יוליוס קיסר
_(cropped).jpg) | |||||||||
| דיוקן טוסקולום, ככל הנראה הפסל היחיד של יוליוס קיסר ששרד מתקופתו | |||||||||
| לידה |
12 ביולי 100 לפנה"ס רומא, הרפובליקה הרומית | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| נרצח |
15 במרץ 44 לפנה"ס (בגיל 55) רומא, הרפובליקה הרומית | ||||||||
| שם מלא | גאיוס יוליוס קיסר | ||||||||
| מדינה | הרפובליקה הרומית | ||||||||
| מקום קבורה | גופתו נשרפה ברומא | ||||||||
| מפלגה |
פופולארים  | ||||||||
| בת זוג | |||||||||
| שושלת היוליו-קלאודיים | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
  | |||||||||
גאיוס יוליוס קיסר (בלטינית: Gaius Iulius Caesar;[1] 12 ביולי 100 לפנה"ס – 15 במרץ 44 לפנה"ס[2]) היה מנהיג צבאי פוליטי ומדינאי חשוב ברפובליקה הרומית. הוא הרחיב את גבולות הרפובליקה ואת תחום השפעתה של התרבות הרומית אל תוך גאליה, יזם מלחמת אזרחים וניצח בה – ניצחון שהותיר אותו כשליט יחיד ובלתי מעורער של האימפריה הרומית – והחל ברפורמה מקיפה של הממשל והחברה ברומא. הוא הכריז על עצמו כדיקטטור לכל ימי חייו, וריכז את הכוח הפוליטי בידיו.
רציחתו הדרמטית באידו של מרץ (15 במרץ) זירזה מלחמת אזרחים נוספת, שציינה את קיצה של הרפובליקה הרומית ואת ראשיתה של הקיסרות הרומית. לאחר ניצחונו על אנטוניוס בקרב אקטיום בשנת 31 נותר גאיוס קיסר אוקטביאנוס, בנו המאומץ של יוליוס קיסר, שליט יחיד של האימפריה הרומית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוליוס קיסר נולד ברומא למשפחה פטריקית ידועה מבית אב (Gens) היוליים, אשר ייחסה את מוצאה לנסיך הטרויאני איניאס, שעל פי המיתולוגיה הרומית היה בנה של האלה ונוס. תאריך לידתו המדויק שנוי מעט במחלוקת כי אבדו החלקים הראשונים בביוגרפיות שלו שכתבו פלוטרכוס וסווטוניוס. נטען כי נולד בשנת 102[3] או ב-101 לפנה"ס, אך במחקרים מודרניים מקובל לציין את שנת 100 לפנה"ס כשנת לידתו.[4] הוא נשא את שם אביו, גאיוס יוליוס קיסר, שהגיע למשרת פרוקונסול. אמו, אורליה, הייתה בת למשפחה פלבאית אצילה, משפחת קוטה, וסבו, לוקיוס אורליוס קוטה, הגיע לדרגת קונסול.
בתחילת חייו גר יוליוס קיסר ברובע סובורה בעיר רומא. לאחר שקיבל את משרת הכהונה, עבר לגור בוויה סקרה (הדרך הקדושה).[5]
משפחתו של קיסר לא הייתה עשירה על פי הסטנדרטים של האצולה הרומית, אם כי אביו הצליח לבסס את מעמדה הכלכלי. דודתו מצד אביו, יוליה, נישאה לגאיוס מריוס, איש צבא, רפורמיסט מוכשר, ומנהיג הסיעה הפופולרית, שהיה יריבו הקשה של לוקיוס קורנליוס סולה, מנהיג סיעת האופטימאטים השמרנית. לקראת סוף חייו של מריוס, בשנת 86 לפנה"ס, הגיעה הפוליטיקה הפנימית ברומא למשבר. הסכסוך בין סיעתו של מריוס לסיעתו של סולה הוביל למלחמת אזרחים, שבה הפך סולה לדיקטטור. קיסר היה קשור לסיעתו של מריוס: לא רק שהיה אחיינה של אשתו של מריוס, אלא אף היה נשוי לקורנליה, בתו של לוקיוס קורנליוס קינה, שהיה תומכו הגדול ביותר של מריוס ואויבו המושבע של סולה. בגיל 16 נפטר אביו של קיסר, באותה שנה קיסר מונה מטעמו של קינה לכהונתו הציבורית הראשונה, פלמן יופיטר (Flamen Dialis). בעת שמונה לפלמן יופיטר, נישא לקורנליה, וכעבור זמן לא רב נולדה בתם.[6]
כך, כאשר הסתבר כי סולה הוא המנצח במלחמת האזרחים והחל במסע טיהורים, היה קיסר בן ה-21 במצב עדין. סולה הורה לו להתגרש מקורנליה, אך קיסר סירב, התפטר מכהונתו, ועזב את רומא למקום מחבוא. כתוצאה מהתערבותם של קרובי משפחה עשירים, העניק סולה חנינה לקיסר. מסופר כי סולה התנבא במעמד זה, כי "בקיסר חבוי יותר ממריוס אחד". על אף החנינה החליט קיסר שלא לשוב לרומא, והחל בשירות צבאי באסיה הקטנה (טורקיה של ימינו) ובקיליקיה (פרובינקיה ששכנה בדרום טורקיה של ימינו) בזמן מלחמת מיתרידטס השנייה. הוא הצטיין בשירותו הצבאי וזכה לעיטור הכתר האזרחי היוקרתי על גבורתו. בשנת 81 לפנה"ס נשלח לביתיניה (בצפון מערב טורקיה) על מנת לארגן שם את הצי. הצלחתו הובילה לגל של שמועות בדבר רומן הומוסקסואלי עם מלך ביתיניה, ניקומדס הרביעי. על פי ההיסטוריון סויטוניוס רומן זה היה לכתם מתמיד על שמו והביא לכינויים כגון "פילגש המלך" או "המסעד הפנימי של ערש המלך". עם זאת, במשך כל ימיו גילה תאווה גם לנשים, ואף כונה על ידי קוריו האב בסנאט "בעלן של כל הנשים ואשת כל הגברים". פרשיות האהבים הרבות של קיסר לא פגעו בפופולריות שלו בקרב העם, ואף נחשבו בעיני העם כחלק מחינו.
