ראלף סטיינמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף רלף מ. שטיינמן)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ראלף מרווין סטיינמן
Ralph Marvin Steinman
רלף מ. שטיינמן.jpg
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 14 בינואר 1943
מונטריאול, קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 בספטמבר 2011 (בגיל 68)
מנהטן, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי אימונולוגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
ארצות מגורים קנדה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ראלף מרווין סטיינמןאנגלית: Ralph Marvin Steinman‏; 14 בינואר 1943, מונטריאול - 30 בספטמבר 2011, ניו יורק) היה אימונולוג קנדי-יהודי, ופרופסור באוניברסיטת רוקפלר בניו יורק.[1] בשנת 2011 הוענק לסטיינמן פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה, בשותפות עם המדענים ברוס בויטלר וז'ול הופמן.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטיינמן נולד וגדל במונטריאול. סבו מצד אמו, נתן טקפמן, היה נשיא חברה קדישא בני יעקב במונטריאול.[2]

סטיינמן קיבל תואר ראשון בשנת 1963 באוניברסיטת מקגיל במונטריאול. בשנת 1968 השלים לימודי רפואה באוניברסיטת הרווארד. לאחר מכן התמחה בבית החולים הכללי במסצ'וסטס, לפני שמונה לפרופסור זוטר (עוזר פרופסור ב-1970, פרופסור חבר ב-1976) במרכז לחקר הלוקמיה באוניברסיטת רוקפלר בניו יורק. בשנת 1988 מונה שם לפרופסור לפיזיולוגיה ואימונולוגיה. מאז 1998 כיהן גם כמנהל מרכז בראון כריסטופר לאימונולוגיה ומחלות חיסוניות.

בשנת 2011 זכה בפרס נובל לפיזיולוגיה במשותף עם המדענים ברוס בויטלר וז'ול הופמן, הודות לגילוי התא הדנדריטי ותפקידו במערכת החיסון הנרכשת. סטיינמן מת שלושה ימים לפני פרסום ההודעה על זכייתו בפרס מסרטן הלבלב, שאובחן אצלו ארבע שנים קודם לכן. חברי ועדת נובל לא ידעו על פטירתו בעת הפרסום, ועל אף שהפרס ניתן בדרך כלל לאנשים חיים בלבד, החליטה לבסוף הוועדה שהיות שההחלטה "התקבלה בתום לב", סטיינמן יקבל את הפרס לאחר מותו.[3] בתו של סטיינמן סיפרה כי אביה התבדח על כך לפני פטירתו: "אני יודע שאני חייב להחזיק מעמד כי הם לא נותנים לך את זה לאחר פטירה".[4]

היה נשוי לפאולין ניומרק סטיינמן.[5]

תרומתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטיינמן גילה בשנת 1973 את התאים הדנדריטיים יחד עם זנביל א' כהן, ותיאר אותם כתאים שמסייעים בשלב הבא בתגובה של מערכת החיסון, כאשר המיקרואורגניזם מנוקה מהגוף. סטיינמן ניתח בפרסומיו השונים את מערכת התאים הדנדריטיים, ותפקידם בתגובה החיסונית במחלות שונות, לרבות דחיית השתלות, מחלות חיסון עצמי ומחלות זיהומיות, לרבות איידס. עבודותיו שימשו בסיס למחקרים נוספים על חיסון של מחלות חיסון עצמי, וכן אפשרו לפתח חיסונים טובים יותר לגידולים סרטניים. סטיינמן עצמו הצליח להאריך את חייו בעזרת מחקריו.

סטיינמן כיהן כעורך של כתב העת לרפואה ניסויית ("Journal of Experimental Medicine"). בנוסף כיהן כחבר בוועדה המדעית המייעצת של כתבי עת רבים אחרים, כולל ב-PNAS.

פרסים (מבחר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1996: פרס אמיל פון בהרינג
  • 1998: פרס מקס פלאנק
  • 1998: פרס ויליאם ב' קולי
  • 1999: פרס רוברט קוך
  • 2001: חברות באקדמיה הלאומית למדעים
  • 2003: פרס קרן גרדנר הבינלאומי
  • 2005: חברות בארגון המלכותי של אדינבורו
  • 2006: חברות באקדמיה למדעים בניו יורק
  • 2007: פרס לסקר למחקר רפואי בסיסי
  • 2009: פרס "אולבני מדיקל סנטר"
  • 2010: פרס א"ה היינקן לרפואה
  • 2011: פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה (לאחר מותו)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]