אמנון דנקנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אמנון דנקנר

אמנון דנקנר (5 בפברואר 1946 - 5 באפריל 2013), היה עיתונאי, פובליציסט וסופר ישראלי. היה כתב, בעל טור ופרשן בעיתונים "הארץ", "דבר", "חדשות", "מעריב" ו"סופהשבוע", ועורך "מעריב" בשנים 2002–2007.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנקנר נולד בירושלים לאוטו והלה דנקנר, משפחה מסורתית, שבבעלותה היה בית הקפה "אלנבי", במרכז ירושלים. למד בבית ספר היסודי והתיכון הדתי 'מעלה' בירושלים. את שירותו הצבאי עשה בחרמ"ש. למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

בין השנים 1974-1971 שימש דובר משרד החינוך והתרבות, תחת שר החינוך יגאל אלון. לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה לחם במסגרת גדוד שריון ברמת הגולן, עבד כמנהל עבודה אצל חמיו, שהיה קבלן הובלה לעבודות עפר. במשך שלושה חודשים היה דובר הסוכנות היהודית. לאחר שפוטר בעקבות הדלפה, פנה לתחום העיתונות.

יחד עם יוסי שריד הקים דנקנר בירושלים את אגודת ההיפוכונדרים.‏[1]

דנקנר התגורר ברמת השרון, היה נשוי למירי אילני ואב לשני בנים.

עיתונאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה כתב, בעל טור ופרשן בעיתונים "הארץ", "דבר", "חדשות", "מעריב" ו"סופהשבוע".

בשנת 1976 החל את דרכו כעיתונאי עם קבלתו לעבודה ב"הארץ" על ידי עורך המשנה של העיתון, גדעון סאמט, ככתב לענייני ההסתדרות. ב-1979 החל לכתוב טור פוליטי בשם "ראיתי שמעתי".

ב-12 בפברואר 1983 פרסם ב"הארץ" מאמר שכותרתו "אין לי אחות"‏[2], ובו הביע את דעותיו נגד טענות הקיפוח של עדות המזרח. הרקע למאמר היה אלימות שהפנה הימין כלפי השמאל בזמן המחאה כנגד מלחמת לבנון ושהגיעה לשיא ברצח אמיל גרינצווייג, יומיים לפני פרסום המאמר. דנקנר הצהיר שהימין האלים אינו אחיו ואינו אחותו. את אלימות הימין זיהה עם הציבור המזרחי, שעליו כתב:

"נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטיין וכל הסינתזה המופלאה הזאת בין היהדות לבין תרבות המערב, אבל גם לכם היו דברים יפים: הכנסת אורחים, כיבוד אב ואם, מסורת פטריארכלית. אם אשמע עוד פעם את דברי ההבל האלה אני אצרח! ... צריך להישאר כאן ולהילחם. אבל לא מלחמת אחים, רבותי, הם לא האחים שלי."

המאמר עורר סערה ציבורית. בשנים מאוחרות יותר נמנע דנקנר מלחזור על הדברים שביטא במאמר זה ואף ביטא אהדה למפלגת ש"ס. בראיון לסמי מיכאל ב"על המשמר, ייחס דנקנר את אופיו האנטי-מזרחי של המאמר לעורכי "הארץ", ועקב כך פוטר מהעיתון. הוא עבר ל"דבר", שבו עבד שלוש שנים כשליח בוושינגטון.

בהמשך שנת 1983 פסלה המועצה לביקורת סרטים ומחזות את הסרט "83", עקב סרטון שנכלל בו בשם "הלילה בו נולד המלך", המבוסס על סיפור של דנקנר שפורסם ב"הארץ".‏[3]

דנקנר עבר לעיתון "חדשות". ב-1991, בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, כתב טור אישי ב"חדשות". הטור התפרסם לאחר מכן כספר, "שלושה בממ"ט אחד", במשולב עם טוריהם של רון מיברג ואמנון לוי. עם סגירת "חדשות" ב-1993 חזר ל"הארץ" למשך ארבע שנים, שבסיומן עבר ל"מעריב".

