חוזה סן פרנסיסקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המשלחת היפנית חותמת על החוזה

חוזה השלום עם יפן, הידוע יותר בשם חוזה סן פרנסיסקו, היה הסכם שלום שנחתם בין יפן לבין חלק מבעלות הברית במלחמת העולם השנייה ב-8 בספטמבר 1951 ב"בית האופרה - יד זיכרון לנופלים" שבסן פרנסיסקו, קליפורניה. החוזה נכנס לתוקף ב-28 באפריל 1952.

החוזה סיים באופן רשמי את מלחמת העולם השנייה, ביטל את מעמדה של יפן כמעצמה אימפריאלית וקבע את גובה הפיצויים שאותם נדרשה יפן לשלם לאזרחי מדינות בעלות הברית ולשבויי המלחמה. החוזה עשה שימוש במגילת האומות המאוחדות ובהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם כדי להביע את מטרות בעלות הברית.

החוזה, ועמו ברית הביטחון בין ארצות הברית ויפן שנחתמה באותה שנה, סימן את ראשית "שיטת סן פרנסיסקו", מונח שטבע ההיסטוריון ג'ון דאוור, ואשר טומן בחובו את השפעות היחסים של יפן עם ארצות הברית, את תפקידה הבינלאומי של הראשונה כפי שהתעצבו תחת שני חוזים אלה ואת הדרך בה השפיעו החוזים על מדיניות ממשלת יפן בתקופה שלאחר הכיבוש האמריקאי.

המדינות המשתתפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות שהשתתפו בוועידת החתימה היו אוסטרליה, אורוגוואי, אינדונזיה, איראן, אל סלוודור, אקוודור, ארגנטינה, ארצות הברית, אתיופיה, בוליביה, בלגיה, ברזיל, בריטניה, ברית המועצות, גואטמלה, דרום אפריקה, האיטי, הולנד, הונדורס, וייטנאם, ונצואלה, טורקיה, יוון, לאוס, לבנון, לוקסמבורג, ליבריה, מצרים, מקסיקו, נורבגיה, ניו זילנד, ניקרגואה, סוריה, עיראק, ערב הסעודית, פולין, הפיליפינים, פנמה, פקיסטן, פרגוואי, פרו, צ'כוסלובקיה, ציילון, צ'ילה, צרפת, קובה, קולומביה, קוסטה ריקה, קמבודיה, קנדה, והרפובליקה הדומיניקנית מחד, ויפן מאידך.‏[1]

בורמה, הודו ויוגוסלביה קיבלו גם הן הזמנה להשתתף אך נבצרו מהוועידה. לראש ממשלת הודו, ג'ווהרלל נהרו, היו מספר התנגדויות לחלק מסעיפי החוזה, שלדעתו הגבילו את הריבונות ואת העצמאות היפניות, ולפיכך חתם על חוזה נפרד עם יפן ב-9 ביוני 1952.‏[2] הרפובליקה הסינית והרפובליקה העממית של סין לא הוזמנו בשל מלחמת האזרחים הסינית ובשל העמימות לגבי זהות הממשלה הלגיטימית בסין. בהתאם לכך, גם קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית לא קיבלו הזמנה.

מתוך 51 המדינות שהשתתפו בוועידה חתמו 48 על החוזה. צ'כוסלובקיה, פולין וברית המועצות סירבו לחתום, אך ב-19 באוקטובר 1956 חתמה ברית המועצות על הסכם נפרד עם יפן שסיים רשמית את המלחמה בין המדינות. הממשלה הפיליפינית סירבה לאשרר את החוזה מכיוון שלא הסדיר פיצויים לקורבנות עבדות מינית, אולם ב-9 במאי 1956 הגיעו יפן והפיליפינים להסדר פיצויים, אף על פי ששוב לא כלל את קורבנות העבדות המינית, וב-16 ביולי אישרה הפיליפינים את חוזה סן פרנסיסקו.‏[3] גם ממשלת אינדונזיה סירבה לאשרר את החוזה, פעם נוספת בשל נושא הפיצויים, אך שנתיים לאחר מכן, ב-20 בינואר 1958, חתמה על הסכם שלום נפרד שהסדיר את נושא הפיצויים בין המדינות.‏[4]

שינויים טריטוריאליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוזה סן פרנסיסקו ביטל את כל הזכויות שקיבלה יפן בעקבות השתתפותה בדיכוי מרד הבוקסרים ב-1901, וכמו כן את שליטתה בקוריאה, בפורמוזה, בארכיפלג פנגהו, בהונג קונג (שהייתה אז מושבה בריטית), באיים הקוריליים, באנטארקטיקה ובסחלין.

לפי סעיף 3 בחוזה הפכו איי בונין ואיי ריוקיו, בהם אוקינאווה ואיים נוספים, לאזורי נאמנות אמריקאיים. עד 1972 השיבה ארצות הברית את כל השטחים הללו לריבונות יפנית. בסעיף 11 קיבלה יפן את הכרעות בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק ואת הכרעותים של בתי דין אחרים של בעלות הברית לפשעי מלחמה והתחייבה לאכוף את עונשי המאסר ועונשים אחרים שהוטלו במסגרת בתי דין אלה על אסירים שהיו כלואים ביפן.

