נינה סימון

**נינה סימון**
**Nina Simone**
	נינה סימון, 1965
לידה	21 בפברואר 1933; טריון, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית
פטירה	21 באפריל 2003 (בגיל 70); קארי-לה-רואה, צרפת
שם לידה	יוניס קתלין ויימון
שם במה	Nina Simone
מוקד פעילות	ארצות הברית
תקופת הפעילות	1954–2003 (כ־49 שנים)
מקום לימודים	בית הספר ג'וליארד, בית הספר אלן
סוגה	מוזיקת נשמה, בוסה נובה, מוזיקה קלאסית, ג'אז, בלוז
סוג קול	קונטרה אלט
שפה מועדפת	אנגלית
כלי נגינה	פסנתר
חברת תקליטים	Bethlehem‏, Colpix‏, פיליפס רקורדס‏, RCA Victor‏, CTI‏, Legacy Recordings
בן או בת זוג	Andy Stroud
צאצאים	Lisa Simone
פרסים והוקרה	דוקטור לשם כבוד; היכל התהילה של הרוק אנד רול (2018) ;
	www.ninasimone.com
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

יוניס קתלין ויימון (באנגלית: Eunice Kathleen Waymon; ‏(21 בפברואר 1933 – 21 באפריל 2003) הידועה יותר בשם הבמה נינה סִימוֹן (Nina Simone) הייתה זמרת, כותבת שירים ופסנתרנית אמריקאית. היא נחשבה כמוזיקאית ג'אז, אף שחלקה על הגדרה זו; עבודתה תוארה כמכסה יריעה רחבה של תחומים: בלוז, רית'ם אנד בלוז ומוזיקת נשמה. הסגנון הקולי שלה מאופיין על ידי תשוקה, נשימתיות ושימוש רב בוויברטו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוניס קתלין ויימון נולדה בטריון, קרוליינה הצפונית למשפחה אפרו-אמריקאית נוצרית-מתודיסטית. ילדה שישית לאב כומר מטיף ולאם עקרת בית, ובת למשפחה ענייה שכללה שמונה ילדים. בדומה לאמנים שחורים רבים הושפעה כילדה ממריאן אנדרסון והתחילה לשיר בכנסייה המקומית. בגיל 7 התגלתה כבעלת כישרון גדול בנגינה על פסנתר.

בהופעת הבכורה הפומבית הראשונה שלה כפסנתרנית, נאלצו הוריה השחורים, שישבו בשורה הראשונה, לפנות את מקומם לאנשים לבנים. סימון סיפרה בבגרותה, שמקרה זה השפיע על חייה וגרם לה להפוך ללוחמת זכויות ומעורבת בתנועה לזכויות האזרח.

בגיל 17 עזבה את הבית ועברה לפילדלפיה, שם לימדה פסנתר וליוותה זמרים. היא יכלה להתחיל ללמוד בבית ספר למוזיקה היוקרתי "ג'וליארד" בניו יורק הודות לתורמים נדיבים, אבל חוסר במימון גרם לכך שלא יכלה להגשים את חלומה ולהיות השחורה האמריקאית הראשונה שתהיה פסנתרנית קונצרטים (פסנתרן קלאסי המופיע באופן קבוע כסולן בהופעות קונצרטים). מאוחר יותר ניסתה להתקבל למכון קרטיס אך נדחתה בשל צבע עורה.

היא החלה לנגן בלוז וג'אז במועדון אטלנטיק סיטי ובן-זוגה נתן לה את הכינוי "נינה סימון" ב-1954 - "נינה" בספרדית משמעותו "נערה" וסימון על שם השחקנית הצרפתייה סימון סיניורה האהובה עליה.

אלבום הבכורה שלה Little Girl Blue יצא ב-16 בספטמבר 1958 ונינה סימון זכתה לראשונה בהכרה ציבורית בזכות גרסתה לשירו של ג'ורג' גרשווין "אני אוהבת אותך פורגי" (מתוך האופרה "פורגי ובס"), I Loves You, Porgy - שנכללה באלבום. השיר בביצועה הגיע לארבעים הגדולים במצעד בארצות הברית. שיר נוסף מהתקליט הזה - "My baby just cares for me" זיכה אותה בפרסום רב (השיר הזה הפך ללהיט בבריטניה בשנות ה-80 כששימש כפרסומת לבושם שאנל מס' 5).

במהלך שנות ה-60 הייתה מעורבת בתנועה לזכויות האזרח והקליטה מספר שירים פוליטיים שכללו בין השאר את "To Be Young, Gifted and Black" (שזכה לגרסת כיסוי מאריתה פרנקלין) ו-"Mississippi Goddamn", שנכתב כתגובה לרצח של מדגר אוורס ופיצוץ כנסייה בברמינגהם אלבמה שגרם למותם של ארבעה ילדים שחורים.

