ליאו שטראוס

ליאו שטראוס
Leo Strauss

לידה	20 בספטמבר 1899 קירכהיין, ממלכת פרוסיה, הקיסרות הגרמנית
פטירה	18 באוקטובר 1973 (בגיל 74) אנאפוליס, ארצות הברית
השקפה דתית	יהדות אורתודוקסית
מקום לימודים	אוניברסיטת המבורג, אוניברסיטת פרייבורג, אוניברסיטת קולומביה, אוניברסיטת מרבורג, Gymnasium Philippinum Marburg
מנחה לדוקטורט	ארנסט קסירר
מוסדות	אוניברסיטת שיקגו קולג' המילטון קולג' קלרמונט מק'קנה סיינט ג'ון קולג' אוניברסיטת קולומביה אוניברסיטת קיימברידג' ניו סקול האוניברסיטה העברית בירושלים
מונחה לדוקטורט	Muhsin Mahdi, Ralph Lerner
זרם	פלאטוניזם, קונסרבטיזם, נאו-קונסרבטיזם
תחומי עניין	מטאפיזיקה, תורת ההכרה, פילוסופיה יוונית, פילוסופיה פוליטית, תאולוגיה, ניהיליזם, פוליטיקה, פילוסופיה של הדת
עיסוק	פוליטיקאי, פילוסוף, חוקר מדע המדינה, מרצה באוניברסיטה
הושפע מ	פרה-סוקרטים, תוקידידס, אפלטון, אריסטו, הרמב"ם, תומאס הובס, שפינוזה, ניטשה, היידגר
השפיע על	אלן בלום, אירווינג קריסטול, נורמן פודהורץ, דונלד קגן, פרנסיס פוקויאמה, ג'ורג' גרנט, דאגלס מורי
מדינה	ארצות הברית, גרמניה
יצירות ידועות	Persecution and the Art of Writing, History of Political Philosophy, Thoughts on Machiavelli, רדוקטיו אד היטלרום
פרסים והוקרה	צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1965)
צאצאים	Jenny Strauss Clay

ליאו שטראוס (בגרמנית: Leo Strauss, שמו העברי יהודה לייב ב"ר אלחנן שטראוס, ‏20 בספטמבר 1899 – 18 באוקטובר 1973) היה פילוסוף ותאולוג יהודי-אמריקאי יליד גרמניה, אשר התמחה בחקר הפילוסופיה הפוליטית, הפילוסופיה היוונית ופילוסופיית ימי הביניים. השנים המשמעותיות ביותר שלו באקדמיה היו כששימש פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת שיקגו, שבה לימד דורות של תלמידים ופרסם חמישה עשר ספרים. שנים לאחר מותו, יותר ויותר אנשים נוטים לראות אותו כאיש הרוח שדמותו השפיעה על הזרם הנאו-קונסרבטיבי באקדמיה ובפוליטיקה האמריקאית.

קורות חיים

ליאו נולד להוגו ויניס שטראוס בעיירה קירכהיין (Kirchhain) במדינת הסה, גרמניה, ב-20 בספטמבר 1899. אביו ואחי אביו ניהלו בשותפות עסקים לאספקת תוצרת חקלאית ותוצרת בקר שאותם ירשו מאביהם, מאייר (1835–1919) – מנהיג חשוב ונודע בקהילה היהודית. בדברים שנשא ליאו שטראוס בהרצאה במכללת סנט ג'ונס הוא העיד על עצמו כי הגיע "מבית קונסרבטיבי, אולי אף אורתודוקסי" שבו ידעו מעט מאוד על היהדות מלבד דבקות בקיום מחמיר של פרקטיקות יהודיות.

בגיל 17 פרק עול תורה ומצוות, ובגיל 18 החל לפעול בשורותיה של הציונות הגרמנית והתלהב מהרעיון של מהפכה מדינית עברית. בשנת 1917 סיים את לימודיו בגימנסיה שליד מרבורג, ומ-5 ביולי 1917 עד דצמבר 1918 שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה החל את לימודיו באוניברסיטת המבורג. ב-1921 הגיש את עבודת הדוקטורט שלו, בהדרכת ארנסט קסירר, הפילוסוף היהודי מאסכולת מרבורג. נושא עבודת המחקר שלו היה: "בעיית ההכרה בפילוסופיה של פרידריך היינריך יַקוֹבּי". בשנות לימודיו שמע גם שיעורים באוניברסיטאות פרייבורג ומרבורג מהפילוסוף אדמונד הוסרל ומתלמידו מרטין היידגר.