בחוזה נקבעו גם כללים מנחים לגבי תשלום פיצויים לשבויי מלחמה ותוקפנות צבאית עתידית, לפי מגילת האומות המאוחדות. החוזה ביטל את ההסכמים שקדמו לו והניח את המסגרת להקמת כוחות ההגנה העצמית של יפן, שנועדו להגנה בלבד.

שאלה סביב הריבון בטאיוואן התעוררה עקב נוסח החוזה, שכן בטאיוואן טענו שמכיוון שהחזוה שותק לגבי הריבון, אזי היא לא תחת ריבונות הרפובליקה העממית של סין. אחד ממנסחי החוזה, מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'ון פוסטר דאלס, אישר לאחר מכן טענה זו, ואמר שהחוזה רק מבטל את ריבונות יפן על האי. מכיוון שכך ארצות הברית לא יכלה להתייחס לנושא כבעיה סינית פנימית.‏[5]

פיצויים לאזרחי בעלות הברית ולשבויי מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסירת נכסים יפניים מעבר לים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לסעיף 14 לחוזה, החרימו בעלות הברית את כל הנכסים היפניים, לרבות כאלה של חברות ואזרחים פרטיים, בכל אזורי הכיבוש, מלבד בסין, בה התמקד סעיף 21. סין קיבלה לרשותה את כל הנכסים היפניים במנצ'וריה ובמונגוליה הפנימית שכללו תשתית.

נכסים יפנים מעבר לים בשנת 1945
מדינה/אזור שווי בדולר אמריקני
קוריאה 468,370,000
טאיוואן 2,846,100,000
צפון מזרח סין 9,768,800,000
צפון סין 3,695,800,000
מרכז דרום סין 2,447,900,000
אחרים 1,867,600,000
סך הכל $25,300,000,000

סך שווי נכסי יפן בסין הגיע ל-$18,758,600,000 ב-1945. עם התאמת האינפלציה, שווי הנכסים ב-2011 היה עומד על $234,418,929,188.

פיצויים לשבויי מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיף 16 לחוזה סן פרנסיסקו נכתב:

כביטוי לרצונה לפצות את חברי הכוחות המזוינים של בעלות הברית שסבלו תחת העול בזמן היותם שבויי מלחמה של יפן, תעביר יפן את נכסיה ואת נכסי אזרחיה במקומות שהיו נייטרלים במהלך המלחמה, או שהיו במקום שנמצא במלחמה כנגד אחת מבעלות הברית, או, לחלופין, כל המקבילים לנכסים כאלה, לצלב האדום שיממש נכסים אלה ויחלק את ההון שיתקבל לסוכניות הלאומיות המתאימות, לטובתם של שבויי מלחמה לשעבר ומשפחותיהם לפי בסיס שיימצא הוגן בעיניו.

בהתאם לכך שילמה יפן ארבעה וחצי מיליון לירה שטרלינג לצלב האדום. סעיף זה שימש לאחר מכן כהגנה מפני תביעות פיצויים של שבויי מלחמה לשעבר כנגד יפן.

שטחי בעלות הברית תחת כיבוש יפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 14 לחוזה קבע:

יפן תיכנס מידית למשא ומתן עם כל בעלת ברית שתרצה בכך, ששטחיה בהווה נפלו תחת כיבוש כוחות יפניים ושספגה נזקים מידי יפן, במטרה לנסות ולפצות את המדינות האלה על עלויות התיקונים בעקבות הנזק שנגרם, על ידי הצעת שירותם של אנשים יפנים בייצור, פינוי ועבודות אחרות.

בהתאם לכך, קיבלו הפיליפינים ודרום וייטנאם פיצויים ב-1956 וב-1959, בהתאמה. בורמה ואינדונזיה לא אישרו את החוזה תחילה, אך לאחר מכן חתמו עם יפן על הסכמים נפרדים, בהתאם לסעיף 14.

פיצויים למדינות תחת כיבוש בשנים 1945-1941
מדינה סכום בדולר אמריקני
בורמה 200,000,000
הפיליפינים 550,000,000
אינדונזיה 223,080,000
וייטנאם 38,000,000
סך הכל 000,$1,012,080

התשלום האחרון במסגרת הסדרי הפיצויים נמסר לפיליפינים ב-22 ביולי 1976.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Kratoska, Paul H. Tensions of Empire: Japan and Southeast Asia in the Colonial and Postcolonial World. NUS Press, 2003. ISBN 9789971692810.
  • Sajor, Indai Lourdes. "Militsry Sexual Slavery: Crimes Against Humanity" in Gurcharan Singh Bhatia (ed.). Peace, Justice and Freedom: Human Rights Challenges for the New Millennium. University of Alberta, 2000. ISBN 9780888643391.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נוסח החוזה.
  2. ^ רָאוּ.
  3. ^ Sajor, עמ' 177.
  4. ^ Kratoska, עמ' 260.
  5. ^ גלנון, עמ' 620.