או"ם שמום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ראש הממשלה משה שרת עם שר הביטחון דוד בן-גוריון בישיבה של הכנסת השלישית, 1955
שר הביטחון דוד בן-גוריון מבקר במושב פטיש שבצפון-מערב הנגב ב-26 במרץ 1955, לאחר התקפת המחבלים שחדרו אליו מרצועת עזה

"אוּ"ם שְׁמוּם" הוא מטבע לשון בתרבות הפוליטית הישראלית אשר מבטא יחס של ביטול כלפי ארגון האומות המאוחדות (האו"ם). את הביטוי טבע דוד בן-גוריון בעת שכיהן כשר הביטחון בממשלת משה שרת, במהלך ויכוח בישיבת הממשלה ב־29 במרץ 1955 שבה הציע לכבוש את רצועת עזה מידי מצרים בעקבות ריבוי פיגועי הטרור של חוליות הפדאיון. מבחינה מורפולוגית, הביטוי מורכב מהכפלת השם 'או"ם' בתוספת התחילית "שְמְ-" (אנ') (צורה המבטאת ביטול או זלזול, שקיבלה העברית הישראלית מן היידיש).

הביטוי בהקשרו המקורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות סדרה של התקפות טרור מצד מסתננים, שהגיעה לשיאה ברצח ברחובות, ערך צה"ל מ-28 בפברואר עד 1 במרץ 1955 פעולת תגמול כנגד הצבא המצרי ברצועת עזה שבשליטת מצרים, מבצע שכונה "חץ שחור" (פעולת עזה). כשלושה שבועות לאחר מכן, בליל 2425 במרץ, שוב חדרה חוליית מסתננים מעזה. החוליה הגיעה למושב פטיש, מושב עולים מכורדיסטן, בצפון-מערב הנגב, ותקפה ברימונים וביריות חוגגים בחתונה שנערכה אותה שעה בחצר אחד הבתים. בהתקפה נרצחה ורדה פרידמן,‏[1] מדריכה מכפר ויתקין, ונפצעו עוד כעשרים.

ההתקפה זעזעה את המדינה והשפיעה עמוקות על שר הביטחון דוד בן-גוריון. לדברי ההיסטוריון מוטי גולני, תגובותיו של בן-גוריון, כמו אלה של ראש הממשלה משה שרת והרמטכ"ל משה דיין, "היו זועמות יותר מאשר תגובותיהם באירועים קודמים או מאלה שבאו לאחר מכן. את הזעם של בן-גוריון אפשר להשוות אולי רק לתגובתו על הרצח במעלה עקרבים, שנה קודם לכן".‏[2] תושבי מושב פטיש ביקשו לנטוש אותו; בן-גוריון, שהגיע למושב, מצא את התושבים מוכנים לעלות על משאיות שיפנו אותם.‏[3]

בעקבות ההתקפה העלה לראשונה בן-גוריון הצעה ליזום פעולה צבאית נרחבת במטרה לכבוש את רצועת עזה מידי המצרים (או במילותיו: "לגרש [את] המצרים מרצועת עזה").‏[4] לדעתו, לא היה מנוס מפעולה כזו כדי להתמודד עם מכת ההסתננויות. בנוסף, הוא גרס כי הפרת הסכמי שביתת הנשק על ידי המצרים, לרבות חסימת מעברן של ספינות ישראליות בתעלת סואץ (פרשת הספינה 'בת גלים' בסתיו 1954), מצדיקה פעולה כזו. בראיון למשה ז"ק העלה בן-גוריון סיבה נוספת למדיניות התגמול:

אך יש עוד סיבה, סיבה חינוכית ומוסרית. הבט על היהודים הללו. הם באים מעיראק, מכורדיסטן, מצפון-אפריקה... הם באים מארצות, שם היה דמם הפקר, שם מותר היה להתעלל בהם, לענותם, להכותם, להתאכזר אליהם. כבר התרגלו לכך כי הם קרבנות חסרי אונים של הגויים. כאן עלינו להוכיח להם כי דמם אינו עוד הפקר; כי יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי יעשו עוד בהם שפטים: כי יש מחיר לחייהם ולרכושם. עלינו לזקוף קומתם, לנטוע בהם הרגשת קוממיות וגאוה. עלינו להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא יימלט מעונש, כי הם אזרחים במדינה ריבונית, האחראית לחייהם ולשלומם.‏[5]

