מועצה דתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: מחסור חמור בסימוכין, למשל שום הפניה לחוקי המדינה עם מראה מקום, הערך אינו מעודכן, חסר הבג"ץ בעניין שיתוף רפורמים וקונסרבטיבים במועצות דתיות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
בניין בית הדין האזורי והמועצה הדתית בשדרות דוד המלך בתל אביב
בית המועצה הדתית בגבעתיים

מועצה דתית היא רשות ממלכתית, אשר תפקידה לספק את שירותי הדת לתושבים היהודים ברשות המקומית. פעילות המועצה הדתית משתרעת על פני תחומים רבים בחיי הקהילה ומלווה את התושב מיום לידתו ועד פטירתו מן העולם. המועצה הדתית מספקת שירותי דת כגון: ברית מילה, בר מצווה, נישואין, מקואות, כשרות, טהרת המשפחה, שירותי קבורה, שבת ועירובין, פעילות תרבות תורנית, קשר הדוק עם בתי הכנסת, ועוד.

במסגרת המועצה הדתית פועל רב העיר, המכונה בארמית מרא דאתרא שפרושו "אדון המקום". מבחינת ההלכה היהודית החלטותיו מחייבות את אנשי מקומו וזמנו. לעיתים, ממונים לעיר שני רבנים שונים: לעדת האשכנזים ולעדת הספרדים, במקרה כזה גם קיימת חלוקת תפקידים ביניהם. רשויות השלטון בישראל קבעו כי שני רבנים ראשיים ימונו רק ברשויות מקומיות בעלי סדר גודל מסוים, ומלבדם המועצה הדתית ממנה גם רבני שכונות. תפקידי הרבנים במועצות הדתיות הם: מתן הכשרים למסעדות ולמפעלי מזון, הוצאת פיסקי הלכה, טיפוח שמירת השבת וארגון העֵרוּב, רישום נישואין, בירורים ושאלות בנושאי טהרת המשפחה ומתן הרצאות ושיעורים לתושבי העיר.

לצד המועצות הדתיות פועלים בתי דין דתיים שהם הם מוסדות שקיבלו היתר מטעם המדינה לדון במעמדם האישי של האזרחים, כדוגמת נישואים, גירושים, לידה, מוות וכיוצא בזה.

הקמת המועצות הדתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון המועצה הדתית נוסד כשני עשורים לפני הקמת המדינה במסגרת כנסת ישראל, שמה הרשמי של העדה היהודית המוכרת בארץ ישראל. בינואר 1927 אישר הנציב העליון את "תקנות כנסת ישראל", שקבעו את הקמתם של כמה מוסדות במסגרתה של העדה היהודית: במישור הארצי – אספת הנבחרים, הוועד הלאומי ומועצת הרבנות הראשית, ובמישור המקומי – ועדי הקהילות, לשכות הרבנות המקומית ומועצות השחיטה.[1] מועצות שחיטה אלו הן למעשה הגלגול הראשון של המועצות הדתיות. בשנת 1935, לאחר מאבקים פוליטיים ממושכים של הרבנות הראשית לטובת אוטונומיה לשירותי הדת, הוחלט להקים מועצות דתיות במסגרת ועדי הקהילות של כנסת ישראל. סמכויות הטיפול והפיקוח על כל העניינים הדתיים של הקהילה נמסרו להן, ובשנת 1937 אף נקבע תקנון כולל למועצות הדתיות.[2] למרות זאת בפועל היו הבדלים גדולים בין הקהילות באופן הפעלתם של שירותי הדת הן לפני קבלת התקנות הן עם תחולתן. ברוב היישובים הקטנים – ואף באחדים מהגדולים – לא הוקמה מועצה דתית, והרשויות המקומיות או ועדי הקהילה הם אלה שסיפקו את שירותי הדת.[3] מצב זה השתנה לאחר קום המדינה, עת יוסדו ברוב היישובים היהודיים מועצות דתיות לאספקת שירותי דת. מספרן של המועצות הדתיות השתנה במרוצת השנים, וכיום הוא עומד על כ-130 מועצות. תחום האחריות הגאוגרפי של רובן המוחלט חופף לתחומה של רשות מקומית. עם זאת, יש כמה עשרות רשויות מקומיות, רובן מועצות אזוריות, שאין בהן מועצה דתית. בחלק מהרשויות הללו מועצה דתית סמוכה מספקת את שירותי הדת, ובאחרות פועלת מחלקת דת ברשות המקומית המספקת את שירותי הדת.[4] כיום המועצות הדתיות פועלות על-פי חוק שירותי הדת היהודיים התשל"א-1971, התקנות שהותקנו לפיו וחוזרי מנכ"ל המשרד לשירותי דת.[5]