קיסר שב לרומא עם מותו של סולה, בשנת 78 לפנה"ס. הוא החל בקריירה בבתי משפט, והיה ידוע בסגנונו הרטורי המשובח וביציאתו נגד בעלי משרות מושחתים. במטרה להגיע לשלמות בשטח הרטוריקה, יצא קיסר לאי רודוס בשנת 75 לפנה"ס, על מנת להשתלם ברטוריקה ובפילוסופיה אצל הנואם המפורסם אפולוניוס מולו.
בדרכו נחטף קיסר על ידי פיראטים בים התיכון. כשאלה דרשו כופר של 20 כיכרות כסף, הורה להם קיסר לדרוש כופר של חמישים כיכרות. הם החזיקו בו 38 ימים עד שהכופר התקבל, ובמשך זמן זה כתב נאומים והתאמן בנאום אל מול שוביו. אם אלה לא אהבו את סגנונו, היה מאיים עליהם בבדיחות הדעת בצליבה. קיסר שוחרר לאחר ששולם הכופר, יצא בעזרת הצי הרומי בעקבות שוביו, ומשאלה נתפסו, עמד בדיבורו והענישם בצליבה. עם זאת, מאחר שבשביו הם התנהגו אליו כיאות, הורה לחתוך את גרונותיהם ולהורגם בטרם יתחיל עינוי תהליך הצליבה.
בשנת 69 לפנה"ס התאלמן קיסר מאשתו קורנליה, שכרעה ללדת בטרם עת. באותה שנה מתה גם דודתו יוליה שאליה היה קרוב מאוד. במהלך הלוויות נשא קיסר הספדים מעל במת הנואמים הציבורית, הרוסטרה. הלווייתה של יוליה, אלמנתו של מריוס, הייתה בעלת הקשר פוליטי, וקיסר התעקש כי בלוויה יוצג צלמו של מריוס. הייתה זו התקפה ישירה ואמיצה על הפרוסקריפציות שערך סולה בעשור הקודם. עד כמה שהיה קיסר קשור לשתי הנשים, הוא ניצל היטב את מעמד ההלוויה כדי לקדם את שאיפותיו הפוליטיות לקראת בחירתו הקרבה לתפקיד הקוואיסטור.
תחילת דרכו הפוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 69 לפנה"ס נבחר קיסר למשרת קוואיסטור, והוקצתה לו הקויסטורה של היספניה בייטיקה (בימינו באזור דרום ספרד ופורטוגל). הוא עזב משרה זו בטרם עת, שכן חש כי כישוריו מתבזבזים, עת ראה פסל של אלכסנדר הגדול, ונאנח כי בגילו כבר כבש אלכסנדר את כל העולם. עם זאת, כקוואיסטור, מונה באופן אוטומטי לחבר הסנאט הרומאי.
עם שובו לרומא המשיך בהתקדמותו במסלול המשרות, ונבחר לאיידיל בשנת 65 לפנה"ס. משרה זו קסמה לו במיוחד שכן היא כללה את ארגונם של המשחקים ההמוניים, שהיו חביבים על ההמונים והיו אמצעי לצבירת כוח והשפעה פוליטית.
כאיידיל היה קיסר ראוותני ונוצץ. הוא שיפץ את הפורום וקיים משחקים מפוארים, בהם זכה באהדת העם, אך הוציא עליהם מאות כיכרות זהב שרוששו אותו מבחינה כלכלית. בזמן זה נוצר הקשר הראשון של קיסר עם מרקוס ליקיניוס קראסוס, שהלווה לו כספים שלהם נזקק באופן נואש. משרתו הבאה הייתה הפונטיפקס מקסימוס היוקרתית, שבה זכה הודות לשיחוד הבוחרים.
משרה זו הביאה לו רווחה כלכלית, אך כשכיהן בה אירעה לו תקרית חמורה. אשתו החדשה, לה נישא לאחר מות קורנליה, הייתה פומפיאה סולה, נכדתו של סולה הדיקטטור. כאשתו של הכהן הגדול, הייתה פומפיאה ממונה על ארגון חגיגות הבונה דיאה בחודש דצמבר. טקסים אלו נועדו לנשים בלבד ונחשבו לקדושים ביותר. עם זאת, אציל בשם פובליוס קלודיוס פולכר, שהיה מאהבה של פומפיאה, הסתנן לאחד הטקסים שארגנה פומפיאה כשהוא מחופש לאישה. היה זה חילול קודש שכמותו לא נודע עד אז, אולם כדי לא לפגוע בקשריו הפוליטיים עם פולכר, סירב קיסר להפלילו במשפטו, והתגרש מפומפיאה כשהוא מנמק זאת בכך ש"אשת קיסר חייבת להיות מעל לכל חשד".
שנת 63 לפנה"ס הייתה שנה קשה הן לרפובליקה הרומית והן בחייו של קיסר. מרקוס טוליוס קיקרו היה אז הקונסול הבכיר, וקיסר נבחר לפראיטור. במהלך כהונתו גילה קיקרו קשר לרצוח את הקונסולים המכהנים ולכונן ברומא שלטון דיקטטורי, אותו ארגן לוקיוס סרגיוס קטילינה, אשר נכשל בבחירות לקונסולאט בהן נבחר קיקרו (קשר קטילינה). בעקבות גילוי הקשר הכריז קיקרו על מצב חירום ברומא, וערך דיון בסנאט, בו קרא להטיל עונש מוות ללא משפט על חמישה מראשי הקושרים, כדי למנוע מהם להצטרף לצבאות אשר המתינו להם מחוץ לרומא. קיסר מצא את עצמו בעמדה קשה. מצד אחד היו שטענו שהוא היה אחד מהשותפים לקשר, ומלשינים אף נקבו בשמו, ולפיכך היה עליו לתמוך בראשי הסנאט בתקיפות ולדרוש להטיל עונש מקסימלי לקושרים. מאידך, זיהויו עם הסיעה האופטימאטית בסנאט היה עשוי לפגוע בתדמיתו כלוחם למען האינטרסים של העם מול האוליגרכיה השלטת. בנאומו בפני הסנאט הצליח קיסר להימנע מנקיטת עמדה ברורה. הוא דיבר אמנם בחריפות נגד הקושרים, אך הביע התנגדות להוצאתם להורג ללא משפט. עמדתו לא התקבלה אמנם, ולאחר נאום מזהיר של קאטו הצעיר החליט הסנאט על הוצאת הקושרים להורג, אך שמו הטוב של קיסר והפופולריות שלו לא ניזוקו.
