לדלג לתוכן

התנגשות הציביליזציות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התנגשות הציביליזציות
The Clash of Civilizations
עטיפת הספר בעברית
עטיפת הספר בעברית
עטיפת הספר בעברית
מידע כללי
מאת סמואל הנטינגטון
שפת המקור אנגלית
סוגה רישום, פוליטיקה בין־לאומית עריכת הנתון בוויקינתונים
נושא מדעי החברה עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה סיימון אנד שוסטר עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הוצאה

ארצות הברית: 1996

ישראל: 2003
מספר עמודים 554 עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה בעברית
הוצאה הוצאת שלם
תרגום דוד בן-נחום
קישורים חיצוניים
מסת"ב מסת"ב 965-7052-23-8
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
עטיפת הספר באנגלית

התנגשות הציביליזציות היא תאוריה שהוצעה על ידי הפרופסור למדע המדינה סמואל הנטינגטון, שהניבוי העיקרי שלה הוא שהזהות התרבותית והדתית תהיה המקור העיקרי לסכסוכים בעולם שלאחר המלחמה הקרה. ראשיתה של התאוריה בהרצאה שנשא הנטינגטון במכון האמריקני ליוזמה (AEI), בעקבות פרסום ספרו של פרנסיס פוקויאמה – "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" (1992).[1][2] פוקויאמה טען בספרו שהעולם שלאחר המלחמה הקרה יתאפיין בעליונות המערב, הדמוקרטיה הליברלית והשלום העולמי. עד מהרה, בשנת 1993, הרחיב וסיכם הנטינגטון את שאמר בהרצאתו שנה קודם לכן, במאמר בכתב העת Foreign Affairs תחת הכותרת "התנגשות הציביליזציות?".[3] מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1996, הוציא הנטינגטון גם ספר בנושא זה.

מבנה הספר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מתחלק לחמישה חלקים:[4]

  • חלק ראשון: עולם של ציוויליזציות
  • פרק א – העידן החדש בפוליטיקה העולמית: זהות תרבותית, העולם החדש כעולם מרובה ציוויליזציות, גישות מחקר בניתוח היחסים הבינלאומיים – "עולם אחד: אופוריה והרמוניה" (לדוגמה, לדעת הנטינגטון: קץ ההיסטוריה), "שני עולמות: הם ואנחנו" (מזרח ומערב, עולם מפותח נגד עולם מתפתח וכו'), "184 מדינות פחות, או יותר" (השיטה הריאליסטית) ו"תוהו ובוהו מוחלט" (עולם אנרכי).
  • פרק ב – ציוויליזציה בהיסטוריה ובימינו: מהי ציוויליזציה, רשימת הציוויליזציות הקיימות כיום ופירוט על כל אחת מהן, התפתחות הציוויליזציות בהיסטוריה עד היווצרות מערכת ציוויליזציות כמו שהיא היום, ויחסי הגומלין כיום בין ציוויליזציות.
  • פרק ג – ציוויליזציה אוניברסלית? מודרניזציה והתמערבות: משמעויות קיומה של ציוויליזציה אוניברסלית, השפות והדתות בעולם, המקורות ההיסטוריים של ציוויליזציה אוניברסלית, המקשר בין המערביות למודרניזציה, המאפיינים המייחדים את הציוויליזציה המערבית, שלוש הדרכים של תגובה של מדינות לא מערביות להתמערבות ולמודרניזציה – דחייה, כמאליזם ורפורמיזם.
  • חלק שני: מאזנן המשתנה של הציוויליזציות
  • פרק ד – דעיכתו של המערב: כוח, תרבות וילידיות: עידן עליונות המערב, ירידת כוחו של המערב כיום, בהשוואה לעליית כוחן של ציוויליזציות מזרח-אסייתיות.
  • פרק ה – כלכלה, דמוגרפיה והציוויליזציות הקוראות תיגר: קריאת התיגר של הציוויליזציה האסלאמית והסינית כלפי המערב.
  • חלק שלישי: הסדר המתהווה של ציוויליזציות
  • פרק ו – הבסיס התרבותי לתוצרתה המחודשת של הפוליטיקה העולמית: פוליטיקה של זהות, תרבות ושיתוף פעולה כלכלי, מדינות ליבה, מדינות קרועות ורוסיה, טורקיה, מקסיקו ואוסטרליה כמקרי בוחן.
  • פרק ז – מדינות ליבה, מעגלים קונצנטריים וסדר הציוויליזציות: מדינות ליבה וגבולות הציוויליזציות.
  • חלק רביעי: התנגשויות בין ציוויליזציות
  • פרק ח – המערב והשאר: בעיות בין ציוויליזציות: האוניברסליזם המערבי, הִתְרבות תפוצת הנשק בעולם, הגידול בסחר הנשק בין סין ומדינות האסלאם הקיצוני, זכויות האדם והדמוקרטיה בעולם, בעיות הגירה בינלאומיות וארצות הברית כמקרה בוחן.
  • פרק ט – הפוליטיקה העולמית של הציוויליזציות: מדינות ליבה וסכסוכי קו שבר, האסלאם והמערב, מזרח אסיה והמערב, ומפת בריתות הציוויליזציות המתהווה.
  • פרק י – ממלחמות מעבר למלחמות קו שבר: תולדות המלחמה והמעבר שמתרחש כיום למלחמות מסוג "מלחמות קו שבר".
  • פרק יא – הדינמיקה של מלחמות קו שבר: אופן התרחשותן ומאפייניהן של "מלחמות קו שבר".
  • חלק חמישי: עתיד הציוויליזציות
  • פרק יב – המערב, הציוויליזציות והציוויליזציה: פרק סיכום.

