אלכימיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"האלכימאי", ציור מאת ג'וזף רייט, משנת 1771
"מעבדתו של האלכימאי", ציור מאת הנס פרדמן דה פריס

אלכימיהערבית: الخيمياء, "אל-ח'ימיאא") היא ענף של חקר החומרים בטבע, שהתפתח החל משלהי העת העתיקה (המאה ה-5) ולאורך ימי הביניים. בראייה מודרנית, ניתן לראות באלכימיה שילוב של כימיה, פיזיקה, רפואה, מיסטיקה ודת. האלכימיה הושפעה רבות מתאוריית ארבעת היסודות שפותחה במסגרת הפילוסופיה היוונית. התאוריות האלכימיות השונות הניחו קיומם של מספר יסודות מצומצם שיכולים לעבור טרנספורמציות שונות. האלכימאים הבחינו שלחומרים שונים (אלכוהול למשל) ישנה השפעה על הפיזיולוגיה האנושית. בעקבות זאת הם הניחו שבחומרים השונים כמוסים כוחות נסתרים, לרבות כוחות מאגיים, ושמו להם למטרה לגלות כוחות אלו. בחלוף השנים התפתחה האלכימיה לכימיה המודרנית.

בנוסף לניסיון לגלות את סגולותיהם הכמוסות של החומרים השונים, שאפה האלכימיה להשיג שתי מטרות עיקריות:

  • מציאת הדרך להפיכת מתכות פשוטות וזולות למתכות אצילות ויקרות כמו זהב וכסף.
  • מציאת תרופה אוניברסלית, שתרפא כל מחלה ותאפשר חיי נצח.

אלכימאים רבים האמינו בקיומה של אבן החכמים, חומר מופלא שיכול לסייע להשגת מטרות אלו.

בעבר רווחה ההשקפה שאלכימיה היא פעילות קדם מדעית, בעיקר בגלל רכיביה המיסטיים, אולם כתיבה היסטורית עכשווית נוטה לדחות טענה זו. זאת משום שעל אף שהתאוריות האלכימיות היו שגויות (כמו רוב התאוריות המדעיות בעבר, וסביר להניח שחלק מהתאוריות המדעיות העכשוויות), האלכימיה, הן ברמה התאורטית והן ברמה הפרקטית, סיפקה מסגרת שיטתית ואפקטיבית לסיווג תופעות כימיות, ולשליטה עליהן, ובכך אינה שונה מכל מדע אחר.‏[1]

עדויות ראשונות לשימוש אלכימאי בחומר נמצאו במצרים העתיקה. הכהנים במצרים עסקו בחניטת גופות, דרך יעילה לשמר גופות כמומיות ובעוד מספר תחומים שייחשבו, לימים, כאלכימיים. אלכימיה הייתה נפוצה מאוד במזרח הרחוק ובמצרים בעת העתיקה. הערבים שילבו את הידע ההלניסטי והסיני ופיתחו תאוריות ושיטות עבודה באלכימיה – כאמור, מקור המונח הוא ערבי. בימי הביניים חדרה האלכימיה הערבית לאירופה שם נרדפו האלכימאים על ידי הכנסייה שתפסה אותם כמכשפים, אך האצולה חיפתה עליהם מתוך תקווה שכשיצליחו האלכימאים ליצור זהב, יתעשרו המחפים עליהם. במאה השבע עשרה נדחקה האלכימיה לטובת תאוריית הפלוגיסטון, שהוחלפה בתורה על ידי תאוריית החמצן של אנטואן לבואזיה.

רקע תאורטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת היסודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוון העתיקה פותחה תאוריית 'ארבעת היסודות' על ידי הפילוסוף אמפדוקלס, שגורסת כי כל החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות: מים, אש, אוויר ואדמה. חכמי יוון אחרים, אם כי לא כולם, הסכימו עם המסגרת התאורטית שהניחה קיומם של מספר יסודות מצומצם בלבד בעולם, אך דעותיהם נחלקו בנוגע לפרטי התאוריה. מהתקופה ההלניסטית ועד להופעת מדע הכימיה שלטה במחשבה האירופית והערבית תפיסת היסודות של אריסטו. לפי אריסטו, השוני בין היסודות הוא בתכונותיהם, ולכל יסוד שתיים מארבע תכונות: חום, קור, יובש ולחות.

  • אש = חם ויבש
  • אוויר = חם ולח
  • מים = קר ולח
  • אדמה = קר ויבש

ארבע איכויות יסודיות הן; וכל ארבעה ניתן לצרפם לשישה זוגות. ההפכים דוחים זיווג: אי אפשר שאותו עצם יהיה גם קר וגם חם או לח ויבש. לכן ברור שקיימים רק ארבעה זיווגים של איכויות יסודיות: חום עם יובש, לחות עם חום ושוב קור עם יובש וקור עם לחות; ארבעת הזוגות הללו התקשרו לגופים פשוטים לכאורה (אש, אויר, מים ועפר) באופן המתאים להלכה, כי האש חמה ויבשה, בעוד האוויר חם ולח (בהיות האוויר מין אדי מים) והמים קרים ולחים בעוד העפר קר ויבש.

אריסטו

תאוריה זו היא אבן פינה באלכימיה הערבית והאירופית של ימי הביניים. כמו כן, נוספו בימי הביניים כמה יסודות נוספים לרשימה, אך היא לא מנתה יותר מעשרה יסודות. גם תכונות אחרות נוספו לתאוריה.

המתכות וכוכבי הלכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקרא לסימנים אלכימיים, מספר אלכימיה אנגלי מהמאה ה-17. חלק מהסימנים תואמים לסמלים האסטרונומיים של גרמי השמיים איתם מזוהים החומרים השונים.