לאחר סיום כהונתו כפראיטור, התמנה קיסר למושל הפרובינקיה היספניה בייטיקה בשנת 61 לפנה"ס במעמד של פרו-פראיטור. בתפקיד זה הצליח לשלם מקצת מחובותיו המעיקים על ידי בזיזת הפרובינקיה, ולהתפנות לבחירות למשרת הקונסול בשנת 59 לפנה"ס.
הטריומווירט הראשון ומלחמת גאליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסע הבחירות וכינון הטריאומווירט
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הטריומווירט הראשון
ערב הבחירות לקונסולט בשנת 59 לפנה"ס, עמד הסנאט הרומי, שהיה מורכב מאופטימאטים שמרניים, בפני תאוות השלטון של שלושה אנשים. קיסר היה הראשון שבהם. השני היה גנאיוס פומפיוס מגנוס, איש צבא פופולרי וקונסול לשעבר שחזר מכיבושים מרהיבים במזרח, והחל במערכה על מנת לקבל אדמות מדינה כדי לשכן בהם את חייליו המשוחררים. השלישי היה גם הוא קונסול לשעבר באותה שנה שבה היה פומפיוס קונסול, קראסוס, האיש העשיר ביותר ברומא, שהיה בסכסוך עם הסנאט כנציגו של מעמד שלם של בעלי חוזי חכירה למשרות ולאדמות, ששאפו להיטיב את תנאי החוזים לחכירת מיסים באסיה. מולם עמד סנאט שמרני, תקיף, אך אדיש לסכנה הטמונה לרפובליקה משאיפותיהם האישיות של שלושת האישים הללו.
קונסול
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבחירות נבחר קיסר למשרת הקונסול ביחד עם סנטור בשם מרקוס קלפורניוס ביבולוס, אלא שביבולוס פרש מיד ממשרת הקונסול ומעסקי הציבור על מנת לעקוב אחרי אותות שמימיים. כוונתו של ביבולוס הייתה, ככל הנראה, לשתק את פעילותו של קיסר על פי חוק שאסר על פעילות פוליטית אם התגלו בשמים סימנים רעים. בפועל הביא הדבר להשתלטות קיסר על שתי משרות הקונסול, עד כדי כך שהרומאים, שהיו מציינים את השנה בנקיבת שמות שני הקונסולים, קראו לשנת 59 בלעג שנת "יוליוס וקיסר", ולא שנת "ביבולוס וקיסר".
בפועל שלט קיסר ביחד עם פומפיוס וקראסוס על פי ברית סודית שכונתה הטריומווירט הראשון. סווטוניוס כותב כי לא נעשה דבר ברומא אלא אם כן שלושתם הסכימו לו,[7] אם כי זאת הגזמה. על מנת לחתום את הברית נישא פומפיוס לבתו היחידה של קיסר, יוליה. נישואיו של פומפיוס ליוליה היו מושתתים על אהבה, חרף פערי הגילים.[8] אהבתו של פומפיוס ליוליה היו אחד הגורמים החשובים שחיזקו את הברית הפוליטית בינו לבין יוליוס קיסר. למותה של יוליה כשכרעה ללדת היו השלכות הרסניות על ברית זו.
מלחמת גאליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת גאליה
הרקע למלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שכיהן בתפקידו כקונסול במשך שנה, ניתנה לקיסר השליטה על הפרובינקיה גאליה קיסאלפינה (צפון איטליה המודרנית) ועל איליריקום (בחוף דלמטיה שבקרואטיה) למשך חמש שנים, עם צבא שכלל שלושה לגיונות. בנוסף לכך, סנאטוס קונסולטום העביר לשליטתו גם את גאליה טרנסאלפינה (אזור דרום צרפת של היום) עם הלגיון המוצב שם. קיסר, שראה בכך הזדמנות להגדיל את הפופולריות שלו ואת יוקרתו הפוליטית, פתח במלחמה.[9] בתחילה תכנן קיסר מערכה נגד בורביסטה הדאקי, אך האירועים הובילו אותו להתחיל את המערכה בגאליה.[10]
הגאלים היו מחולקים לשבטים שחיו בכפרים חקלאיים, ואף בנו ערים בצורות שקיסר קרא להם אופידה. הם נשלטו על ידי מעמד של בעלי קרקעות, שלחמו לעיתים זה בזה. תרבותם של הגאלים הייתה מפותחת, והם היוו יריב קשה לצבא הרומאי בהנהגת קיסר, שהכניעם רק לאחר מלחמה שארכה תשע שנים. קיסר החל את מסע המלחמה שלו בראש צבא של 4 לגיונות, אך בשלבים המאוחרים של המלחמה בגאליה גדל צבאו ל-12 לגיונות. ברוב הקרבות נהנו הגאלים מעדיפות מספרית על פני הצבא הרומאי, אך יתרונם של הרומאים בטקטיקה קרבית, במשמעת, בציוד ובנשק ובכישרון הפיקוד של קיסר, הכריע את הכף לטובתם.
הצלחות ראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]המלחמה נפתחה בצורה טובה מבחינתו של יוליוס קיסר. תחילה פנה קיסר נגד ההלווטים בשנת 58 לפנה"ס והביס אותם בשני קרבות: קרב אראר וקרב ביבראקטה. התבוסה ההלווטית הייתה מוחצת. קיסר מסר שמתוך 338,000 הלווטים שלקחו חלק בהגירה, רק 130,000 שרדו את הקרבות[11] ומאלה רק 110,000 שבו למולדת.[12] בשנה הבאה פנה צפונה נגד הבלגים. הבלגים אספו צבא עצום – קיסר דיווח על כ-300,000 לוחמים שהשתתפו בקרב אקסונה,[13] אך צבא עצום זה לא יכול היה לכלכל את עצמו, והתפזר כעבור זמן קצר. קיסר המשיך את תנופת הניצחון והסב תבוסה מוחצת לבלגים בקרב סאביס ובמצור על האופידום של האדוואטוקים.