הרעיונות המובאים בספר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנטינגטון רואה בציוויליזציות בעידן שלאחר המלחמה הקרה כוח מניע ראשי במערכת היחסים הבינלאומיים. יתרה מזו, ציוויליזציות, כפי שההיסטוריה מראה לנו, הן "כוח על" בהיסטוריה ששורד את שלל המהפכים שתרבויות, עמים ומדינות יכולים לעבור – אידאולוגיים, התנהגותיים, שלטוניים וכו'. ציוויליזציות נבדלות זו מזו בערכיהן הבסיסיים ובהשקפותיהן הבסיסיות ובהנחות היסוד במגוון שאלות ורעיונות. על פי הנטינגטון, בני האדם מגדירים עצמם במונחים אתניים ודתיים, ועל כן הם נוטים לראות את מערכות היחסים בינם לבין אנשים מקבוצות אתניות או מקבוצות דת אחרות במונחים של "אנחנו" מול "הם". הבדלים אלו יוצרים חילוקי דעות בסוגיות מגוונות. כך נוצרים קווי שבר בין ציוויליזציות, והם בלתי נמנעים: למשל בכל הקשור למאמצי המערב לקדם את ערכיו ברחבי העולם נולדות תגובות נגד מצד הציוויליזציות האחרות.

הגדרת המונח ציוויליזציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ציוויליזציה

על-פי הנטינגטון, "ציוויליזציה היא הישות התרבותית הרחבה ביותר".[5] לדעתו, כל אדם עשוי לראות בהשתייכותו הציוויליזציונית את דרגת הזהות המקיפה והגבוהה ביותר שבתוכה הוא "מרגיש בבית" – כך למשל, פריזאי עשוי לזהות עצמו קודם כל כפריזאי, אחר כך כצרפתי, כאירופאי, כקתולי, כנוצרי ולבסוף כמערבי. ציוויליזציה היא דרגת הזהות הגבוהה ביותר של האדם המבדילה בין קבוצות שונות של בני אדם.

הדת כמעצבת ציוויליזציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר קובע כי הדת היא קריטריון מפתח בחלוקה לציוויליזציות (להוציא את זו האפריקנית, בעלת החשיבות הקטנה יחסית, שיש סימן שאלה לגבי עצם קיומה). עם זאת, הספר מסתייג וטוען שרק דתות גדולות מספיק במספר מאמיניהן (כשהקטנה שבהן היא דת שינטו של הציוויליזציה היפנית, המונה בערך 120 מיליון מאמינים) יכולה להוות בסיס לציוויליזציה, כגון הנצרות, ההינדואיזם, הבודהיזם והאסלאם.

