, נכון לשנת 2016 סיפקו 92 מהמועצות דתיות שירותי קבורה בהיקפים שונים, כאשר חלקן פועלות לצד חברות קדישא עצמאיות.[12] במסגרת שירותי הקבורה המועצה הדתית אחראית על הוצאת תעודת פטירה, הקצאת חלקה בבית העלמין, טיהור וטיפול בגופה ותיאום עם חברה קדישא.

ד. מקוואות: הרשויות המקומיות ממונות על בניית המקוואות, אולם המועצות הדתיות ממונות על שיפוץ המקוואות ועל התחזוקה וההפעלה השוטפת שלהם.[13] מלבד המקוואות שמפעילות המועצות הדתיות ישנם גם מקוואות פרטיים שאינם מצויים תחת פיקוח של המשרד לשירותי דת והמועצות הדתיות.[14]

ה. תמיכות ותרבות ותורנית: מלבד השירותים הישירים, המועצות הדתיות מקצות גם תקציבים לפעילויות תרבות תורנית וכן לתמיכה במוסדות דת ובנזקקים. במסגרת פעילויות התרבות התורנית המועצות הדתיות מתקצבות שיעורי תורה, פעילות הסברה דתית, ערבי שירה וחזנות ועוד. במסגרת תקציבי התמיכה המועצות הדתיות מעבירות תמיכות ישירות לגופים תורניים כדוגמת בתי כנסת ומוסדות תורה, או תמיכות עקיפות באמצעות מימון תשמישי קדושה. הן אף מעניקות תמיכות לנזקקים ולעמותות חסד – חלק ניכר מהן כחלק ממבצעי קמחא דפסחא הנערכים לקראת חג הפסח.[15]

ו. עירוב: המועצות אחראיות גם לקיומו של עירוב לצורך טלטול בשבת בתחום היישוב, והן מממנות את הוצאות ההתקנה והאחזקה של העירוב.[16]

מינוי המועצה הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק שירותי הדת היהודיים קובע כי אחת לחמש שנים, לאחר הבחירות לרשויות המקומיות, ימונה הרכב חדש למועצה הדתית. החוק מגדיר את דרך המינוי של המועצה הדתית: הרשות המקומית ממנה 45% מחברי המועצה הדתית, השר לשירותי דת ממנה 45% והרבנים המקומיים ממנים 10%. חברי המועצה הדתית בוחרים את יו"ר המועצה הדתית שהוא המנהל בפועל של המועצה. החוק קובע כי הרכב מועצה דתית צריך לשקף את הגופים ואת העדות המעוניינים בקיומם של שירותי דת במקום, וחוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת בנושא זה,[17] וכן פסיקות של בג"ץ לאורך השנים,[18] מבהירים כי שיקוף זה צריך לבוא לידי ביטוי בהרכבהּ של המועצה הדתית, על בסיס החלוקה היחסית של הסיעות והמפלגות במועצת הרשות המקומית. הליך זה מורכב במיוחד מכיוון שכל אחד משלושת הגופים הממנים את חברי המועצה הדתית צריך לתת את הסכמתו גם למינויים של הגופים האחרים. גם רבני שכונות נחשבים לחלק מהמועצה הדתית.

בשנת 2003 פסק בג"ץ שיש למנות גם נציגים מהתנועה הרפורמית.[19] ושר הדתות יצחק לוי החליט שכל מינוי חבר מועצה דתית ובכלל זה של רב שכונה ידרוש אישור של משרד הדתות.[20] מספר רבני השכונה הרשומים במשרד קטן מ-258 אז ל-207 בשנת 2009 ל-120 בשנת 2016. תיקון חקיקה לחוק שירותי הדת היהודיים משנת 2004 קבע כי אם לא מונתה מועצה דתית עד שנה לאחר הבחירות לרשות המקומית ימנה השר לשירותי דת צוות בן שני חברים, שימלא את התפקידים שאותם מוסמכת המועצה הדתית למלא. נכון לנובמבר 2016, שלוש שנים לאחר הבחירות לרשויות המקומיות, ב-57% מהמועצות הדתיות עומדים ממונים שמינה השר על פי התיקון הנזכר.[21] גם כאשר מתמנה הרכב על פי הנוהל התקין, מורכבות ההליך והעובדה שהשר לשירותי דת הוא המנהל אותו, גורמת לכף השר לשירותי דת מצליח בדרך כלל למנות את המועמדים המועדפים עליו.[22] במענה לעתירה לבג"ץ משנת 2010 של חמי דורון נגד מינוי יושב ראש המועצה הדתית של ראשון לציון, הוסכם שהמשרד לשירותי דת יקבע לעתיד תנאי סף לגבי הכישורים המנהליים הנדרשים מיו"ר המועצה הדתית.[23] בחוזר מנכ"ל משנת 2014 הוגדרו קריטריונים למינויים מטעם השר והוחלט על התנייתם באישור ועדת מינויים.[24]