לאחר השלמת משימות אלה פנה בשנת 56 לפנה"ס לדרום גאליה ולמערבה. במערב הלגאטוס שלו דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס, הביס את הוונטים בקרב מפרץ קיברון, ואילו פובליוס ליקיניוס קראסוס, בנו של מרקוס קראסוס, בעל בריתו הפוליטי של קיסר לטריאומווירט הראשון, כבש את גאליה אקוויטניה.
כמו כן, הפרוקונסולאט של קיסר הוארך בחמש שנים נוספות על ידי הסכמות שהתקבלו במהלך ועידת לוקה. בשנת 55 לפנה"ס חצה את נהר הריין על גבי גשר ראשון מסוגו שבנה צבאו מעל הנהר, והטיל מורא על הגרמאנים. יחסית לתקופה ולכלים שעמדו לרשותו נבנה הגשר בזמן קצר יחסית על ידי חייליו. החיילים חצו את הנהר מזרחה לכיוון גרמאניה, ולאחר ששבו דרך הגשר חזרה לגאליה נהרס הגשר בהוראת קיסר. כמו כן, פלש קיסר פעמיים לאי הבריטי.
המרידות בגאליה ודיכויין
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחורף שנת 54 לפנה"ס, לאחר סיום הפלישה השנייה לאי הבריטי, החלו בעיות. מנהיגי שבט האבורונים הבלגי, קאטיבולקוס ואמביוריקס, היו הראשונים למרוד. הם הצליחו לפתות את שני הלגאטים של קיסר: סבינוס וקוטה לצאת מהמחנה המבוצר שלהם, וטמנו להם מארב בקרב אטואטוקה. האבדות הרומיות היו כבדות: לגיון וחצי ועוד כוחות עזר, סך הכול כ-8,000 חיילים.[14] המרד דוכא במהלך שנת 53 לפנה"ס.
בשנת 52 לפנה"ס פרץ מרד נוסף, הפעם גדול יותר. הוא הקיף כמעט את כל שבטי גאליה תחת מנהיגותו של ורקינגטוריקס, האריסטוקרט הכריזמטי משבט הארוורנים. ורקינגטוריקס, שהכיר בעליונות הטקטית של הצבא הרומי, פנה לטקטיקות של מלחמת גרילה ושל אדמה חרוכה. קיסר הצליח להביס את המורדים באווריקום, אך ספג תבוסה בגרגוביה.
בסופו של דבר הצליח קיסר לדחוק את ורקינגטוריקס, והטיל עליו מצור באלסיה באוקטובר אותה שנה, 52 לפנה"ס. ורקינגטוריקס הזעיק תגבורות מכל רחבי גאליה, אך למרות יתרונם המספרי בגדול של הגאלים – 180,000 לפי הערכות מודרניות,[15] לעומת כ-35,000 עד 45,000 רומאים, יצא קיסר וידו על העליונה. בסופו של דבר נשבה גם ורקינגטוריקס עצמו. הוא נלקח לרומא, הוצג לראווה בטריומף של קיסר בשנת 46 לפנה"ס, והוצא להורג.
על פי פלוטרכוס, במהלך המערכה של קיסר בגאליה נכבשו 800 ערים, 300 שבטים הוכנעו, מיליון גברים נמכרו לעבדות וכשלושה מיליון נוספים נהרגו בקרבות, אם כי קשה לאמת מספרים אלה.[16]
סופו של הטריומווירט הראשון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצלחותיו הצבאיות של קיסר, שהגדילו את שטח האימפריה הרומית והעשירו את קופתה, לא התקבלו בעין יפה על ידי הסיעה השמרנית (ה"אופטימטים") בסנאט הרומאי, שחבריה חששו מהתחזקות כוחו של קיסר. בשנת 55 לפנה"ס הוארך המינוי המיוחד שלו כפרוקונסול בגאליה ל-5 שנים נוספות ביוזמת שותפיו הפוליטיים פומפיוס וקראסוס, ששימשו כקונסולים באותה שנה. הם כיבדו התחייבות שנתנו לקיסר בפגישה משולשת של חברי הטריומווירט שנערכה בעיר לוקה בשנת 56 לפנה"ס. אולם הייתה זו הפעם האחרונה ששלושת האישים שיתפו פעולה לשם השגת מטרה פוליטית.
בשנת 54 לפנה"ס מתה בתו של יוליוס קיסר, שהייתה נשואה לפומפיוס, במהלך לידה, ומותה פגע בקשרים הפוליטיים בין שני האישים. קראסוס, השותף השלישי, ששאף אף הוא לתהילה צבאית ולכיבושים, נהרג בשנת 53 לפנה"ס במסע מלחמה כושל נגד האימפריה הפרתית (בקרב חרן). פומפיוס הפך בהדרגה ליריבו הפוליטי של קיסר, תוך שהוא מעביר את תמיכתו הפוליטית לסיעה האופטימאטית. עוד בהיותו בגאליה חש קיסר שתמיכתו של פומפיוס בו הולכת ונחלשת. הוא ניסה להציע לו לשאת לאישה את בת אחייניתו אוקטביה, אך פומפיוס בחר להתחתן עם בתו של מטלוס סקיפיו, שהיה אחד מאויביו של קיסר. נראה היה כי התרחבות הקרע בין השניים עתידה להפוך את השותפות ביניהם ליריבות.
מלחמת האזרחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר
מאבק נגד פומפיוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהיעדרו של קיסר חלו תמורות ניכרות ברומא. פומפיוס הפך לאיש אמונם של הסנטורים השמרנים, האופטימאטים, ועשה עתה ככל יכולתו כדי להקטין את השפעתו של קיסר. הקונסול, עושה דברו של פומפיוס, מרקוס קלאודיוס מרקלוס, דרש מינוי ממלא מקום לקיסר כפרוקונסול בגאליה, עוד בטרם תמה תקופת כהונתו של קיסר, ופיזורו של צבא קיסר. קיסר ידע כי אם ייכנע לדרישות אלו, ישוב לרומא ללא צבאו, וייגרר למשפטים פומביים שיסתיימו באובדן הקריירה הפוליטית שלו, בהגלייתו, או אף בגרוע מכך. מולו עמד סנאט שמרני, תקיף, חסר פשרות, המונהג על ידי פומפיוס שהיה עתה לגרוע שבאויביו. ניסיונו של קיסר להיבחר למשרת הקונסול, וכך לקבל חסינות מהעמדה לדין, נכשל בשל החוק שאסר על אדם הנמצא מחוץ לרומא להעמיד את עצמו לבחירה כקונסול. קיסר עמד בפני הכרעה היסטורית.
