חנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חְנון (ביטויים נרדפים: חננה, חנאג', לפלף, גיק ובעבר גם: יורם, שרגא או זיגי) הוא שם תואר סטריאוטיפי, המתייחס בדרך כלל לבני אדם הניחנים באינטליגנציה גבוהה מהממוצע, ושתחומי העניין שלהם (לרוב מחשבים, מדעים, מתמטיקה, מדע בדיוני, פנטזיה, גאדג'טים ועוד) אינם מנת חלקם של רוב בני החברה הסובבת אותם.

החנון הטיפוסי נתפס כבעל מבנה גוף לא אתלטי ומראה חיצוני בלתי מושך. לרוב הוא סובל מבעיות רפואיות כגון קוצר ראייה או רוחק ראייה, אקנה, הפרעות עיכול, הפרעות דיבור, הפרעות נשימה והפרעות יציבה. החנון לרוב נכשל ביחסי אנוש (לרבות בקשרים עם המין האחר), והוא ניחן בתכונות כמו ביישנות, פחדנות, שלומיאליות, פדנטיות וחולשה פיזית - המבדילים אותו מהחברה. במובן זה, "חנון" הוא כינוי גנאי לכל דבר ועניין. עם זאת, חנונים רבים מתגאים בהיותם כאלה, כאות לכישרון הטבוע בהם לכאורה, חרף בדידותם. בנוסף, אדם המסרב לבצע מעשה שיש בו סיכון, כגון ביצוע עבירה על החוק או השתתפות בספורט אתגרי, אף הוא עשוי להיות מתויג כחנון, כאמצעי של לחץ חברתי. החנון עלול ליפול קורבן למעשי בריונות, אך מנגד להתגאות בעליונותו המוסרית על החברה הסובבת אותו.

אף שהמונח מתייחס בדרך כלל לגברים ולילדים, המקבילה הנשית (חנונית או חננה) קיימת אף היא בסלנג העברי. כמו מקביליהן הזכרים, חנוניות נוטות לשקוד ולהצטיין בלימודיהן, לסבול מבדידות חברתית יחסית, וכן לקיים אורח חיים שמרני יותר. ישנן נשים העוסקות במקצועות "גבריים" באופן מסורתי, בתחומים כגון מדע, טכנולוגיה ומתמטיקה, המגדירות עצמן "חנוניות" כאות להישגן המרשים, או כדרך לציין את בדידותן החברתית. החנונית נחשבת לפחות "נשית" ומזכירה בכך את החנון הנחשב לפחות "גברי".

גם חנוניות בדומה לחנונים ממעטות בקשרים חברתיים עם המין שני, ואם הקשר קיים הוא בדרך כלל מתבטא בקשר של חנון וחנונית - זכר ונקבה, המנדים עצמם באופן בולט משאר החברה הממוצעת. התופעה מוזכרת בין השאר בסרט "יש לה ביצים", ובספר "להיות שונה" מאת גלילה רון פדר עמית.

תיאור החנון

לחנון הסטריאוטיפי, כפי שהוא מופיע באמצעי התקשורת, מאפיינים אחדים:

הופעה חיצונית

ברוב הקריקטורות, תוכניות הטלוויזיה ומופעי הבידור, החנון מתואר כאיש צעיר (לרוב בגילאי תיכון או שנות ה-20), חסר חן, ביישן ומופנם, בעל מראה לא אסתטי. אפיונים לחנון:

בימינו, סטריאוטיפ זה רחוק מהמציאות. לבוש החנונים הישראלים הוא לעתים מרושל, אך אינו שונה מהותית מלבוש רגיל.

החנון, כאמור, הוא בעל טעם רע בכל הקשור ללבוש ולאופנה, בעיקר משום שנושאים אלה אינם מעניינים אותו, וגם משום שהוא ממעט באינטראקציות חברתיות. סדר העדיפויות של החנון הטיפוסי (בישראל) אינו כולל טיפוח מראה חיצוני המתאים לנורמה, אך יש יוצאים מן הכלל.