מהתקופה ההלניסטית ועד לעת החדשה, הכירו האסטרונומים שבעה גרמי שמים במערכת השמש: השמש, הירח, כוכב חמה (מרקורי), נוגה (ונוס), מאדים (מארס), צדק (יופיטר) ושבתאי (סאטורן). כמו כן, גם מספר המתכות המוכרות עמד על שבע: זהב, כסף, נחושת, ברזל, עופרת, בדיל וכספית. מאחר שמספר המתכות ומספר הכוכבים התאימו, יצרו האסטרונומים והאלכימאים קישורים אסטרולוגיים-אלכימיים. לכל אחד מגרמי השמים שודכה מתכת, ובימי הביניים אף האמינו רבים כי מלאי המתכות מתחדש במעבה האדמה בהשפעתם של הכוכבים. עד המאה ה-15 נהגו באירופה להשבית מפעם לפעם את הכרייה, כדי שהמתכות יוכלו להתחדש בבטן האדמה בהשפעת הכוכבים.

שיוך המתכות לגרמי השמים:

  • הזהב שויך לשמש
  • הכסף שויך לירח
  • הכספית לכוכב חמה - הכספית היא המתכת הנוזלית היחידה ולכן שויכה לכוכב הלכת הממהר ביותר להופיע ולהסתלק משמי הלילה.
  • נוגה שויכה לנחושת - ונוס נולדה מקצף הגלים לחופי קפריסין שנודעה במכרות הנחושת שלה.
  • מאדים שויך לברזל - הסיבה היא צבעו האדום, צבע החלודה והשיוך המיתולוגי שלו לאל המלחמה מרס שקישר אותו לכלי נשק מברזל.
  • צדק שויך לבדיל
  • המתכת הכבדה עופרת יוחסה לשבתאי - כבד התנועה מבין כוכבי הלכת, שמשך מחזורו הוא הארוך מכל כוכבי הלכת הידועים לקדמונים: כ-29 שנים וחצי להשלמת הקפה אחת.

מיסטיקת המתכות והאלכימיה לא הייתה זרה ליהודים וניתן למצוא לה עדויות בכתבי המקובלים:

והנה נודע כי ז' כוכבים הם בז' רקיעים וכנגדם מתיילדים ומתהוים בארץ בכח תנועתם שם ז' מתכות ואמנם סדרם כך כסף זהב נחשת בדיל עופרת כסף חי (כספית) ברזל והם הם עצמם כנגד ז' כוכבי לכת.

– ר' חיים ויטל

האלכימיה ההלניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלכימאים בתקופה ההלניסטית (שמרכזם היה באלכסנדריה) ניסו לייצר זיופי זהב או להקנות מראה מוזהב למסגי מתכות שונות, למשל על ידי טיפול בנחושת על ידי כספית או סגסוגת ארסן לקבלת גוון זהוב. בהדרגה החלו האמנים לראות בעבודתם שיפור אמיתי במתכות "הנחותות" בדרך לזהב. מתוך ההשקפה האריסטוטלית לפיה שואף כל דבר בטבע לשלמות הסיקו כי כל מתכת שואפת להגיע לשלמות הזהב. שכלול זה של המתכת הנחותה מתרחש לאיטו בעומק האדמה והאלכימאי יכול להחיש את התהליך הטבעי הזה. על-פי תאוריה זו ניסו האלכימאים ליצור זהב מחומרים אחרים באמצעות הוספת תכונות זהביות לחומר הקיים (למשל, ברק).‏[2] האלכימאים ההלניסטים ניסו "להרוג" את חומרי המוצא: כלומר לשנות את תכונותיהם כך שיהיו קרובים ככל האפשר ל"חומר הראשוני" שבו ניתן לטבוע תכונות חדשות (באופן דומה לזה שבו הפרי נרקב והזרע שהוא משאיר אחריו מתפתח). בהתאם, השלב הראשון היה נטילת התכונות המתכתיות מהמתכות הנחותות - הפיכתן לשחורות (השחרה - מלנוסיס) ו"מתות". השלב הבא נקרא לייקוסיס כלומר הלבנה (או הכספה) ובו טופל החומר ה"מת" בנוזלים נדיפים חריפים ובמים שנועדו להחיותו (כשם שזרע זקוק להשקיה). בשלב זה הוספה כמות קטנה של החומר אליו אמור היה החומר המת להתגלגל כדי שישמש כ"גרעין" להפיכת כל החומר לזהב או כסף. גרעין זה הוא הבסיס לרעיון "אבן החכמים" שיופיע מאוחר יותר. השלב האחרון בתהליך נקרא כסנתוסיס (הצהבה או הזהבה). האלכימיה ההלניסטית שקעה בתקופה הביזנטית, זיוף זהב היווה בעיה למנגנון גביית המסים ונפוץ יחס של חוסר אמון באלכימאים, שנבע גם מכך שהאלכימאים, שחיו על חשבון השליטים בהבטחה שיום אחד יוכלו לספק להם שפע של זהב, אף פעם לא הצליחו לקיים את ההבטחה. מסופר כי הקיסר דיוקלטיאנוס ציווה בשנת 292 לשרוף את כתבי האלכימאים.

מרים היהודיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרים היהודיה

אחת הדמויות הבולטות בין האלכימאים של מצרים הייתה יהודיה שנודעה כמרים היהודיה או מרים העבריה (Maria Hebrae), בת המאה השלישית. לזכותה נזקפות המצאות בתחום המכשור המעבדתי שהבולטת שבהן היא אמבט מרים. כמו כן מייחסים לה את גילוי החומצה המלחית[דרוש מקור].