שטראוס היה בקשרי ידידות עם גרהרד קרוגר, יוליוס גוטמן, פרנץ רוזנצוויג (שלו הקדיש שטראוס את ספרו הראשון), גרשם שלום, אלכסנדר אלטמן והמזרחן הנודע פאול קראוס, שלו נישאה אחותו של שטראוס בתיה (היא נפטרה בשעת לידת בתם, וב-1944, כאשר קראוס התאבד או נרצח, שטראוס ואשתו אמצו את הבת הזו). בשלבים מאוחרים יותר של חייו ניהל שטראוס חליפות מכתבים עם חלק מאותם ידידים; מכתבים אלה ראו אור לא מזמן בשפה הגרמנית ועומדים להיות מתורגמים גם לשפות נוספות. נוסף על כל האמור, ניהל שטראוס דיון ער וחשוב עם קארל שמיט, תאורטיקן וחוקר גרמני נאצי שהאמין ביתרון הדיקטטורה, בתחום מדע המדינה. שמיט, באופן מפתיע, בעקבות היכרותו האישית עם שטראוס, תרם לזכייתו של שטראוס במענק מחקר מטעם קרן רוקפלר. אף על פי כן, לאחר עזיבתו של שטראוס את גרמניה, הוא קטע את קשריו עם שמיט ולא השיב לניסיונותיו של האחרון לחדש עימו את ההתכתבות. לאחר שקיבל את מענק המחקר ע"ש רוקפלר בשנת 1932, עזב שטראוס את משרתו באקדמיה לחקר היהדות בברלין ועבר להתגורר בפריז. הפעם היחידה שבה שב לגרמניה לאחר עזיבתו, הייתה לימים ספורים בלבד, כעשרים שנה מאוחר יותר. בפריז נישא שטראוס למרי (מרים) ברנסון, אלמנה עם ילד שהכיר בגרמניה. הוא אימץ את ילדה ומעולם לא היה לו ילד ביולוגי. בעקבות עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, סירב שטראוס לחזור לארץ מולדתו.

אוניברסיטת שיקגו, האוניברסיטה עימה מזוהה שטראוס.

בשנת 1934 מצא שטראוס מקלט באנגליה, ובשנת 1935 קיבל משרה זמנית באוניברסיטת קיימברידג'. ב-1938, לאחר שלא עלה בידו למצוא משרת הוראה קבועה באנגליה, היגר לארצות הברית בתמיכתו של הרולד לסקי אשר העניק לו בנדיבות משרת הוראה למספר שבועות. לאחר תקופה קצרה ולא יציבה שבה שימש כעמית מחקר במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קולומביה, שטראוס הבטיח לעצמו משרה לא יציבה בפקולטה למדע המדינה בבית הספר החדש למחקר חברתי (New School for Social Research) בעיר ניו יורק. הוא לימד שם בין השנים 1938 ל-1948 והתקיים ממשכורת רעב. ב-1944 קיבל אזרחות אמריקאית וב-1949 יכול היה שטראוס לנשום לרווחה כשהתקבל למשרת פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת שיקגו. הוא שימש כפרופסור מן המניין באוניברסיטת שיקגו עד שנת 1969. בשנה זו עבר לבית הספר לתארים מתקדמים, Claremont Graduate School שבקליפורניה, ולימד שם במשך שנה. לאחר מכן, בשנת 1970, המשיך שטראוס למכללת סנט ג'ונס, שבה כיהן כפרופסור אמריטוס עד למותו בשנת 1973.

בשנה האקדמית 1954–1955 (ה'תשט"ו) ביקר שטראוס בירושלים כאורחם של חבריו גרשם שלום ומרטין בובר, והרצה באוניברסיטה העברית. הם ניסו לשכנעו לעלות לישראל ולקבל משרת הוראה באוניברסיטה העברית, אך הדבר לא עלה בידם.