תחומי עניין אופייניים

תחומי העניין הטיפוסיים של החנון הם מחשבים, מתמטיקה, פנטזיה, מדע בדיוני, שחמט, כמו גם קריאת אנציקלופדיות וספרי עיון לשם הנאה. תחומי עניין אלה אינם פופולריים בקרב החברה המיינסטרימית, ומציירים את החנון בעיניה כאדם מוזר. החל משנות התשעים, תחום המחשבים והתכנות הפיל ברשתו חנונים רבים, המתמסרים לעניין מגיל צעיר ועד לאימוץ התחום כמקור הכנסה מרכזי בחייהם הבוגרים, אך כיום הוא כבר מקובל ברוב חלקי האוכלוסייה.

אינטליגנציה וטכנולוגיה

מעגל אלקטרוני של מנורת פלורסנט ש"גיק" פירק וצילם. תמונות אלו נפוצות באתרי חנונים וזכו לכינוי Geek Porn (פורנו גיקי)
איינשטיין, סטריאוטיפ של "הפרופסור המפוזר" - חנון מבוגר

חלק חשוב בהגדרת החנון הוא היותו חכם מעל הממוצע, בעל אינטליגנציה גבוהה, לעתים גאון, שנהנה לעסוק בתחומי עניין אינטלקטואליים המצריכים חשיבה ודמיון. למרות שהחנון המודרני מבלה כיום שעות רבות מול המחשב, רוב החנונים הם "תולעי ספרים" המסוגלים לגמוע כמויות אדירות של טקסט. הם קוראים כמעט כל דבר הבא ליד, החל מספרי לימוד אקדמיים (כגון ספרי האוניברסיטה הפתוחה), ספרות טכנית, ספרי עיון, אנציקלופדיות, עבור בספרות יפה (כגון ספרי הרפתקאות קלאסיים), ספרי פנטזיה ומדע בדיוני וכלה בספרי קומיקס.

לחנון הטכנולוגי ("geek") ישנה נטייה טבעית לטכנולוגיה. הוא אוהב להתעסק בדברים טכניים גם באופן מעשי - להרכיב ולפרק מכשירי חשמל ומכשירים מכניים למיניהם. פעמים רבות הוא משתתף בחוגים בנושאי טכנולוגיה: אלקטרוניקה, טיסנאות ואף שיגור רקטות מקרטון (תחביב ששימש כנושא לפארודיות רבות על חנונים). לעתים הוא גם מנצל את כישרונו הטכני על מנת לשפר את ביצועי המכשירים בהם הוא משתמש, במיוחד מחשבים (ראו גם: המהרה). אלו מהחנונים המוכשרים באופן טבעי בתחומים טכניים, משמשים הלכה למעשה כאנשי התמיכה הטכנית של סביבתם הקרובה.

החנונים הם בדרך כלל תלמידים מצטיינים, אם עקב שקידה ואם עקב כשרונם. לעתים קרובות הם אלה שמתקנים את המורה, ומשמשים כמקור סמכות ועזרה לשאר תלמידי הכיתה בתחום הלימודי. רבים מקנאים בהם על הצלחה זו ועל כך שהם מקבלים ציונים מקסימליים ללא מאמץ, ואפשר שזו אחת מהסיבות לכך שהם אינם אהודים בחברה הסובבת אותם, הנוטה לנדותם.

סטריאוטיפ שפעמים רבות מתקשר לחנוניות הוא "חביב המורה" - תלמיד המועדף על המורה בגלל ציוניו הטובים והתנהגותו הממושמעת. "חביבי המורה" לרוב מנודים על ידי שאר הכיתה, אם בגלל קנאה או בגלל כעס ("הלשנת עלי למורה").

חנונים המצטיינים בנושאי מתמטיקה ומדעים מדויקים בדרך כלל אינם מסתפקים בלימודיהם בבתי הספר, אלא מחפשים דרכים נוספות להעשיר את הידע שלהם. חלקם עושים זאת באמצעות לימודים אקדמיים כבר בגיל תיכון, למשל באוניברסיטה הפתוחה.