שמונה הציוויליזציות על פי הנטינגטון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תשע ה"ציוויליזציות" שזוהו על ידי הנטינגטון הן:[6]
     מערבית. הערה: הנטינגטון מסווג את ישראל כמקרה מיוחד, ושם אותה בקבוצה נפרדת.      לטינו-אמריקאית. הערה: הנטינגטון מסווג את גיאנה, סורינאם והאיטי כמקרים מיוחדים, ושם אותן בקבוצות נפרדות.
     יפנית      סינית
     הינדית      אורתודוקסית (תכלת)
     אפריקאית (חום). הערה: הנטינגטון מסווג את אתיופיה כמקרה מיוחד, ושם אותה בקבוצה נפרדת.      בודהיסטית (צהוב)
     איסלאמית (ירוק). הערה: הנטינגטון מסווג את טורקיה, איראן ואזרבייג'ן כמקרים מיוחדים, ושם אותן בקבוצות נפרדות.

על פי הנטינגטון, העולם נחלק ביסודו לשמונה ציוויליזציות עיקריות:

ישויות מיוחדות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים הבין-ציוויליזציוניים בפתח המאה ה-21

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעיכתו של המערב

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

קריאת התיגר האסלאמית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

קריאת התיגר הסינית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מדינות ליבה, מדינות מבודדות, מדינות שסועות ומדינות קרועות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ליבה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ליבה היא מדינה בעלת השפעה ועוצמה כלכלית, צבאית ותרבותית בציוויליזציה שלה. מדינות הציוויליזציה נוטות בדרך כלל להיערך במעגלים קונצנטריים סביב מדינת או מדינות הליבה, בהתאם לדרגת ההזדהות שלהן עם הציוויליזציה או עם הגוש המדיני שלהן בתוכה. בהיעדר מדינת ליבה בציוויליזציה, היא תתאפיין בחוסר יציבות.[16]

בציוויליזציה המערבית ישנם שני מרכזי ליבה הפועלים במשותף. האחד הוא ארצות הברית, והשני הוא הליבה הצרפתית-גרמנית. מרכז כוח נוסף הוא בריטניה, שמיטלטל ביניהם, ומארגן סביבו את חבר העמים הבריטי. הליבה הצרפתית-גרמנית ארגנה סביבה את האיחוד האירופי ובפרט את גוש האירו, וארצות הברית ארגנה סביבה את נפט"א כהתאגדות עם קנדה (ועם מקסיקו) ואת ארגון "ANZUS" כברית צבאית עם אוסטרליה וניו זילנד.[17][18]

בציוויליזציות האורתודוקסית,[19][20] הסינית[21][20] וההינדית[20] יש (בכל אחת מהן) מדינת ליבה אחת, הנמצאת במעמד בלתי מעורער (רוסיה, סין והודו, בהתאמה). הציוויליזציות היפנית והיהודית (אם נחשיב אותה כציוויליזציה) מונות מדינה אחת בלבד כל אחת, ומכאן שאין בהן מדינות ליבה.