הוא החליט לחצות את נהר הרוביקון (גבולה הקדוש של רומא, שהכנסת צבא לתחומיה הייתה בבחינת טאבו, אותו שבר קיסר), בהכריזו "Alea iacta est" – "הפור נפל!", ב-10 בינואר 49 לפנה"ס. מנהיגי האופטימטים נמלטו לדרום המדינה. קיסר רדף אחר פומפיוס עד ברינדיסיום. פומפיוס הצליח להימלט ליוון, שם הוביל את צבאותיו, שעדיין היו גדולים בהרבה מצבאות קיסר. פומפיוס, ועימו חברי הסנאט, קיוו להפוך את החלק המזרחי של האימפריה למקור לכוחם, ולהקים צבא חדש. בקרב פארסלוס הוכו צבאותיו של פומפיוס, והוא עצמו נמלט לאלכסנדריה. קיסר שב לרומא ומונה לדיקטטור. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול. אז יצא קיסר לאלכסנדריה בעקבות פומפיוס.
שהותו באלכסנדריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – קיסר וקלאופטרה
קיסר הגיע לאלכסנדריה ב-2 באוקטובר 48 לפנה"ס.[17] עם הגיעו מצא כי תושבי המקום רצחו את פומפיוס על מנת לשאת חן בעיניו. כיוון ששהה במקום עם צבאו, מצא את עצמו מעורב במלחמות השושלתיות על כס מלכות מצרים, והכריע לטובת קלאופטרה השביעית, עימה ניהל רומן שהביא ללידת בנם קיסריון.
מאבק נגד שרידי האופטימאטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת יוני 47 לפנה"ס עזב את אלכסנדריה.[18] בדרכו חזרה לרומא ניהל את קרב זלה, מלחמה קצרה נגד המלך פארנקס מפונטוס שנערכה ב-2 באוגוסט 47 לפנה"ס.[18] הניצחון היה כה מהיר עד שקיסר סיכם אותו במילים המפורסמות "Veni, vidi, vici" ("באתי, ראיתי, ניצחתי"), שהיו למטבע לשון. הוא המשיך בלחימה בשנת 47 לפנה"ס נגד כוחות הסנאט ובניו של פומפיוס, שנמלטו לצפון אפריקה ולאחר מכן להיספניה. המלחמה נמשכה עד שנת 45 לפנה"ס, ובמהלכה נבחר קיסר שוב לקונסול פעמיים. ב-17 במרץ 45 לפנה"ס זכה קיסר בניצחון מכריע נגד אחרוני תומכיו של פומפיוס בקרב מונדה, ובכך הסתיימה (לפחות זמנית) מלחמת האזרחים ברומא.
שלטונו כדיקטטור
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיד לאחר שובו מן המזרח, ובטרם צאתו לספרד להשמדת אחרוני אנשיו של פומפיוס, החל קיסר ברפורמות מרחיקות לכת בממשל הרומי ובחברה הרומית. הוא הסדיר את רכישת הדגן מן הממשלה, ואסר על רכישת דגן באופן פרטי מאסמים ציבוריים. הוא הרחיב את האזרחות הרומאית לכל תושבי גאליה קיסאלפינה, ולמעשה ניתנה אזרחות לכל תושבי חצי האי האיטלקי. הוא תכנן את חלוקת האדמות לוותיקי מלחמותיו וייסוד מושבות של ותיקי מלחמה בשטח האימפריה הרומית כולה. אחת מן הרפורמות המפורסמות שביצע הייתה תיקון הלוח הרומי. הוא ביטל את הלוח הירחי שהיה נהוג ברומא, והנהיג שנה בת 365 ימים, כאשר אחת לארבע שנים תהיה שנה מעוברת ויתווסף לשנה יום אחד. חידושים אלו, הקרויים הלוח היוליאני על שמו, החזיקו מעמד עד שנת 1582, עת התקין האפיפיור גרגוריוס ה-13 את הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו.
קיסר שב לרומא ממלחמותיו, והחל לקבל כיבודים יוצאי דופן מן הסנאט שלא ניתנו לאיש לפניו. הוא קיבל את התואר "אבי המולדת", והורשה ללבוש בגדי שרד בכל עת. החודש החמישי למניין החודשים ממרץ (כפי שהיה נהוג למנות בתקופת הלוח היוליאני) נקרא על שמו "יולי", והוא מונה לדיקטטור עם הזכות להתמודד שוב למשרה בעשר השנים הבאות. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול.
בשנת 44 לפנה"ס נבחר כקונסול בפעם החמישית, ולצדו סגנו, מרקוס אנטוניוס. לאחר מכן מונה לדיקטטור לכל ימי חייו, והחל נועל מגפי ארגמן, בסגנון מלכי רומא הקדומה. בפברואר 44 ניסה מרקוס אנטוניוס להעניק לו את הדיאדמה - רצועת פשתן לבנה הנענדת מסביב לראש כסימן למלכות במזרח. קיסר סירב לכך, אך עד היום קיים ויכוח בשאלה האם התכוון להתמנות למלך בסופו של דבר.
התנהגותו של קיסר בימיו האחרונים הייתה שחצנית ורברבנית. החל גל של שמועות שלפיהן עומד קיסר להכריז על עצמו כמלך, להעביר את בירת האימפריה לאלכסנדריה, ביחד עם אוצרות הממלכה, ולרוקן את רומא מתושביה באמצעות גיוס כפוי לצבא. רומא הייתה רפובליקה מאז ימי המלך האחרון לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס, כארבע מאות וחמישים שנה לפני ימיו של קיסר. רעיון המלוכה היה שנוא כל כך על העם הרומאי, עד שדי היה ברמיזות כאילו קיסר מנסה להתמנות למלך, על מנת להביא לשנאה עזה כלפיו בקרב האצולה הרומית, שנפגעה ממילא מהרפורמות שניסה קיסר להנהיג ומיחסו המזלזל. רעיונות מלוכניים, ומוסד המלוכה לה נחשפו הרומים באזור המזרח, שם שלט המלך שלטון ללא מצרים בכוח זכות אלוהית, נראו זרים לרוחו של העם הרומאי. הלשונות הרעות טענו כי לצורת שלטון כזו בדיוק חפץ קיסר להגיע.
