אירועי ואדי סאליב

אירועי ואדי סאליב היו סדרת הפגנות רחוב ומהומות שאירעו בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה. האירועים היו מרי חברתי כנגד קיפוח ואפליה על רקע עדתי של המזרחים, ונגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה באותם ימים.

רקע

שכונת ואדי סאליב הייתה במקור שכונה ערבית בשם "ואדי א-צליב", שרוב תושביה הפלסטינים נטשו אותה במלחמת העצמאות. בשנים שלאחר המלחמה אוכלסו הבתים הנטושים בעיקר על ידי עולים, מרביתם יוצאי צפון-אפריקה. הבתים הנטושים שאוכלסו היו מוזנחים, ורבים מתושבי השכונה היו מובטלים.

פרוץ המהומות

ב־9 ביולי 1959 הוזמנה המשטרה על ידי הבעלים של בית הקפה "רוזוליו" בוואדי לרסן אדם שהשתתף בתגרה שנערכה במקום - תושב השכונה, הסבל עקיבא יעקב אלקריף. במהלך התקרית נורה אלקריף ברגליו. בעקבות הירי נאספו תושבים ופרץ עימות אלים בינם ובין השוטרים. מפקד תחנת המשטרה המקומית שהגיע למקום הרגיע את הרוחות והאירוע הסתיים.

עוד באותו לילה נפוצו שמועות שווא על מות הפצוע, ובתגובה לכך הפגינו בבוקר 10 ביולי מאות מתושבי השכונה מול תחנת המשטרה המקומית. ההפגנה התפזרה בשקט, אך מאוחר יותר, כבר באותו יום, נערכו הפגנות נוספות שהתפתחו למהומות אלימות. המפגינים יצאו אל שכונות הכרמל בחיפה, שם התגוררה האוכלוסייה הוותיקה והמבוססת, יידו אבנים, חסמו כבישים, הציתו מכוניות, שברו חלונות ראווה, ובזזו חנויות. בוואדי ובהדר הסמוכה הפכו מועדוני מפא"י וההסתדרות הכללית למטרה לזעם התושבים. המשטרה ניסתה לפזר את המפגינים בכוח, ו־13 שוטרים ו־2 מפגינים נפצעו. 34 מפגינים נעצרו. ליכוד עולי צפון אפריקה, אשר הוקם זמן קצר לפני כן, הכריז בבית הכנסת רמב"ם על שביתה כללית.

ב־11 ביולי פרצו מהומות אלימות ברחבי ישראל, ביישובים בהם רוכזו מזרחים כמו טבריה, באר שבע ומגדל העמק.

הממשלה התכנסה בעקבות האירועים לישיבת חירום, בסיומה פורסמה הצהרה: "הממשלה הטילה על המשטרה למנוע התפרעויות בכל האמצעים העומדים לרשותה". בנוסף החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט משה עציוני.

בפני הוועדה הופיע צעיר בשם דוד בן הרוש, שסיפר את סיפור האפליה ממנה סבל, לטענתו. דבריו עוררו הזדהות ותמיכה, ובן הרוש הפך לדמות הייצוגית של שכונת ואדי סאליב. בבחירות לכנסת בשנת 1959 התמודד בן הרוש ברשימה של יוצאי מרוקו, אך לא עבר את אחוז החסימה. מצע התנועה, שנוסח בידי בן הרוש בשבתו בכלא, כלל בעיקר דרישות חברתיות לשיפור מצבם של העולים:

	א> קודם כל, החשוב מכל, חופש הכלל והפרט, חופש העיתונות, חופש הדת ב> חיסול ההפלייה, חיסול הקיפוח והפרוטקציה ג> חינוך תיכון חינם לכל תלמיד מוכשר ד> הבטחת קיום מינימלי לכל אדם; חיסול משרות כפולות לאדם אחד ה> דיור אנושי לכל משפחה, חיסולן המיידי של כל המעברות, חיסול משכנות העוני, בניית רווקייה לחיילים משוחררים ולרווקים מחוסרי בית ו> ביטוח בריאות ממלכתי ז> הגדלת קצבת זקנים על ידי ביטוח לאומי
– דוד בן-הרוש, טיוטה בכתב יד למצע "ליכוד יוצאי צפון אפריקה" מעזבונה של העיתונאית חנה שם טוב

בנוסף, כלל המצע גם "בחירת רב ראשי ("ראשון לציון") אחד לישראל ללא כל קשר עדתי" וקריאה לביטול הממשל הצבאי על הערבים בישראל.