חברי המועצה הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חברים שאינם אורתודוקסים: סעיף 3 לחוק שירותי הדת היהודיים קובע כי שלושת הגופים הממנים את המועצה הדתית – הרשות המקומית, השר לשירותי דת והרבנות המקומית - יחוו דעתם על המועמדים לחברות במועצה מבחינת התאמתם לשמש חברי המועצה. סעיף זה נוגע לשאלת המאבק סביב מינוי מועמדים חילונים או מועמדים קונסרבטיביים ורפורמיים למועצות הדתיות, דיון שהתעצם בעיקר בשנות התשעים וכלל מספר עתירות לבג"ץ. בינואר 1996 קיבלה מועצת הרבנות הראשית החלטה שמכיוון שהמועצה הדתית היא הזרוע המבצעת של הרבנות הראשית במתן שירותים דתיים "אין כלל להעלות על הדעת שילובם של אנשים ו/או גופים אשר אינם נאמנים להלכה ואף יוצאים חוצץ כנגדה", ובשנת 1999 קבעה ש"אין לשבת עם הרפורמים והקונסרבטיביים במועצות הדתיות".[25] למרות זאת, בג"ץ קבע בדצמבר 1998 כי מאחר שהמועצה הדתית היא גוף מינהלי אשר בסמכותו מתן שירותים דתיים בלבד, ולא הכרעות הלכתיות דתיות, אין לפסול מועמדים מטעמים שבהשקפת עולם אישית, כדוגמת מועמדים חילוניים, קונסרבטיביים ורפורמיים, אלא אם כן הם אנטי דתיים.[26] בינואר 1999, זמן קצר לאחר פסיקת בג"ץ, התקבל תיקון לחוק שירותי הדת היהודיים שלפיו חבר מועצה דתית יתחייב בין היתר לקיים את החלטות המועצה הדתית, והמועצה הדתית וחבריה יפעלו לפי פסיקת הרבנות המקומית והרבנות הראשית לישראל בכל עניין שבתחום תפקידיה.[27] עם זאת, בעקבות פסיקות בג"ץ הבהיר חוזר מנכ"ל של המשרד לשירותי דת משנת 2014 כי חילוניותו של אדם, גם אם היא חילוניות אידאולוגית כדוגמת אתאיזם, אינה הופכת אותו ל"אנטי־דתי" הפסול מלכהן במועצה דתית.[28] בפועל, בשנת 2012 מונתה רבה רפורמית להרכב המועצה הדתית במבשרת ציון,[29]. ובשנת 2014 מונתה חברת התנועה הרפורמית להרכב המועצה הדתית ברעננה[30].
  • נשים: החל מהקמת המועצות הדתיות ועד לשנות השמונים של המאה העשרים לא כיהנו נשים כחברות בהרכבי המועצות הדתיות, בין היתר מחמת מהתנגדות כללית לכהונה של נשים בתפקידים ציבוריים או התנגדות ספציפית לכהונה במועצה הדתית בשל תפיסת מוסד זה כבעל סמכות דתית-הלכתית השמורה לגברים בלבד.[31] בשנת 1986 בחרה המועצה המקומית בירוחם את לאה שקדיאל למועצה הדתית. שר הדתות סירב לאשר את המינוי, ובעקבות זאת עתרה שקדיאל לבג"ץ. בג"ץ קבע כי המועצה הדתית היא גוף מינהלי שמופקד על מתן שירותי הדת ואינו נדרש להכרעות הלכתיות דתיות, ולכן אין להפלות נשים בבחירת ההרכבים של מועצות דתיות.[32] בפסק דין נוסף משנת 2011 קבע בג"ץ כי לא רק שאין להפלות נשים בבחירת ההרכבים של המועצות הדתיות, אלא גם שראוי שבכל מועצה דתית שתורכב יפעל השר לשירותי דת למען מינוי נשים.[33] נכון לאפריל 2016 מכהנות במועצות הדתיות 49 נשים, המהוות 16.5% מכלל החברים במועצות הדתיות שהורכבו, ואף אישה אינה עומדת בראש מועצה דתית.[34] בספטמבר 2016, בעקבות הנחיה של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לפעול ל"יצוג הולם" של כ-30% נשים, העביר משרד המשפטים למשרד לשירותי דת הנחיות חדשות לפיהן מועצה בת חמישה חברים צריכה לכלול לפחות אישה אחת, מועצה בת שבעה חברים צריכה לכלול שתי חברות, ומועצה בת תשעה חברים צריכה לכלול שלוש חברות.[35]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אריאל פינקלשטיין, המועצות הדתיות: שירותי דת, מינהל ציבורי ופוליטיקה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 15
  2. ^ תקנות כנסת ישראל 1927 ,עדות דתיות, סעיף 26(1)
  3. ^ אליעזר דון–יחיא, מוסדות דתיים במערכת הפוליטית: המועצות הדתיות בישראל, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 1988, עמ' 4-3