תחומי פעילות עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

א. כשרות: החוק בישראל קובע כי מועצת הרבנות הראשית לישראל, רב שהיא הסמיכה לכך או רב מקומי — הם שרשאים לתת תעודת כשרות לבית אוכל ולכל מקום שבו עוסקים במכירה של מצרכים או בהגשתם, ובכלל זה מפעלים, בתי מלון ומסעדות. למעשה, מלבד במקרים חריגים, הרבנות הראשית אינה מעניקה תעודות כשרות ואינה מסמיכה רבנים לעשות זאת, ובפועל הנושא מצוי בסמכות הרבנים המקומיים במועצות הדתיות. החוק אינו מחייב בתי עסק לקבל תעודת כשרות, אך אם בית עסק מעוניין בתעודת כשרות הוא חייב לקבלה מהמועצה הדתית הפועלת ברשות המקומית שהוא נמצא בה. הרב המקומי ממונה על הנורמות ההלכתיות של הכשרות והמועצה הדתית מוציאה לפועל את מדיניותו על ידי משגיחי הכשרות הפרוסים בעסקים השונים.[6] בצד מערך הכשרות של המועצות הדתיות פועלים ברחבי הארץ 33 גופי כשרות פרטיים - בד"צים, שרובם ככולם בבעלות גורמים חרדיים - המעניקים תעודות כשרות למהדרין.[7] בית עסק המציג את עצמו ככשר ומחזיק בתעודת כשרות מטעם בד"צ בלבד עובר על חוק איסור הונאה בכשרות, ולכן הבד"צים מעניקים תעודת כשרות רק לבתי עסק שיש להם תעודה מטעם המועצה הדתית.[8]

ב. נישואין: לצד נושא הכשרות, מהווים ענייני הנישואין את תחום הפעולה העיקרי של המועצות הדתיות. ייחודם של שירותי המועצה הדתית בתחום זה נעוץ בעובדה שכל תושבי המדינה היהודים החפצים להינשא בישראל חייבים את שירותי המועצה. המועצה הדתית אחראית לפתיחת תיק נישואין לזוגות יהודיים, להדרכה לפני החתונה, להקצאת רב לעריכת טקס הנישואין מקרב עובדי המועצה ולמתן כתובה ואישור נישואין לזוג.[9] על אף שלכל זוג שנרשם לנישואין ישנה הזכות לקבל רב לעריכת הנישואין ללא תשלום נוסף בפועל רוב הנרשמים לנישואין מוותרים על שירות זה ומעדיפים לבחור בעצמם רב עורך נישואין שאינו מהמועצה הדתית, לעיתים אף בתשלום.[10] בעבר בני זוג היו רשאים להירשם לנישואין אך ורק במועצה הדתית במקום מגוריהם או במקום שבו אמור להיערך טקס נישואיהם. תיקון לחוק שעבר בשנת 2013 ונודע בכינוי "חוק צהר" ביטל זאת וקבע כי בני זוג יוכלו להירשם בכל אחת מהמועצות הדתיות ברחבי הארץ.[11]

ג. שירותי קבורה: שירותי הקבורה הציבוריים ליהודים בישראל ניתנים על ידי חברות קדישא עצמאיות, רשויות מקומיות, מועצות דתיות, מושבים, קיבוצים וחברות קבורה אזרחיות. במרבית הערים, בייחוד הגדולות שבהן, מטפלות בשירותי הקבורה בעיקר חברות קדישא עצמאיות, כך שרוב שירותי הקבורה בישראל אינם מסופקים על ידי מועצות דתיות. נכון לשנת 2016 סיפקו 92 מהמועצות דתיות שירותי קבורה בהיקפים שונים, כאשר חלקן פועלות לצד חברות קדישא עצמאיות.[12] במסגרת שירותי הקבורה המועצה הדתית אחראית על הוצאת תעודת פטירה, הקצאת חלקה בבית העלמין, טיהור וטיפול בגופה ותיאום עם חברה קדישא.