פילוסופיה

מנקודת מבטו של שטראוס, פילוסופיה ופוליטיקה קשורות בקשר בל ינותק. מבחינתו, משפטו ומותו של סוקרטס היו הרגעים שבהם נולדה הפילוסופיה הפוליטית. עד לימיו של סוקרטס, הפילוסופים באתונה היו חופשיים יחסית לעסוק במחקר הטבע והפוליטיקה. עם זאת, סוקרטס לא היה פילוסוף פוליטי במובן המקובל בימינו אנו, כלומר אדם החוקר תופעה פוליטית באופן פילוסופי. נהפוך הוא, סוקרטס היה לפילוסוף הראשון שנכפה על ידי הפוליס או העיר, להתייחס לפילוסופיה באופן פוליטי. לפיכך, שטראוס חשב שאחד המומנטים החשובים ביותר בתולדות ההיסטוריה של הפילוסופיה היה טיעונם הנודע של סוקרטס ותלמידיו, לפיו פילוסופים ומדענים לא יכולים לחקור את הטבע מבלי להתחשב בטבעם האנושי, אשר לפי ביטויו המפורסם של סוקרטס הוא "פוליטי". משפטו של סוקרטס היה אבן היסוד של הפילוסופיה הפוליטית, והדיאלוגים של אפלטון היו הצורה הטהורה ביותר של הטיפול הפוליטי בפילוסופיה. זאת מכיוון שעיסוקם היחיד היו חייו ומותו של סוקרטס – הפילוסוף המשמעותי ביותר בעבור שטראוס ורבים מתלמידיו.

שטראוס ערך הבחנה בין "פילוסופים" לבין "משכילים" וקרא לעצמו משכיל, ולא פילוסוף. באחד מספריו כתב "כיום, רוב רובם של אלה הקוראים לעצמם פילוסופים, הם לא יותר ממשכילים זהירים, שיטתיים ולחלוטין לא נועזים". לצד דבריו אלה, הוא טען כי לא רק שההוגים הגדולים נועזים, אלא שהם גם רואים את המלכודות הטמונות במקומות שבהם רואה המשכיל קרקע מוצקה. לשיטתו של שטראוס, יש למשכילים זכות קיום מכיוון שההוגים הגדולים חלוקים ביניהם על נקודות מהותיות, ואלה מאפשרות למשכילים להתחבט ביניהם ולנסח את השערותיהם.

חלק ניכר מהפילוסופיה של שטראוס היא תגובה לעבודותיו של מרטין היידגר. הוא כתב שיש תחילה להבין את מחשבתו של היידגר ולהתעמת עימה לפני שניתן יהיה לנסח כל תאוריה פוליטית מודרנית. בשביל שטראוס, אפלטון שימש יריב שקול להיידגר. שטראוס התקרב באופן חלקי לרעיונותיהם של פרידריך ניטשה וסרן קירקגור באמצעות הבנתו את היידגר. הוא קטלג את הרעיונות האלה תחת הרובריקה "אקזיסטנציאליזם", תנועה שהייתה לדבריו, בעלת "היקף חלש" אך "מרכז קשוח". הוא כתב שניטשה היה לפילוסוף הראשון שהבין נכונה את הרלטיביזם, רעיון שמקורו בהיסטוריציזם ההגלייני. שטראוס הזדהה הרבה יותר עם הפחד של ניטשה מפני נבואתו של הגל בדבר סוף ההיסטוריה (דבר שמשמעותו הייתה, מן הסתם, גם סוף לפילוסופיה ולמדעי הטבע), מאשר עם אמונתו של היידגר שגרס שניהיליזם, אם יובן כהלכה, טומן בחובו את האפשרות לגאולתה של האנושות.

ספריו

מפעלו הספרותי של שטראוס רחב היקף, להלן סקירה של כמה מספריו:

• "הזכות הטבעית וההיסטוריה" (Natural Right and History)

את הספר הזה, שראה אור בשנת 1953, פותח שטראוס בביקורת על האפיסטמולוגיה של מקס ובר, ממשיך עם עיסוק קצר ברלטיביזם של מרטין היידגר (את זאת הוא עושה מבלי לציין את שמו של היידגר באופן מפורש), עובר לדיון בהתפתחותה של "הזכות הטבעית" ומנתח את הגותם של תומאס הובס וג'ון לוק. הוא מסיים את ספרו בביקורת על ז'אן-ז'אק רוסו ואדמונד בורק. במרכז הספר עומדים חלקים הדנים בפילוסופיה הפוליטית הקלאסית, דהיינו הגותם של אפלטון, אריסטו וקיקרו.