ביוגרפיית דן בן אמוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1992 פרסם דנקנר ביוגרפיה של הסופר והעיתונאי דן בן אמוץ, שמת שלוש שנים לפני כן. הביוגרפיה מהווה סקירה מקיפה של פעילותו של בן אמוץ בתחומים רבים של התרבות הישראלית. קטעים בביוגרפיה העוסקים בהוללות המינית של בן אמוץ - לרבות טענה בדבר גילוי עריות עם אמו - עוררו סערה. יש הטוענים שנושא זה, המוצג בביוגרפיה כעובדה, הוא פרי הדמיון, ולא ברור אם מדובר בדמיונו של דנקנר, או בדמיונו של בן אמוץ שאולי סיפר זאת לדנקנר. מטבע הדברים אי אפשר להוכיח את נכונותו של סיפור זה ואי אפשר להפריכו.

בביוגרפיה נטען שבן אמוץ קיים יחסי-מין עם קטינות, וכי חבריו הקרובים של בן אמוץ ידעו על כך ובחרו להעלים עין. על אף שהיו כאלה שראו בדבריו של דנקנר אומץ לב ציבורי, על שהעז לשחוט "פרה קדושה" חברתית ותרבותית, הרי חברים רבים של בן אמוץ, שהיו מיודדים גם עם דנקנר, ניתקו את קשריהם עמו. במיוחד זכורה עזיבתה של הסופרת והפלמ"חניקית לשעבר נתיבה בן יהודה בשידור חי של תוכנית הטלוויזיה של גבי גזית, כמחאה על הדיון בעניין זה, ובעיקר עקב השתתפותו של דנקנר.

פופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנקנר זכה לחשיפה תקשורתית רבה כאיש צוות קבוע בתוכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה", אליה הצטרף בשנת 1993, על תקן ה"שמאלן" אל מול "הימני" יוסף לפיד ו"החרדי" ישראל אייכלר. שלא כחבריו לתוכנית שעברו לעיסוק בפוליטיקה, ואף הצליחו בכך (לפיד הפך ליו"ר מפלגת שינוי ולשר המשפטים, ואייכלר הפך לח"כ מטעם אגודת ישראל), נמנע דנקנר מעיסוק פעיל בפוליטיקה.

דנקנר נתבע על ידי פעיל הימין איתמר בן גביר על כך שכינה את בן גביר "נאצי" פעמיים במהלך המשדר. התביעה הגיעה לבית המשפט העליון, שפסק כי על דנקנר לפצות את בן גביר על פרסום לשון הרע בפיצוי סמלי של 1 ש"ח.‏[4]

עורך "מעריב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1999 חל מפנה בדעותיו של דנקנר, כאשר קרא את פסק הדין המרשיע את אריה דרעי והתרשם שפסק הדין אינו נכון ואינו נותן משקל ראוי לראיות לטובת דרעי. הדבר הביא לשינוי בתפיסתו את יחסי הממשל והפרט, ואת השיח התרבותי והפוליטי הישראלי. דעותיו אלו באו לידי ביטוי בשורת מאמרים, ובקו המערכתי של העיתון "מעריב", שדנקנר נתמנה לעורכו בשנת 2002, לאחר שכבר קודם לכן גונן נמרצות על המוציא לאור, עופר נמרודי.

ב-2001 זכה דנקנר בפרס ביקורת התקשורת של האגודה לזכות הציבור לדעת. בנימוקי הפרס נאמר:

"בשנה האחרונה הוכיח אמנון דנקנר שהוא אינו מהסס לגעת במוסדות המקודשים ביותר של החברה הישראלית. במספר פרשיות שהסעירו את המדינה בשנים האחרונות הביע אמנון דנקנר עמדות המנוגדות לאלה של עמיתיו לעיתונות. מתוך אמונה בצדקת דרכו יצא להגנתם של אישים ואוכלוסיות שלא זכו לאהדת הברנז'ה העיתונאית. אמנון דנקנר היה בין הראשונים בקרב עיתונאי השמאל שפקפק בקול רם בתהליך הסכם אוסלו ואף הגן על זכותם של המתיישבים היהודים ביש"ע ובחבל עזה ליחס הוגן מצד התקשורת, על אף שדעתו חלוקה עמם בנושא המדיני."

בעריכתו יצא "מעריב" נגד הפרקליטות ב"פרשת ניצב משה מזרחי", ונגד מינויה של עדנה ארבל, פרקליטת המדינה, לשופטת בבית המשפט העליון, בשל טיפול לקוי ומוטה, לטענתו, בשורה של כתבי אישום נגד אישי ציבור, ובראשם כתב האישום נגד יעקב נאמן. עם הזמן הרבה דנקנר לקרוא למפנה ביחסו של השמאל ליהדות והתייחס באהדה לחוגי הימין‏[5].