ד. מקוואות: תחום המקוואות – המכונה גם "טהרת המשפחה" – הוא אחד השירותים העיקריים שהמועצות הדתיות ברחבי הארץ מעניקות. עיקר השימוש במקוואות הוא נחלתן של נשים נשואות במטרה להיטהר מנידה ולקיים יחסי אישות, ולפיכך השירות מתמקד במקוואות לנשים, אף שגם גברים נוהגים לטבול מפעם לפעם כך שמועצות דתיות מפעילות גם מקוואות נפרדים לגברים. המועצות הדתיות ממונות על שיפוץ המקוואות ועל התחזוקה וההפעלה השוטפת שלהם, והרשויות המקומיות ממונות על בניית המקוואות.[13] מלבד המקוואות שמפעילות המועצות הדתיות ישנם גם מקוואות פרטיים שאינם מצויים תחת פיקוח של המשרד לשירותי דת והמועצות הדתיות.[14] ההפעלה השוטפת של המקוואות נעשית על ידי הבלניות. תפקידן המוגדר של הבלניות מבחינה הלכתית הוא לוודא שכל גופה של האישה נכנס בבת אחת למקווה, אך ברבות השנים הן קיבלו על עצמן עוד סמכויות פיקוח בכל הקשור לטובלת, כמו בדיקה שאין על גופה כל חציצה.[15] בעקבות עתירה לבג"ץ ומאבק ציבורי נרחב סביב הדרישה של טובלות לטבול במקוואות של המועצות הדתיות ללא מעורבות של הבלנית, הודיעה הרבנות הראשית לבג"ץ ביוני 2016 כי תתיר טבילה במקוואות הציבוריים גם ללא נוכחותה של בלנית.[16]

ה. תמיכות ותרבות ותורנית: מלבד השירותים הישירים, המועצות הדתיות מקצות גם תקציבים לפעילויות תרבות תורנית וכן לתמיכה במוסדות דת ובנזקקים. במסגרת פעילויות התרבות התורנית המועצות הדתיות מתקצבות שיעורי תורה, פעילות הסברה דתית,ערבי שירה וחזנות ועוד. במסגרת תקציבי התמיכה המועצות הדתיות מעבירות תמיכות ישירות לגופים תורניים כדוגמת בתי כנסת ומוסדות תורה, או תמיכות עקיפות באמצעות מימון תשמישי קדושה. הן אף מעניקות תמיכות לנזקקים ולעמותות חסד – חלק ניכר מהן כחלק ממבצעי קמחא דפסחא הנערכים לקראת חג הפסח.[17]

ו. שירותים נוספים: המועצות אחראיות גם לקיומו של עירוב לצורך טלטול בשבת בתחום היישוב, והן מממנות את הוצאות ההתקנה והאחזקה של העירוב.[18] בנוסף, המועצות הדתיות מעסיקות רבני שכונות שמתפקידם להעביר שיעורי תורה ולשמש דמויות שהציבור יכול לפנות אליהן כדי להיוועץ בענייני הלכה. החל משנת 2003 לא ממונים רבני שכונות בשל החלטת המשרד לשירותי דת להקפיא את מתן האישורים לאיוש משרות אלו בעקבות פסיקת בג"ץ שיש למנות גם רבני שכונות מהתנועה הרפורמית.[19]

חברי המועצה הדתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 3 לחוק שירותי הדת היהודיים קובע את דרך המינוי של המועצה הדתית: הרשות המקומית ממנה 45% מחברי המועצה הדתית, שר הדתות ממנה 45% והרב המקומי ממנה 10%. נקבע גם כי יש לחדש את הרכב המועצה אחת לארבע שנים.

בסעיף 4 קובע החוק ששלוש הרשויות הנזכרות בסעיף 3 יחוו דעתן על המועמדים מבחינת התאמתם לשמש חברי המועצה ומבחינת ייצוגם המתאים של הגופים והעדות המעוניינים בקיומם של שירותי הדת היהודיים במקום.