האלכימיה הסינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלכימיה התפתחה בסין בתקופת הממלכות הנלחמות במאות 5-3 לפנה"ס ונקשרה לטאואיזם - דת מיסטית שנוסדה במאה השישית לפנה"ס. הקוסמולוגיה הטאואיסטית קישרה את תורת היסודות הסינית שכללה 5 יסודות: מתכת, עץ, עפר, מים ואש לאסטרולוגיה ולמושגי היין והיאנג:

ריק ושקט בראו חלל וזמן ואלה יצרו את הישות...חלקה הדק והנדיף עלה למעלה ונעשה רקיע והחלק הכבד התקרש והתעבה ונעשה אדמה...יִין-יאנג בא מריכוזה של ישות השמיים והארץ...מהצטברות היסודות החמים ביאנג נולדה אש וישותה נעשתה שמש. מהצטברות היסודות הקרים ביִין נולדו מים וישותם נעשתה לירח...

– הוּ‏אֵי-נַ‏ן-טצוּ‏, חיבור קוסמולוגי טאואיסטי- המאה ה2 לפנה"ס

עיקר מטרתה של האלכימיה הסינית הייתה חיי אלמוות‏[3]. אלכימאים סיניים האמינו שאכילת זהב מזכה בחיי אלמוות, הזהב אינו מחליד או מתקלקל וספיגתו בגוף תשמור על האדם מהזדקנות "אבק הזהב, בהיכנסו לחמשת האיברים הפנימיים, מתפזר כערפל..על ידי כך מתרענן מראה האדם ושערות השיבה משחירות שוב ושיניים חדשות צומחות במקום אלו שנשרו" בהתאם, עוסקת הספרות האלכימית הסינית בשני נושאים: עשיית זהב והדרכים להשתמש בו להשגת אלמוות. בחיבור האלכימי הסיני המפורט ביותר, פאו-פ'ו-טסו מהמאה הרביעית, מפורטות תרופות מזהב ודרך השימוש בהן:

ככל שמחממים יותר את תרופת הזהב, היא עוברת גלגולים עדינים יותר. זהב צהוב לא ישתנה אפילו אחרי חימום ממושך באש ולא יעלה חלודה גם אחרי שיהיה קבור באדמה זמן רב. אכילתן של התרופות [העשויות זהב] תחזק את הגוף, שלא יזדקן ולא ימות...התרופה הרביעית נקראת הואן-טן. הטועם ממנה ייהפך לבן אלמוות מאה ימים אחרי אכילתה. ממעל לו ירחפו פסיונים, טווסים וציפורים אדומות, ובצד תעמודנה בנות פלא. זהב צהוב מתהווה בן רגע אם מחממים את התרופה מלוא להב הסכין מעורבת בליטרא ושליש של כספית. מי שיצבע את מטבעותיו בתרופה זו, תשובנה אליו ביום שהוציא אותן. אם יציירו בתרופה זו על עייני אנשים יגרשו מהם את הרוחות...

– פאו-פוּ‏-טסוּ

כעמיתיהם במערב, השתמשו האלכימאים הסיניים בסמלים ובשמות שמשמעותם לא נשתמרה לתיאור התהליכים, כך שלא ניתן לשחזר את המרשמים. עם זאת, ברור שהמדובר בתהליכים כימיים ממשיים כדוגמת זה המתאר תגובה אקסותרמית (פולטת חום) המלווה בנידוף והתגבשות:

למעלה, בדוד, חל בישול וזיקוק ולמטה להבה הלוהטת וגועשת. בראש הולך הנמר הלבן ואחריו בא הדרקון האפור. ציפור השני המרפרפת נמלטת מחמשת הגוונים [התנדפות]. בהיתקלה ברשתות לוכדות היא משתתקת ונלחצת אין-אונים מטה [התעבות], צועקת בקולי קולות כמו ילד אחרי אימו. על כורחה תוטל אל הנוזל החם שבדוד ההורס את נוצותיה. לא עבר חצי מהזמן והנה מופיעים דרקונים במהירות ובמספר רב [גיבוש] . חמשת הגוונים המסנוורים מתחלפים בלי הרף. רותח וגועש הנוזל בדוד. הם מסתדרים זה אחר זה בשורה לא ישרה כמו שיני כלב. נטיפים כמו חתיכות קרח באמצע החורף..נראים ראשי סלעים גולמיים התומכים זה בזה. כאשר יין ויאנג נערכים בהתאמה קם השקט...

– טסאו-טונג-צ'י (המאה השנייה לספירה)

פרט לזהב התמקדה האלכימיה הסינית בכספית, ולמען הדיוק, במינרל צינובר המורכב מכספית וגופרית ובסינית: 丹 (הסימנית מבוטאת: dan). האלכימאים הסינים העריכו לעתים את הצינובריותר מהזהב כתרופה לאריכות ימים. הצינובר הייתה כה חשוב באלכימיה הסינית עד שכל האלכימיה הסינית נקראה על שמה (לפעמים היא נקראה פשוט 丹 ולפעמים 炼丹 , כלומר התכה/רקיחה של 丹), מסופר על אלכימאים סינים שמתו מתרכובות כספית שהוכנו להשגת אלמוות. האלכימיה בטאואיזם הייתה ברשותה של אלת התנור, המתוארת כאישה יפה, לבושה אדום שהייתה ממונה גם על הבישול והרוקחות. פרט לאלכימיה הניסויית התפתחה, במאה השישית אלכימיה מיסטית בה שמות החומרים והתהליכים מייצגים מושגים פילוסופיים. ענף זה של האלכימיה נקרא 内丹- כלומר 丹 פנימי או נסתר.