ב-1961 הקליטה גרסה לשיר המסורתי "בית השמש העולה", שיר שאחר כך הוקלט על ידי בוב דילן והפך ללהיט בביצוע "החיות". שירים מפורסמים אחרים שלה כוללים את: "I Put a Spell on You" (המקור בוצע על ידי סקרימינג ג'יי הוקינס), "Here Comes the Sun", "Four Women" של הביטלס.

הרב-גוניות שלה כאמנית ניכרת לכל אורך המוזיקה שלה, שלעיתים הייתה לה הפשטות של מוזיקת עם. בקונצרט אחד שלה יכלה לעבור בקלות ממוזיקה שהושפעה מגוספל לג'אז ובלוז ועד לקטעים ממוזיקה קלאסית. ב-16 בספטמבר 1966, בדיוק שמונה שנים אחרי אלבום הבכורה שלה, הוציאה חברת פיליפס תקליט חדש לנינה סימון Wild Is the Wind - שכולו הורכב מהקלטות מהשנים 1964–1965, שירים שלא נכללו באלבומיה. האלבום הצליח מאוד וזכה לביקורות מהללות, למרות היותו קולקציה של 11 שירים (שמנכ"ל החברה ערך בצורה מבריקה) ש-10 מהם גרסאות שלה לשירי בלוז ופולק וגם שיר אחד מקורי שכתבה והלחינה בשם "ארבע אמהות". ב-1969 הייתה (יחד עם בי בי קינג, סטיבי וונדר, אבי לינקולן ואמנים שחורים נוספים) חלק מהמוזיקאים הבולטים בפסטיבל "וודסטוק השחור" Harlem Cultural Festival שנערך כמחאה במזרח שכונת הארלם בניו יורק ב-Mount Morris Park ימים אחדים אחרי פסטיבל וודסטוק המפורסם.

ב-1971 עזבה סימון את ארצות הברית. לטענתה סיבת העזיבה הייתה גזענות, אם כי לטענת אחרים סיבת העזיבה הייתה חילוקי דעות עם אמרגנה, חברת התקליטים שלה ועם רשויות המס.

היא חזרה ב-1978 ונעצרה בעוון העלמת מס (היא לא שילמה כמה שנים מס הכנסה כמחאה על מלחמת וייטנאם). בתקופה שלאחר מכן גרה במדינות שונות באיים הקריביים, באפריקה ובאירופה, כשהיא ממשיכה להופיע גם בשנות ה-60 לחייה. בשנות ה-80 היא הופיעה בקביעות במועדון הג'אז של רוני סקוט בלונדון.

ב-1995 ירתה סימון, לכאורה, בבן של שכנה ברובה אוויר אחרי שהצחוק שלו הפריע לה להתרכז. היה לה בתעשיית המוזיקה מוניטין של מישהי שקשה לעבוד איתה ושנוטה להתפרצויות, תיאור שסימון לא הסכימה איתו. בשנים המאוחרות שלה נהנתה סימון לשתף את הקהל באנקדוטות מצחיקות מהקריירה המוזיקלית שלה. למרות זאת היו שפרשו את הסגנון הבימתי שלה כמתנשא ומרוחק. הנוכחות הבימתית המלכותית והמצווה שלה גרמו לכך שזכתה לתואר "הכוהנת הגדולה של מוזיקת הנשמה".

ב-1993 התיישבה באקס-אן-פרובאנס בדרום צרפת. את שנותיה האחרונות העבירה בקרי-לה-רואה ובה נפטרה ב-2003.

לסימון הוענקו שני תוארי דוקטור לשם כבוד במוזיקה ובמדעי הרוח, מאוניברסיטת מסצ'וסטס ומהקולג' על שם מלקולם אקס. לאחר מכן העדיפה להיקרא "דוקטור נינה סימון". יומיים לפני מותה הוענק לסימון תואר דוקטור לשם כבוד על ידי מכון קרטיס, המוסד שסירב לקבלה בתחילת הקריירה שלה.

בנוגע לסגנון המוזיקלי שלה היא אמרה: "ג'אז הוא מונח של אנשים לבנים למוזיקה שחורה, המוזיקה שלי היא מוזיקה קלאסית שחורה".

נינה סימון בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימון הופיעה בישראל פעמיים. בפעם הראשונה היה מתי כספי הצעיר מפקח התאורה והסאונד של המופע.

