מועצה דתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: מחסור חמור בסימוכין, למשל שום הפניה לחוקי המדינה עם מראה מקום, הערך אינו מעודכן, חסר הבג"ץ בעניין שיתוף רפורמים וקונסרבטיבים במועצות דתיות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
בניין בית הדין האזורי והמועצה הדתית בשדרות דוד המלך בתל אביב
בית המועצה הדתית בגבעתיים

מועצה דתית היא רשות ממלכתית, אשר תפקידה לספק את שירותי הדת לתושבים היהודים ברשות המקומית. פעילות המועצה הדתית משתרעת על פני תחומים רבים בחיי הקהילה ומלווה את התושב מיום לידתו ועד פטירתו מן העולם. המועצה הדתית מספקת שירותי דת כגון: ברית מילה, בר מצווה, נישואין, מקואות, כשרות, טהרת המשפחה, שירותי קבורה, שבת ועירובין, פעילות תרבות תורנית, קשר הדוק עם בתי הכנסת, ועוד.

במסגרת המועצה הדתית פועל רב העיר, המכונה בארמית מרא דאתרא שפרושו "אדון המקום". מבחינת ההלכה היהודית החלטותיו מחייבות את אנשי מקומו וזמנו. לעתים, ממונים לעיר שני רבנים שונים: לעדת האשכנזים ולעדת הספרדים, במקרה כזה גם קיימת חלוקת תפקידים ביניהם. רשויות השלטון בישראל קבעו כי שני רבנים ראשיים ימונו רק ברשויות מקומיות בעלי סדר גודל מסוים, ומלבדם המועצה הדתית ממנה גם רבני שכונות. תפקידי הרבנים במועצות הדתיות הם: מתן הכשרים למסעדות ולמפעלי מזון, הוצאת פיסקי הלכה, טיפוח שמירת השבת וארגון העֵרוּב, רישום נישואין, בירורים ושאלות בנושאי טהרת המשפחה ומתן הרצאות ושיעורים לתושבי העיר.

לצד המועצות הדתיות פועלים בתי דין דתיים שהם הם מוסדות שקיבלו היתר מטעם המדינה לדון במעמדם האישי של האזרחים, כדוגמת נישואים, גירושים, לידה, מוות וכיוצא בזה.

הקמת המועצות הדתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסודה הוא ב"ועד הקהילה" בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל. בתחילת דרכה היא הוותה את ועדת ההנהלה של מועצת השחיטה שישבה במקומות שונים בארץ, בעיקר בערים הגדולות.תפקידיה היו כשמה, לטפל בכל העניינים המינהליים הקשורים בשחיטה הכשרה. אך כבר עם הקמתה התרחב שדה הפעולה שלה לענייני שבת וערובין, מקוואות, שיעורי תורה ורוב שאר השירותים שהמועצה הדתית מספקת כיום. עם קום המדינה ניתן תוקף חוקי לתפקידיה המורחבים של מועצת השחיטה, ושמה הוסב למועצה דתית.

בינואר 1927 אושרו על ידי הנציב העליון התקנות לכנסת ישראל (כינויה הרשמי של העדה היהודית המוכרת). התקנות של כנסת ישראל קבעו את הקמתם של חמישה מוסדות במסגרת העדה היהודית, בהם מועצת השחיטה, שתפקידה היה לטפל בענייני השחיטה היהודית הכשרה. מבחינה הלכתית מועצה זו הייתה כפופה לרב המקומי, היא הייתה הגוף הביצועי של ועד הקהילה ולשכת הרבנות. עיקר תפקידה הוא טיפול בצד האדמניסרטיבי והפיננסי של השחיטה - קביעת משכורות השוחטים והמפקחים, הסדרת רישיונות לקצבים וכן גביית מסים.