כאשר החנון מתבגר ומזדקן, הסטריאוטיפ המאפיין אותו הוא סטריאוטיפ "הפרופסור המפוזר". מי שמזוהה במידה רבה עם סטריאוטיפ זה והתכונות המאפיינות אותו (הופעה מרושלת אך לבוש רשמי, תספורת פרועה, מקטרת, בילוי שעות בכתיבת משוואות מסובכות על הלוח, גאונות ודמיון מוזרים) הוא הפיזיקאי אלברט איינשטיין, שהפך לסמל כלל-עולמי לחוכמה ומדע, בעקבות הישגי תורות היחסות שפיתח. יש לציין שדימוי זה אינו תואם במדויק עובדות ביוגרפיות, שכן אלברט איינשטיין נחשב לגבר נאה למדי בעלומיו, והמראה המפוזר שלו הוא תוצאה של מספר מוגבל של צילומים בערוב ימיו, שלא תאמו את אורח חייו הכללי.

החיים החברתיים של החנון

על פי רוב, בני האדם ה"רגילים" מוצאים את החנונים חכמים אך מוזרים מבחינה חברתית. סטריאוטיפית, בבית הספר התיכון, בני הנוער ה"מקובלים" יותר (לרבות המקובלות), שמים את החנונים ללעג ובזים להם. החנון מצידו מתקשה לתקשר עמם, בשל תחומי העניין השונים שלו. בקיצוניותה דומה ההתנהגות החנונית להפרעה הקרויה תסמונת אספרגר.

בשל נידוים מעדיפים רבים מהחנונים להתגבש בקבוצות ייחודיות, על בסיס עניין משותף, כדי להפריד עצמם מהמסגרת הכללית. קיימים גם חנונים מעטים, הנוטים להתבודד. חבורות קטנות של חנונים נפוצות בעיקר במוסדות חינוכיים שונים, החל מבתי ספר יסודיים ותיכונים, ועד למוסדות אקדמיים. בעוד שבעבר החנונים שהו בעיקר בספריות ובמעבדות, הרי שהחל משנות התשעים הפך האינטרנט ל"מקום משכנם" העיקרי, ודרכו מתקשרים רבים מהם זה עם זה ועם החברה הסובבת כולה.

חנונים בני המאה ה-21 קשורים קשר הדוק לאינטרנט ולמחשבים, בין אם לצורכי תכנות, האקינג, משחק או חברה. אתרי אינטרנט רבים מוקדשים לדמות החנון, ועוסקים בנושאים המעניינים חנונים. לדוגמה, אתר האינטרנט הפופולרי סלאשדוט מגדיר עצמו כ"חדשות עבור חנונים". כסוג של התגוננות, החלו אנשים המזוהים עם הכינוי להשתמש בו ככינוי שבח, תוך דירוג מידת ה"חנוניות" של עצמם - "מבחני חנוניוּת" שונים הם תופעה נפוצה ברשת. החנונים אוהבים מאוד ראשי תיבות ושימוש בסימנים מיוחדים. דוגמה טובה לכך הוא גיק-קוד (Geek Code) - קוד המזהה את החנון לפי תחומי העניין שלו. קודים כאלה הם חלק מהתקשורת של החנונים בינם לבין עצמם, שבאמצעותם יכולים החנונים לתקשר בקלות. העובדה שהקודים מובנים רק ליודעי ח"ן, מעצימה את תחושת העליונות של המשתמשים בהם בעיני עצמם.

אטימולוגיה ומילים נרדפות

המקור האטימולוגי לתואר חנון (על-פי "מילון הסלנג המקיף" מאת רוביק רוזנטל) הוא מהשפה הערבית מרוקאית: חנונה שמשמעותה "נזלת", מקומות אחרים מייחסים לביטוי: "זב חוטם". ייתכן גם שקליטת המילה וחלק ממשמעויותיה קשורים בדמיונה למילה "מחונן", אף שרוזנטל פוסל אפשרות זו‏[1]. ישנם ביטויים נרדפים רבים למונח "חנון", אף שישנם הבדלים דקים ביניהם.

