גלן גולד

גלן גולד
**Glenn Gould**
לידה	25 בספטמבר 1932; טורונטו, קנדה
פטירה	4 באוקטובר 1982 (בגיל 50); טורונטו, קנדה
שם לידה	Glenn Herbert Gold
מקום קבורה	בית הקברות מאונט פלזנט
מוקד פעילות	קנדה
תקופת הפעילות	1945–1982 (כ־37 שנים)
מקום לימודים	הקונסרבטוריון המלכותי למוזיקה, Malvern Collegiate Institute
סוגה	מוזיקה קלאסית
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	פסנתר
חברת תקליטים	CBS רקורדס
פרסים והוקרה	פרס גראמי לאלבום הקלאסי הטוב ביותר (1982); פרס מולסון (1969); פרס ג'ונו לאלבום הקלאסי של השנה - סולו או תזמורת קאמרית (1984); היכל התהילה של המוזיקה הקנדית (1983); היכל התהילה של גראמי (1985); שדרת הכוכבים של קנדה (1998); פרס ג'ונו לאלבום הקלאסי של השנה - סולו או תזמורת קאמרית (1983); Grammy Award for Best Album Notes (1973); פרס ג'ונו לאלבום הקלאסי של השנה - סולו או תזמורת קאמרית (1979); פרס גראמי לסולן אינסטרומנטלי הטוב ביותר (ללא תזמורת) (1982); פרס גראמי למפעל חיים (2013); אישיות בעלת חשיבות היסטורית-לאומית ;
	www.glenngould.com
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

גלן הרברט גוּלד (באנגלית: Glenn Herbert Gould;‏ 25 בספטמבר 1932 – 4 באוקטובר 1982) היה פסנתרן קנדי מפורסם, שנחשב על ידי רבים כגאון מוזיקלי ונמנה עם ענקי הפסנתרנים בני דורו, ועד היום מוכר כאחד הפסנתרנים הגדולים אי פעם.

גולד פיתח גישה ייחודית וחדשנית לפיה יש למבצע מרחב רב של פרשנות אישית ליצירה המוזיקלית. נודע באישיותו הססגונית, במוזרויות ובפרובוקציות שבהן היה מעורב, ובזכות הקלטותיו מרובות ההשראה של המוזיקה לכלי מקלדת של יוהאן סבסטיאן באך.

תולדות חייו

גלן גוּלד נולד כגלן גוֹלד (Glen Gold) בטורונטו שבמחוז אונטריו, קנדה, ילדם היחיד של ראסל ופלורנס גולד. ב-1939, כשהיה בן 7 בערך שינתה המשפחה את שמה מ-Gold ל-Gould עקב האנטישמיות ששררה בקנדה באותה תקופה. בהיותם פרסביטריאנים, הם לא רצו להיחשב בטעות ליהודים. גולד עצמו אמר לא אחת, ש"כשאנשים שואלים אותי אם אני יהודי, אני תמיד אומר להם שבזמן מלחמת העולם השנייה הייתי יהודי"^[1].

אימו, אשר סבה היה בן-דודו של אדוורד גריג, הייתה מורתו הראשונה לפסנתר. בגיל 9 החל ללמוד נגינה בפסנתר, ובגיל 10 למד אורגן ותאוריה ב"קונסרבטוריון המלכותי למוזיקה" בטורונטו. ב-1945 הופיע לראשונה בפני קהל (על אורגן), ושנה לאחר מכן ביצע את הקונצ'רטו מס' 4 לפסנתר של בטהובן יחד עם התזמורת הסימפונית של טורונטו. הרסיטל הציבורי הראשון שלו נערך ב-1947, והרסיטל הראשון לרדיו הושמע ב-1950 בתאגיד השידור הקנדי. מאז, ובמשך 13 שנים החל לנוע במרתון של קונצרטים ברחבי העולם, וניגן עם מיטב התזמורות הפילהרמוניות כמו אלה של ברלין, וניו יורק. ב-1957 ערך גולד סיבוב הופעות בברית המועצות, והיה הצפון-אמריקאי הראשון שניגן שם מאז מלחמת העולם השנייה. הופעותיו כללו קטעים מאת באך וכן מוזיקה סדרתית מאת ארנולד שנברג ואלבן ברג, שדוכאה בעבר בברית המועצות בתקופת הריאליזם הסוציאליסטי. גולד חזר והביא למערב את המוזיקה של המלחין הרוסי דמיטרי שוסטקוביץ'. בחודש נובמבר 1958 הגיע גולד להופעות בישראל, ושהה שם חודש וחצי, במהלכן ניגן בהיכל התרבות בתל אביב עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הופעתו זו עוררה הדים רבים גם בזכות נגינתו המופלאה שהוציאה את המבקרים מגדרם, אך גם בססגוניות שליוותה את ההופעה: התקנה ממושכת של השרפרף הקבוע שנשא עמו להופעות בכל מקום בעולם, המעיל הכבד שלבש עקב הצטננותו, ו-4 תנורי חימום שפוזרו סביב כיסאו. גולד נהג להופיע ללא נעליו, וכן נהג לחמם את ידיו וזרועותיו במים חמים לפני עלייתו לבמה.