בציוויליזציות האסלאמית,[22] הלטינו-אמריקנית[23] והאפריקנית[24] אין כיום מדינות ליבה. עם זאת אפשר לזהות בכולן מספר מרכזי כוח עולים שעשויים בעתיד להיחשב ככאלו. בציוויליזציה האסלאמית אפשר לזהות חמש מדינות בולטות שרואות עצמן כמתאימות לתפקיד: טורקיה, ערב הסעודית, איראן, פקיסטן ואינדונזיה. בציוויליזציה הלטינו-אמריקנית, בעבר היה אפשר להחשיב את ספרד כמדינת הליבה של אמריקה הלטינית, אך מנהיגיה בחרו במודע שלא יהיה כך הדבר. ברזיל יכולה לשמש בתפקיד זה מכל הבחינות, אך הבעיה היא שבניגוד למרבית שאר מדינות האזור שבהן היה שלטון ספרדי, בברזיל היה שלטון פורטוגזי, וכך גם שפתה היום היא פורטוגזית. יש אפוא באמריקה הלטינית ארבע מדינות המתאימות לתפקיד: ברזיל, ארגנטינה, ונצואלה ומקסיקו. בציוויליזציה האפריקנית, לאורך שנים רבות בריטניה הייתה מדינת הליבה של המדינות הדוברות אנגלית, וצרפת הייתה מדינת הליבה של המדינות הדוברות צרפתית. כיום ישנן שתי מדינות המתאימות לתפקיד: דרום אפריקה וניגריה.

מדינה מבודדת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינה מבודדת היא מדינה חסרת שותפות תרבותית. דוגמאות לכך אפשר לראות באתיופיה, שיש לה שפה ייחודית (אמהרית), דת ייחודית, והיסטוריה אימפריאליסטית בשונה משכנותיה. דוגמה נוספת היא האיטי, ששפתה שונה משכנותיה (צרפתית), הרכבה האתני שונה אף הוא (מרבית התושבים הם ממוצא אפריקני), ובנוסף לזה גם הרכבה הדתי שונה (מיעוט פרוטסטנטי ושל דת הוודו).[25] המדינה המבודדת החשובה ביותר לדעת הנטינגטון היא יפן. תרבותה הייחודית, ומאפייניה, הם בדלניים ואנטי-אוניברסליים. לזה יש להוסיף את העובדה שיפן היא אי והרכבה האתני הוא הומוגני.[26]

מדינה שסועה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינה בעלת מספר לאומים (מדינה דו-לאומית או רב-לאומית), שכל הלאומים שבה נמנים עם אותה ציוויליזציה, כגון קנדה (צרפתים ואנגלים) או שווייץ (גרמנים, צרפתים ואיטלקים) – סיכויי שרידותה בשלמות גבוהים. לעומת זאת, מדינה בעלת מספר לאומים מציוויליזציות שונות, כגון יוגוסלביה לשעבר או ברית המועצות לשעבר – סיכויי הישרדותה בשלמות לאורך זמן נמוכים. מדינה כזאת נקראת "מדינה שסועה".[26]

מדינה קרועה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינה קרועה היא מדינה שמעוניינת להשתייך לציוויליזציה אחרת.[27] לדעת הנטינגטון, כדי שמדינה תצליח להגדיר מחדש את זהותה הציוויליזציונית, היא צריכה לעמוד בשלושה תנאים:[28]

  1. האליטה הפוליטית והכלכלית של המדינה צריכה לתמוך במהלך;
  2. הציבור במדינה צריך להסכים להגדרה מחדש;
  3. האליטות של הציוויליזציה שהמדינה הקרועה מנסה להצטרף אליה, צריכות להסכים לקבל את המדינה.

הנטינגטון סוקר ארבעה מקרים שלדעתו אפשר להגדירם כמקרים כאלו:

  • רוסיה: כבר מאות שנים ניתן להגדיר את רוסיה כמדינה הקרועה כלפי המערב, ברמה כלשהי. בשונה ממדינות אחרות, אם רוסיה תחבור למערב, יהיו לכך השלכות עצומות, ובכללן הציוויליזציה האורתודוקסית, שכיום רוסיה עומדת בראשה תחדל ככל הנראה מלהתקיים. יחסיה של רוסיה עם המערב התפתחו בארבעה שלבים. בשלב הראשון, שנמשך עד לימי שלטונו של פטר הגדול (1689–1725), התקיימה רוסיה במנותק מן המערב. השלב השני החל מימי שלטונו של פטר, ועד המהפכה הבולשביקית בשנת 1917. שלב זה התאפיין במודרניזציה איטית של רוסיה, וברצון של חלק ממנהיגיה להופכה למערבית. השלב השלישי החל במהפכה הבולשביקית. בשלב זה, רוסיה מיצבה עצמה כמתחרתו הגדולה של המערב. דבר זה התעצם בעיקר בשנות המלחמה הקרה החל מסיומה של מלחמת העולם השנייה (1945). השלב הרביעי בתולדות היחסים בין רוסיה למערב החל עם התפרקות ברית המועצות ונפילת הגוש הקומוניסטי בשנת 1991. כיום החברה הרוסית לדעת הנטינגטון שרויה במאבק באשר לעתידה, שאינו ברור.[29]
  • טורקיה: טורקיה המודרנית היא הדוגמה הקלאסית למדינה קרועה. בתחילת המאה ה-20, באמצעות שורה של רפורמות, ניסה כמאל אטאטורק מייסד הרפובליקה, להפוך את מדינתו למערבית ולמודרנית. אטאטורק אסר על לבישת בגדים מסורתיים, אימץ את הכתב הלטיני ואת מערכת החוק השווייצרית. לאחר מלחמת העולם השנייה הפכה טורקיה במובהק לבעלת ברית של ארצות הברית ומדינות מערב אירופה ואף הצטרפה לברית נאט"ו. האליטה הטורקית באותם הזמנים אכן רצתה להיות שותפה מערבית, וגם העם הטורקי ברובו כנראה הסכים למהלך. אך הבעיה הייתה שהאליטות הפוליטיות והכלכליות במערב לא רצו את טורקיה המוסלמית בחברתן. דבר זה התבטא באי קבלתה של טורקיה לאיחוד האירופי, למרות רצונה העז להצטרף. מכל מקום, כיום עמידותן של הצלחותיו של אטאטורק מוטלת בספק, נוכח הגל האסלאמי הגואה בטורקיה.[30]
  • מקסיקו: בין שנות ה-30 וה-80 התאפיינה מדיניות החוץ המקסיקנית בקריאת תיגר על העליונות האמריקנית באזור. אך במהלך שנות ה-80 עלו לשלטון נשיאים פרו-אמריקניים, ששאפו לשנות את תרבותה של מקסיקו, מלטינו-אמריקנית למערבית ובפרט לאנגלו-אמריקנית. דבר זה הגיע לשיאו עם כניסתה של מקסיקו להסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה – נפט"א, יחד עם ארצות הברית וקנדה. רוב האליטות הפוליטיות והכלכליות במקסיקו רואות בחיוב את ההתקרבות למערב בכלל ולארצות הברית בפרט. המרחק התרבותי בין טורקיה לאירופה גדול מהמרחק התרבותי בין מקסיקו לארצות הברית. דתה של מקסיקו קתולית ושפתה ספרדית.[31]
  • אוסטרליה: מדינה המנסה להשתלב במרחב האסייתי.[דרושה הבהרה][32]

מלחמות קו שבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • רבקיומיות/רב-תרבותיות כפתרון התנגשות הצווילזציות והמלחמות.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

התאוריה ספגה ביקורת מצד סופרים אקדמיים שונים, שערערו באופן אמפירי, היסטורי, לוגי או אידאולוגי על הטענות שעולות ממנה. חוקרי יחסים בינלאומיים בדרך כלל תופסים את התנגשות התרבויות באופן שלילי. פול מוסגרייב (אנ'), מומחה למדעי המדינה, ציין כי תאוריית "התנגשות הציביליזציות" נהנית מיוקרה מסוימת בקרב מעצבי מדיניות, אך מעטים המומחים ביחסים בינלאומיים שמסתמכים עליה. לטענתו התאוריה לא הוכיחה שהיא "מדריך שימושי או מדויק להבנת העולם".[33]