סימון הייתה מיודדת עם זמר הפולק רוק החסידי שלמה קרליבך. היא הציגה בפניו לראשונה את מוזיקת הנשמה והגוספל, והוא לימד אותה שירים יהודיים, כולל "ארץ זבת חלב ודבש" שסימון ביצעה בעברית.^[1] באוגוסט 2013 עלה על במות ברודוויי המחזמר Soul doctor ("רופא הנשמה") מאת דניאל וייס, המתעד את היחסים בין קרליבך לסימון, שאת דמותה מגלמת השחקנית אמבר אימן.^[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא נינה סימון בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של נינה סימון (באנגלית)

נינה סימון, ברשת החברתית פייסבוק
נינה סימון, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
נינה סימון, ברשת החברתית אינסטגרם
נינה סימון, ברשת החברתית טיקטוק
נינה סימון, סרטונים בערוץ היוטיוב
נינה סימון, סרטונים באתר Vimeo
נינה סימון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
נינה סימון, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
נינה סימון, באתר אייטונס (באנגלית)
נינה סימון, באתר ספוטיפיי
נינה סימון, באתר סאונדקלאוד (באנגלית)
נינה סימון, באתר Last.fm (באנגלית)
נינה סימון, באתר AllMusic (באנגלית)
נינה סימון, באתר MusicBrainz (באנגלית)
נינה סימון, באתר דיזר
נינה סימון, באתר Discogs (באנגלית)
נינה סימון, באתר Songkick (באנגלית)
נינה סימון, באתר Genius
נינה סימון, באתר SecondHandSongs
נינה סימון, באתר בנדקמפ
נינה סימון, באתר MOOMA (בארכיון האינטרנט)
נינה סימון, באתר בילבורד (באנגלית)
נינה סימון, באתר טיידל (באנגלית)
Nina Simone - To Be Free: The Nina Simone Story, סרט רשמי של חברת Legacy (האחראית על הפצת תקליטים ישנים ב"סוני מיוזיק") על נינה סימון
סלמישה טילט, הניו יורק טיימס, לוחמת זכויות, אמא מתעללת וזמרת פורצת דרך: הפנים הרבות של נינה סימון נחשפות כעת, באתר הארץ, 3 ביולי 2015
עופרה עופר אורן, מה קרה, נינה סימון?, בבלוג "סופרת ספרים", 1 ביוני 2016
עופרה עופר אורן, השיר "ארבע נשים": על מה והאם יש לסלוח, בבלוג "סופרת ספרים", 24 באוקטובר 2016
נינה סימון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
נינה סימון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Eretz Zavat R'á'lav U'dvash, בביצוע נינה סימון, סרטון באתר יוטיוב
^ חיים הנדוורקר, הסיפור הלא מוכר של הרב קרליבך ונינה סימון, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2013

[1] Eretz Zavat R'á'lav U'dvash, בביצוע נינה סימון, סרטון באתר יוטיוב

[2] חיים הנדוורקר, הסיפור הלא מוכר של הרב קרליבך ונינה סימון, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2013

[1]

[2]