• "לידתו מחדש של הרציונליזם הפוליטי הקלאסי" (The Rebirth of Classical Political Rationalism)

קובץ מאמרים זה מהווה מבוא למחשבתו של שטראוס. בין נושאיו: "מדעי החברה והומניזם" ("Social Science and Humanism"), "מבוא לאקזיסטנציאליזם ההיידגריאני" ( "An Introduction to Heideggerian Existentialism"), "על הפילוסופיה הפוליטית הקלאסית" ("On Classical Political Philosophy"), "תוקידידס ומשמעותה של היסטוריה פוליטית" ("Thucydides and the Meaning of Political History") ו"כיצד יש להתחיל ללמוד את פילוסופיית ימי הביניים?" ("How to Begin to Study Medieval Philosophy").

• "ביקורת הדת של שפינוזה" (Spinoza's Critique of Religion)

בספרו "ביקורת הדת של שפינוזה" מראה שטראוס כי למעשה, קיימת "מסורת שלמה של ביקורת הדת" ושפינוזה הוא חוליה חשובה, אך לא היחידה באותה שרשרת. אם לדייק, שטראוס מציין שהפילוסוף אפיקורוס, ש"קנה המידה היחיד" שלו הוא הנאה כטוב המוחלט, "הוא המקור החשוב ביותר לביקורת הדת במאה ה-17" (שבה חי שפינוזה). שטראוס מסביר שההתנגדות לאמונה בהתגלות מקורה בכמה מהלכים נפשיים: "אחת, העניין בשלום הנשמה, שמקורו אפיקוראי, נסוג ומפנה את מקומו למטרת השלום החברתי; שתיים, הדת נדחית לא רק בשל החרדה שהיא גורמת; היא נדחית גם, ובראש ובראשונה, בשל התקוות הדמיוניות שהיא מעוררת. שלוש, האמונה במעשים האנושיים, בעבודה, בתרבות, בקידמה, נוגדת את האמונה בשלמותו הראשונית של האדם, את ההתגלות ואת האמונה באותה התגלות".

• בשנת 1952 פרסם שטראוס את חיבור המופת שלו, אסופת המאמרים "רדיפה ואומנות הכתיבה" (Persecution and the Art of Writing).

באסופה זו הציג שטראוס תזה לפיה פילוסופים לאורך כל הדורות, השתמשו בכתיבה אזוטרית, כלומר מסתירה, כדי להימנע מכך שהמדינה או מוסדות הדת ירדפו אותם בגין דעותיהם. כך למשל, פירש ליאו שטראוס את סודו של מורה הנבוכים בהתאם למשנתו הפוליטית-דתית של אל-פאראבי, כלומר: בניגוד לטקסט הגלוי של החיבור, שבו נראה הרמב"ם מתאמץ להתאים בין הדת והאמת המדעית, הרי שלטענת שטראוס, דעתו האמיתית של הרמב"ם היא כדעתו של אל-פאראבי, ולפיה הדת נעוצה במטרה הפוליטית של הנהגת החברה ותיקונה ואינה צריכה להתאים אל האמת המדעית.

סגנון הכתיבה האזוטרי

רדיפה ואומנות הכתיבה (Persecution and the Art of Writing)

מטרת סגנון כתיבה זה הייתה להגן על החופש והביטחון של הפילוסוף מחד, אך גם על יציבות החברה מאידך. שיטה זו היא שיטת כתיבה ברמז שמתפתחת בתנאי לחץ או דיכוי חברתי או מדיני, או גם מתוך חשש המחבר להזיק לחברה. צורת הכתיבה האזוטרית נועדה להעלים תוך כדי גילוי ולגלות תוך כדי העלמה. היא נועדה להביע דעות הטרודוכסיות, או דעות המנוגדות לדעות המסורתיות שבחברה, באוזני מי שמסוגל להבינן, ובד בבד להגן על הדעות המסורתיות באוזני אלה שאינם מסוגלים להבין אלא את הדעות המסורתיות. בלב הכתיבה האזוטרית טמונה ההנחה שיש אמיתות שיכולות לפגוע באנשים אחרים, אם יביעו אותן בפומבי, ועל כן אותם אנשים ירצו לנקום את נקמתם. שטראוס רואה את הכתיבה האזוטרית כניסיון של היוצר לתקשר עם קהל מוגדר – "הפילוסופים בכוח", דהיינו, אלה שיש ביכולתם להפוך ביום מן הימים לפילוסופים בפועל. הוא הגיע להשערתו זו על בסיס ניתוח וחקר כתביהם של אפלטון, אל-פאראבי והרמב"ם.

כשמאמריו על סגנון הכתיבה האזוטרי ראו אור בפעם הראשונה, התזה הזו הייתה חידוש של ממש ופריצת דרך בחקר הפילוסופיה היהודית והכללית כאחד. ככל שחלפו השנים, שטראוס החל להתעמק עוד ועוד בשיטת כתיבה זו, אשר הייתה, לדעתו, דרכם של הפילוסופים לתקשר עם עמיתיהם הפילוסופים, ובעיקר עם עמיתיהם הפוטנציאליים – "הפילוסופיה בכוח". שטראוס סבר שהטקסט האזוטרי הוא הטקסט המתאים ביותר ללימוד פילוסופיה. במקום פשוט לסכם את מחשבותיו של הפילוסוף, הטקסט האזוטרי הכריח את התלמיד לחשוב עליו ולחדור לעומקו בכוחות עצמו, אחרת לא היה לו כל סיכוי להבינו. כלומר, לא זו בלבד שסגנון כתיבה זה שימש כלי לימודי להכשרתם של פילוסופים פוטנציאליים, אלא גם מנע מתלמידים שלא היו מוכשרים דיים לעוות את המסר הפנימי שבטקסט. שטראוס סבר שאחת הסכנות לפוליטיקה היא הסכנה שמא תלמידים יסגלו לעצמם רעיונות מסוכנים מהר מדי, לפני שיבינו את כוונתו האמיתית של מחברם. דוגמה לכך ניתן לראות בסיפורו של אלקיביאדס, תלמידו של סוקרטס, שגרם לא מעט צרות למורו.

לשיטתו של שטראוס, שיטת כתיבה זו צריכה להיות נהוגה בימינו בדיוק כפי שהייתה נהוגה בימי קדם. למעשה, שטראוס סבר כי הפילוסופיה הציעה את דרך הלימוד ה"אקזוטרית", או המועילה, לצד דרך הלימוד "האזוטרית", או האמיתית, שהייתה נסתרת מעיני הקורא הממוצע. קיימת סברה כי שטראוס עצמו נהג לכתוב כתיבה אזוטרית, היות שרבים מכתביו קשים להבנה ולעיתים אף מסתוריים. נקודה זו מהווה סלע מחלוקת בין חוקריו של שטראוס.

מחלוקות רבות אופפות את הדרך הנכונה להבנת פירושיו של שטראוס את הקאנון הפילוסופי הקיים. שטראוס עצמו האמין שעבודותיהם של פילוסופים רבים הכילו הן את הממד האקזוטרי והן את הממד האזוטרי. עובדה זו חמקה, לדבריו, מעיניהם של רבים מחוקרי הפילוסופיה בימינו. ניתן לומר כי הדוגמה הבולטת לחיבור הכתוב בשיטה האקזוטרית/אזוטרית היא "המדינה" של אפלטון. שטראוס האמין שאין זה נכון לקרוא את דבריו של אפלטון כהצעה לכינון משטר אידיאלי הלכה למעשה (דבריו אלה של שטראוס עומדים בניגוד גמור, לדוגמה, לדעתו של קרל פופר). לדעתו של שטראוס סגנון הכתיבה האזוטרי/אקזוטרי הפסיק להיות בשימוש החל מימיו של קאנט.

פוליטיקה

שטראוס ראה את הפוזיטיביזם, ובאופן כללי יותר את ההבחנה בין עובדות לערכים, כמוטעים ומזיקים. כדי להוכיח את טענתו, חקר שטראוס את ההבחנה הזו מהשורש – מפילוסופיית הנאורות של מקס ובר, שעליו אמר שטראוס כי הוא בעל "נפש רצינית ואצילית". רצונו של ובר היה להפריד בין ערכים למדע; רצון שנגזר, לדבריו של שטראוס, מהרלטיביזם של ניטשה, שממנו ובר הושפע עמוקות. אליבא דשטראוס, פוליטיקה אינה דבר שניתן ללמוד ממרחק. לדעתו, לא ייתכן כי יהיה ביכולתו של חוקר מתחום מדע המדינה לחקור את הפוליטיקה בעין מדעית נטולת ערכים. הפוזיטיביזם שיירש את המסורות של אוגוסט קונט ומקס ובר בכך שניסה לערוך שיקולים נטולי ערכים כביכול, נפל במבחן הצדקת קיומו, היות שלצורך כך הוא נדרש לניתוח ערכי. בעוד שהליברליזם המודרני הציב את המרדף אחר חירות הפרט בראש סולם העדיפויות, הרגיש שטראוס כי צריך להיות עניין רב יותר לבעיית המצוינות האנושית והיושר הפוליטי. באמצעות כתביו העלה שטראוס ללא הרף את השאלה: כיצד ובאיזו מידה, חירות ומצוינות יכולות להתקיים זו לצד זו? מבלי להכריע בנושא זה, סירב שטראוס להסתפק בכל פתרון פשטני או חד-צדדי לשאלתו של סוקרטס: מה טוב לאדם ולעיר?