האלכימיה הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תור הזהב השני של האלכימיה החל במאה העשירית באימפריה המוסלמית. הח'ליף אל מאמון עודד תרגום כתבי יד יווניים רפואיים ומדעיים ובתוכם כתבי האלכימאים של אלכסנדריה. בנוסף, הושפעה האלכימיה הערבית גם מהאלכימיה הסינית, ממנה קיבלה את הקישור שבין יצירת זהב לחיי אלמוות. על-פי האלכימאים הערבים היו המתכות מורכבות מיחסים שונים של כספית וגפרית. הזהב הוא כספית מטוהרת וכמות קטנה של גפרית. כיוון שכך, ניתן להפוך נחושת לזהב על ידי הרחקת גפרית או תוספת כספית.

הישגים של האלכימיה הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השאיפה לטהר את המתכות ולהפריד מהן את הגפרית הביאה לפיתוח מתקני זיקוק וכלי מעבדה שישמשו, לימים, את הכימיה. כך, למשל, איפשרו שיטות הזיקוק הללו להפיק לראשונה חומצות אנאורגניות כחומצה חנקתית וחומצה גופרתית וכך להמיס חומרים ולבצע תגובות בתמיסה.
  • הוכרו וסווגו תרכובות אנאורגניות רבות ובהן תחמוצות הברזל, הנחושת, הכספית והעופרת.
  • פותח תהליך הקופלציה (Cupellation) לטיהור ובדיקה של זהב. התהליך כלל התכת הזהב הלא טהור עם עופרת ואחר כך חימום מסג הזהב-עופרת (לאחר הפרדתו מהתחמוצות) בכור נקבובי עשוי אפר עצמות. העופרת מתחמצנת לליתארג' (PbO) הנספג בדפנות הנקבוביות ונותר זהב טהור.
  • שיטות צביעה, כדוגמת הלבנת נחושת על ידי ארסן.

האסכולה המטאפיזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות אלכימאים הלניסטים מאוחרים, שנטשו את העבודה המעשית והתרכזו בסמליות ובמשמעות הרוחנית של שיפור המתכות, הלכו כמה מראשוני האלכימאים הערבים. מוחמד אבו עומייל (900‏-960), המייצג המובהק של אסכולה זו, כתב את הספר "מי כסף ואדמת כוכבים", ששימש מקור לחיבורים מיסטיים מאוחרים. טקסט חשוב נוסף מאסכולה זו ידוע בתרגומו הלטיני Turba Philosophorum (אסיפת הפילוסופים) הספר מנסה להתאים השקפות יווניות על קוסמולוגיה ואלכימיה עם המחשבה הערבית. הספר ערוך כרב שיח של תשעה פילוסופים יוונים, בהם אנכסגורס, דמוקריטוס ופיתגורס, שבסופו הם מגיעים לפשרה המתאימה למחשבה הערבית.‏[4]

אלכימיה מעשית - ג'ביר אבן ח'ייאן ואל ראזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לג'ביר אבן ח'איין (דמות ספק היסטורית) מיוחסים אלפי חיבורים אלכימיים מן המאה העשירית, שכנראה לוקטו מעבודות אלכימאים רבים בני אותה אסכולה. מושגי החומר מבוססים על 4 התכונות היסודיות של אריסטו: חום, קור, לחות ויובש, והמתכות השונות באות מצירופי שתי תכונות המקנות את האיכויות ה"חיצוניות". שתי התכונות האחרות הן "איכויות פנימיות". לזהב שתי איכויות חיצוניות: חום ולחות, ואיכויותיו הפנימיות הן קור ויובש, שהן האיכויות החיצוניות של הכסף. כדי להפוך כסף לזהב יש להוציא מתוכו את האיכויות הפנימיות של הזהב. השינוי הזה נעשה על ידי "אליקסיר": חומר שאינו קיים אצל האלכימאים ההלניסטים ומקורו באלכימיה הסינית. להכנת האליקסיר השתמשו האלכימאים הערבים בחומרים מהצומח ומהחי. כך, למשל הופק אמוניום כלורי (שיוחס לו ערך בשל היותו מלח נדיף) ממחצבים ומשיער. השאיפה להפריד את התכונות השונות מהעצמים היא שדחפה את האלכימאים לשכלל את שיטות הזיקוק, שמהוות את תרומתה החשובה של האלכימיה הערבית להתפתחות הכימיה. בחיבורים המיוחסים לג'ביר מתוארים תהליכי זיקוק של חומרים מן החי מהם התקבלו גזים, חומרים מתלקחים, נוזלים ואפר. התוצאות התאימו, לכן, לתורת ארבעת היסודות של אריסטו (אדמה, אש, מים ואויר). גם הרופא הגדול אל ראזי תיעד מרשמים אלכימיים בספרו "כתאב סיר אל אסראר" (ספר סוד הסודות). בספר הוא מתאר חומרים, מכשירים ותהליכי עבודה להכנת אותם חומרים כדוגמת בסיסים אלקליים. אל ראזי מיין את המינרלים לשש קבוצות:

"קח מנות שוות של אל-קילי (נתרן פחמתי) קלוי וסיד לא כבוי (סידן אוקסיד CaO) וצק עליהם מים פי ארבעה מכמות החומרים ההם והשהה שלושה ימים. סנן את התערובת והוסף עוד אל-קילי וסיד בכמות של רבע מהתמיסה המסוננת. עשה כך שבע פעמים. צק את זה אל חצי (בנפח) סאלמוניאק מומס (מלח אמוניום). אלה הם מים חריפים ביותר, הם ימיסו טלק מיד

אל ראזי, כתאב סיר אל אסראר
  1. ארבע "רוחות" : כספית, מלח אמוניה, גפרית וארסן גפרתי.
  2. שבעה גופים: כסף, זהב, נחושת, ברזל, עופרת, אבץ ובדיל
  3. "אבנים" ובהן מלאכיט, טלק, נציץ, אזבסט, זכוכית, ותחמוצות ברזל וארסן
  4. שבעה ויטריאולים, כלומר סולפטים של מתכות שונות: אלום (אלומיניום סולפט) וכן סולפטים טבעיים של ברזל, נחושת וכו' אותם כינה בהתאם לצבעיהם.
  5. שבעה בוראטים ובהם טינקר (בוראקס), נטרון (תערובת נתרן קרבונט ונתרן ביקרבונט) ונתרן בוראט.
  6. אחד עשר מלחים ובהם מלח בישול, אפר, נפטא, סיד חי (CaO) ושתנן.