ביקוריו במקומות שונים בעולם, מחלותיו, ועניינים טכניים כמו פסנתר כנף שלא תאם את רצונותיו, הותירו בו חותם של יאוש ואכזבה מנדודיו בעולם. ככל שהוכרה גאוניותו וגברה תהילתו, חש גולד עייפות מהנגינה בפני קהל, עד כדי תחושה כאילו הופעותיו הופכות לעניין טכני. ב-10 באפריל 1964, בהיותו בגיל 32 בלבד, הופיע גולד בציבור בפעם האחרונה בלוס אנג'לס, קליפורניה. את הסיבות לפרישתו הסביר בתקליט יוצא דופן שהפיק באולפן בו הוא נשמע משוחח עם מפיק תקליטיו, ובין יתר הסיבות הזכיר גם את ביקורו בישראל. תקליט זה שהופץ במאות אלפי עותקים, נתן למבקריו ומעריציו הזדמנות נדירה לחדור אל נבכי נפשו המיוסרת, ואל עולמו הפנימי, מהם שאב את ההשראה לנגינתו. גולד הופיע בכ-200 קונצרטים בלבד.

במשך שארית חייו התרכז בהקלטות, כתיבה ושידור ברדיו. הקלטותיו עוררו ביקורת בגלל הטכניקה שנראתה חדשנית באותם ימים: הוא הקליט את יצירותיו באולפן פעם אחר פעם עד שהיה מרוצה מהביצוע, וערך ו"בישל" את ההקלטה. ביצועיו המוקלטים, שנמכרים עד היום, ידועים גם בזכות מנהגו לזמר בקולו גם בהקלטות מוקפדות ומלוטשות. גולד גם כתב והקליט ביקורות והערות למוזיקה שניגן, וצירף אותן להקלטות. הקלטותיו אלה נמכרו בכמויות רבות.

גולד נפטר בטורונטו ב-1982 בעקבות שבץ^[2] ונקבר בבית הקברות Mount Pleasant Cemetery. שנים לאחר מותו, וכמו בחייו, עוררה נגינתו פולמוס. מעריציו מדברים על פרשנותו הגאונית למוזיקה, ויש מוזיקאים הנשבעים כי המוזיקה שלו שינתה את חייהם. מתנגדיו טוענים נגד גישתו החדשנית שאיפשרה חופש כה רב למבצעים.

כישוריו ואישיותו המיוחדת של גולד שימשו רקע לסופר האוסטרי תומאס ברנהרד, שביסס עליו את עלילת הרומן "הטובע", שנכתב שנה אחרי פטירתו של גולד, ב-1983.

