אורי אגמון

אורי אגמון
לידה	3 בספטמבר 1953 (בן 71); צהלה, ישראל
מדינה	ישראל
השתייכות	צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות	1971–1995 (כ־24 שנים)
דרגה	תת-אלוף
תפקידים בשירות
	מפקד פלוגת טנקים; מפקד גדוד 52; קצין אג"ם אוגדה 252; נציג חיל היבשה בצבא ארצות הברית ותפקידי מטה שונים; מפקד חטיבה 330; מפקד חטיבה 278; מפקד עוצבת הסוס הדוהר; מפקד חטיבה 500; מפקד אוגדה 252;
פעולות ומבצעים
	מלחמת יום הכיפורים; מלחמת לבנון
תפקידים אזרחיים
	מנכ"ל מרקורי, מנהל תשלובת התחמושת הכבדה בתעש, יו"ר מועצת המנהלים בחברת להבות ייצור ומיגון, דירקטור בחברות, חבר הנהלת עמותת יד לשריון, מלמד במכללות צבאיות

אורי אגמון (נולד: תל אביב, 3 בספטמבר 1953) הוא איש עסקים, חקלאי ותת-אלוף במילואים.

ביוגרפיה

אורי אגמון גדל בצהלה עם אחותו טלי. אביו שמואל (מולה) אגמון (ברבדו)^[1] נולד בליטא לבית ציוני ועלה לארץ ישראל בשנת 1935. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ושירת בחיל ההנדסה המלכותי וכשהוקמה הבריגדה היהודית הצטרף אליה והשתתף בקרבות לכיבוש איטליה. לאחר מכן שירת בהגנה וכקצין בצה"ל. לאחר שחרורו ניהל מחלקה במשרד הביטחון. אמו, אביבה לבית קופל, ילידת ארץ ישראל, צאצאית למשפחת פנקס, דודה היה השר דוד צבי פנקס. היא הייתה מתרגמת ועורכת ספרים.

אגמון למד בתיכון גמנסיה הרצליה במסגרת הפנימייה הצבאית לפיקוד שפעלה לצד הגמנסיה בתל אביב.^[2] סיים את לימודיו בשנת 1971 והתגייס לצה"ל, שירת עד שנת 1995. לאחר שחרורו פנה לעסקים.

בשנת 1976 נישא לאוריטל לבית חביב בת רמת גן שגדלה בצהלה.

שירות צבאי

אגמון התגייס לחיל השריון כטנקיסט ותפקידו הפיקודי הראשון היה מ"מ טנקים בגדוד 52 של חטיבה 14 שתפס את הגזרה הדרומית של קו בר-לב שלושה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים.

בפרוץ המלחמה, ב-6 באוקטובר 1973, היה אגמון מ"מ בפלוגה ג' של הגדוד שישבה בתעוז "מצווה" מול "האגם המר הקטן". ביומה הראשון של המלחמה השתתפה מחלקתו בבלימת חטיבת הנחתים 130 המצרית,^[3] חטיבה ממוכנת אמפיבית שצלחה את האגם המר. הטנקים של המחלקה בלמו את התקדמות האגף הדרומי של החטיבה המצרית והכשילו את תוכניתה לכבוש את מעבר הגידי. מאוחר יותר נבלם האגף הצפוני של אותה החטיבה על ידי גדוד 46 מחטיבה 401.^[4]

על הקרב של מחלקתו של אגמון, כותב בחוברת מערכות אל"ם (מיל') בני מיכלסון לשעבר רמ"ח היסטוריה:^[5]

גם חטיבת הנחתים 130 של צבא מצרים לא הצליחה להשיג את יעדיה....החטיבה יצאה ליעדיה מיד עם תחילת ההכנה הארטילרית וכחצי שעה לפני שכוחות אחרים התחילו במסע הצליחה... הכוח שכלל 20 טנקים, 80 נגמ"שים ו־ 1,000 חיילים – נתקל בחוף האגם המר הגדול במחלקת טנקים מגדוד 52 בפיקודו של סג"ם אורי אגמון, ובציר החת"ם, באזור התעוז מצווה, בעומק השטח, הוא נתקל בכוחות של גדוד 46 ... בהיתקלויות האלה הושמד רוב הכוח האמפיבי שהיה דל מיגון. מסעה של חטיבת הנחתים, שנועד להיות מהלך חשוב בלחימה, הפך אפוא לאפיזודה חסרת חשיבות בתמונה הכוללת של מלחמת יום הכיפורים...