שלילת האלכימיה - אבן סינא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן סינא עסק בנוסף לרפואה גם במדעי הטבע. בספרו "כתאב אל שיפה" (ספר הרפואה) עסק גם במיון מינרלים ובמתכות. דעותיו קרובות לאלו של אריסטו, ובדומה ליתר בני זמנו ראה בכספית מרכיב עיקרי של המתכות המקנה להן את יכולתן להינתך, לדעתו "כולן הופכות לכספית בשעת היתוך". למרות שאבן סינא הסכים שהמתכות כולן הן צירופים שונים של כספית וגפרית, הוא שלל את האפשרות להפוך יסוד אחד לאחר. ביחס לאלכימיה כתב

אשר לטענות האלכימאים, יש לדעת כי אין ביכולתם לגרום לשינוי אמיתי של מינים. אמנם הם יודעים לעשות חיקויים מצוינים: לצבוע מתכת אדומה בלבן עד שהיא דומה מאוד לכסף או בצבע צהוב עד שתדמה לזהב..הם יכולים לטהר עופרת מרוב פגמיה וסיגיה. אבל טיבן היסודי של המתכות הללו לא נשתנה...אינני שולל אפשרות להגיע לרמת דיוק כזו שהאיש החריף והשנון ביותר יטעה. אבל מעולם לא היה ברור לי, כיצד אפשר לעקור את ההבדל הסגולי או לסגלו, דבר זה הוא מן הנמנעות. אין דרך לפצל צירוף אחד‏[5] ולהפכו לאחר. הסגולות הנתפסות על ידי חושינו אינן, כנראה, הדברים המבדילים את המתכות למיניהן. אלא הן, בעיקר, מקרים או תוצאות; בעוד ההבדלים המיוחדים אינם ידועים. ודבר שאינו ידוע, כיצד יכול מישהו ליצרו או להרסו?...אי אפשר להפוך מתכת אחת לאחרת אם לא ישבר הרכבה ויתגלגל בהרכב אחר..ברם אי אפשר להשיג דבר זה על ידי היתוך כי הוא שומר על האחדות.

– כתאב אל שיפה

האלכימיה באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאות ה-12 וה-13: חדירת האלכימיה לאירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-12, בעקבות תרגום כתבי אלכימאים ערבים ללטינית, חדרה האלכימיה ביתר שאת לאירופה. אלברטוס מגנוס שילב את הפילוסופיה של אריסטו במחשבה הנוצרית ובכך אפשר חדירת רעיונות אריסטוטלים שבבסיס האלכימיה ההליניסטית והערבית (שאיפה של החומר להגיע לשלמות).‏[6] אלברטוס עצמו כתב מספר חיבורים אלכימיים וטען כי "מכל האומנויות האלכימיה מחקה בצורה הטובה ביותר את הטבע".‏[7] ה"טבע" אליו מכוון אלברטוס הוא הטבע האריסטוטלי בו כל דבר שואף למצבו המושלם. עבור המתכת הנחותה השאיפה הטבעית לשלמות היא להפוך לזהב. רעיון זה של האלכימיה כחיקוי לטבע (בגרסאות אחרות האלכימיה כמשפרת את הטבע או כמסייעת לטבע) חוזר בכל החיבורים האלכימיים האירופאים במאות הבאות. חיבורים אלכימיים רבים יוחסו לאריסטו ואפילו לאלכסנדר הגדול כדי להקנות להם יוקרה ואמינות.‏[8] האלכימאים היו חשופים לטענות על רקע תאולוגי כאשר ייצרו חומרים שאינם קיימים בטבע (כדוגמת חומצה גופרתית) ולכן חרגו מחיקוי הטבע. טענה אחרת כנגד האלכימאים נגעה לאבחנה שעשה אריסטו עצמו בין חומר טהור לתערובת: בני אדם יכולים רק לייצור תערובות ורק האל יכול לברוא חומר טהור כזהב. האלכימאים ניסו לגלות או ליצור מכספית, גפרית ומלח את "אבן החכמים" (או "אבן הפילוסופים"), שהיא אבן בעלת סגולות מופלאות - ניתן להפיק ממנה את סם החיים: "אליקסיר" שהוא תרופה אוניברסלית המרפאת כל מחלה ומאריכה ימים, וכן ניתן להפוך בעזרתה כל חומר שהוא לזהב טהור. אין זו תמיד אבן ממש, ולפעמים היא נוזל אדום או לבן. מבחינה טכנית שיפרו האלכימאים האירופים את תהליכי הזיקוק שהמציאו האלכימאים הערבים. השכלול התאפשר בזכות פיתוח שיטות לעיבוד זכוכית באיטליה, כך שכלי הזיקוק היו יעילים ועמידים יותר. שיפור הזיקוק אפשר הכנה של חומצה חנקתית וחומצה מלחית, מהן הכינו החל מהמאה ה-13 מי מלך (aqua regia)- תערובת חומצה חנקתית וחומצה מלחית הממיסה זהב.