  • במשך השנים לא הונהגו כל כללים לגבי הכישורים של חברי המועצה הדתית, כולל של יושב ראש המועצה המנהל את המועצה בפועל. אולם במענה לעתירה לבג"ץ של חמי דורון נגד מינוי יושב ראש המועצה הדתית של ראשון לציון, הוסכם שמשרד הדתות יקבע לעתיד כללים לגבי הכישורים המנהליים הנדרשים מיו"ר המועצה הדתית[20].
  • מועמדים חילונים למועצה הדתית: בחוק ובתקנות של המועצה הדתית אין כל הוראה המתנה חברות במועצה בשמירת מצוות. אולם בחוזר לרשויות המקומיות שהוציא בזמנו שר הדתות, יוסף בורג, הוגדר מי הם האנשים שאין להציעם כמועמדים למועצה הדתית ובכללם כל מי שאינו מנהל אורח חיים דתי. להנחיות אלה קדם הסכם בין מפלגתי ב-1963 שקבע כי לא ימונו למועצה הדתית אנשים שאין להם יחס חיובי כלפי המסורת הדתית. אלא שגם הנחיותיו של שר הדתות וגם ההסכם הבין מפלגתי אינם בגדר של תקנות מחייבות מבחינה חוקית.

בנוסף קיימת האפשרות לפסול מועמדים לחברות במועצה הדתית בנימוק של חוסר התאמה אישית, והרב המקומי או שר הדתות משתמשים בו לא פעם, על מנת לפסול מועמדות של אנשים שאורח חייהם אינו מתיישב עם דרישות ההלכה לדעתם. ברוב המקרים, כל עוד לא נודעו המועמדים למועצה כאנטי דתיים מובהקים, נמנעו הגורמים המעורבים מלחקור ולבדוק בציציותיהם. לכן קרה לא פעם שלחברות במועצה הדתית התמנו אנשים שאינם נחשבים למדקדקים בקיום המצוות. אולם לא היה בכך כדי לערער את ההסכמיות שהתגבשה בין המפלגות הדתיות לבין שאר המפלגות, על כך שהמועצה הדתית תורכב בעיקרה מיהודים דתיים או מסורתיים.

  • מועמדות נשים למועצות הדתיות: שאלות הקשורות במעמד האישה תופסות מקום בולט ביהדות האורתודוקסית בתקופה שלאחר האמנציפציה, גם בנוגע ליחס בין דת למודרניזציה וגם במידת האפשרות ליישב את ההלכה עם תנאי החברה המודרנית. ביישוב היהודי התבטאו ניגודי השקפה בסוגיה זו באופן מובהק במחלוקת על שיתוף נשים בבחירות לאספת הנבחרים. עם הזמן הסתגלו הזרמים החרדיים לשיתופן של נשים במוסדות החברה והממשל במדינת ישראל, אך הם עדיין מחזיקים בדעה שמקום האישה בביתה ואל לה להיות מעורבת בעסקי ציבור ולהיבחר למשרות הנהגה. בניגוד לזרם החרדי, הגיעו מרבית הציונים הדתיים למסקנה שתנאי החברה המודרנית מחייבים שיתוף נשים בחיים הציבוריים, ואין בכך משום ניגוד לרוחה של ההלכה היהודית. אולם הציבור הדתי היה מאוחד בהתנגדות שלו למינוי נשים למשרות של רבנות ודיינות. המחלוקת במחנה הציוני דתי, בשאלת חברותן של הנשים במועצות הדתיות, נעוצה באופיו המיוחד של מוסד זה: מצד אחד הוא עוסק בעניינים דתיים, אך מצד שני הוא לא מוסמך לפסוק הלכות וחבריו אינם חייבים להיות בעלי הכשרה רבנית או תורנית. למרות שהמחנה הציוני-דתי מאופיין בכללו על ידי התייחסות חיובית למודרניזציה יותר מאשר החוגים החרדיים, הרי שחוגים שונים בציונות הדתית נבדלים במידת הנכונות שלהם לקבל וליישם תפיסות המקובלות בחברה המודרנית בנוגע למעמד האישה. אף שהנושא שנוי במחלוקת בעיקר בתוך הציבור הדתי, הרי ששאלת מינוין של נשים למועצות הדתיות אינה עניין לציבור זה בלבד. בפועל גורמים חילוניים הם אלו שמילאו תפקיד חשוב בהעלאת הבעיה לסדר היום הציבורי. המקרה המפורסם ביותר של אשה המכהנת במועצה דתית הוא זה של לאה שקדיאל, שעתרה לבג"ץ באמצעות האגודה לזכויות האזרח על רקע פסילת מינויה למועצה הדתית של העיר ירוחם. בפסק-הדין שניתן בשנת 1988 נקבע שאין להפלות נשים במינויים למועצה דתית. על אף תקדים מחייב זה, עד היום במועצות ישנו ייצוג קטן בלבד.
  • מועמדות של רפורמיים או קונסרבטיבים למועצה הדתית: הממסד הדתי בישראל מתנגד לשיתוף קונסרבטיבים ורפורמים במועצות הדתיות. בשנת 2014 מונתה לראשונה למועצה דתית, ברעננה, נציגה מובהקת של התנועה הרפורמית[21].