  • עשרים וארבע – כינוי ישן שיצא משימוש. מדובר לרוב בחנון יבש, מקובע וחסר חוש הומור.
  • מרובע – כינוי ישן שכמעט ויצא משימוש. מדובר לרוב בחנון יבש, מקובע וחסר חוש הומור.
  • עקומה – כינוי לחנונית ממין נקבה, המדגיש את המראה הלא אסתטי שלה. בדיחה ישראלית מפורסמת מתארת את הטכניון כמקום הגאומטרי בו כל המרובעים פוגשים את כל העקומות.
  • יורם (ולעתים שרגא) – מקורו של הכינוי "יורם" ככל הנראה במחזה "ילדי הצל" מאת בן ציון תומר, שהתפרסם בארץ בשנות השישים. גיבור המחזה יורם הוא חנון המנסה להפוך לצבר "גזעי", אך אינו יכול להתעלות על גלותיותו, דבר שמוטח בפניו שוב ושוב על ידי חברי הקיבוץ. המונח יצא משימוש החל משנות התשעים. ככלל מדובר בוריאציה קלה יותר של החנון, הדומה ל"מרובע".
  • לפלף – הלפלף הוא אדם המפגין התנהגות חנונית (כולל חיבה יתרה למוצרי חלב ועוגיות), ומתלבש כחנון. הכינוי, שהיה פופולרי במיוחד בישראל באמצע שנות התשעים, הומצא על ידי ז'וז'ו חלסטרה (צביקה הדר), כוכב תוכנית הסטנד-אפ הקומדי סטור. הלפלף האשכנזי עוטה ה"עיגולדים" (משקפיים עגולים), והוצג כאנטיתזה של "הפטיש" המזרחי הגברי. השיר "תנו ללפלף יד" מתוך התוכנית היה פופולרי בזמנו. כיום, הכינוי כמעט ואינו בשימוש.
  • חרשן – החרשן (מלשון "לחרוש", כלומר: לשקוד היטב על חומר הלימוד במטרה להצטיין) הוא סוג של חנון, המקדיש חלק ניכר מזמנו ללימודים. החרשן איננו בהכרח חכם ואיננו בהכרח מנודה חברתית; זהו רק היבט אחד באופיו של החנון.
  • תולעת ספרים – חנון המאופיין בכך שהוא מבלה שעות רבות בקריאת ספרים ובבליסת כמויות עצומות של טקסט וידע.
  • גניחט/ לאטח/נחנח/ניחנח – סוג של חנון נשי, חלש ושברירי, המסרב לבצע פעילות גופנית. ציטוט מהחמישייה הקאמרית: "מי שלח כזה לאטח לגולני?"
  • ילד טוב ירושלים – זהו סוג של חנון המאופיין בהיותו שמרן, ישר, תמים ועושה את מה שאומרים לו, מבלי לקחת שום סיכון או לעבור על כללי החוק והמוסר. על כיפות לילדים שהיו עשויים מארבעה משולשים, היה מקובל לרקום את המלים "ילד טוב" ו"ירושלים", ושני סמלים יהודיים הקשורים בדרך כלל עם העיר (חומות ומגן דוד או מנורת שבעת הקנים)‏[2][3].
  • ירחמיאל – מאותגר חברתית, מבודד ודחוי. זר לכל עדכניות ואופנתיות, לעולם אינו שזוף, ההיפך הגמור מרוקיסט. מקור הכינוי במאמר של בנימין תמוז ב "הארץ" משנות החמישים.
  • יוצמח (או יוצמך, ובקיצור - יוץ) – אחד שלעולם לא ירגיש שייך. מקור הכינוי בתוספת "ויצמח פורקניה ויקריב משיחיה" שנוהגים החסידים להוסיף ל"קדיש", כפי שהוא נהגה בהגייה אשכנזית, ומשמעותו נובעת מהסטריאוטיפ של החסיד המוזר שמנהגיו משונים.
  • גיק – באנגלית ישנם שני מונחים עיקריים ל"חנון": nerd ו־geek. המונחים nerd ו־geek אינם זהים לחלוטין ויש ויכוח על המשמעות של כל אחד מהם. בחוף המזרחי של ארצות הברית ובחוף המערבי מקבלים ביטוים אלו משמעויות הפוכות. אחד מהם הוא בעל נטייה למדעים, טכנולוגיה ועולמות דמיוניים, והשני לוקה בהתאמתו לחברה. בישראל אומץ המושג "גיק" לצורך תיאורו העצמי של אדם בעל נטייה טכנולוגית, משום שהמילה חנון, כמו גם יתר המילים הנרדפות הקיימות בעברית, טעונה משמעויות שליליות. המילים העבריות מהוות בדרך כלל כינויי גנאי, אך המילה "גיק", לעומתן, מהווה מקור לגאווה בקרב אלו המזדהים כגיקים. הגיק עשוי לגלות התעניינות במגוון תחומים, לאו דווקא במחשבים, ובדרך כלל ישאף להפוך את תחום התעניינותו למקצוע.