בשנות עריכתו את "מעריב" המשיכה תפוצת העיתון לרדת. ובדנקנר הוטחה ביקורת על פיטורים של כותבים ועורכים ועל חילופים תכופים מדי בתפקידם.‏[6]

ב-2005 יצא "מעריב" במערכה כנגד השחיתות הפוליטית שנראתה פושה בכל מערכי השלטון בישראל. תחת הכותרת "איפה הבושה?" כתבו דנקנר ודן מרגלית יחד מספר מאמרים חריפים, ובהם קראו לאזרחים למחות כנגד השחיתות ולדרוש ניקוי אורוות במערכת השלטון. לאחר מערכת הבחירות של 2006, ספג דנקנר ביקורת בטענה שעיתון "מעריב" נטה באופן ברור לכיוונם של מפלגת קדימה ושל העומד בראשה, אהוד אולמרט. בסוף 2007 פרש דנקנר מתפקיד עורך "מעריב".

לאחר "מעריב"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009 שיחק דנקנר בסדרת הטלוויזיה "פולישוק" שהוקרנה בערוץ 2. בסדרה גילם את חומי שליט, יושב ראש מפלגת מל"ל המכהן כשר המשפטים וסגן ראש הממשלה, בהשראת יוסף לפיד ומפלגת שינוי. ב-2011 השתתף בעונה השנייה של הסדרה.

בתום משפטו של ידידו, אהוד אולמרט, שבו זוכה ממרבית העבירות שבהן הואשם, אמר דנקנר על פרקליט המדינה, משה לדור: "אחרי פסק הדין, לפי דעתי פרקליט המדינה, יש אומרים שצריך להתפטר, אני חושב שהוא צריך להתאבד".‏[7]

עם הקמת שבועון החדשות "סופהשבוע", בסוף 2012, הצטרף דנקנר לצוות כותביו, ופרסם בו טור שבועי.

ב-5 באפריל 2013 נפטר מדום לב בביתו.‏[8] מותו הפתאומי, עורר שלל תגובות בכל כלי התקשורת, אחדות מהן קשות בבקורתן, בצד דברי שבח והערכה.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סיפורת
    • ברמן, למה עשית לי את זה (עם איורים של דודו גבע) (1982)
    • מחפשים את גואלמן (1986) - סיפור קצר מספר זה, האח של רמלר עובד ב-1994 לסרט האח של דריקס, בו הופיע גם דנקנר עצמו בתפקיד אלוף הפיקוד.
    • הקיץ של רינה אוסטר (1996)
    • ימיו ולילותיו של הדודה אווה, אחוזת בית ספרים, (2008).
    • מגע הקסם של הבל גאגין, אחוזת בית ספרים, (2011).
  • ספרים בלשיים
  • הומור וסאטירה
    • עדיף מלפפון על הגבר מפני ש... (נוסח עברי, עם דן בן אמוץ) (1985): לקט בדיחות מלפפון עם איורים.
    • ספר הפלוץ והשכחה (נוסח עברי, עם דן בן אמוץ) (1985)
    • הפסטו של השכן ירוק יותר (1997): אוסף טורים סאטיריים והומוריסטיים שפורסמו בעיתון "הארץ".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "אנחנו השפויים היחידים עלי אדמות", מעריב, 13 ביולי 1984
  2. ^ אמנון דנקנר, אין לי אחות, באתר הארץ, 18 בפברואר 1983
  3. ^ דליה רביקוביץהסרט שבמרתף, מעריב, 12 במאי 1983
  4. ^ רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, ניתן ב-12 בנובמבר 2006
  5. ^ אמנון דנקנר, אל תשכחו את הברית, באתר nrg‏, 22 ביולי 2005
  6. ^ יוסי קלייןמה עובר על דנקנר, באתר TheMarker‏, 22 באוגוסט 2002
  7. ^ חדשות 2 |, ‏אמנון דנקנר תוקף: "הפרקליטות צריכה להתבייש - הפרקליט צריך להתאבד", באתר ‏mako‏‏, ‏10 ביולי 2012‏
  8. ^ בועז פיילר וירון דרוקמן, הסופר והעיתונאי אמנון דנקנר הלך לעולמו, באתר ynet‏, 6 באפריל 2013