פרס גראמי למפעל חיים
1963–1989	בינג קרוסבי (1963) • פרנק סינטרה (1965) • דיוק אלינגטון (1966) • אלה פיצג'רלד (1967) • אירווינג ברלין (1968) • אלוויס פרסלי (1971) • לואי ארמסטרונג, מהליה ג'קסון (1972) • צ'אק ברי, צ'ארלי פארקר (1984) • ליאונרד ברנשטיין (1985) • בני גודמן, הרולינג סטונז, אנדרס סגוביה (1986) • רוי אייקוף, בני קרטר, אנריקו קארוזו, ריי צ'ארלס, פאטס דומינו, וודי הרמן, בילי הולידיי, בי. בי. קינג, אייזק שטרן, איגור סטרווינסקי, ארטורו טוסקניני, האנק ויליאמס (1987) • פרד אסטר, פבלו קזאלס, דיזי גילספי, יאשה חפץ, לנה הורן, לאונטין פרייס, בסי סמית, ארט טייטום, שרה ווהן (1989)
1990–1999	נט קינג קול, מיילס דייוויס, ולדימיר הורוביץ, פול מקרטני (1990) • מריאן אנדרסון, בוב דילן, ג'ון לנון, קאתי ולס (1991) • ג'יימס בראון, ג'ון קולטריין, ג'ימי הנדריקס, מאדי ווטרס (1992) • צ'ט אטקינס, ליטל ריצ'רד, ת'לוניוס מונק, ביל מונרו, פיט סיגר, פאטס וולר (1993) • ביל אוונס, אריתה פרנקלין, ארתור רובינשטיין (1994) • פטסי קליין, פגי לי, הנרי מנסיני, קרטיס מייפילד, ברברה סטרייסנד (1995) • דייב ברובק, מרווין גיי, גאורג שולטי, סטיבי וונדר (1996) • בובי בלנד, האחים אברלי, ג'ודי גרלנד, סטפן גרפלי, באדי הולי, צ'ארלס מינגוס, אוסקר פיטרסון, פרנק זאפה (1997) • בו דידלי, האחים מילס, רוי אורביסון, פול רובסון (1998) • ג'וני קאש, סם קוק, אוטיס רדינג, סמוקי רובינסון, מל טורמה (1999)
2000–2009	הארי בלפונטה, וודי גאת'רי, ג'ון לי הוקר, מיץ' מילר, וילי נלסון (2000) • הביץ' בויז, טוני בנט, סמי דייוויס ג'וניור., בוב מארלי, The Who‏ (2001) • קאונט בייסי, רוזמרי קלוני, פרי קומו, אל גרין, ג'וני מיטשל (2002) • אטה ג'יימס, ג'וני מאטיס, גלן מילר, טיטו פואנטה, סיימון וגרפונקל (2003) • ואן קלייברן, The Funk Brothers, אלה ג'נקינס, סאני רולינס, ארטי שו, דוק ווטסון (2004) • אדי ארנולד, ארט בלייקי, The Carter Family, מורטון גולד, ג'ניס ג'ופלין, לד זפלין, ג'רי לי לואיס, ג'לי רול מורטון, פינטופ פרקינס, הסטייפל סינגרס (2005) • דייוויד בואי, קרים, מרלה הגרד, רוברט ג'ונסון, ג'סי נורמן, ריצ'רד פריור, הוויברז (2006) • ג'ואן באאז, Booker T. & the M.G.'s, מריה קאלאס, אורנט קולמן, הדלתות, הגרייטפול דד, בוב וילס (2007) • ברט בכרך, הבנד, קאב קאלוויי, דוריס דיי, יצחק פרלמן, מקס רואץ', ארל סקרוגס (2008) • ג'ין אוטרי, הנערים העוורים מאלבמה, ארבע הפסגות, האנק ג'ונס, ברנדה לי, דין מרטין, טום פקסטון (2009)
2010–2019	לאונרד כהן, בובי דארין, דייוויד אדוארדס, מייקל ג'קסון, לורטה לין, אנדרה פרווין, קלארק טרי (2010) • ג'ולי אנדרוז, רוי היינס, רביעיית ג'וליארד, שלישיית קינגסטון, דולי פרטון, הראמונס, ג'ורג' בוורלי שיי (2011) • להקת האחים אולמן, גלן קמפבל, אנטוניו קרלוס ז'ובים, ג'ורג' ג'ונס, ההורנס של ממפיס, דיאנה רוס, גיל סקוט-הרון (2012) • גלן גולד, צ'ארלי היידן, לייטנינג הופקינס, קרול קינג, פטי פייג', ראווי שנקר, The Temptations‏ (2013) • הביטלס, קליפטון צ'נייר, האחים איסלי, קרפטוורק, קריס קריסטופרסון, ארמנדו מנסנרו, מוד פאוול (2014) • בי ג'יז, פייר בולז, באדי גאי, ג'ורג' האריסון, פלאקו חימנס, האחים לובין, ויין שורטר (2015) • רות בראון, סליה קרוז, Earth, Wind & Fire, הרבי הנקוק, ג'פרסון איירפליין, לינדה רונסטאדט, ראן די אם סי (2016) • שירלי קיסר, אחמד ג'מאל, צ'רלי פרייד, ג'ימי רודג'רס, נינה סימון, סליי סטון, הוולווט אנדרגראונד (2017) • האל בליין, ניל דיימונד, אמילו האריס, לואיס ג'ורדן, The Meters, קווין, טינה טרנר (2018) • בלאק סבאת', ג'ורג' קלינטון ופרלמנט-פאנקדליק, בילי אקסטין, דוני האת'וויי, חוליו איגלסיאס, סאם אנד דייב, דיון וורוויק (2019)
2020–הווה	שיקגו, רוברטה פלאק, אייזק הייז, איגי פופ, ג'ון פריין, פאבליק אנמי, סיסטר רוזטה תארפ (2020) • Grandmaster Flash and the Furious Five, ליונל המפטון, מרילין הורן, סולט אנ' פפה, סלינה, Talking Heads‏ (2021) • בוני רייט (2022)‏ • בובי מקפרין, נירוונה, מא רייני, סליק ריק, נייל רוג'רס, הסופרימס, אן וילסון וננסי וילסון (2023)‏ • N.W.A, לורי אנדרסון, האחיות קלארק, גלדיס נייט, דונה סאמר, תמי ויינט (2024)