נינה סימון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נינה סימון
Nina Simone
נינה סימון, 1965
נינה סימון, 1965
לידה 21 בפברואר 1933
טריון, קרוליינה הצפונית, ארצות הברית
פטירה 21 באפריל 2003 (בגיל 70)
קארי-לה-רואה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה יוניס קתלין ויימון
שם במה Nina Simone עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1954–2003 (כ־49 שנים)
מקום לימודים בית הספר ג'וליארד, בית הספר אלן עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מוזיקת נשמה, בוסה נובה, מוזיקה קלאסית, ג'אז, בלוז עריכת הנתון בוויקינתונים
סוג קול קונטרה אלט עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים Bethlehem‏, Colpix‏, פיליפס רקורדס‏, RCA Victor‏, CTI‏, Legacy Recordings
בן או בת זוג Andy Stroud עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Lisa Simone עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
www.ninasimone.com
פרופיל ב-IMDb
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יוניס קתלין ויימוןאנגלית: Eunice Kathleen Waymon; ‏(21 בפברואר 193321 באפריל 2003) הידועה יותר בשם הבמה נינה סִימוֹן (Nina Simone) הייתה זמרת, כותבת שירים ופסנתרנית אמריקאית. היא נחשבה כמוזיקאית ג'אז, אף שחלקה על הגדרה זו; עבודתה תוארה כמכסה יריעה רחבה של תחומים: בלוז, רית'ם אנד בלוז ומוזיקת נשמה. הסגנון הקולי שלה מאופיין על ידי תשוקה, נשימתיות ושימוש רב בוויברטו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוניס קתלין ויימון נולדה בטריון, קרוליינה הצפונית למשפחה אפרו-אמריקאית נוצרית-מתודיסטית. ילדה שישית לאב כומר מטיף ולאם עקרת בית, ובת למשפחה ענייה שכללה שמונה ילדים. בדומה לאמנים שחורים רבים הושפעה כילדה ממריאן אנדרסון והתחילה לשיר בכנסייה המקומית. בגיל 7 התגלתה כבעלת כישרון גדול בנגינה על פסנתר.

בהופעת הבכורה הפומבית הראשונה שלה כפסנתרנית, נאלצו הוריה השחורים, שישבו בשורה הראשונה, לפנות את מקומם לאנשים לבנים. סימון סיפרה בבגרותה, שמקרה זה השפיע על חייה וגרם לה להפוך ללוחמת זכויות ומעורבת בתנועה לזכויות האזרח.

בגיל 17 עזבה את הבית ועברה לפילדלפיה, שם לימדה פסנתר וליוותה זמרים. היא יכלה להתחיל ללמוד בבית ספר למוזיקה היוקרתי "ג'וליארד" בניו יורק הודות לתורמים נדיבים, אבל חוסר במימון גרם לכך שלא יכלה להגשים את חלומה ולהיות השחורה האמריקאית הראשונה שתהיה פסנתרנית קונצרטים (פסנתרן קלאסי המופיע באופן קבוע כסולן בהופעות קונצרטים). מאוחר יותר ניסתה להתקבל למכון קרטיס אך נדחתה בשל צבע עורה.

היא החלה לנגן בלוז וג'אז במועדון אטלנטיק סיטי ובן-זוגה נתן לה את הכינוי "נינה סימון" ב-1954 - "נינה" בספרדית משמעותו "נערה" וסימון על שם השחקנית הצרפתייה סימון סיניורה האהובה עליה.

אלבום הבכורה שלה Little Girl Blue יצא ב-16 בספטמבר 1958 ונינה סימון זכתה לראשונה בהכרה ציבורית בזכות גרסתה לשירו של ג'ורג' גרשווין "אני אוהבת אותך פורגי" (מתוך האופרה "פורגי ובס"), I Loves You, Porgy - שנכללה באלבום. השיר בביצועה הגיע לארבעים הגדולים במצעד בארצות הברית. שיר נוסף מהתקליט הזה - "My baby just cares for me" זיכה אותה בפרסום רב (השיר הזה הפך ללהיט בבריטניה בשנות ה-80 כששימש כפרסומת לבושם שאנל מס' 5).

במהלך שנות ה-60 הייתה מעורבת בתנועה לזכויות האזרח והקליטה מספר שירים פוליטיים שכללו בין השאר את "To Be Young, Gifted and Black" (שזכה לגרסת כיסוי מאריתה פרנקלין) ו-"Mississippi Goddamn", שנכתב כתגובה לרצח של מדגר אוורס ופיצוץ כנסייה בברמינגהם אלבמה שגרם למותם של ארבעה ילדים שחורים.

ב-1961 הקליטה גרסה לשיר המסורתי "בית השמש העולה", שיר שאחר כך הוקלט על ידי בוב דילן והפך ללהיט בביצוע "החיות". שירים מפורסמים אחרים שלה כוללים את: "I Put a Spell on You" (המקור בוצע על ידי סקרימינג ג'יי הוקינס), "Here Comes the Sun", "Four Women" של הביטלס.