ההתנקשות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – רצח יוליוס קיסר
לפי פלוטרכוס, הזהיר חוזה עתידות את יוליוס קיסר, על מה שעומד לקרות לו ביום זה:
"רבים המספרים שרואה אחד יעץ לו לקיסר להיזהר מפני סכנה הצפויה לו באידו של מארס. הגיע היום, ובדרכו לישיבת הסינאט בירך קיסר את הרואה בדברי לגלוג: "הנה בא אידו של מארס". אולם הרואה ענה לו חרש: "אכן, בא – אך טרם חלף."
— חיי גדולי רומי, תרגום: ישראל אחידוב
בסופו של דבר קיסר אכן נרצח ב'אידו של מארס'. הרצח אירע בתיאטרון פומפיוס, המקום שבו התכנס הסנאט. כאשר הגיע קיסר לתיאטרון, התקיפה אותו קבוצת סנאטורים. בראש הקבוצה עמדו מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס, שראו עצמם כמגיני העם הרומי מפני עריצותו של קיסר. בקבוצה זו היו בני המשפחות המכובדות ביותר ברומא, ורבים מהם היו אנשים שחבו לקיסר את קידומם ואת הקריירה שלהם. קיסר נדקר 23 פעמים, ונפל למרגלות פסלו של פומפיוס שהוצב בתיאטרון. מרקוס יוניוס ברוטוס, מראשי הקושרים, היה איש שזכה לאמון רב מצידו של יוליוס קיסר. סווטוניוס מספר "שיש גם המוסרים, כי בראותו את מרקוס ברוטוס מתנפל עליו אמר ביוונית: הגם אתה, בני?".[19] במחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר, הפך המשפט הזה למשפט המפורסם, "אט טו, ברוטה?" ("Et tu, Brute"), שבעברית פירושו "הגם אתה, ברוטוס?" משפט המשמש עד היום כסמל לתגובתו של אדם, החווה בגידה קשה באמון שנתן בחברו הטוב.
האלהה לאחר המוות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקושרים סברו כי בהורגם את קיסר יזכו לאהדת ההמונים, אך טעו. ההמון פנה נגד הקושרים, ועוד ביום מותו של קיסר היה ניסיון להרוג כמה מהקושרים. הפולחן לקיסר נוצר באופן ספונטני ביוזמת המוני העם, שהקימו מזבח לקיסר במקום שרפת גופתו ונשבעו בשמו. רגשות אלו נוצלו על ידי פוליטיקאים כגון פסבדו-מריוס, ובמיוחד בנו המאומץ של קיסר, אוקטביאנוס, שניצל את רגשות הזעם בעם כדי לצבור כוח פוליטי, תוך שהוא מדגיש את היותו בנו של "יוליוס האלוהי", ובכך מבצר את מעמדו. קיסר הועלה באופן רשמי על ידי הסנאט בשנת 40 לפנה"ס לדרגת אל, והיה הרומאי הראשון שקיבל כבוד זה. נבנה לכבודו מקדש ויוסד חבר כוהנים (קולגיה) שהיה ממונה על פולחנו.
ככל שאוקטביאנוס-אוגוסטוס ביצר את מעמדו, הוא החל להתרחק מדמותו של קיסר. אמנם קיסר היה עדיין אהוד במידה רבה על הפלבס ועל הצבא, אך נותר שנוא נפשם של בני המעמד הסנאטורי. סופרים בעידן האוגוסטני נטו להאשימו בפרוץ מלחמת האזרחים, וגם יחסיו עם קלאופטרה נתפסו באופן שלילי.
קיסר איש-האשכולות
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיסר הצליח מאוד בפעולותיו. כאידיל היה אהוד מאוד, אף ששקע בחובות. כמצביא הוכיח את עצמו כנועז ומצליח, ואף יצא בראש הפלוגה האחרונה בקרב הגדול נגד ורקינגטוריקס, שהודה, כשנשבה בידי קיסר: "הריני ניצב, אדם חזק, מובס בידי אדם אף-חזק ממני". במישור זה מיוחס לקיסר גם השימוש בצופן קיסר.
כקונסול אמנם העלה עליו קיסר את חמת הרפובליקנים, ורבים מבני העם, אך הוא חוקק חוקים ותקנות חשובים מאוד, ובהם לוח השנה היוליאני, חוק הגבלת תנועת עגלות בפורום ביום (כדי למנוע פקקים), ומיוחס לו גם ייסוד ה"אקטה דיורנה" (Acta Diurna, "אירועי היום"), העיתון הקדום ביותר.
על-אף אופי הכתיבה הפשוט של הקונטרסים שפרסם ("על המלחמות הגאליות", "על מלחמת האזרחים"), וכתביו משמשים לכן תלמידי לטינית מתחילים, קיסר נודע כבלשן וכמי "שנואם בו-בלהט בו הוא לוחם". ליבו נטה לכיוון השפה האינטגרלית, כלומר שימוש בלטינית "צחה", בלי ביטויים חדשים, ממוצא יווני וכדומה. מיוחסת לו האימרה כי "כמו מפני צוק עליך לנוס ממילה לא שגורה שטרם נשמעה". יתרה מזאת, אופי כתיבת ה"קומנטארי" היה פשוט במכוון, ויש בו רמיזות מובלעות המטיבות עם קיסר. יצירותיו הספרותיות הקשורות למדעים וללשון לא נודעו ברבים, שכן אוגוסטוס אסר לפרסמן.
קיסר והיהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד שנת 63 לפנה"ס התגורר קיסר בסובורה, שכונה של בני המעמד הנמוך שהתגוררו בה יהודים רבים. יחסו של יוליוס קיסר ליהודים היה סובלני ומקבל. הוא קבע שהיהודים הם עם (אתנוס), הנשלט בידי אתנרך/כהן גדול במעמד מוכר של בעל ברית.[20] למושלים מעין אלו התירו הרומאים להחליט בכל אורחות החיים של אזרחיהם. גם היהודים שהיו מחוץ ליהודה זכו בפריבילגיות חשובות בשל עמדתו של יוליוס קיסר. בתקופתו, בשל רצונו לשמר את שלטונו, היה איסור על התאגדויות שונות להתכנס ברומא. אך היהודים לא נכללו באיסור זה, והותר להם להתכנס ולקיים את טקסי דתם.