עם הזמן, המציאות הביאה להרחבה בהיקף התפקידים של מועצת השחיטה ולעלייה במעמדה, ובהתאם לשינוי במהותה של המועצה. הגורם להתפתחות זו היה תביעתה של הרבנות הראשית להקים גוף אוטונומי שיפקח על שירותי הדת ושחבריה יהיו דתיים. הגוף החדש שהרבנות תבעה להקים יקרא המועצה הדתית, ובסמכותו יהיו ענייני לשכת הרבנות וכן טיפול בעניינים דתיים שונים בנוסף לשחיטה. המגמה הייתה להבטיח למוסד זה אוטונומיה רבה ככל האפשר ולדאוג לכך שהוא יהיה נתון לפיקוח ולהשפעה רק של החוגים הדתיים. לאחר משא ומתן ממושך התקבלה התביעה של הרבנות הראשית להקמת המועצות הדתיות. ב-1937 אושרו תקנות המועצה אשר קבעו כי מועצת השחיטה/ המועצה הדתית נבחרת על ידי ועד הקהילה/ המועצה/ העירייה מתוך רשימת מועמדים המוצעת על ידי רבנות הקהילה. מתפקידי המועצה לפקח על ענייני השחיטה ולטפל בכל העניינים הציבוריים בעלי אופי דתי. עם קום המדינה בוטלו המוסדות האזרחיים של כנסת ישראל, אולם המוסדות הדתיים המשיכו לתפקד כרגיל, מלבד כמה שינויים הנובעים מהחקיקה הישראלית.

בשנת תש"ט התקבל בכנסת "חוק תקציב השירותים הדתיים היהודיים", החוק קבע את הבסיס החוקי לפעילותן של המועצות הדתיות בארץ ישראל ואת מימון השירותים שהן נותנות. לפי שיטת המימון שהחוק קבע, ממנת כל רשות מקומית 2/3 מהגרעון התקציבי של המועצה הדתית המקומית ושליש אחד ממן משרד הדתות. הכנוסותיה של המועצה הדתית מתקבלות בעיקר מכספי האגרה על השירותים שהן נותנות ואין בהם כדי לכסות את ההוצאות שלהם. חוק מפורט יותר נקבע ב-1967 והוא שולב שחוק שירותי הדת היהודיים תשל"א (נוסח משולב).

תחומי פעילות עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

א. כשרות: תפקידי המועצה הדתית בתחום הכשרות מבוצעים על ידי שתי מחלקות: מחלקה אחת עוסקת בביצוע השחיטה הכשרה ובפיקוח עליה והמחלקה השנייה עוסקת בפיקוח על כשרות המזון במסעדות, חנויות, בתי מלון וכדומה. בתחום הזה תפקידי הביצוע נעשים על ידי משגיחי כשרות , שוחטים ומנקרים. אך סמכות ההכרעה בבעיות הלכתיות, והאחריות על מתן הכשרים נמצאת בידי רבני המקום או חברי לשכת הרבנות. בית עסק שעובד תחת פיקוח הרבנות חייב לחדש את תעודת ההכשר שלו אחת לשלושה חודשים ולשלם תמורתה אגרה למועצה הדתית. בערים השחיטה נעשית בדרך כלל בבית השחיטה העירוני, בו עובדים שוחטים ומשגיחים מטעם המועצה הדתית לצידם של עובדי העירייה. במשך הזמן חל צמצום בהיקף פעילותן של המועצות הדתיות בתחום השחיטה משום שחלק גדול מהבשר בארץ מקורו בחו"ל, וכן בגלל פעילותם של מפעלים גדולים בתחום זה. לעתים סדרי ההשגחה על הכשרות מביאים את המועצות הדתיות לעימותים עם גורמים שונים הדורשים הקפדה יתרה ודרישות שאינן קשורות לעצם השמירה על הכשרות, כמו שמירת שבת במלונות מחוץ לתחום המטבח.