בדו"ח הוועדה, קבע היו"ר השופט עציוני: "כאן חטאנו כולנו, כאן אשמים אנחנו כולנו".

מסקנות

כיום מניחים כי תגובת התושבים נבעה ממצוקה סוציו-אקונומית ממנה סבלו. מצביעים על פערים שהלכו וגדלו ברמת ההכנסות בין המזרחים והאשכנזים, על אבטלה בקרב המזרחים ועל ניכור גדל והולך בין דור העולים, החש מוזנח ומקופח, ובין הוותיקים, אנשי מפא"י, שהיו ברובם ממוצא אשכנזי. אירועי ואדי סאליב העלו לראשונה את עוצמת הבעיה העדתית על סדר היום של מדינת ישראל, כאשר התברר כי רבים מעולי ארצות האסלאם חשו אפליה על רקע עדתי.

יעקב (עקיבא) אלקאריף, או "דדון" כפי שכונה בשכונה, נותר משותק מהירי ושהה חודשים רבים בבית־החולים אסף הרופא מכיוון שלא היו לו קרובי משפחה בארץ. המשטרה לא ראתה לנכון לפצות את דדון על האירוע, מלבד הענקת כיסא גלגלים. ראש העיר אבא חושי הבטיח לשלוח לאלקאריף עזרה סוציאלית, אך זאת לא נשלחה‏‏.‏

הממשלה הגיבה בניסיון לטפל בבעיות שחשפו המהומות, בטיפול נקודתי. השכונה פונתה מתושביה, הבתים הישנים נהרסו והתושבים קיבלו דיור חלופי, טוב יותר. כן הוגדלו תקציבי פינוי המעברות. הוגשו הצעות חוק לסיוע למשפחות מרובות ילדים, ולטיפול בחיילים משוחררים. על אף שמפלגות רבות, בהן מפלגות עדתיות ומפלגות אופוזיציה, ניסו לנצל את האירועים במערכת הבחירות, על מנת לנגח את מפא"י, זכתה המפלגה בבחירות שנערכו מספר חודשים לאחר האירועים לניצחון הגדול בתולדותיה. המחאה המזרחית המשיכה לרחוש מתחת לפני השטח, עד שהתפרצה שוב בתנועות המחאה של שנות ה-70 עם ייסודה של תנועת הפנתרים השחורים, ובמהפך הפוליטי של 1977. בזיכרון הקולקטיבי הישראלי נותרו אירועי ואדי סאליב כסמל לתגובת המזרחים לתחושות הקיפוח שלהם.

ב-1979 ביים עמוס גיתאי סרט תיעודי בשם "מאורעות ואדי סאליב" בו התראיינו בני אדם שהשתתפו במאורעות או היו עדים להם. ב-1986 צילם גיתאי את סרטו העלילתי הראשון "אסתר" בחורבות ואדי סאליב.

ביבליוגרפיה

• יפעת וייס, ואדי סאליב: הנוכח והנפקד. ירושלים: מכון ון ליר בירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס"ז 2007 (קישור לקריאת המבוא לספר)
• אלי נחמיאס רונן שפיגל ואדי סאליב המיתוס ושברו:מאורעות ואדי סאליב במבט מחקרי חדש (תיאור הספר)

קישורים חיצוניים

• 53 שנה לפרסום דוח ועדת החקירה לענייו אירועי ואדי סאליב, חיפה 1959 - אתר משרד ראש הממשלה
• דין וחשבון של ועדת החקירה הציבורית לעניין מאורעות 9/7/59 בואדי סליב
• פרוטוקול ישיבת הממשלה מה-12/7/59
• חנה שם-טוב, קולות מואדי סאליב, 1959, העוקץ, 08.07.2009
• גדי אלגזי, קול מן העבר: מרד ואדי סאליב: לזכרה של חנה שם-טוב, העוקץ, 03.12.2008
• תום שגב, שיעור היסטוריה, אפליה בוואדי, באתר הארץ, 10/07/09
• דן תמיר, מהומות על רקע עדתי בוואדי סליב בחיפה, באתר הארץ, 9.7.1959
• אלי אשד, "מה באמת קרה בואדי סליב?", היקום של אלי אשד
• מודי בר און, "הכל אנשים: דוד בן הרוש", הטלוויזיה החינוכית