פומפיוס כבש את ארץ ישראל בשנת 63 לפנה"ס, ומינה את הורקנוס השני לכהן גדול של היהודים.[21] קיסר ביקש להיעזר באריסטובולוס השני, מלכה המודח של יהודה שהיה אסיר ברומא, במלחמתו בפומפיוס, ושלח אותו בחזרה ליהודה,[22] אך אריסטובלוס הורעל בטרם נסתייע הדבר. כמו כן נרצח אלכסנדר, בנו של אריסטובולוס, בידי מתנגדו של קיסר.[23] לאחר ניצחונו על פומפיוס, שינה קיסר את אופיו של תפקיד הכהן הגדול, ואישר את הורקנוס השני מחדש למשרת כהן גדול.[24] כמו כן, קיסר מינה את הורקנוס השני ואת יורשיו ל"אתנרך" ("ראש העם"),[24] ואת אנטיפטרוס מינה לאפוטרופוס ("משגיח") על יהודה.[25]
יוליוס קיסר התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב ליהודה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס, לדוגמה, את העיר יפו. כן אסר, לדברי יוסף בן מתתיהו, על גיוסם של היהודים (כולל יהודי התפוצות) לצבא רומי ועל גביית כספים מהם בשנת השמיטה.[26]
הגורם ליחסו הטוב של יוליוס קיסר להורקנוס השני, היה תמיכתו של הורקנוס השני ביוליוס קיסר במלחמת האזרחים. לפי יוסף בן מתתיהו, הורקנוס השני הביא עימו כוח של 1,500 או 3,000 אנשים לעזרת יוליוס קיסר במהלך המערכה על מצרים. יוליוס קיסר שלח אותו להילחם בעמים אחרים, ושיבח את הורקנוס השני על גבורתו ועל האומץ שלו.[27]
לאחר מותו של קיסר התאבלו עליו היהודים: ”המון רב של נכרים נתקהל מסביב והשתתף באבל הגדול של הציבור על ידי קינותיו, כל אחד לפי מנהגו, וביחוד היהודים, שלילות רצופים באו לבקר במקום השריפה”.[28]
קיסר בתרבות בספרות ובאמנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]העת העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיסר זכה לפופולריות גדולה עוד בימי חייו, פופולריות שלא הועמה גם לאחר מותו. מקדש מיוחד הוקם לזכרו ולזכר כוכב השביט שהופיע בשמי רומא בסמוך למותו. השם "קיסר" הפך לתוארם של שליטי האימפריה הרומית, ובהמשך (עד העת החדשה) גם לתוארם של שליטי אימפריות דוברות גרמנית (קייזר) - הקיסרות הרומית הקדושה, האימפריה ההולנדית, הקיסרות הגרמנית, הקיסרות האוסטרית והקיסרות האוסטרו-הונגרית. תואר זה - צאר בשפות סלביות - שימש את שליטי רוסיה הצארית והאימפריה הרוסית (בשנים 1547–1917)). כמו כן היה זה התואר בו השתמשו שליטיהן של בולגריה (החל משנת 913), וסרביה (במאה ה-14).
העת החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דמותו ההיסטורית של קיסר היא בין המרתקות באימפריה הרומית. עד היום ישנם מחקרים, דיונים, מאמרים ויצירות אמנות המתייחסות לחייו ולמורשתו. קיסר שימש השראה למחזות ולספרים, שנכתבו על ידי יוצרים רבים - מוויליאם שייקספיר שכתב את המחזה "יוליוס קיסר" ועד ג'ורג' ברנרד שאו, ולצידם תורנטון ויילדר וקולין מקאלוג, גאורג פרידריך הנדל שכתב אופרה עליו, ורבים נוספים.
שייקספיר, במחזהו "ריצ'רד השלישי" שם בפיו של המלך הצעיר אדוארד החמישי את המילים הבאות, המהוות הערכה היסטורית ראויה לקיסר:
That Julius Caesar was a famous man,
With what his valour did enrich his wit,
His wit set down to make his valour live,
Death makes no conquest of this conqueror,
For now he lives in fame if not in life,
נראה כי אכן מזמנו של קיסר ועד ימינו "חי הוא בתהילה, אם לא בחיים".
המאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]גם בקולנוע ובטלוויזיה הונצחה דמותו של יוליוס קיסר. דוגמאות בולטות לכך הן הסרט "יוליוס קיסר" משנת 1953 בבימויו של ג'וזף מנקייביץ' ובהשתתפות מרלון ברנדו, ג'יימס מייסון, לואיס קלהרן וג'ון גילגוד.
מבין הספרים הרבים שראו אור במאה ה-20 על אודות יוליוס קיסר, הופיע הרומן ההיסטורי "יוליוס קיסר הצעיר" מאת רכס וורנר (הוצאת עם עובד, תשכ"א, 1960). בסדרת הקומיקס "אסטריקס" מופיע קיסר כאדם יפה תואר, שופע אמרות, שונא גאלים ואוהב מלחמות.
המאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]סדרת הטלוויזיה רומא משנת 2005, מתמקדת בקיסר בעונה הראשונה שלה.
