לורנס אוליפנט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לורנס אוליפנט

לורנס אוליפנטאנגלית: Laurence Oliphant ‏; 1829 - 23 בדצמבר 1888) היה סופר, חבר הפרלמנט הבריטי, דיפלומט, עיתונאי, מיסטיקן וחובב ציונות בריטי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליס אוליפנט

לורנס אוליפנט נולד בשנת 1829 בקייפטאון במושבת הכף בדרום אפריקה, למשפחה מיוחסת ממוצא סקוטי[1]. אביו, אנתוני אוליפנט, היה משפטן ואמו קתרין מריה לבית קמפבל הייתה אוונגליסטית אדוקה. אביו היה פרקליט הוד מלכותה במושבת הכף, והתמנה כעבור זמן-מה לשופט קולוניאלי עליון בסרי לנקה (ציילון דאז). לכן המשפחה עברה מכף התקווה הטובה לציילון, שם עברו על לורנס אוליפנט נעוריו. משפחת אוליפנט התעשרה לאחר שאביו הקים חווה לגידול צמחי תה. אוליפנט נשלח על ידי משפחתו ללמוד משפטים באנגליה כאביו המשפטן.

בצעירותו, הצטרף אוליפנט ליורש העצר הנפאלי למסע בן חודשיים מציילון לנפאל ואף כתב ספר על מסע זה. לאחר שהפסיק את לימודי המשפטים פנה לעיתונות ולאחר מכן לשירות החוץ הבריטי ושימש עוזרו האישי של המושל הכללי של קנדה, הלורד אלגין, בעת שהותו בוושינגטון לצורך משא ומתן על הסכם המסחר עם ארצות הברית. מאוחר יותר התלווה אליו בשליחויותיו הדיפלומטיות לסין וליפן, וכתב עליהם ספרי מסעות. ביפן נפצע קלות במתקפת טרור, במסגרת סדרה של התנקשויות בנציגים זרים שבוצעו במה שנקרא "סונו ג'וי" – תנועה לגרוש הזרים מיפאן.

בשנת 1865 נבחר כחבר פרלמנט הבריטי וב-1867 הצטרף לכת נוצרית מיסטית בשם "אחוות החיים החדשים" (brotherhood of the new life) שהנהיג "המשיח", תומאס לייק האריס, ושהה בקומונה בארצות הברית. כשהיה בשליחות הכת בפריז הכיר את אליס לה-סטריינג', בת למשפחת אצולה אנגלית עשירה שהייתה צעירה ממנו ב-18 שנה, והתחתן אתה ביוני 1872 למרות התנגדות משפחתה. במהלך 12 שנות נישואיהם אוליפנט ואליס לא קיימו יחסי מין כי האריס, מנהיג כת, טען שהם לא היו צריכים להינשא וכי אוליפנט היה צריך להינשא למשרתת אמו. כאשר אוליפנט רצה צאצא מאליס, זאת סירבה כיוון שהיה חולה עגבת[2].

בשנת 1877 חזר לאנגליה והתעניין במיוחד בשאלת המזרח התיכון ובטורקיה שהייתה במלחמה עם רוסיה.

תחילת פעילותו הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוליפנט החל בפעילותו הציונית בעקבות ביקורו באימפריה העות'מאנית. את רשמיו והמלצותיו מהביקור תיאר בספרו "ארץ הגלעד" שיצא לאור בשנת 1880. בספרו זה הציע בין היתר:‏[3]

  1. לסלול מסילת ברזל מחיפה, דרך טבריה ועמק החולה ועד דמשק, ושתתפצל ותפנה דרומה לאורך בקעת הירדן עד לעיר עקבה. משם ראה אוליפנט בחזונו המשך של המסילה עד תעלת סואץ. בביקורו הנוסף בארץ ישראל בשנת 1883 שינה אוליפנט את הצעתו ודבק בתוואי שבו עברה לבסוף מסילת רכבת העמק.
  2. כדי לשכנע את הסולטאן להקים סדרה של מושבות על בסיס של חברות מניות כדי לחזק את התשתיות הרעועות של האימפריה העות'מאנית, הציע אוליפנט מושבה ניסויית, בעבר הירדן המזרחי, ומשיקולים שונים הציע ליישב בה יהודים. תוואי מסילת הברזל שהוצע נועד בין השאר לחזק את מיקומה של הקולוניה.

אחרי ששכנע את השלטונות הבריטיים, נסע לסולטאן עבד אל-חמיד על מנת להציג בפניו את התוכניות, אולם הסולטאן לא השתכנע.

פעילותו ברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות פרעות "הסופות בנגב" ביהודי רוסיה שהחלו בשנת 1881, יצא אוליפנט לרוסיה ולרומניה על מנת לעזור לפליטים. הוא השפיע על חברים מחיבת ציון, ניסה ללא הצלחה להשפיע על נציגי חברת כי"ח לעלות לארץ ישראל ואף ייסד חוג נוצרים וקירבם לציונות. הוא הגיע לקונגרס פוקשאן ואף נאם בפני המתכנסים בתארו את נופי ארץ ישראל.

בשנים 1883-1884 ניסה לסייע לממשלה הטורקית להשיג באנגליה מימון לסלילת מסילת ברזל אך נכשל. אנגליה התחזקה במצרים והשתלטה על תעלת סואץ, וטורקיה פנתה לעבר גרמניה כדי שתעזור לה בסלילת הרכבת.

השתקעותו בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סירוב הסולטאן החליט אוליפנט בכל זאת לא לוותר על תוכניותיו ועבר לחיות בארץ ישראל כדי ליצור מקום שיקלוט את "פליטי האריס" [4]. הוא הגיע לארץ ב-נובמבר 1882 הוא גר בחודשי החורף במושבה הגרמנית בחיפה בבית הקרוי כיום על שמו, בית אוליפנט, בחודשי הקיץ נהג להתגורר בכפרי הדרוזים שבכרמל, בשנת 1883 בעוספיה באוהל בדואי, ולאחר מכן בבית שבנה בשנת 1884 בדלית אל כרמל[5]. בישיבתו בכפר קשר קשרים עם נכבדי העדה והמשיך בכתיבת ספריו וכתב אף סדרת מאמרים ל"ניו יורק סאן" וכן לעיתון "ג'ואיש כרוניקל" בלונדון. מי ששימש לו כמזכיר אישי היה המשורר נפתלי הרץ אימבר, שיש הטוענים כי כתב אז את "התקווה". הוא עזר באותו זמן למתיישבים היהודים במושבות השונות בארץ. בית אוליפנט בדלית אל כרמל משמש כיום כבית יד לבנים הדרוזים.

בתקופת מגוריו בחיפה הרבה לסייר ברחבי ארץ ישראל, בחלק מהסיורים התלווה אליו גוטליב שומכר. סיוריו נערכו לאחר סיום הסקר הגדול של הקרן לחקר ארץ ישראל והוא שאף מאד לגלות מקומות שלא תועדו על ידי הקרן‏[6]. את סיוריו תעד בספר חיפה כתבות מארץ ישראל 1885-1882. הספר כולל שישים כתבות מארץ ישראל שנכתבו לעיתון ניו יורק סאן. אוליפנט בחר בעצמו את הכתבות שכונסו בספר. הספר כולל מידע על תושבי הארץ על המנהגים והדתות, תיאור מקומות ואתרים ארכאולוגים. הוא כתב על הדרוזים, השומרונים ועל תושבים נוספים. סיוריו כללו גם תגליות כמו שרידי בית כנסת ליד הירדן בקרבת תל בית צידה ושירידי בית הכנסת באום אל-קנאטר שברמת הגולן. אוליפנט צרף לספרו ציורים מאד מפורטים המתארים בדיוק רב כיצד נראו המקומות בהם סייר.

בדצמבר 1885 נסעו השניים לביקור בכנרת וחלו בקדחת. ב-2 בינואר 1886 נפטרה אשתו אליס בדאלית אל כרמל ונקברה בחיפה.

אוליפנט נסע לארצות הברית, הכיר את רוזמונד דייל אוון, נכדתו של האוטופיסט רוברט אוון ובאוגוסט 1888 נשאו השניים. הם עברו יחד ללונדון ורצו לשוב יחד לביתו של אוליפנט בארץ ישראל, אולם אוליפנט חלה בדלקת ריאות ונפטר בלונדון כעבור מספר חודשים. נפתלי הרץ אימבר נמנה עם המעטים שהשתתפו בהלוויתו. כמו כן, הוא הספיד את אוליפנט בג'ואיש סטנדרט" וב"חבצלת".

אשתו, שירשה את כל רכושו, עברה להתגורר בשנת 1900 בביתו שעל הכרמל.

אופיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוליפנט היה מאד מושפע מהאוונגליזם של אמו, והיא זאת שיצרה כנראה את הקשר לראשונה בינו לבין האריס, או לפחות לקחה אותו לדרשה הראשונה של תומאס לייק האריס, מנהיג כת רוחנית שאוליפנט ואמו תרמו לה את כל כספם. רק לאחר קבלת אישורו של הריס הוא התחתן עם אשתו, אליס (את נדונייתה של אשתו הם תרמו לכת, במצוותו של האריס). הכת הטיפה לסיגופים שיכשירו את חבריה לשרת את האנושות, ולהעדיף את קשריהם עם בני האדם ככלל על קשרים המשפחתיים האישיים. וכמו כן, כמו בהרבה כיתות מיסטיות אחרות, שהזיווגים הם זיווגים מהשמיים, או שאינם זיווגים. בעיקרון הזה האריס עשה הרבה מניפולציות אישיות ברבות הימים. מאוחר יותר הסתכסך עם האריס, כשהתברר לאוליפנט כי האריס טוען כי הוא עצמו "נפש תאומה" של אליס ולא אוליפנט, האריס התעלל נפשית ורוחנית באליס ואז עזבו אוליפנט ואשתו את הכת ואף קיבלו חלק מכספם בחזרה. אוליפנט שכנע את אשתו לגור איתו בחיפה.

יחסו ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב שנותיו לא פגש לורנס אוליפנט ביהודים, עיקר פגישתו עם היהדות הייתה כנוצרי הקורא את כתבי הקודש. רק לאחר שעזב את הכת של האריס נסע למזרח הקרוב ופגש את היהודים פליטי הפרעות בברודי (כיום באוקראינה) ב-1881 החל בפעולתו ליישוב יהודים בארץ ישראל. יש עדות כי אוליפנט אמר כי באופן אישי הוא בז ליהודים וכי רצונו לישבם בארץ ישראל נובע מאינטרסים בריטיים. עדות לדעות קדומות שלו כלפי יהודים אפשר למצוא בספר שלו "The Russian Shores of the Black Sea in the Autumn of 1852" שבו הוא מאשים יהודים רבניים באי יושר קיצוני[7]. בקרב חוקרים יש הסברים שונים לפעילותו הציונית, הסבר אחד גורס שיישוב היהודים בארץ ישראל יסייע לאינטרסים הבריטיים באזור. נחום סוקולוב תרגם את ספרו של אוליפנט "ארץ הגלעד" וכתב על בסיס התרגום הזה את ספרו "ארץ חמדה".

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קטמנדו, 1852
  • חופי רוסיה של הים השחור, 1853
  • מינסוטה והמערב הרחוק, 1855
  • המערכה בעבר הקווקז, או הצבא הטורקי תחת עומר פאשה, 1856
  • פטריוטים ושודדים, 1860
  • שליחות אלגין לסין ויפן, 1860
  • ביקור אצל הטאיפינג, 1863
  • פיקדילי, 1870
  • ארץ הגלעד, 1880
  • ארץ חמי: מסע במעלה הנילוס, 1882
  • איפיונים וקריקטורות (Traits and Travesties) ‏, 1882
  • אלטיורה פטו, 1883
  • צירוף נשמות, או הכוחות האבולוציוניים הפועלים כיום באדם (הוכתב על ידי אליס, נערך על ידי לורנס), 1885
  • מאסולאם, 1886
  • אפיזודות מחיי הרפתקה, 1887
  • חיפה כתבות מארץ הקודש 1885-1882, 1887. אסופת מאמרים שנכתבו בחיפה ודאלית אל-כרמל. מאמר ראשון מחיפה מתאריך 27 בנובמבר 1882, מאמר אחרון מדאלית אל-כרמל מ-7 בנובמבר 1885.
  • פילוסופיה אופנתית, 1887
  • כוכב במזרח, 1887
  • דת מדעית, 1888

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האנציקלופדיה העברית
  2. ^ נקדימון רוגל, תיק אימבר - בעקבות נפתלי הרץ אימבר בארץ ישראל, עמוד 39
  3. ^ מלאכות אוליפנט, חבצלת, 28 במאי 1882
  4. ^ נקדימון רוגל, "תיק אימבר - בעקבות נפתלי הרץ אימבר בארץ-ישראל" עמוד 38
  5. ^ זאב ענר (עורך), סיפורי בתים : סיפורם של שבעים בתים בתולדות ההתיישבות, הוצאת משרד הביטחון, 1988, עמ' 99
  6. ^ רחבעם זאבי, בהקדמה לספר חיפה כתבות מארץ ישראל 1885-1882, עמ' יג'
  7. ^ "The Russian Shores of the Black Sea in the Autumn of 1852 עמוד 295