שני מונחים רלוונטיים נוספים הם: freak, המתייחס בדרך כלל לכל חריג חברתי, ו־dweeb, המציין חנון מוזר ופתטי.

חנונים ביצירה, בבדיון ובתרבות

תיאורים דרמטיים של חנונים "טובים" מתייחסים בדרך כלל לאנשים טובי לב וביישנים, שאף שאינם מבקשים להרע לאיש, הם סובלים תחת זרועם של ביריונים טיפשים המציקים להם. דמות החנון היא לעתים קרובות חיונית לצורך קידום העלילה, כיוון שהיא מעניקה לדמות הראשית מידע או כישורים חדשים. חנונים בתפקידי משנה מתוארים כגאונים טכנולוגיים או מדעיים, היוצרים או מתקנים מכשירים חיוניים לצורך השגת המטרה. בנוסף, קסמה האישי של הדמות הראשית מועצם כאשר החנון מוצג בצילה. החנון הטוב עשוי להסתיר תחת חזותו התמימה את העובדה כי הוא למעשה גיבור על. כך למשל, העיתונאי החנון קלארק קנט אינו אלא סופרמן האגדי, ואילו פיטר פארקר, סטודנט ביישן לביולוגיה מולקולרית, הוא ספיידרמן.

החנון המרושע, לעומת זאת, מתואר כאדם מריר ורע מזג נוכח נידויו החברתי, המבקש לנקום בעולם. הוא בדרך כלל משמש כמדען מטורף, המשתמש באינטליגנציה הרבה שלו על מנת להסב נזק.

בסדרות טלוויזיה רבות, ובמיוחד באלה העוסקות בהווי התיכון, מופיעה דמותו של החנון, בדרך כלל זה הזכר. בתחילה מופיעה הדמות באופן סטריאוטיפי - גאון, אך תמים, בעל הופעה מרושלת, שהגיבורים הפופולריים של הסדרה מנצלים לצרכיהם. בהמשך, ישנה התפתחות ביחסים בין כוכבי הסדרה לדמות אחד החנונים, ומערכת היחסים ביניהם עוברת מניצול לידידות ואף חברות. בחלק מהמקרים, דמותו של החנון היא זו שגונבת את ההצגה מהגיבור הנורמלי של הסדרה (מכיוון שהיא יותר מעניינת, יותר "צבעונית" ולפיכך גורמת להזדהות רגשית כ"אנדרדוג"), ונהפכת לכוכב האמיתי של הסדרה. דוגמה טובה לכך הוא סטיב ארקל, החנון השלומיאל מ"אריזה משפחתית", שמחזר ללא לאות אחרי לורה וינסלו, מלכת הכיתה. במקרים אחרים, החנון מוצג כזחל, ההופך לפרפר, מפתח טעם אישי וכישורים אנושיים והופך למקובל. לדוגמה: בקומדיה האמריקנית "עולם אחר", החנון דווין ויין, שאוהב מתמטיקה, מצליח לכבוש את לבה של האריסטוקרטית המטופחת ויטלי גילברט.

סדרת הטלוויזיה המפץ הגדול היא חידוש בתחום הצגתו של החנון. לראשונה, עלילת הסדרה סובבת סביב עולמם של החנונים ואילו אנשים רגילים (כדוגמת פני) הם אלו שכמעט אינם מופיעים בסדרה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רוביק רוזנטל, יוחנן הסנדלר פינת שוסטר, באתר nrg‏, 16 בדצמבר 2005
  2. ^ אמנות המתכתבת עם הביטוי ילד טוב ירושלים
  3. ^ כיפת "ילד טוב, ירושלים" מולבשת על ראשו של "הילד הבוכה" - באמנות שבאה להביע את תמימותו היתרה לכאורה של הילד הדתי (אתר הַחְזרה בתשובה: 'אור תורה')