סדרת הדוקו-דרמה האימפריה הרומית (Roman Empire) בהפקת נטפליקס משנת 2019, מתמקדת בעונה השנייה שלה בדמותו של קיסר ובסיפור עלייתו לשלטון.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל רומא העתיקה | ||
- צופן קיסר – סוג הצפנה המיוחס ליוליוס קיסר, בו כל אות מוחלפת באות עם מרחק קבוע ממנה
- "כך תמיד לרודנים"
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]מקורות עתיקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוליוס קיסר, מלחמת גאליה בשבעה ספרים, בצירוף ספר שמיני מאת אבלוס הירציוס. תרגם מן המקור הרומי והוסיף מבוא, הערות ומפתח שמות: נ' רבן, תל אביב, יבנה, תשי"ט (1958). גרסה דיגיטלית של הספר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- גאיוס יוליוס קיסר, מלחמת גאליה. תרגום מלטינית, מבוא והערות: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ב (2011). (הספר בקטלוג ULI)
- גאיוס יוליוס קיסר, מלחמת האזרחים, מלחמת אלכסנדריה, מלחמת אפריקה, מלחמת ספרד. תרגום מלטינית והערות: משה ליפשיץ. מבוא: יונתן פרייס. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ג (2013). (הספר בקטלוג ULI)
- גאיוס סוויטוניוס טרנקווילוס. חיי שנים-עשר הקיסרים. תרגם מרומית: ד"ר אלכסנדר שור. תל אביב, הוצאת מסדה, תשי"ט. (הספר בקטלוג ULI)
- פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי רומי. תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות: יוסף ג. ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, 1954. (הספר בקטלוג ULI)
- דיו קסיוס, היסטוריה, ספרים 37, 38, 39 40, 41, 42, 43, ו-44 (הקישורים הם לתרגומים באנגלית)
מקורות מודרניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- צבי יעבץ, קיסר וקיסריזם, הוצאת ספרית פועלים, תל אביב, תשל"א. (הספר בקטלוג ULI)
- צבי יעבץ, יוליוס קיסר - תהפוכותיה של כריזמה, הוצאת דביר, תשנ"ב 1992. (הספר בקטלוג ULI)
- רחל צלניק-אברמוביץ, "המהפכה הרומית ב': פומפיוס וקיסר", יחידה 7 במסגרת הקורס רומא: אימפריאליזם ואימפריה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2002.
- יוליוס קיסר, מלחמת גאליה. תרגום מלטינית, מבוא והערות: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, 2011. מבוא: רומא, הגאלים ויוליוס קיסר מאת משה ליפשיץ (עמ' 9–60).
- Richard A Billows, Julius Caeser The Collossus of Rome, Routledge, 2009
- M. Gelzer, Caesar: Politician and Statesman. Oxford university press, 1968 (תרגום מגרמנית, הספר המקורי יצא בשנת 1921)
- Adrian Goldsworthy, Caeser - The life of Colossus, Yale university press, 2006
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יוליוס קיסר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- All Julius Caesar – אתר ובו תקציר של המחזה, ביוגרפיות של שייקספיר ושל קיסר
- Julius Caesar – אתר פרטי של סוזן קרוס הכולל לוח זמנים של חיי קיסר, וביוגרפיה
- C. Julius Caesar, באתר http://www.livius.org
- Julius Caesar – virgil.org – מדריך מוער למקורות רשת הנוגעים ליוליוס קיסר
- Julius Caesar – דף הכולל קישורים לאתרים המתייחסים לקיסר בשפות רבות
- Suetonius: The Life of Julius Caesar (Latin) – הקטע מספרו של סויטוניוס העוסק בקיסר. לטינית וכן תרגום לאנגלית.
- Plutarch: The Life of Julius Caesar – הקטע העוסק בקיסר בספרו של פלוטרכוס
- כתביו של קיסר בלטינית, איטלקית ואנגלית
- חרפה רבה היא להם לדעת אשה בטרם ימלאו להם עשרים שנה, באתר הארץ, 8 באפריל 2011
- אנז'ליק כריסאפיס, יוליוס קיסר: באתי, ראיתי, ניצחתי - והושלכתי למים, באתר הארץ, 16 במאי 2008
ישראל שצמן, היחצנות של יוליוס קיסר, באתר הארץ, 13 באוגוסט 2013- סדרת כתבות על יוליוס קיסר באתר שמוקדש לרומא העתיקה (באנגלית)
- יוליוס קיסר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי יוליוס קיסר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- יוליוס קיסר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
גאיוס יוליוס קיסר (102 לפנה"ס-44 לפנה"ס), דף שער בספרייה הלאומית- יוליוס קיסר, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
יוליוס קיסר, ברשת החברתית Goodreads
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ השם מובא כאן בכתיב לטיני מודרני. בלטינית בת זמנו של קיסר, אוית השם בצורה "CAIVS•IVLIVS•CAESAR".
- ^ התאריכים בערך זה הם לפי לוח השנה הרומי לפני שנת 45 לפנה"ס, ולפי הלוח היוליאני החל משנה זו (שמות החודשים בהתאם ללוח היוליאני).
- ^ T. Rice Holmes, Was Caesar Born in 100 or in 102 B.C.?, The Journal of Roman Studies, Vol. 7. (1917), pp. 145-152
- ^ Adrian Goldsworthy, p 30
- ^ סווטוניוס, חיי שנים עשר הקיסרים, יוליוס האלוהי, 46, תרגום מלטינית: ד"ר אלכסנדר שור.
- ^ סווטוניוס, חיי שנים עשר הקיסרים, יוליוס האלוהי, 1, תרגום מלטינית: ד"ר אלכסנדר שור.
- ^ סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, קיסר, 19.2 קישור לגרסה דיגיטלית
- ^ פלוטרכוס, חייו של פומפיוס, 48.5 קישור לגרסה דיגיטלית (באנגלית)
- ^ A. N. Sherwin-White. "Caesar as an Imperialist". Greece & Rome, Second Series, Vol. 4, No. 1 (Mar., 1957), p. 36
- ^ Goldsworthy (2006), p. 197
- ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 1.26
- ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 1.29
- ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 2.4
- ^ Goldsworthy (2006), p. 186
- ^ "Siege of Alesia" in: United Nations of Roma.com.
- ^ Kate Gilliver, Caeser's Gallic Wars, Osprey, 2002 p 71
- ^ צבי יעבץ, יוליוס קיסר: תהפוכותיה של כריזמה, הוצאת דביר, 1992, עמ' 197
- ^ 1 2 צבי יעבץ, יוליוס קיסר: תהפוכותיה של כריזמה, הוצאת דביר, 1992, עמ' 198
- ^ סווטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, יוליוס האלוהי, 82. תרגם מרומית: ד"ר אלכסנדר שור
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, יד, 194, 199
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 14, 73.
- ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 41, פרק 18, סעיף 1.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 14, 123-124
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק 10 פסקה 2
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק 8 פסקה 5
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק 10 פסקה 6
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 14, 193
- ^ סווטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, יוליוס האלוהי, 84. תרגם מרומית ד"ר אלכסנדר שור
| תשעת המכובדים באמנות ימי הביניים | |
|---|---|
|