שקרים אצילים ואמת קטלנית

שטראוס שם לב לעובדה שההוגים החשובים ביותר, החל מאפלטון, העלו את השאלה: "האם פוליטיקאים טובים יכולים להיות ישרים, ובד בבד עדיין להשיג את המטרות הנחוצות לחברה שבה הם חיים". שטראוס רומז על כך, כאשר הוא מבקש מקוראיו לשקול האם "שקרים אצילים" יכולים לשחק תפקיד כלשהו באיחוד והנהגת הפוליס. האם יש צורך ב"מיתוסים" כדי לספק לאנשים משמעות ותכלית לחייהם, ולהבטיח בכך חברה יציבה? או שמא "אמיתות קטלניות", כלשונו של ניטשה, יכולות לפרוח בחברה מבלי מפריע? וכפועל יוצא מכך: האם יש גבול לפוליטי, ומה יכולים לדעת כולם? שטראוס דן בדיוק בנושא זה בספרו "העיר והאדם", כאשר הוא דן ב"מיתוסים" הנדרשים לכל מדינה, כפי שמוסר אותם אפלטון בראשי פרקים בדיאלוג "המדינה".

שטראוס פורש על ידי אנשי מחקר רבים כמי שתומך ב"שקרים אציליים", דהיינו במיתוסים שבהם משתמשים מנהיגים פוליטיים המחפשים לשמור על חברה מלוכדת.

אליבא דשטראוס, קרל פופר בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" טועה ומטעה, היות שהוא סבור כי בהתייחסו למדינה האידיאלית הציע אפלטון רפורמה במשטר הקיים. שטראוס סבר כי המדינה עליה דיבר אפלטון לא הייתה מדינה טבעית, היות שהיא הייתה נטולת ארוס, או צרכים גופניים, ועל כן לעולם לא הייתה יכולה להדריך פוליטיקאים במובן שפופר טען. למעשה, שטראוס חשד בכל מה שהוצג כפתרון לבעיות פוליטיות או פילוסופיות עתיקות יומין. הוא דיבר על הסכנה שבניסיון לפתור אחת ולתמיד את הוויכוח הנצחי בין הרציונליזם לבין המסורת בפוליטיקה.

אתונה וירושלים

שטראוס ראה בתקופה המודרנית עדות לכישלון רעיון הקדמה, בעיקר מכיוון שהקדמה האינטלקטואלית לא לוותה בקדמה חברתית. האדם כבש את הטבע, אך לא התקדם בידיעת הטוב. לכן, משבר המודרניות הוא, בראש ובראשונה, משבר ערכים, משבר המוסריות.

משבר המודרניות מתגלה או מתגלם בעובדה, שהאדם המערבי המודרני שוב אינו יודע מה הוא רוצה - שהוא שוב אינו מאמין כי יש בכוחו להבחין בין טוב לרע, בין צדק לעוול. עד לפני דורות אחדים היה מובן מאליו, בדרך כלל, שאדם יכול להבחין בין טוב לרע, שאדם יודע מהו הסדר החברתי הצודק או הטוב או הטוב ביותר - בקיצור, היה ברור שהפילוסופיה הפוליטית אפשרית ונחוצה. בימינו אמונה זו אינה אפשרית: היא הייתה חלום, חלום נשגב, אבל רק חלום.

—

כדי לחדש את הבסיס המוסרי האנושי קרא שטראוס לצאת כנגד הניהיליזם ולחזור לגישות שהיוו את שני היסודות של התרבות המערבית: היהדות ויוון (בעיקר למשנתו של אפלטון). המשותף לשתי גישות אלה הוא הבסיס המוסרי שהן מספקות מתוך יצירת זהות בין הצדק לבין הציות לחוק. אומנם קיים הבדל תהומי ביניהן, שכן החוק היהודי הוא חוק אלוהי בעיקרו, המבוסס על התגלות של חוקיות עליונה ונשגבת למתי מעט בעולמנו; ואילו החוק היווני הוא חוק טבעי, הנובע מתוך חקירת חוקי הטבע. עם זאת, בשני המקרים האיזון החברתי, היינו הצדק, יושג עם ציות לחוקים האמורים.