ב. נישואין: לצד נושא הכשרות , מהווים ענייני הנישואין את תחום הפעולה העיקרי של המועצות הדתיות. ייחודם של שירותי המועצה הדתית בתחום זה נעוץ בעובדה שלכל תושבי המדינה היהודים החפצים להינשא חייבים את שירותי המועצה. רישום הנישואים נעשה על ידי רבנים שהוסמכו כ"רבנים רושמי נישואין". העובדים האחרים במחלקת הנישואין מטפלים בצד האדמיניסטרטיבי של הרישום- הוצאת תעודות רווקות ונישואין, פרסום בעיתונים והדרכת כלות. הרב המקומי או לשכת הרבנות חייבים לדאוג לרב שיערוך את החופה, ולהלכה ישנה הזכות לכל אדם שנרשם לנישואין ושילם את האגרה במועצה הדתית לקבל רב לעריכת הנישואין ללא תשלום נוסף. אולם בפועל רבנים אינם רואים עצמם חייבים לערוך חופה וקידושין לכל המעוניין בכך והם נוהגים לגבות תשלומים מיוחדים מאלה הצריכים את שירותיהם.

ג. שירותי קבורה: המועצה הדתית אחראית על הוצאת תעודת פטירה, הקצאת חלקה בבית העלמין, טיהור וטיפול בגופה ותיאום עם חברה קדישא. המועצות הדתיות מטפלות בשרותי הקבורה בעיקר בתחומן של המועצות המקומיות. במרבית הערים, בייחוד הגדולות שבהן, מטפלות בשירותי הקבורה חברות קדישא עצמאיות, וחלק מהמועצות הדתיות מטפלות גם כן בשירותים אלה באמצעות חברות הקדישא שלידן.

ד. תמיכה בבתי כנסת ובמבנים דתיים נוספים: המועצה הדתית משתתפת במימון בנייתם של בתי כנסת ומקוואות, ובהוצאות האחזקה והטיפולים שלהם. בנוסף למבנים אלה המועצה הדתית ממנת את בנייתם ואחזקתם של בתי שחיטה ומשרדי מועצה הכוללים לפעמים אולם לחתונות. המועצות אחראיות גם לקיומו של עירוב לצורך טלטול בשבת בתחום היישוב, והן ממנות את הוצאות ההתקנה והאחזקה שלו.

חברי המועצה הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 3 לחוק שירותי הדת היהודיים קובע את דרך המינוי של המועצה הדתית: הרשות המקומית ממנה 45% מחברי המועצה הדתית, שר הדתות ממנה 45% והרב המקומי ממנה 10%. נקבע גם כי יש לחדש את הרכב המועצה אחת לארבע שנים.

בסעיף 4 קובע החוק ששלוש הרשויות הנזכרות בסעיף 3 יחוו דעתן על המועמדים מבחינת התאמתם לשמש חברי המועצה ומבחינת ייצוגם המתאים של הגופים והעדות המעוניינים בקיומם של שירותי הדת היהודיים במקום.

  • במשך השנים לא הונהגו כל כללים לגבי הכישורים של חברי המועצה הדתית, כולל של יושב ראש המועצה המנהל את המועצה בפועל. אולם במענה לעתירה לבג"ץ של חמי דורון נגד מינוי יושב ראש המועצה הדתית של ראשון לציון, הוסכם שמשרד הדתות יקבע לעתיד כללים לגבי הכישורים המנהליים הנדרשים מיו"ר המועצה הדתית[1].
  • מועמדים חילונים למועצה הדתית: בחוק ובתקנות של המועצה הדתית אין כל הוראה המתנה חברות במועצה בשמירת מצוות. אולם בחוזר לרשויות המקומיות שהוציא בזמנו שר הדתות, יוסף בורג, הוגדר מי הם האנשים שאין להציעם כמועמדים למועצה הדתית ובכללם כל מי שאינו מנהל אורח חיים דתי. להנחיות אלה קדם הסכם בין מפלגתי ב-1963 שקבע כי לא ימונו למועצה הדתית אנשים שאין להם יחס חיובי כלפי המסורת הדתית. אלא שגם הנחיותיו של שר הדתות וגם ההסכם הבין מפלגתי אינם בגדר של תקנות מחייבות מבחינה חוקית.