קישורים חיצוניים

אתר האינטרנט הרשמי של גלן גולד (באנגלית)

גלן גולד, ברשת החברתית פייסבוק
גלן גולד, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
גלן גולד, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
גלן גולד, באתר ספוטיפיי
גלן גולד, באתר Last.fm (באנגלית)
גלן גולד, באתר קומפוניסטן דר גגנווארט
גלן גולד, באתר AllMusic (באנגלית)
גלן גולד, באתר MusicBrainz (באנגלית)
גלן גולד, באתר דיזר
גלן גולד, באתר Discogs (באנגלית)
גלן גולד, באתר Songkick (באנגלית)
ריאיון עם גלן גולד בטלוויזיה הקנדית בשנת 1957, אתר יוטיוב
"עצה ידידותית למבקרי מוזיקה" של גלן גולד מהבלוג של דרור בורשטיין
"הפתיחה ל'טרילוגיית הבדידות' של גלן גולד מהבלוג של דרור בורשטיין
הפרטיטה מס' 2 מאת באך, אתר יוטיוב
נעם בן זאב, "הגאון שבפנים", סרט תיעודי על גלן גולד - משרטט דיוקן של פסנתרן דגול, באתר הארץ, 22 בנובמבר 2010
נעם בן זאב, הסלב הראשון של עולם המוסיקה הקלאסית, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2012
בן שלו, בחזרה לביקורו היחיד, ההיסטורי וההיסטרי, של הפסנתרן הדגול גלן גולד בישראל, ב-1958, באתר הארץ, 11 ביולי 2018
יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב, גלן גולד: פסנתרן האלים, פודקאסט של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" של "כאן"
גלן גולד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
גלן גולד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
גיל ירושלמי, 40 שנה למותו של הפסנתרן האגדי גלן גולד, באתר הארץ, 21 בספטמבר 2022
גלן גולד (1932-1982), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ Kevin Bazzana, "Wondrous Strange: The Life and Art of Glenn Gould", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2005, עמ' 24-26
^ יואב אלון, מת הפסנתרן גלן גולד, מעריב, 5 באוקטובר 1982

[1] Kevin Bazzana, "Wondrous Strange: The Life and Art of Glenn Gould", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2005, עמ' 24-26

[2] יואב אלון, מת הפסנתרן גלן גולד, מעריב, 5 באוקטובר 1982

[1]

[2]