במאמר המתייחס במפורש להנטינגטון טוען המלומד אמרטיה סן (1999) כי "מרבית התרבויות בעולם מתאפיינות בגיוון. הציוויליזציה המערבית אינה יוצאת דופן בכך. נוהג הדמוקרטיה שנפוץ במערב בעת המודרנית הוא במידה רבה תוצאה של קונצנזוס שהתגבש מאז עידן הנאורות והמהפכה התעשייתית, ובמיוחד במאה האחרונה לערך. לראות בכך מחויבות היסטורית – בת אלפי שנים – של המערב לדמוקרטיה, ואז להשוות את זה למסורות של התרבויות הלא-מערביות (ולהתייחס לכל אחת מהן כמונוליתית) – זאת תהיה טעות גדולה".[34]

בספרו "טרור וליברליזם" (2003 ,'Terror and Liberalism'), טוען פול ברמן (אנ') כי בימינו לא קיימים גבולות תרבותיים מובחנים. לטענתו, אין "ציוויליזציה איסלאמית" ואין "ציוויליזציה מערבית", והראיות להתנגשות בין ציוויליזציות אינן משכנעות, במיוחד כאשר בוחנים יחסים כמו אלה שבין ארצות הברית לסעודיה. בנוסף, הוא מציין שרבים מהקיצוניים האיסלאמיים הקדישו זמן משמעותי לחיים או לימודים בעולם המערבי. לפי ברמן, סכסוך נוצר בגלל אמונות פילוסופיות שקבוצות שונות חולקות (או אינן חולקות), ללא קשר לזהות תרבותית או דתית.[35]

הספר בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל יצא הספר לאור בעברית בשנת 2003, שש שנים לאחר יציאתו לאור בארצות הברית. הספר יצא לאור על ידי הוצאת שלם, מטעם מרכז שלם ותורגם על ידי דוד בן-נחום. לגרסה העברית התווספה הקדמה לקורא הישראלי, על ידי דן מרגלית, בנוסף להקדמתו של הנטיגטון.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא התנגשות הציביליזציות בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ http://www.aei.org/issue/29196
  2. ^ Official copy (free preview): The Clash of Civilizations?, Foreign Affairs, Summer 1993
  3. ^ הנטינגטון, פתח דבר, עמוד טו
  4. ^ הנטינגטון, תוכן העניינים, עמודים ז–ח
  5. ^ הנטינגטון, עמ' 37
  6. ^ THE WORLD OF CIVILIZATIONS: POST-1990 scanned image
  7. ^ 1 2 3 4 הנטינגטון, עמ' 41
  8. ^ הנטינגטון, עמ' 77–81
  9. ^ הנטינגטון, עמוד 42
  10. ^ הנטינגטון, עמוד 49
  11. ^ הנטינגטון, עמוד 40
  12. ^ הנטינגטון, עמודים 39–40
  13. ^ הנטינגטון, עמודים 44–45
  14. ^ הנטינגטון, עמוד 44
  15. ^ הנטינגטון, עמוד 45, הערת שוליים
  16. ^ הנטינגטון, עמודים 202–205
  17. ^ הנטינגטון, עמודים 205–213
  18. ^ הנטינגטון, עמודים 172–173
  19. ^ הנטינגטון, עמודים 214–220
  20. ^ 1 2 3 הנטינגטון, עמוד 172
  21. ^ הנטינגטון, עמודים 221–229
  22. ^ הנטינגטון, עמודים 230–238
  23. ^ הנטינגטון, עמוד 173
  24. ^ הנטינגטון, עמודים 173–174
  25. ^ הנטינגטון, עמוד 174
  26. ^ 1 2 הנטינגטון, עמוד 175
  27. ^ הנטינגטון, עמוד 177
  28. ^ הנטינגטון, עמוד 178
  29. ^ הנטינגטון, עמודים 178–185
  30. ^ הנטינגטון, עמודים 185–193
  31. ^ הנטינגטון, עמודים 193–196
  32. ^ הנטינגטון, עמודים 196–200
  33. ^ H-Diplo/ISSF Teaching Roundtable 11-6 on The Clash of Civilizations in the IR Classroom, George Fujii
  34. ^ Democracy as a Universal Value, Amartya Kumar Sen
  35. ^ Berman, Paul (2003). Terror and Liberalism. W W Norton & Company.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=התנגשות_הציביליזציות&oldid=39757845"