בנוסף קיימת האפשרות לפסול מועמדים לחברות במועצה הדתית בנימוק של חוסר התאמה אישית, והרב המקומי או שר הדתות משתמשים בו לא פעם, על מנת לפסול מועמדות של אנשים שאורח חייהם אינו מתיישב עם דרישות ההלכה לדעתם. ברוב המקרים, כל עוד לא נודעו המועמדים למועצה כאנטי דתיים מובהקים, נמנעו הגורמים המעורבים מלחקור ולבדוק בציציותיהם. לכן קרה לא פעם שלחברות במועצה הדתית התמנו אנשים שאינם נחשבים למדקדקים בקיום המצוות. אולם לא היה בכך כדי לערער את ההסכמיות שהתגבשה בין המפלגות הדתיות לבין שאר המפלגות, על כך שהמועצה הדתית תורכב בעיקרה מיהודים דתיים או מסורתיים.

  • מועמדות נשים למועצות הדתיות: שאלות הקשורות במעמד האישה תופסות מקום בולט ביהדות האורתודוקסית בתקופה שלאחר האמנציפציה, גם בנוגע ליחס בין דת למודרניזציה וגם במידת האפשרות ליישב את ההלכה עם תנאי החברה המודרנית. ביישוב היהודי התבטאו ניגודי השקפה בסוגיה זו באופן מובהק במחלוקת על שיתוף נשים בבחירות לאספת הנבחרים. עם הזמן הסתגלו הזרמים החרדיים לשיתופן של נשים במוסדות החברה והממשל במדינת ישראל, אך הם עדיין מחזיקים בדעה שמקום האישה בביתה ואל לה להיות מעורבת בעסקי ציבור ולהיבחר למשרות הנהגה. בניגוד לזרם החרדי, הגיעו מרבית הציונים הדתיים למסקנה שתנאי החברה המודרנית מחייבים שיתוף נשים בחיים הציבוריים, ואין בכך משום ניגוד לרוחה של ההלכה היהודית. אולם הציבור הדתי היה מאוחד בהתנגדות שלו למינוי נשים למשרות של רבנות ודיינות. המחלוקת במחנה הציוני דתי, בשאלת חברותן של הנשים במועצות הדתיות, נעוצה באופיו המיוחד של מוסד זה: מצד אחד הוא עוסק בעניינים דתיים, אך מצד שני הוא לא מוסמך לפסוק הלכות וחבריו אינם חייבים להיות בעלי הכשרה רבנית או תורנית. למרות שהמחנה הציוני-דתי מאופיין בכללו על ידי התייחסות חיובית למודרניזציה יותר מאשר החוגים החרדיים, הרי שחוגים שונים בציונות הדתית נבדלים במידת הנכונות שלהם לקבל וליישם תפיסות המקובלות בחברה המודרנית בנוגע למעמד האישה. אף שהנושא שנוי במחלוקת בעיקר בתוך הציבור הדתי, הרי ששאלת מינוין של נשים למועצות הדתיות אינה עניין לציבור זה בלבד. בפועל גורמים חילוניים הם אלו שמילאו תפקיד חשוב בהעלאת הבעיה לסדר היום הציבורי. המקרה המפורסם ביותר של אשה המכהנת במועצה דתית הוא זה של לאה שקדיאל, שעתרה לבג"ץ באמצעות האגודה לזכויות האזרח על רקע פסילת מינויה למועצה הדתית של העיר ירוחם. בפסק-הדין שניתן בשנת 1988 נקבע שאין להפלות נשים במינויים למועצה דתית. על אף תקדים מחייב זה, עד היום במועצות ישנו ייצוג קטן בלבד.
  • מועמדות של רפורמיים או קונסרבטיבים למועצה הדתית: הממסד הדתי בישראל מתנגד לשיתוף קונסרבטיבים ורפורמים במועצות הדתיות. בשנת 2014 מונתה לראשונה למועצה דתית, ברעננה, נציגה מובהקת של התנועה הרפורמית[2].