פוליטיזציה של המועצות הדתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוליטיזציה אינטנסיבית ניתן לראות בתחומן של המועצות הדתיות ושירותי הדת בישראל. מן השנים הראשונות לקיום המדינה ניכרת מגמה של החלשה בפוליטיזציה של מערכת המוסדות והשירותים הציבוריים, שהייתה סימן היכר מובהק של החברה היישובית. מגמה זו מתבטאת בהתרופפות מעמדן של המפלגות הפוליטיות ובהגברת כוחם והשפעתם הציבורית של אמצעי התקשורת בתחומים המהווים עניין לציבור. אולם, העובדה שהמועצות הדתיות מצויות לרוב בשולי ההתעניינות הציבורית, הקלה על חופש הפעולה של המפלגות וגורמים נוספים המעוניינים בתחום זה. גורמים נוספים לפוליטיזציה של שירותי הדת הם: מעמדו הבלתי מוסדר של מוסד זה, אי הגדרת סמכויותיו, האופציה הנוחה יחסית הניתנת לגורמים שונים להתערב בענייניו, אי עריכת בחירות וקביעת החברות במועצה על ידי שיטת מינויים מסובכת.

המועצות הדתיות אינן מוכרות על ידי הציבור הרחב ואינן מדווחות באמצעי התקשורת למרות שגורמים שונים מייחסים להן משקל פוליטי רב. כתוצאה מכך המועצות הדתיות אינן חשופות לביקורת ציבורית אפקטיבית, וגורמים שונים יכולים לפעול לקידום האינטרסים האישיים שלהם מבלי להיות נתונים להשפעת דעת קהל או גורמי פיקוח ובקרה. העובדה שהציבור לא גילה מלכתחילה עניין ומעורבות בנושא המועצות הדתיות, אפשרה למפלגות וקבוצות אינטרסים להימנע מהצורך להסדיר את הענייני בתחום זה בצורה גלויה ופומבית. כך ניתן היה להקים מעין חומה של חוסר מידע ודיווח בעניין המועצות הדתיות, שחיזקה את חוסר המעורבות הציבורית במועצות. כך קרה שבעלי אינטרסים יכלו להשתחרר ממגבלות המוטלות בתחומים אחרים של השירות הציבורי על האפשרויות לפוליטיזציה באותם תחומים.

הפוליטיזציה האינטנסיבית של שירותי הדת בישראל כרוכה בתופעות מוסריות וערכיות שליליות, כמו: דחיקת רגליהם של אנשים בלתי מפלגתיים מפעילות בשטח זה, או שאינם נמנים עם המפלגות והסיעות "הנכונות", למרות שביכולתם לתרום לקידומו. במקומם מתמנים לחברות במועצה הדתית אנשים שהם חסרי הכשרה לכך, אולם המפלגה והסיעה או קבוצת הלחץ חפצה ביקרם. החלטות חשובות בשאלות הארגון והפעלה של שירותי הדת מתקבלות לפעמים שלא משיקולים רציונליים, אלא בהשפעת גורמים אינטרסנטיים. שיטת המינויים המסובכת והבלתי דמוקרטית מונעת מחוגים רחבים, המעוניינים בשירותים דתיים ומייחסים להם משמעות ערכית חשובה, את האפשרות להשפיע על שירותים אלה ולפקח על הנעשה בהם. שיטת המינויים פותחת גם פתח לסכסוכים מרובים על הייצוג במועצה הדתית לחוגים שונים, אשר מקשים על תפקודה התקין.