  4. ^ משה אוסטרובסקי, ארגון היישוב היהודי בארץ–ישראל, ראובן מס, התש"ב, עמ' נג-נו
  5. ^ אריאל פינקלשטיין, המועצות הדתיות: שירותי דת, מינהל ציבורי ופוליטיקה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 20
  6. ^ שלי מזרחי, מועצות דתיות, הכנסת: מרכז המחקר והמידע, 2012, עמ' 1
  7. ^ שוקי פרידמן ואריאל פינקלשטיין, כשר כאן? ליקויים והצעה לרפורמה בשוק הכשרות בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017, עמ' 18-17
  8. ^ שוקי פרידמן ואריאל פינקלשטיין, כשר כאן? ליקויים והצעה לרפורמה בשוק הכשרות בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017, עמ' 21-20
  9. ^ שלי מזרחי, מועצות דתיות, הכנסת: מרכז המחקר והמידע, 2012, עמ' 6
  10. ^ אריאל פינקלשטיין, המועצות הדתיות: שירותי דת, מינהל ציבורי ופוליטיקה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 63-62
  11. ^ קובי נחשוני, אושר: אפשר להירשם לנישואים בכל מקום, באתר ynet, 28 באוקטובר 2013
  12. ^ אריאל פינקלשטיין, המועצות הדתיות: שירותי דת, מינהל ציבורי ופוליטיקה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 64-63
  13. ^ אריאל פינקלשטיין, המועצות הדתיות: שירותי דת, מינהל ציבורי ופוליטיקה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 74-73
  14. ^ מיכל אחרק-ויין, אריאל פינקלשטיין ודביר שוורץ, מערך המקוואות בישראל, המכון לאסטרטגיה ציונית, 2015, עמ' 17
  15. ^ אריאל פינקלשטיין, מתן תמיכות וקמחא דפסחא על ידי המועצות הדתיות, המכון לאסטרטגיה ציונית, אפריל 2016
  16. ^ שלי מזרחי, מועצות דתיות, הכנסת: מרכז המחקר והמידע, 2012, עמ' 7
  17. ^ המשרד לשירותי דת, חוזר מנכ"ל עד/1, 2012, עמ' 31
  18. ^ בג"ץ 121/86 סיעת ש"ס נ' השר לענייני דתות
  19. ^ אריאל פינקלשטיין,המועצות הדתיות: שירותי דת, מינהל ציבורי ופוליטיקה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 96-95
  20. ^ [www.mevaker.gov.il/he/Reports/Report.../part241-datot.docx דו"ח מבקר המדינה בעניין רבני שכונות המועסקים במועצות הדתיות], 2010
  21. ^ אריאל פינקלשטיין, המועצות הדתיות: שירותי דת, מינהל ציבורי ופוליטיקה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 168
  22. ^ אריאל פינקלשטיין, המועצות הדתיות: שירותי דת, מינהל ציבורי ופוליטיקה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 164-160
  23. ^ בג"ץ 7068/10
  24. ^ המשרד לשירותי דת, חוזר מנכ"ל עד/1, 2012, עמ' 38-37
  25. ^ שלי מזרחי, מועצות דתיות, הכנסת: מרכז המחקר והמידע, 2012, עמ' 14-13
  26. ^ בג"ץ 4247/97, 921/98
  27. ^ שלי מזרחי, מועצות דתיות, הכנסת: מרכז המחקר והמידע, 2012, עמ' 14-13
  28. ^ המשרד לשירותי דת, חוזר מנכ"ל עד/1, 2014, עמ' 32
  29. ^ אורי פולק, תקדים: רבה רפורמית מונתה כחברה במועצה דתית, אתר "כיפה" 2014
  30. ^ נטעאל בנדל, הישג לרפורמים: נבחרה חברת התנועה הרפורמית למועצה הדתית רעננה, אתר "כיפה" 2014
  31. ^ יחזקאל כהן, נשים בהנהגת הציבור - המחלוקת על חברות נשים במועצה הדתית, ירושלים: הוצאת נאמני תורה ועבודה, תשנ"א
  32. ^ בג"ץ 153/87 לאה שקדיאל נ' השר לענייני דתות ואח'
  33. ^ בג"ץ 7068/10 חמי דורון נ' השר לענייני דתות ואח'
  34. ^ חדו"ש, "הודעה לתקשורת: חצי קדנציה לאחר הבחירות לרשויות המקומיות — הסטטוס קוו החדש והבעייתי במועצות הדתיות: אישה אחת במועצה אבל חס וחלילה לא יותר", אתר חדו"ש, 2016
  35. ^ אביטל טרקיאלטאוב, משרד המשפטים דורש: 30% נשים במועצות הדתיות, אתר "כיפה" 2016