ביום השני לקרבות ועד ליום 11 באוקטובר השתתף בבלימה והתקפות הנגד בצידה המזרחי של התעלה מול הארמייה השלישית המצרית בכפיפות לגדוד 46. הצטרף מחדש לגדוד 52 לאחר התקבצותו מחדש, וב-23 באוקטובר צלח איתו את התעלה והתקדם עם הגדוד עד לק"מ ה-101, כחלק מהמהלך של אוגדה 252 לכיתור הארמייה השלישית של מצרים.

ממבצע "שלום הגליל" עד 1989

עד מלחמת לבנון הראשונה ביצע אורי אגמון מספר תפקידים ביניהם מפקד פלוגה בגדוד 46, סמג"ד ומפקד בסיס טירוני שריון בט"ר ניצנים שהקים. לאחר מכן התמנה למג"ד 52, הגדוד הוצב בכונתילה שבסיני אבל דילג מספר פעמים לרמת הגולן שם למדו חיילי הגדוד ומפקדיו להכיר את גזרת סוריה ולבנון כדי לשמש גדוד גיבוי בגזרה.

תוכנית הגדוד במסגרת מבצע שלום הגליל הייתה לפרוץ בגזרה המזרחית דרך ואדי שבעא ולהתחבר לדרך ערפאת תוך איגוף המערך הסורי שישב בבקעה הלבנונית. בפועל עבר הגדוד ביום פרוץ הקרבות ב-6 ביוני 1982, את גדר הגבול באזור שבעא, עבר דרך חאצביא, כבש את כפר א-זית והמשיך בלחימה עד עין-עטא בואכה ראשיא. הגדוד סיים את המבצע ב-11 ביוני צפונית לראשיא.

זמן קצר לאחר מבצע שלום הגליל סיים את הקדנציה כמג"ד ונשאר בלבנון עוד כשנה וחצי כקצין אג"מ אוגדה 252.

בשנת 1984 הועלה לדרגת אל"ם והתמנה לראש תח"ש (תורת חיל שריון), במקביל נשא במינוי חירום מח"ט 330 (עוצבת אורנים).^[6] תפקיד זה מילא עד שנת 1986 עת עבר עם משפחתו לווירג'יניה בארצות הברית כדי לשמש נציג צבא היבשה בצבא ארצות הברית במשך שנה.

לאחר שובו מארצות הברית, מילא תפקיד מטה נוסף והחזיק במינוי חירום מח"ט מילואים 278 (עוצבת קרני האש). ב-1987 מונה למח"ט סדיר של חטיבה 500. בתקופת פיקודו עסקה החטיבה בפעילות בט"ש בלבנון, אחזקת קו ברמת הגולן ופעילות בשטחים. בסיום התפקיד בשנת 1989 עסק בתפקידי מטה שונים וכמינוי חירום מח"ט של עוצבת המילואים "הסוס הדוהר". באותה תקופה השלים לימודי תואר ראשון במדעי המדינה ומינהל ציבורי באוניברסיטת חיפה.

מפקד אוגדה

אגמון התמנה למפקד אוגדה 252 בדרגת תת-אלוף בשנת 1991. האוגדה החזיקה את קו הגבול המצרי מרצועת עזה ועד נחל שני מפני חדירות פח"ע ומבריחים. גדודי האוגדה נטלו חלק באירועי האינתיפאדה הראשונה במשימות בט"ש בשטחים. אגמון סיים את תפקידו בשנת 1994 והשתחרר בשנת 1995. לפני שחרורו השתתף בוועדות העבודה המשותפות עם נציגי הרשות הפלסטינית בעקבות הסכמי אוסלו.

אגמון שירת במילואים בתפקיד פיקודי בכיר במערך השדה.

איש עסקים וחקלאי

לאחר שחרורו מצה"ל, עסק זמן קצר בייעוץ ביטחוני. אריה פיינגולד, היזם והמייסד של חברת "מרקורי", שהכיר את אגמון היכרות מוקדמת, הציע לו להצטרף לחברה. לאחר זמן מה מונה למנכ"ל מרקורי עם אחריות כוללת על ישראל, אירופה ואסיה.^[7] הוא סיים את תפקידו ופרש מהחברה בשנת 2002. בשנה זאת, התמנה למנהל תשלובת התחמושת הכבדה במפעלי התעשייה הצבאית. בתפקיד זה יזם מספר יוזמות פיתוח^[8] שכחמש מהן מומשו ברבות השנים. בשנת 2004 פרש מניהול התשלובת ופנה לעסקים פרטיים, סייע בהקמה וייעוץ לחברות הזנק ועבר להתגורר במושב רמות נפתלי שבגליל. בבקעת קדש הסמוכה נטע במשותף עם רענן נעים כרם ענבי יין שמכר את תוצרתו מספר שנים ליקב בנימינה ולאחר מכן, למספר יקבי בוטיק.

בשנת 2008 מונה ליו"ר הדירקטוריון של מפעל להבות ייצור ומיגון. המפעל השייך לקיבוץ להבות הבשן מתכנן, מייצר ומשווק מערכות כיבוי אש. בשנת 2013 פרש ממשרה זו.^[9]

במחצית השנייה של 2013 הצטרף כנשיא החברה לחברת ההזנק "Typemock" המפתחת ומשווקת מערכות אוטומטיות לבדיקות יחידה בתוכנה.

בנוסף לעסקיו, מלמד אורי אגמון בהתנדבות במכינה קדם-צבאית גליל עליון.

אורי אגמון נשוי לאוריטל ואב לשלוש בנות. הוא מתגורר ברמות נפתלי. הוא ורעייתו הם מלאכי שביל ובעת שהיה חבר ועד המושב, יזם והקים בית עבור מטיילי שביל ישראל.

לקריאה נוספת

אורי אגמון, פלדה ודבש, הוצאה עצמית, 2023
אמנון רשף, לא נחדל!, כנרת זמורה ביתן דביר, 2013

קישורים חיצוניים

סיפורו של אורי אגמון מראיין יעקב חורין, YouTube, מרץ 2022.
פלוגה ג' גדוד 52 במלחמת יום הכיפורים YouTube

הערות שוליים

^ מולה שמואל אגמון, הלוחם היהודי במלחמת עולם השנייה, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם ה-2
^ אורי אגמון, באתר "בהשקט ובבטחה".
^ ב שנות האלפיים, "החטיבה הממוכנת העצמאית 111"
^ עריכה: מרדכי ברקאי, דרך האש, גדוד 52 במלחמת יום הכיפורים
^ בני מיכלסון, ‏לא הכל שחור - הישגי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מערכות 450, ספטמבר 2013
^ לאחר פירוק חטיבה 14 הסדירה פעל עם מח"טים של החטיבה לשמר את שמה ואת סמלה. לאחר התמנותו למפקד האוגדה מימש זאת על ידי שינוי שם חטיבה 330 לחטיבה 14 – ראו פרק "פירוקים והקמות של החטיבה" באתר חטיבה 14
^ צביקה פז, ‏"מרקורי לא תתנה את הישארותה בארץ במימון מהמדינה", באתר גלובס, 13 ביולי 2000
^ דרור מרום, ‏תעש במגעים עם חברות מארה"ב לייצור משותף של פצצה קלה חודרת בטון, באתר גלובס, 14 בנובמבר 2002
^ להבות הבשן, פרוטוקול אספה כללית 6.13, 24.613 . החלטות, סעיף 1. האספה... מודה ליו"ר אורי אגמון על שנות פעילותו במפעל.

[1] מולה שמואל אגמון, הלוחם היהודי במלחמת עולם השנייה, באתר מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם ה-2

[2] אורי אגמון, באתר "בהשקט ובבטחה".

[3] ב שנות האלפיים, "החטיבה הממוכנת העצמאית 111"

[4] עריכה: מרדכי ברקאי, דרך האש, גדוד 52 במלחמת יום הכיפורים

[5] בני מיכלסון, ‏לא הכל שחור - הישגי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מערכות 450, ספטמבר 2013

[6] לאחר פירוק חטיבה 14 הסדירה פעל עם מח"טים של החטיבה לשמר את שמה ואת סמלה. לאחר התמנותו למפקד האוגדה מימש זאת על ידי שינוי שם חטיבה 330 לחטיבה 14 – ראו פרק "פירוקים והקמות של החטיבה" באתר חטיבה 14

[7] צביקה פז, ‏"מרקורי לא תתנה את הישארותה בארץ במימון מהמדינה", באתר גלובס, 13 ביולי 2000

[8] דרור מרום, ‏תעש במגעים עם חברות מארה"ב לייצור משותף של פצצה קלה חודרת בטון, באתר גלובס, 14 בנובמבר 2002

[9] להבות הבשן, פרוטוקול אספה כללית 6.13, 24.613 . החלטות, סעיף 1. האספה... מודה ליו"ר אורי אגמון על שנות פעילותו במפעל.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]