הרב-גוניות שלה כאמנית ניכרת לכל אורך המוזיקה שלה, שלעיתים הייתה לה הפשטות של מוזיקת עם. בקונצרט אחד שלה יכלה לעבור בקלות ממוזיקה שהושפעה מגוספל לג'אז ובלוז ועד לקטעים ממוזיקה קלאסית. ב-16 בספטמבר 1966, בדיוק שמונה שנים אחרי אלבום הבכורה שלה, הוציאה חברת פיליפס תקליט חדש לנינה סימון Wild Is the Wind - שכולו הורכב מהקלטות מהשנים 1964–1965, שירים שלא נכללו באלבומיה. האלבום הצליח מאוד וזכה לביקורות מהללות, למרות היותו קולקציה של 11 שירים (שמנכ"ל החברה ערך בצורה מבריקה) ש-10 מהם גרסאות שלה לשירי בלוז ופולק וגם שיר אחד מקורי שכתבה והלחינה בשם "ארבע אמהות". ב-1969 הייתה (יחד עם בי בי קינג, סטיבי וונדר, אבי לינקולן ואמנים שחורים נוספים) חלק מהמוזיקאים הבולטים בפסטיבל "וודסטוק השחור" Harlem Cultural Festival שנערך כמחאה במזרח שכונת הארלם בניו יורק ב-Mount Morris Park ימים אחדים אחרי פסטיבל וודסטוק המפורסם.

ב-1971 עזבה סימון את ארצות הברית. לטענתה סיבת העזיבה הייתה גזענות, אם כי לטענת אחרים סיבת העזיבה הייתה חילוקי דעות עם אמרגנה, חברת התקליטים שלה ועם רשויות המס.

היא חזרה ב-1978 ונעצרה בעוון העלמת מס (היא לא שילמה כמה שנים מס הכנסה כמחאה על מלחמת וייטנאם). בתקופה שלאחר מכן גרה במדינות שונות באיים הקריביים, באפריקה ובאירופה, כשהיא ממשיכה להופיע גם בשנות ה-60 לחייה. בשנות ה-80 היא הופיעה בקביעות במועדון הג'אז של רוני סקוט בלונדון.

נינה סימון בקונצרט במורליי שבצרפת, 1982

ב-1995 ירתה סימון, לכאורה, בבן של שכנה ברובה אוויר אחרי שהצחוק שלו הפריע לה להתרכז. היה לה בתעשיית המוזיקה מוניטין של מישהי שקשה לעבוד איתה ושנוטה להתפרצויות, תיאור שסימון לא הסכימה איתו. בשנים המאוחרות שלה נהנתה סימון לשתף את הקהל באנקדוטות מצחיקות מהקריירה המוזיקלית שלה. למרות זאת היו שפרשו את הסגנון הבימתי שלה כמתנשא ומרוחק. הנוכחות הבימתית המלכותית והמצווה שלה גרמו לכך שזכתה לתואר "הכוהנת הגדולה של מוזיקת הנשמה".

ב-1993 התיישבה באקס-אן-פרובאנס בדרום צרפת. את שנותיה האחרונות העבירה בקרי-לה-רואה ובה נפטרה ב-2003.

לסימון הוענקו שני תוארי דוקטור לשם כבוד במוזיקה ובמדעי הרוח, מאוניברסיטת מסצ'וסטס ומהקולג' על שם מלקולם אקס. לאחר מכן העדיפה להיקרא "דוקטור נינה סימון". יומיים לפני מותה הוענק לסימון תואר דוקטור לשם כבוד על ידי מכון קרטיס, המוסד שסירב לקבלה בתחילת הקריירה שלה.

בנוגע לסגנון המוזיקלי שלה היא אמרה: "ג'אז הוא מונח של אנשים לבנים למוזיקה שחורה, המוזיקה שלי היא מוזיקה קלאסית שחורה".

נינה סימון בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימון הופיעה בישראל פעמיים. בפעם הראשונה היה מתי כספי הצעיר מפקח התאורה והסאונד של המופע.

סימון הייתה מיודדת עם זמר הפולק רוק החסידי שלמה קרליבך. היא הציגה בפניו לראשונה את מוזיקת הנשמה והגוספל, והוא לימד אותה שירים יהודיים, כולל "ארץ זבת חלב ודבש" שסימון ביצעה בעברית.[1] באוגוסט 2013 עלה על במות ברודוויי המחזמר Soul doctor ("רופא הנשמה") מאת דניאל וייס, המתעד את היחסים בין קרליבך לסימון, שאת דמותה מגלמת השחקנית אמבר אימן.[2]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נינה סימון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Eretz Zavat R'á'lav U'dvash, בביצוע נינה סימון, סרטון באתר יוטיוב
  2. ^ אתר למנויים בלבד חיים הנדוורקר, הסיפור הלא מוכר של הרב קרליבך ונינה סימון, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2013