חקירת שילובן של שתי גישות מוסר אלה (מוסר ההתגלות ומוסר התבונה) בתוך התרבות המערבית, הביאה את שטראוס להכיר בניגודים המהותיים המתהווים מתוך שילוב זה: ירושלים/אתונה, דת/פילוסופיה, התגלות/תבונה, מעשה/מחשבה.

שטראוס סבר כי ניסיונות המיזוג תמיד יידונו לכישלון: כפי שהדת אינה יכולה להפריך את הפילוסופיה, כך גם הפילוסופיה, וזה מה שחשוב, אינה יכולה להפריך את הדת. אך ויכוח נצחי זה הוא שמשמר את החיוניות שבתרבות המערבית.

טיעונו העיקרי של שטראוס היה שאין בידי המדע והפילוסופיה להפריך או להוכיח את הגרעין המסתורי שטומנת בחובה דת ההתגלות; בכך, הוא גונן למעשה על אותה דת מפני הפרכה. "למעשה, שטראוס הציע לחזור ליהדות ה'מקורית', ליהדות המקראית, ליהדות כדת של התגלות. כמו היידגר, גם שטראוס סבור כי התרופה לניהיליזם היא חזרה אחורה. כמו היידגר, גם שטראוס מבכר, בסופו של דבר, חזרה למה שקדם לאפלטון על חזרה לאפלטון עצמו: במקרה של היידגר, זו המחשבה הפרה-סוקרטית. במקרה של שטראוס, זו היהדות המקראית."

ציטוטים על היהדות והיהודים

אי אפשר שלא להישאר יהודי. אדם אינו יכול לברוח ממקורותיו. אדם אינו יכול להיפטר מעברו מתוך משאלה שייעלם (...) אדם מוכרח לקבל את עברו. פירוש הדבר שאת ההכרח הזה, שאין להכחישו, צריך לעשות למעלה. המעלה שבה מדובר היא נאמנות, שמירת אמונים, חסידות (piety) במובן הלטיני הקדום של המילה (pietas).

— ליאו שטראוס, "לשם מה להישאר יהודי?"

העבר שלנו, מורשתנו, מוצאנו, אינם אסון כמו שאמר היינה, ועוד פחות מזה שפלות, אלא סבל, סבל הרואי, סבל שנובע מהמעשה ההרואי של מסירות הנפש של עם שלם למשהו שנראה לו נעלה לאין שיעור, ובעצם מעלה לאין סוף. אף יהודי לא יוכל היום להיטיב עם עצמו יותר מאשר אם יחיה עם זיכרון העבר.

— ליאו שטראוס, "לשם מה להישאר יהודי?"

השפעות ותלמידים

בשנות ה-80 של המאה ה-20, תנועת השמרנות החדשה וביניהם תלמידו פול וולפוביץ ראו בשטראוס את המורה שלהם. בספרו של דייוויד פרום "הקץ לרוע" שנכתב יחד עם ריצ'רד פרל מתואר ליאו שטראוס כמורה הדרך של התפיסה השמרנית החדשה. אך בתו, וכן חוקרים נוספים, כתבו שהרעיון של שלטון כלשהו בכוח היה רחוק מדעותיו של שטראוס, ושהוא סלד מכל סוג של שלטון בלעדי – אשר במהלך המאה ה-20 התגשם הן באידאולוגיה הנאצית והן בקומוניסטית.

ראו גם

• האינטלקטואלים של ניו יורק
• קומנטרי
• דניאל בל
• דניאל פטריק מויניהאן
• הנרי ג'קסון

לקריאה נוספת

על ליאו שטראוס:

• יונתן כהן, יסודות שיטתיים בחקר הפילוסופיה היהודית בזמננו: וולפסון, גוטמן ושטראוס, דעת 38, עמ' 105–126.
• אהוד לוז, ליאו שטראוס בישראל – על תרומתה האפשרית של הפילוסופיה השטראוסיינית לדיון הפוליטי בישראל, דעת 50–52, עמ' 355–369.
• חיים אוטו רכניצר, נבואה והסדר המדיני המושלם: התאולוגיה המדינית של לאו שטראוס, מוסד ביאליק, ירושלים, 2012.
• אהוד לוז, בין אמת לנאמנות - פילוסופיה פוליטית ויהדות בהגותו של ליאו שטראוס, הוצאת כרמל, ירושלים, 2021.