בשנת 2009 הוביל יעקב מרגי, שר הדתות, פעילות שנויה במחלוקת המעמיקה את הפוליטיזציה של המועצות הדתיות בישראל. מרגי מינה חברי וראשי מועצות דתיות מטעם מפלגת ש"ס ביישובים שונים, תוך ניצול תקנה חדשה המסמיכה אותו למנות אנשים מטעמו במקרים של חילוקי דעות על הרכב המועצה[22].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תקנות כנסת ישראל 1927 ,עדות דתיות, סעיף 26(1)
  2. ^ אליעזר דון–יחיא, מוסדות דתיים במערכת הפוליטית: המועצות הדתיות בישראל, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 1988, עמ' 4-3
  3. ^ משה אוסטרובסקי, ארגון היישוב היהודי בארץ–ישראל, ראובן מס, התש"ב, עמ' נג-נו
  4. ^ אריאל פינקלשטיין, המועצות הדתיות: שירותי דת, מינהל ציבורי ופוליטיקה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 20
  5. ^ שלי מזרחי, [מועצות דתיות], הכנסת: מרכז המחקר והמידע, 2012, עמ' 1
  6. ^ שוקי פרידמן ואריאל פינקלשטיין, כשר כאן? ליקויים והצעה לרפורמה בשוק הכשרות בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017, עמ' 18-17
  7. ^ מוטי טליאס, הכשרות הפרטית בישראל: רגולציה וולונטרית כתוצר משולב של ביקוש והיצע, חקר החברה החרדית 2, 2015, עמ' 119
  8. ^ שוקי פרידמן ואריאל פינקלשטיין, כשר כאן? ליקויים והצעה לרפורמה בשוק הכשרות בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017, עמ' 21-20
  9. ^ שלי מזרחי, [מועצות דתיות], הכנסת: מרכז המחקר והמידע, 2012, עמ' 6
  10. ^ אריאל פינקלשטיין, המועצות הדתיות: שירותי דת, מינהל ציבורי ופוליטיקה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 63-62
  11. ^ קובי נחשוני, אושר: אפשר להירשם לנישואים בכל מקום, באתר ynet, 28 באוקטובר 2013
  12. ^ אריאל פינקלשטיין, המועצות הדתיות: שירותי דת, מינהל ציבורי ופוליטיקה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 64-63
  13. ^ אריאל פינקלשטיין, המועצות הדתיות: שירותי דת, מינהל ציבורי ופוליטיקה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 74-73
  14. ^ מיכל אחרק-ויין, אריאל פינקלשטיין ודביר שוורץ, מערך המקוואות בישראל, המכון לאסטרטגיה ציונית, 2015, עמ' 17
  15. ^ נועה ובנימין לאו, גבולות האחריות של הבלנית, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2015, עמ' 3
  16. ^ יאיר אטינגרהרבנות תאפשר לנשים לטבול במקוואות ציבוריים ללא נוכחות בלנית, באתר הארץ, 22 ביוני 2016
  17. ^ אריאל פינקלשטיין, מתן תמיכות וקמחא דפסחא על ידי המועצות הדתיות, המכון לאסטרטגיה ציונית, אפריל 2016
  18. ^ שלי מזרחי, [מועצות דתיות], הכנסת: מרכז המחקר והמידע, 2012, עמ' 7
  19. ^ אריאל פינקלשטיין,המועצות הדתיות: שירותי דת, מינהל ציבורי ופוליטיקה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2018, עמ' 96-95
  20. ^ בג"ץ 7068/10
  21. ^ נטעאל בנדל, הישג לרפורמים: נבחרה חברת התנועה הרפורמית למועצה הדתית רעננה, אתר "כיפה" 2014
  22. ^ יאיר אטינגר, נועה קושרק ויניר יגנה, שר הדתות מנצל תקנה חדשה כדי למנות עשרות פעילים של ש"ס למועצות הדתיות, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2009