פרס גראמי למפעל חיים
1963–1989	בינג קרוסבי (1963) • פרנק סינטרה (1965) • דיוק אלינגטון (1966) • אלה פיצג'רלד (1967) • אירווינג ברלין (1968) • אלוויס פרסלי (1971) • לואי ארמסטרונג, מהליה ג'קסון (1972) • צ'אק ברי, צ'ארלי פארקר (1984) • ליאונרד ברנשטיין (1985) • בני גודמן, הרולינג סטונז, אנדרס סגוביה (1986) • רוי אייקוף, בני קרטר, אנריקו קארוזו, ריי צ'ארלס, פאטס דומינו, וודי הרמן, בילי הולידיי, בי. בי. קינג, אייזק שטרן, איגור סטרווינסקי, ארטורו טוסקניני, האנק ויליאמס (1987) • פרד אסטר, פבלו קזאלס, דיזי גילספי, יאשה חפץ, לנה הורן, לאונטין פרייס, בסי סמית, ארט טייטום, שרה ווהן (1989)
1990–1999	נט קינג קול, מיילס דייוויס, ולדימיר הורוביץ, פול מקרטני (1990) • מריאן אנדרסון, בוב דילן, ג'ון לנון, קאתי ולס (1991) • ג'יימס בראון, ג'ון קולטריין, ג'ימי הנדריקס, מאדי ווטרס (1992) • צ'ט אטקינס, ליטל ריצ'רד, ת'לוניוס מונק, ביל מונרו, פיט סיגר, פאטס וולר (1993) • ביל אוונס, אריתה פרנקלין, ארתור רובינשטיין (1994) • פטסי קליין, פגי לי, הנרי מנסיני, קרטיס מייפילד, ברברה סטרייסנד (1995) • דייב ברובק, מרווין גיי, גאורג שולטי, סטיבי וונדר (1996) • בובי בלנד, האחים אברלי, ג'ודי גרלנד, סטפן גרפלי, באדי הולי, צ'ארלס מינגוס, אוסקר פיטרסון, פרנק זאפה (1997) • בו דידלי, האחים מילס, רוי אורביסון, פול רובסון (1998) • ג'וני קאש, סם קוק, אוטיס רדינג, סמוקי רובינסון, מל טורמה (1999)
2000–2009	הארי בלפונטה, וודי גאת'רי, ג'ון לי הוקר, מיץ' מילר, וילי נלסון (2000) • הביץ' בויז, טוני בנט, סמי דייוויס ג'וניור., בוב מארלי, The Who‏ (2001) • קאונט בייסי, רוזמרי קלוני, פרי קומו, אל גרין, ג'וני מיטשל (2002) • אטה ג'יימס, ג'וני מאטיס, גלן מילר, טיטו פואנטה, סיימון וגרפונקל (2003) • ואן קלייברן, The Funk Brothers, אלה ג'נקינס, סאני רולינס, ארטי שו, דוק ווטסון (2004) • אדי ארנולד, ארט בלייקי, The Carter Family, מורטון גולד, ג'ניס ג'ופלין, לד זפלין, ג'רי לי לואיס, ג'לי רול מורטון, פינטופ פרקינס, הסטייפל סינגרס (2005) • דייוויד בואי, קרים, מרלה הגרד, רוברט ג'ונסון, ג'סי נורמן, ריצ'רד פריור, הוויברז (2006) • ג'ואן באאז, Booker T. & the M.G.'s, מריה קאלאס, אורנט קולמן, הדלתות, הגרייטפול דד, בוב וילס (2007) • ברט בכרך, הבנד, קאב קאלוויי, דוריס דיי, יצחק פרלמן, מקס רואץ', ארל סקרוגס (2008) • ג'ין אוטרי, הנערים העוורים מאלבמה, ארבע הפסגות, האנק ג'ונס, ברנדה לי, דין מרטין, טום פקסטון (2009)
2010–2019	לאונרד כהן, בובי דארין, דייוויד אדוארדס, מייקל ג'קסון, לורטה לין, אנדרה פרווין, קלארק טרי (2010) • ג'ולי אנדרוז, רוי היינס, רביעיית ג'וליארד, שלישיית קינגסטון, דולי פרטון, הראמונס, ג'ורג' בוורלי שיי (2011) • להקת האחים אולמן, גלן קמפבל, אנטוניו קרלוס ז'ובים, ג'ורג' ג'ונס, ההורנס של ממפיס, דיאנה רוס, גיל סקוט-הרון (2012) • גלן גולד, צ'ארלי היידן, לייטנינג הופקינס, קרול קינג, פטי פייג', ראווי שנקר, The Temptations‏ (2013) • הביטלס, קליפטון צ'נייר, האחים איסלי, קרפטוורק, קריס קריסטופרסון, ארמנדו מנסנרו, מוד פאוול (2014) • בי ג'יז, פייר בולז, באדי גאי, ג'ורג' האריסון, פלאקו חימנס, האחים לובין, ויין שורטר (2015) • רות בראון, סליה קרוז, Earth, Wind & Fire, הרבי הנקוק, ג'פרסון איירפליין, לינדה רונסטאדט, ראן די אם סי (2016) • שירלי קיסר, אחמד ג'מאל, צ'רלי פרייד, ג'ימי רודג'רס, נינה סימון, סליי סטון, הוולווט אנדרגראונד (2017) • האל בליין, ניל דיימונד, אמילו האריס, לואיס ג'ורדן, The Meters, קווין, טינה טרנר (2018) • בלאק סבאת', ג'ורג' קלינטון ופרלמנט-פאנקדליק, בילי אקסטין, דוני האת'וויי, חוליו איגלסיאס, סאם אנד דייב, דיון וורוויק (2019)
2020–הווה	שיקגו, רוברטה פלאק, אייזק הייז, איגי פופ, ג'ון פריין, פאבליק אנמי, סיסטר רוזטה תארפ (2020) • Grandmaster Flash and the Furious Five, ליונל המפטון, מרילין הורן, סולט אנ' פפה, סלינה, Talking Heads‏ (2021) • בוני רייט (2022)‏ • בובי מקפרין, נירוונה, מא רייני, סליק ריק, נייל רוג'רס, הסופרימס, אן וילסון וננסי וילסון (2023)‏ • N.W.A, לורי אנדרסון, האחיות קלארק, גלדיס נייט, דונה סאמר, תמי ויינט (2024)

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: גלן גולד
ציטוטים בוויקיציטוט: גלן גולד (ספר)
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גלן גולד