מבחר מכתביו (לפי סדר יציאתם לאור בתרגום לעברית):

• ליאו שטראוס, פילוסופיה מדינית, מהי?, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, 1955.
• ליאו שטראוס, ירושלים ואתונה: מבחר כתבים, ערך והקדים מבוא: אהוד לוז, תרגמו: אברהם הוס ודוד זינגר, מוסד ביאליק ומכון ליאו בק, 2001.
• ליאו שטראוס, מהו חינוך ליברלי? מקומם של הוגי העבר בעולם העתיד, תכלת 18, סתיו תשס"ה 2004.
• ליאו שטראוס, הזכות הטבעית וההיסטוריה, ערך: אהוד לוז, תרגם: דוד זינגר, הוצאת שלם, ירושלים, 2005.
• ליאו שטראוס, הליברליזם ומשבר ההגות היהודית המודרנית, ערך והקדים מבוא: אהוד לוז, תרגם: יניב פרקש, מוסד ביאליק ומכון ליאו בק, 2012.

• Leo Strauss: The Early Writings (1921-1932), trans. Michael Zank, from the preceding, Albany: SUNY Press, 2002.
• Spinoza’s Critique of Religion, New York: Schocken, 1965; a translation of the preceding, by Elsa M. Sinclair.
• Philosophy and Law, Albany: SUNY Press, 1995; a translation of the preceding, by Eve Adler.
• The Political Philosophy of Hobbes: Its Basis and Its Genesis, Oxford: Clarendon Press, 1936; a translation, with some notable modifications, of the preceding, by Elsa M. Sinclair.
• "The Spirit of Sparta or the Taste of Xenophon," Social Research 6 (1939) 502-36.
• “On a New Interpretation of Plato’s Political Philosophy,” Social Research 13 (1946) 326-67.
• ”On Collingwood’s Philosophy of History,” Review of Metaphysics 5 (June, 1952) 559-86.
• "On the Intention of Rousseau," Social Research 14 (1947) 455-87.
• On Tyranny: An Interpretation of Xenophon's Hiero in On Tyranny, Rev ed. New York: Free Press (orig. publ. 1948).
• Thoughts on Machiavelli, Glencoe, Ill.: The Free Press, 1958.
• History of Political Philosophy, co-editor with Joseph Cropsey, 3rd. ed., Chicago: University of Chicago Press, 1987.
• The City and Man, Chicago: Rand McNally, 1964.
• Socrates and Aristophanes, New York: Basic Books, 1966.
• Liberalism Ancient and Modern, New York: Basic Books, 1968.
• The Argument and the Action of Plato's LAWS, Chicago: University of Chicago Press, 1975.
• Studies in Platonic Political Philosophy, with an introduction by Thomas L. Pangle, Chicago: University of Chicago Press, 1983.
• The Rebirth of Classical Political Rationalism: An Introduction to the Thought of Leo Strauss—Essays and Lectures by Leo Strauss, ed. Thomas L. Pangle, Chicago: University of Chicago Press, 1989.
• On Plato's Symposium, ed. Seth Benardete, Chicago: University of Chicago Press, 2001.
• Faith and Political Philosophy: the Correspondence Between Leo Strauss and Eric Voegelin, 1934-1964, ed. Peter Emberley and Barry Cooper, University Park, PA: The Pennsylvania State University Press, 1993.

קישורים חיצוניים

• לאורה בטניצקי, ליאו שטראוס, באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (באנגלית)
• ליאו שטראוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אהוד לוז, על תרומתו של ליאו שטראוס למחשבת ישראל בזמננו, באתר המרכז הבינלאומי למחשבת ישראל על שם גולדשטיין-גורן.
• אורי פז, לשם מה להישאר יהודי?, פאזל. בסוף המאמר ניתן למצוא את מאמרו של ליאו שטראוס "לשם מה להישאר יהודי".
• דרור פימנטל, גוש אמונים היה מאמץ אותו, באתר nrg‏, 22 בפברואר 2002
• עדי ערמון, הפילוסוף היהודי ששינה את אמריקה, באתר הארץ, 24 בינואר 2014
• לוראן כהן, ‏בין חופש לבין הפקרות, ארץ אחרת 20,‏ 26 בפברואר 2004
• שלמה פינס, ‏על ליאו שטראוס, מולד 247–248, 1976, עמ' 455–457
• לאו שטראוס (1899-1973), דף שער בספרייה הלאומית