המאות ה-14-15: האלכימיה המיסטית ואבן החכמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אבן החכמים
דף מתוך ה"אוארה קונסורג'נס", כתב יד בנושא אלכימיה מהמאה ה-15

המאות ה-14-15 היו "תור הזהב" של האלכימיה המיסטית באירופה. ההתקדמות המעשית בהכנת חומרים ופיתוח שיטות עבודה הייתה איטית, והאלכימאים נטו לכתיבה אלגורית ומיסטית. צ'וסר, הלועג לאלכימאים ומציג אותם כנוכלים בפרק "סיפורו של משרת הכומר" בסיפורי קנטרברי מתאר את הז'רגון האלכימי המעורפל

והרמס הוא שראשונה ניסח
את הדבר (זה הרמס הראשון
לכל חכמי אלכימיה): דרקון,
אמר, אינו מומת אלא בידי
אחיו. וכשאמר "דרקון" הרי
לא נתכוון לומר אלא כספית,
ומי אחיו? הלא הוא הגפרית.
ומקורן של אלה "סול" ו"לונה".
"על כן", הוסיף, "לעצתי שמעו-נא:
איש אל יחקור באמנות הזאת,
אלא אם כן יבין לכונות
של האלכימאים ולדבריהם
הן בור גמור הוא מבלעדיהם;
כי החכמה והמדע האלה
הם סוד כל סוד ופלא על כל פלא"

– ג'פרי צ'וסר, סיפורו של משרת הכומר, סיפורי קנטרברי, תרגום שמעון זנדבנק, הוצאת עם עובד עמ' 553

תהליך הטרנסמוטציה אינו נתפש עוד כמהלך טבעי בחומר אלא כמעשה על-טבעי. המתכות כולן, פרט לזהב, מתוארות כ"חולות" ויש לרפאן באמצעות אבן החכמים. הקשר שבין האלכימיה לכישוף ולשרלטנות הביא לירידת ערכה בעיני השלטונות. בשנת 1317 פרסם האפיפיור יוחנן העשרים ושניים צו נגד האלכימיה:

האלכימיה נאסרת ואלו העוסקים בה או קונים מהם יענשו. עליהם לתת לאוצר הציבור למען העניים את כל הזהב והכסף האמיתיים שהם ייצרו ממתכות נחותות, אם אין להם האמצעים לכך‏[9] הם יחשבו פושעים. אם הם כמרים ישללו מהם כל זכויותיהם...האלכימאים מבטיחים אוצרות שאינם אמיתיים, בשחצנותם הם נופלים לבור אותו חפרו בעצמם...הם מודעים לבורותם ומופתעים כשמאמינים להם.. לאחר שהם מנסים ככל יכולתם הם מסווים את כשלונם כך שלמרות שאין דבר כזה בטבע הם מתחזים כמייצרים זהב וכסף אמיתיים על ידי טרנסמוטציה. העזתם הארורה מגיעה עד כדי הטבעת חותמות מטבע על מתכות נחותות כדי לאחז עיניים. רק בדרך זו הם מצליחים לשכנע נבערים באש האלכימית שבתנוריהם...

De Crimine Falsi Titulus VI. I Joannis XXII

כמוהו נהגו גם שליטים חילוניים. רוב כתבי האלכימאים מתקופה זו יוחסו על ידי כותביהם למחברים קדומים (כנראה כדי להקנות להם חשיבות) והדגישו את חשיבות הכספית כמקור לאבן החכמים (על חשבון הגפרית).

"אבי, נכבד אך לא נודע,
להוט להתחקות אחר מעגלי הטבע,
כאחוז דיבוק עמל באורח קבע,
אף אם לפי דרכו המיוחדה;
בחברת אלכימאים הוא הסתגר
במטבחה של אמנות השחור,
וכהוראות של מתכונים בלי ספור
בלל את סם הנגד המארר.
אז כפיר אדום, אברך עז לב זווג
באמבט פושרים עם שושנה צחורה,
אחר הזוג בלהב המדורה,
מכור כלולות אל כור כלולות צורף, מוּ‏זג.
לבסוף מֻצה בשלל צבעים הפלא.
בכוס הופיעה בת המלך.
את התרופה הגשנו, מתו החולים
ושום איש לא שאל: מי החלים?
נשאנו כך שקוי התופת כישועה,
ופה על הר וגיא המטנו השואה.
רב מהמגפה גדול היה הטבח,
הסם לאלפים חילקתי במו ידי,
ההם גועו, אני נשארתי חי

פאוסט, גתה תרגום יצחק כפכפי. כפיר אדום= תחמוצת כספית (אדומה); שושנה צחורה= חומצת מלח, בת המלך=כלוריד תחמוצת הכספית -חומר היכול להופיע בכמה גוונים

ניקולס פלאמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניקולס פלאמל

המיתוס הידוע ביותר על אלכימאי מוצלח הוא זה של ניקולס פלאמל (בן המאה ה-14) שחמד את סוד הטרנסמוטציה (הפיכת מתכת אחת לאחרת ובפרט לזהב) ממלומד יהודי. פלאמל הצליח להפוך שלוש פעמים חצי ליטרא כספית לכסף טהור ואת הכסף לזהב על ידי אבן אדומה והתעשר עושר רב.