ביום שלמחרת הפיגוע נפגש בן-גוריון עם הרמטכ"ל דיין, ומתוך שכנוע כי אין מנוס מצעד זה, הורה לו להעריך כמה זמן צפוי להימשך כיבוש הרצועה והאם צה"ל מוכן למלחמה כוללת. באותו ערב נפגש בן-גוריון עם ראש הממשלה שרת, שהביע את התנגדותו. ביום שלמחרת כונסה ישיבה דחופה של ראשי מפא"י והרמטכ"ל כדי לדון בהצעה, והיא זכתה לתמיכתם של רוב החברים, שהסכימו כי הסטטוס-קוו של הסכמי שביתת הנשק היה כלא היה. בישיבת הממשלה ב-29 במרץ נדונה ההצעה באריכות. משה שרת כתב ביומנו:

ב"ג [נטל את] רשות הדיבור ופתח במשאו. דיבר כשעה. במידה שגולל יריעת ניתוחו כן גבר המתח מסביב עד שבהשמיעו את ההצעה לגרש את המצרים מרצועת עזה לא נפל כבר הדבר כפצצה אלא בא כפתרון חידה שרוב המסובים כבר ניחשוהו. הביסוס היה נוקב ועשה רושם רב אך אותי שוב הבהיל בצרותו – כאילו גמר אומר לנעוץ עיניו רק בנקודה אחת ולא לראות את רחבי השטח שמסביב – ובקוצר-ראותו – כאילו החליט לגרוס את המיבצע עצמו כמטרה סופית ולא להעמיק חדור לתוצאות המשתלשלות ממנו.‏[6]

המתנגדים, בראשות שרת, העלו מגוון נימוקים. החששות העיקריים היו מסנקציות צבאיות וכלכליות מצד המעצמות, וכן מהתפרצותה של מלחמה כוללת עם מצרים או אף עם כל מדינות ערב. ומנגד, שרת העריך כי גם כיבוש הרצועה על ידי ישראל לא יביא לפתרון בעיית הפליטים ברצועת עזה והאיום הביטחוני הנשקף ממנה. ביומנו מספר שרת כי

נאום ב"ג היה עז ונמרץ, מלא חרון על החולקים עליו שלדעתו טחו עיניהם מראות את החזות הרת האסון וקצרה דעתם מלהבין כי ישועתנו רק במעשה הנועז, אם ייעשה במועדו, בטרם תוחמץ שעת הכושר. ביקש לעשות חשבון צדק אתי על שאמרתי בישיבה קודמת כי אלמלא החלטת או"ם ב-1947 לא היתה קמה המדינה ב-1948. "לא ולא," זעק, "רק העזת היהודים הקימה [את] המדינה ולא החלטת 'אוּם-שמוּם'" (כינוי חמוד ומכובד זה חזר ונשנה בפי גדול מדינאי ישראל פעם אחרי פעם במהלך נאומו). ודאי, ההחלטה היתה חשובה, אבל גם אלמלא באה לעולם היו היהודים משיגים את עצמאותם בהמשך המאבק.‏[7]

בהצבעת הממשלה ב-3 באפריל הוחלט לדחות את רעיון הכיבוש ברוב של תשעה נגד חמישה – בקולותיהם של מיעוט משרי מפא"י, בראשותו של שרת, ושל רוב השרים מן המפלגות האחרות.‏[8]

עוד על יחסו של בן-גוריון לאו"ם ולקהילה הבינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעבור חודש, ביום העצמאות השביעי (27 באפריל 1955, ה' באייר תשט"ו), נאם בן-גוריון באירוע המרכזי של מצעד צה"ל, שהתקיים באצטדיון רמת גן, והשמיע דברים ברוח דומה. עיקרו של הנאום היה תגובה תקיפה להחלטותיה האנטי-ישראליות של ועידת בַּאנדוּנְג (ועידת היסוד של ארגון המדינות הבלתי-מזדהות), שנערכה מספר ימים קודם לכן:

לא נהיה כפויי-תודה לדברים חשובים שנשמעו בעצרת-או"ם ולהחלטה האפלטונית שנתקבלה למען הקמת המדינה, – אבל נכיר הדברים כהוויתם, כי בלי עמלנו, מאבקנו וגבורתנו – לא היו כל תוצאות לדברים היפים ולהצהרות הנאות. ואל נתרגש, איפוא, יתר על המידה מדברים לא יפים ומהצהרות לא נאות. ההיסטוריה אינה נעשית על-ידי דיבורים – אלא על-ידי מעשים. [...]
אנו מדינה צעירה, אבל מדינה זו חודשה והוקמה על-ידי עם עתיק. במסענו הארוך [...] על פני הזירה העולמית נפגשנו עם הרבה אומות ומדינות. [...] ראינו הרבה תמורות וחליפות, וגם שבענו תלאות ומאבקים, וצברנו נסיון-חיים כמעטים שבעמים; ולא מתוך כותרות צעקניות וקיקיוניות של עתונים יומיים – אלא מתוך אספקלריה היסטורית מרחיקה ראות – נסתכל לדברים הנעשים סביבנו. מתוך נסיון רב-דורות זה נדע ונכיר מקומנו הצנוע במערכת הכוחות בעולם, ולא נתרברב בנצחונות ובכבושים [...] אבל גם נדע שלא להתבטל בפני אחרים, ויהיו האחרים תקיפים ועשירים וחזקים [...] וגם נתרחק מכל שמץ של יהירות ושחצנות, שכוחה אינה אלא בהבל-פיה; אבל נגיד בכל הגילוי והפשטות והאמת לכל ידידינו [...] כי דורות חלוצים עמלו על תקופת מולדתנו העתיקה וטובי בנינו ובנותינו חרפו נפשם למות על עצמאותה – לא על מנת שתהיה מדינת-חסות.
כבן העם היהודי אני אומר: – כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: "כי לא ישא גוי אל גוי חרב" לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותינו – לא יכון בטחוננו, אלא על כוחנו אנו. [...] אין עם אדוק יותר מאתנו בעקרונות המונחים ביסודו של או"ם – אבל או"ם שאנו רוצים ביקרו ובסמכותו הוא לפי-שעה רק אידיאל. ומועצת-הבטחון פועלת מתוך משוא-פנים והפליה בולטת [...] בתחומינו הולכים ומתמידים מעשי-רצח וחבלה, שוד והסגת-גבול על ידי שכנינו, ועלינו להפסיק אותם, – גם אם אחרים אינם רוצים או אינם יכולים לעשות זאת.
לא בזירה העולמית, אלא מבפנים יחזק ישראל ויעמוד. משטר חלוצי ויציב במדינה, הגברת עליה, היחלצות להפרחת השממה, התנדבות למיזוג הגלויות, בנין תעשיות בסיסיות, הגברת טיב עבודתנו ופריונה, טיפוח המחקר המדעי, חתירה להתפרנס אך ורק מעמל כפינו, הקטנת הזיקה שלנו לכוחות חוץ עד המינימום, ועל הכל – שקידה מתמדת על הגברת כוחותינו ובטחוננו וקיום בטחוננו בכוחותינו-אנו. אלה הם הדברים שיקבעו גורלנו יותר מכל גורם חיצוני בעולם. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!‏[9]

משפט הסיום של נאום זה – "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" – היה גם הוא לאמרת כנף, פעם רבות בצורה משובשת: "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". המשפט זכה להד גדול, לביקורת חריפה מחד גיסא ולאהדה רבה מאידך. רבים ראו בו את תמצית תורתו הממלכתית של בן-גוריון.‏[10] כמו "או"ם-שמום", גם הוא יונק מן הגישה הציונית הגורסת שגורלו של עם ישראל נתון שוב בידו. ביטוי זה לא היה בעצם אלא גלגול נוסף של העיקרון של פועלי ציון מימי העלייה השנייה, "בכוחות עצמנו" – עיקרון שביטא בן-גוריון פעמים רבות לאורך השנים במפלגתו, בהסתדרות ובהנהלת הסוכנות.‏[11]

כפי שעולה מדברי בן-גוריון בנאום, יחסו לאו"ם (ולקהילה הבינלאומית) לא היה יחס של ביטול מוחלט. בשנת 1967 נשאל בן-גוריון על הגדרתו את האו"ם כ"או"ם-שמום", והשיב: "גם עכשיו. אבל או"ם-שמום יותר טוב משום דבר".‏[12] בהזדמנות אחרת אמר עוד בעניין זה, כי

זו תהא טעות מכשילה אם מי שהוא יאמר שאין ממש וערך לאו"ם. או"ם היא הבימה העליונה של דעת-הקהל האנושית בימינו. ואם כי בחלק גדול של העולם דעת-הקהל החופשית נגזרה ואיננה, ויש רק דעת השליטים הטוטאליטאריים, הרי בחלק גדול ומכריע של המין האנושי יש מידה רבה של דעת-קהל חפשית ורבת-השפעה, ואין לזלזל בערכה העצום של דעת-קהל זו. בעצם קיומו של או"ם מתגלה הרצון העמוק של העמים לשלום ולחוק בינלאומי, אבל רצון זה נתקל ברצונות המתרוצצים של המדינות הריבוניות, שאינן מכירות, לפי החוק הבינלאומי הקיים, כל סמכות עליונה, ורצון זה למשטר בינלאומי נעשה לאל על־ידי הניגודים העמוקים בין המשטרים הטוטאליטאריים ובין השאיפה העמוקה לחירות האדם של האומות החפשיות.

הביטוי בתרבות הפוליטית הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת עמוס כרמל, האמרה נזכרת בעיקר כראיה לקרתנות שיוחסה לבן-גוריון ולהולכים בעקבותיו.‏[13] ואולם, הביטוי מעולם לא איבד מהפופולריות שלו, היה בשימוש בקרב מדינאים ואזרחים רבים.‏[14] הביטוי עולה בעיקר כתגובה להחלטות של האו"ם ומוסדותיו שנחשבות לדעת הדובר לאנטי-ישראליות או אנטי-ציוניות, כגון ההחלטה שקבעה כי הציונות היא גזענות. הביטוי מביע סלידה וחוסר התייחסות להחלטות האו"ם או לדרישותיו, ומתייחס לאו"ם כמוסד אטום ולא-רלוונטי, שהחלטותיו אינן מעניינות את ישראל, בפרט כאשר הוא מקבל החלטות אנטי-ישראליות בכוח הרוב של מדינות הגוש המזרחי (בעבר), מדינות ערב והמדינות הבלתי-מזדהות, וכי על ישראל לדאוג בעצמה לאינטרסים החיוניים שלה.

בדצמבר 1966, על רקע החלטת גינוי נוספת שהתקבלה באו"ם, אמרה גולדה מאיר (ששימשה אז בתפקיד מזכ"לית מפא"י, ועד תחילתה של אותה שנה כיהנה כשרת החוץ של ישראל במשך קרוב לעשור): "מעולם לא אמרתי: 'או"ם-שמום'. [אבל] תמיד אמרתי, ואני אומרת זאת גם עכשיו: לבטחונה של ישראל – אחראית מדינה אחת בלבד: מדינת ישראל".‏[15] ב-1997, כשהתקבלה באו"ם החלטת גינוי לישראל על הקמת שכונת הר חומה במזרח ירושלים, הגיב ראש הממשלה בנימין נתניהו באומרו: "אם זה מה שיש לאו"ם לעשות, אז הוא באמת שמום".‏[16] בדצמבר 2012 הציג ראש הממשלה נתניהו (בקדנציה השנייה שלו) עמדה דומה, כאשר אמר בראיון טלוויזיה "לא מעניין אותי מה האו"ם אומר".‏[17] הביטוי זכה לשימוש מחודש על ידי רבים לאחר המלצת בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בעניין גדר ההפרדה.

בשנת 1998 ציטט מזכ"ל האו"ם קופי אנאן את המונח בעברית בעת ביקורו בכנסת, והוסיף כי 'בעולם של ימינו, בלי האו"ם לא יהיה לנו כלום'.‏[18]

ישנם ביטויים שגורים נוספים בתרבות הישראלית המביעים עמדה קרובה: "העולם כולו נגדנו", "עם לבדד ישכון" ו"עלינו לסמוך רק על עצמנו".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דף לזכר ורדה פרידמן, באתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה.
  2. ^ מוטי גולני, 'ישראל ופעולת עזה – המשך או שינוי?', בתוך: הנ"ל (עורך), 'חץ שחור': פעולת עזה ומדיניות הגמול של ישראל בשנות ה-50, תל אביב: מערכות (סדרת שנים ראשונות); חיפה: אוניברסיטת חיפהמוסד הרצל לחקר הציונות, 1994, עמ' 31.
  3. ^ מרדכי בר-און, 'פעולות הגמול כמערכת של הרתעה', בתוך: גולני (עורך), חץ שחור (1994), עמ' 117. (המאמר נדפס שוב בשם "פעולות התגמול כמערכת של הרתעה" בתוך קובץ מאמריו של בר-און "גבולות עשנים", תשס"א); מוטי גולני, תהיה מלחמה בקיץ: הדרך למלחמת סיני, 1955–1956, תל אביב: מערכות, 1997, עמ' 36.
  4. ^ על פי מוטי גולני, "גישה זו לא נידונה בממשלה לפני הרצח במושב פטיש במרס 1955... [אף כי היא] היתה קיימת בצה"ל כבר קודם לכן" (מוטי גולני, 'ישראל ופעולת עזה – המשך או שינוי?', בתוך: גולני (עורך), חץ שחור (1994), עמ' 31). וראו עוד: מרדכי בר-און, מלחמה יזומה?, קתדרה 90 (תשנ"ט), 156–157.
  5. ^ מובא אצל מיכאל בר זוהר, בן גוריון, תל אביב: עם עובד, תשל"ה–תשל"ז, עמ' 1139.
  6. ^ משה שרת, יומן אישי, כרך ג: 1955, תל אביב: ספרית מעריב, 1978, עמ' 864.
  7. ^ שרת, יומן אישי, ג (1978), עמ' 874 (ההדגשה לא במקור).
  8. ^ מרדכי בר-און, סטטוס-קוו לפני – או אחרי? הערות פרשנות למדיניות הביטחון של ישראל, עיונים בתקומת ישראל 5 (1995), 94–95; יעקב טובי, דוד בן-גוריון, משה שרת וסוגיית מעמדה של רצועת עזה, 1948–1956, ‫עיונים בתקומת ישראל 13 (תשס"ד), 155–156. לדיון נרחב בנושא ראו: דוד טל, ‏בין בן-גוריון, שרת ודיין: המאבק על היזמה למלחמת מנע, 1955, קתדרה 81 (תשנ"ז), 109–122; מוטי גולני, ‏בן-גוריון נגד דיין או בעקבותיו?: ישראל בדרך אל המלחמה היזומה, קתדרה 81 (תשנ"ז), 123–132.
  9. ^ שר-הבטחון ד. בן גוריון במפגן צה"ל: גבולותינו לא ישונו לרעה בלי מלחמת-דמים, דבר, 28 באפריל 1955, המשך. הנאום נדפס שוב בתוך: דוד בן-גוריון, חזון ודרך, כרך ה, תל אביב: עיינות, תשי"ז, עמ' 166. ראו גם: פנחס יורמןאמירות הגויים ומעשי היהודים, דבר, 24 באוקטובר 1975, המשך. ראש הממשלה שרת לא רווה נחת מדבריו של בן-גוריון. בראשי פרקים ביומנו שלא הספיק לפרטם, כתב על הנאום: "חורבן [...] דמגוגיה, התגרות, כֶּשֶל [...] פגיעות בי [...] כל התסביכים והיצרים – [חברו בנאום] לשיטה מדינית" (שרת, יומן אישי, כרך ד (1978), עמ' 967), וראה בנאום "מעשה של בריונות מדינית, לא פחות מזה" (שם, עמ' 975).
  10. ^ עמוס כרמל, "מה יאמרו הגויים", הכול פוליטי: לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, לוד: דביר, תשס"א 2001, עמ' 623.
  11. ^ שבתי טבת, קנאת דוד: חיי דוד בן גוריון, כרך ד, ירושלים: שוקן, תשס"ה 2004, עמ' 120.
  12. ^ יחיאל לימור, הסטודנטים שואלים וב.ג. משיב, מעריב, טור 4, 2 באוגוסט 1967.
  13. ^ כרמל, הכול פוליטי, א (תשס"א 2001), עמ' 23.
  14. ^ דוגמאות: ישראל לנדרס, "או"ם – שמום", דבר, 27 בדצמבר 1968; יהושע תדמור, לא או"ם-שמום ולא תסביך העצרת, דבר, 11 באוגוסט 1971; אברהם בריר, בכל זאת או"ם אינו שמו"ם, דבר, 1 בדצמבר 1975; מרדכי ברקאי, הכל עובר באו"ם-שמום-חירום, דבר, 1 באוגוסט 1980.
  15. ^ מ. מייזלס, מזכירת מפא"י יוצאת להתקפת-נגד, מעריב, טור 2, 14 בדצמבר 1966.
  16. ^ רפי מן, לא יעלה על הדעת: ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון, אור יהודה: הד ארצי, תשנ"ח 1998.
  17. ^ נתניהו: לא מעניין אותי מה שהאו"ם אומר, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2012.
  18. ^ Israel savages UN, באתר Dispatch Online.