פוליטיזציה של המועצות הדתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוליטיזציה אינטנסיבית ניתן לראות בתחומן של המועצות הדתיות ושירותי הדת בישראל. מן השנים הראשונות לקיום המדינה ניכרת מגמה של החלשה בפוליטיזציה של מערכת המוסדות והשירותים הציבוריים, שהייתה סימן היכר מובהק של החברה היישובית. מגמה זו מתבטאת בהתרופפות מעמדן של המפלגות הפוליטיות ובהגברת כוחם והשפעתם הציבורית של אמצעי התקשורת בתחומים המהווים עניין לציבור. אולם, העובדה שהמועצות הדתיות מצויות לרוב בשולי ההתעניינות הציבורית, הקלה על חופש הפעולה של המפלגות וגורמים נוספים המעוניינים בתחום זה. גורמים נוספים לפוליטיזציה של שירותי הדת הם: מעמדו הבלתי מוסדר של מוסד זה, אי הגדרת סמכויותיו, האופציה הנוחה יחסית הניתנת לגורמים שונים להתערב בענייניו, אי עריכת בחירות וקביעת החברות במועצה על ידי שיטת מינויים מסובכת.

המועצות הדתיות אינן מוכרות על ידי הציבור הרחב ואינן מדווחות באמצעי התקשורת למרות שגורמים שונים מייחסים להן משקל פוליטי רב. כתוצאה מכך המועצות הדתיות אינן חשופות לביקורת ציבורית אפקטיבית, וגורמים שונים יכולים לפעול לקידום האינטרסים האישיים שלהם מבלי להיות נתונים להשפעת דעת קהל או גורמי פיקוח ובקרה. העובדה שהציבור לא גילה מלכתחילה עניין ומעורבות בנושא המועצות הדתיות, אפשרה למפלגות וקבוצות אינטרסים להימנע מהצורך להסדיר את הענייני בתחום זה בצורה גלויה ופומבית. כך ניתן היה להקים מעין חומה של חוסר מידע ודיווח בעניין המועצות הדתיות, שחיזקה את חוסר המעורבות הציבורית במועצות. כך קרה שבעלי אינטרסים יכלו להשתחרר ממגבלות המוטלות בתחומים אחרים של השירות הציבורי על האפשרויות לפוליטיזציה באותם תחומים.

הפוליטיזציה האינטנסיבית של שירותי הדת בישראל כרוכה בתופעות מוסריות וערכיות שליליות, כמו: דחיקת רגליהם של אנשים בלתי מפלגתיים מפעילות בשטח זה, או שאינם נמנים עם המפלגות והסיעות "הנכונות", למרות שביכולתם לתרום לקידומו. במקומם מתמנים לחברות במועצה הדתית אנשים שהם חסרי הכשרה לכך, אולם המפלגה והסיעה או קבוצת הלחץ חפצה ביקרם. החלטות חשובות בשאלות הארגון והפעלה של שירותי הדת מתקבלות לפעמים שלא משיקולים רציונליים, אלא בהשפעת גורמים אינטרסנטיים. שיטת המינויים המסובכת והבלתי דמוקרטית מונעת מחוגים רחבים, המעוניינים בשירותים דתיים ומייחסים להם משמעות ערכית חשובה, את האפשרות להשפיע על שירותים אלה ולפקח על הנעשה בהם. שיטת המינויים פותחת גם פתח לסכסוכים מרובים על הייצוג במועצה הדתית לחוגים שונים, אשר מקשים על תפקודה התקין.

בשנת 2009 הוביל יעקב מרגי, שר הדתות, פעילות שנויה במחלוקת המעמיקה את הפוליטיזציה של המועצות הדתיות בישראל. מרגי מינה חברי וראשי מועצות דתיות מטעם מפלגת ש"ס ביישובים שונים, תוך ניצול תקנה חדשה המסמיכה אותו למנות אנשים מטעמו במקרים של חילוקי דעות על הרכב המועצה[3].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דון יחיא אליעזר, מוסדות דתיים במערכת הפוליטית: המועצות הדתיות בישראל, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 1988.
  • דון יחיא אליעזר, הדת בישראל: מעמד, ארגונים, מרכז ההסברה - שרות הפרסומים, תשל"ה.
  • ורהפטיג זרח, חפץ חיים וגלס דוד, דת ומדינה בחקיקה, המקור בע"מ, 1973.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]