המאה ה-16: ראשית הכימיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-16 התפתחו טכנולוגיות של כרייה ועיבוד מתכת, הודפסו ספרים שתיארו טיפול בעפרות והכנת ריאגנטים (כגון חומצות) לטיפול בהן. חיבורו של גאורגיוס אגריקולה De Re Metallica (על המתכות) מהווה ציון דרך חשוב בהפיכת כריית המתכות למדע נסיוני ומעשי ולכן של היפרדות המטלורגיה מהאלכימיה. אגריקולה עצמו לא כפר באלכימיה ושיטת המיון של המינרלים שפרסם בספרו De Natura Fossilium (על טבע המאובנים) לקוחה ממסורת האלכימיה הערבית. חיבורים מטלורגים מן המאה ה-16 החלו מדגישים את הצד הכמותי של הניסויים; היבט זה היה חשוב לבעלי המכרות, אך לא העסיק את האלכימאים. המטלורגים של המאה ה-16 גילו לראשונה מתכות נוספות על השבע שהיו ידועות לקדמונים: אבץ, קובלט וביסמוט. הגדלת מספר המתכות ערערה את הקשר שבין המתכות לשבעת גרמי השמים, שהיה בבסיסה של התאוריה האלכימית.

פרצלסוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרצלסוס
סמלים אלכימיים, כתב יד מהמאה ה-16

פיליפוס אאורליוס פרצלסוס (Paracelsus, Philippus Aurelius) היה רופא ואיש מדע שעסק גם באלכימיה. פרצלסוס הוסיף לכספית ולגפרית יסוד נוסף: מלח, המקנה למתכות את מוצקותן. לדידו, הכספית, הגופרית והמלח הם שלושת היסודות (Tria Prima) של החומר: הגופרית היא היסוד הזכרי המסמל את הנשמה, הכספית היא היסוד הנקבי המסמל את הרוח והמלח הוא הגוף החומרי. יסודות אלו אצל פרצלסוס אינם זהים לגופרית, הכספית והמלח החומריים אלא תכונות שהאלכימאי יכול להשפיע עליהם כך שהחומר יכיל יחסים שונים של השלשה. פרצלסוס ייחס למונח אלכימיה כל תהליך שינוי בחומר למטרה חדשה. כך כלל פרצלסוס ב"אלכימיה" גם אפיית לחם, עיבוד ברזל ואת תהליך העיכול. לראשונה לא הייתה הכנת זהב תכליתה של האלכימיה (אם כי פרצלסוס האמין בהיתכנות הטרנסמוטציה) אלא הבנה ושליטה בתהליכי שינוי בחומר. בכך קרב פרצלסוס את האלכימיה לכימיה (שתהפוך למדע לכל דבר במאות הבאות). מבחינה פילוסופית טען פרצלסוס כי הטבע זקוק להתערבות אנושית כדי להביא את החומר לשלמות:

הטבע כה עדין וחד עד כי אינו רוצה שישתמשו בו ללא אומנות מעולה. הוא אינו מייצר דברים מושלמים, האדם חייב להשלים אותו. השלמה זו היא האלכימיה...מי שמצמיח דברים מהטבע לטובת בני האדם למצב שהטבע שאף שיגיעו אליו הוא אלכימאי

– Paracelsus (1589). Das Buch Paragranum

עוד צעד בדרך מהאלכימיה לכימיה עשה פרצלסוס כאשר הכליל לראשונה קבוצות תגובות במקום לתאר כל תגובה כמקרה מיוחד. כך, למשל, הכין סדרות תמיסות של מלחי מתכות שונות. ציון דרך חשוב במעבר מהאלכימיה לרוקחות וכימיה הם חיבוריו של בזיליוס ולנטינוס שהמשיך את שיטת פרצלסוס. ספרו Currus Triumphalis Antimonii (מרכבת הניצחון של האנטימון) שיצא לאור ב-1604 מתאר הכנה ושימוש בתרכובות ומלחים של אנטימון לצרכים רפואיים. התאור הברור של שיטות העבודה ותוצאות הניסויים מסמן התנתקות מהסמליות המאפיינת את הכתיבה האלכימית.

תרומת האלכימיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלכימאים ערכו ניסויים רבים שתרמו להתפתחות המדע המודרני. האלכימאים פיתחו שיטות עבודה שנשתמרו במידה רבה. כך למשל, טכניקות של זיקוק וכלי זיקוק כאביק להפרדת תמיסות שפותחו בידי האלכימאים ההלניסטים וממשיכיהם הערבים משמשות עד היום. האלכימאים הכינו או הפרידו ואפיינו מגוון חומרים אנאורגנים ואורגנים כדוגמת חומצות מינרליות (חומצה חנקתית, חומצה מלחית וחומצה גופרתית) וכן אלכוהול, אסתרים וקרוסן. תאורים של מינרלים ושיטות זהוי ומיון שלהם היוו בסיס לטכנולוגיית הכריה והמטלורגיה בתקופת הרנסאנס ואחריה. חלק נכבד מהידע הנרחב שצברה האלכימיה על תופעות כימיות שונות נשמר בתאוריות הכימיות שהחליפו אותה, גם אם הן חלקו על ההסבר התאורטי שניתן להן. ידע שנצבר על רעלים ותרופות נשתמר גם הוא ושימש את הרוקחות של העת החדשה. המעבר מהאלכימיה לכימיה במאות ה-16 וה-17 היה הדרגתי, רוברט בויל שניסוייו בגזים ובשיטות אנליטיות הניחו את הבסיס לכימיה המודרנית האמין באפשרות הטרנסמוטציה אם כי שלל את העקרונות האריסטוטלים והמיסטיים של האלכימיה (למשל הסבר של תהליכים במונחי "אהבה" ושנאה").

אלכימיה וכימיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלכימאי, ציור של קורנליס בגה (Cornelis Bega) 1663) משנת 1663. במאה ה-17 כבר לא נחשבה האלכימיה למדע רציני והעוסקים בה היו מושא ללעג; דמותו המרושלת של האלכימאי, הכלים השבורים וחוסר הסדר בחדר משקפים את שקיעת דימוי האלכימיה בתקופה זו.‏[10]
"אלכימאי", ציורו של פייטרו לונגי, 1757

כאמור, המעבר מהאלכימיה לכימיה היה הדרגתי ובניגוד לדעה הרווחת, האמונה באפשרות הפיכתם של מתכות זולות לזהב נמשכה גם אצל מי שנחשבים למדענים במובן מודרני כרוברט בויל ואייזק ניוטון. ההתפתחות מהאלכימיה לכימיה כללה:

  • מעבר מתאור סימבולי אזוטרי לתאור ברור ואחיד של השיטות והתהליכים. הטקסט ניתן לביקורת והניסוים ניתנים לשחזור.
  • הרחבת תחום ההתעניינות מעבר לנסיונות הטרנסמוטציה: התפתחות הכימיה התרופתית, המטלורגיה וחקר הגזים על ידי בויל וממשיכיו.
  • מעבר מהסבר טלאולוגי קרי שינויים המכוונים למטרה מוגדרת בחומר (למשל, שכלול של החומר הנחות לדרגה גבוהה יותר מתוך שאיפה של הטבע לשלמות) להסברים מכניסטים: תגובה בין חלקיקים שניתן לתאר במונחים פיזיקליים. שינוי זה עלה בקנה אחד עם ירידת קרנה של הפילוסופיה האריסטוטלית באירופה.

תיאורית הפלוגיסטון, שהוצעה על יד ארנסט שטאל (1660-1734) מבשרת את תחילת הכימיה המודרנית. התאוריה ניסתה לאחד את התופעות הכימיות השונות על ידי העלת ההשערה שחומר בלתי נראה בשם פלוגיסטון משתחרר בחומרים בעת בעירה. עם זאת, תיאורית הפלוגיסטון עדיין הסתמכה על הטקסונומיות האלכימיות המסורתיות של החומרים הכימיים.

תיאורית החמצן של אנטואן לבואזיה החליפה את תיאורית הפלוגיסטון. היא הציעה הפרדה בין יסודות לתרכובות, טקסונומיה חדשה ואחידה של החומרים הכימיים השונים, ותיארה בעירה כתהליך של התרכבות עם יסוד בשם חמצן. תאוריה זו והטקסונומיה שהציע לבואזיה מהווים את הבסיס לכימיה בת ימינו.

יש לציין כי המינוח "כימיה" לתאור מדע החומר לעומת "אלכימיה" לתאור האומנות המיסטית חדש יחסית ומקורו בתקופת ההשכלה (המאה ה-18). אנדראס ליבוויוס (LIBAVIUS, ANDREAS), בן המאה ה-16-17, מי שנחשב למחברו של ספר הכימיה הראשון במובן שניסה לאחד את הטרמינולוגיות הכימיות השונות ולהשתמש בשפה ברורה, מדויקת ונקיה ממה שהחשיב למיסטיקה, קרא לספרו אלכימיה. ליבוויוס ניסה להבחין בין תאוריות, שיטות מהימנות ואלכימאים שעבודתם טובה, לבין "כימאים" אותם תיאר כמטורפים, מתחזים ומי שמערפלים במכוון את תאוריהם כדי למנוע ביקורת. בהקשר ההיסטורי ניתן לראות את ספרו כניסיון לקבל לגיטימציה מחודשת לעיסוק באלכימיה, שקרנה ירד בתקופתו.‏[11]

האלכימיה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בספר חובות הלבבות מוצג האלכימאי כדוגמה לאדם הפטור מדאגות חומריות אלא שעדיין מצבו נחות לעומת בעל הביטחון באלוהים

הבוטח באלוהים יביאהו ביטחונו לפנות את לבו מענייני העולם, ולייחד לבבו לענייני העבודה, ויהיה דומה במנוחת נפשו ורוחב לבו ומעוט דאגתו לענייני עולמו לבעל האלכימיה, והוא היודע להפוך הכסף לזהב, והנחושת והבדיל לכסף על ידי חכמה ומעשה...בעל האלכימיה צריך למעשים ולמלאכות לא ישלם לו חפצו זולתם, ואפשר שימיתוהו ריחם ועשנם, עם התמדת העבודה ואורך היגיעה בהם לילה ויומם

– רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה, חובות הלבבות, שער רביעי

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Levere, Trevor H. (2001) Transforming Matter: A History of Chemistry from Alchemy to the Buckyball. London: John Hopkins University Press, p. 13.
  2. ^ מקור: הרקע ההיסטורי של הכימיה, ה.מ. לסטר; תרגום: יצחק קלוגאי. הוצאת יחדיו, 1966
  3. ^ ה"מ לסטר, הרקע ההיסטורי של הכימיה, פרק 4
  4. ^ The Turba Philosophorum (באנגלית)
  5. ^ שילוב של כספית וגפרית היוצרים מתכת מסוימת
  6. ^ :Joachim Schummer;The notion of nature in chemistry ; Studies In History and Philosophy of Science Part A Volume 34, Issue 4, December 2003, Pages 705-736
  7. ^ :‘in arte alchimiae ... quae inter omnes artes maxime naturam imitatur’, Liber mineralium, III.
  8. ^ LYNN THORNDIKE, HISTORY OF MAGIC AND EXPERIMENTAL SCIENCE DURING THE FIRST THIRTEEN CENTURIES OF OUR ERA, עמודים 252‏-253
  9. ^ כלומר, הם לא ייצרו את הזהב שהם התחזו לייצר
  10. ^ The Alchemist, Cornelis Pietersz Bega, Getty Museum Los Angeles
  11. ^ ‏ :Bruce T. Moran; Alchemy, chemistry and the history of science; Studies In History and Philosophy of Science Part A Volume 31, Issue 4, December 2000, Pages 711-720 ‏
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg