המועצה המוסלמית העליונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חאג' אמין אל-חוסייני ותלמידי בית ספר בביקור בהר הבית

המועצה המוסלמית העליונהערבית: المجلس الإسلامي الاعلى, אל-מָגְ'לִס אל-אִסלָאמִי אל-אַעְלָא) הייתה הגוף האסלאמי העליון לניהול כל העניינים הדתיים של הציבור הערבי בארץ ישראל המנדטורית מ-1921 ועד 1948 וגוף יציג של ציבור זה מול שלטונות המנדט. המועצה ניהלה את נכסי הוקף, שלטה במערכת המשפט המוסלמי (שריעה), מינתה בעלי תפקידים דתיים וניהלה מוסדות חינוך וסעד שונים. עד המרד הערבי הגדול התקיימה המועצה כממשלתו של הציבור הערבי וזכתה לשיתוף פעולה ואמון הממשל הבריטי. לאחר המרד ובמהלך מלחמת העולם השנייה צומצמה פעולתה של המועצה לטיפול בנושאי דת פנימיים בלבד, אך מ-1946 שבה לפעילות כמו-ממשלתית. לכל אורך פעולתה הטיפה המועצה להתנגדות פעילה לציונות ותמכה בארגוני ההתנגדות ערביים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת המנדט, ביקשו שלטונותיו לפעול בארץ מול גופים יציגים של אוכלוסי הארץ. בעוד שאת היהודים הציונים ייצגו על פי הנחיות כתב המנדט ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית, הערבים היו ללא גוף יציג כתוצאה מפיצול פנימי. גוף כזה היה חיוני לשלטון כיוון שהן לפי כתב המנדט והן לפי שיטת שלטונם לא היו הבריטים מעוניינים ליטול חלק בהחלטות דתיות-פנימיות כגון מינוי מופתי לכל אחד מאזורי הארץ (חמישה עד שמונה). מיד לאחר כיבוש הארץ הורכבה על ידי השלטון הצבאי ועדה להנהלת הוקף על מנת למלא את החלל שנוצר עקב הנתק מהנהלת ההקדשים המוסלמיים שמקום מושבה היה בקושטא לאורך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל. הבריטים זיהו בארץ את משפחת חוסייני כאצולה טבעית, בעלת יכולת הנהגה מחד ונטייה לפרגמטיזם מאידך והפקידו את תפקיד המופתי של ירושלים בידיו של בן המשפחה חאג' אמין אל-חוסייני. אחד מתפקדיו היה לרכז מופתים ונכבדים לצורך הקמת ועדה ליצירת חוקה למועצה מוסלמית עליונה.

בדצמבר 1921 יצא צו להקמת המועצה.

ההגדרה הפורמלית של המועצה וסמכויותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למועצה, לפי החוקה, מונה נשיא לכל ימי חייו, שנשא בתואר "רָאִיס אל-עֻלָמָא" (ראש החכמים). הראיס היה אמור להיבחר בבחירות כלליות, אך הדבר מעולם לא בוצע וחאג' אמין נותר כראיס המועצה לפי מינויו על ידי הבריטים עד לפיטוריו ב-1 באוקטובר 1937 (עקב רצח מושל מחוז הגליל לואיס אנדרוס). לצידו כיהנו ארבעה חברי מועצה קבועים שנבחרו לראשונה בינואר 1922 על ידי 46 בוחרי-משנה שנבחרו בעצמם על ידי בעלי זכות הבחירה לפי מחוזות. הבחירות לארבעת הנציגים היו אמורות להיות כל ארבע שנים.

תפקידי המועצה לפי החוקה היו:

  1. לנהל את ענייני הווקף, לקבוע את תקציבו ולהביאו לידיעת (ולא לאישור) ממשלת המנדט
  2. להציע לאישור הממשלה קאדים בבתי הדין שרעים ולהשביע לאחר שאושרו
  3. למנות מופתים, בסייג שמופתי באר שבע ייבחר על ידי השייח'ים של שבטי הבדואים של הנגב
  4. סמכות מלאה לפטר פקידי וקף וקאדים, מבלי לקבל אישור מראש של ממשלת המנדט

על פי דוח ועדת פיל עולה שחוקה זו ריכזה למעשה בידי המועצה סמכות רחבה ביותר. היה ביכולתה לחוקק חוקים לציבור הנשמע לה, היה לה כח פוליטי-ארגוני-ציבורי כתוצאה משליטה במינויים מרכזיים, שליטה בתקציבו הגדול של הווקף שאיפשרה יכולת ביצועית ושליטה בבתי המשפט כתוצאה ממינוי הדיינים. כל זאת ללא פיקוח של ממש מצד הציבור (כיוון שהבחירות לא התנהלו תמיד כסדרן) ומתוך רמה גבוהה של אוטונומיה מצד שלטונות המנדט[1]. לשם השוואה, תקציבו של הוועד הלאומי הציוני היה מפוקח על ידי ממשלת המנדט וכל מינוייו עברו אישור של השלטונות, ולאספת הנבחרים וכנסת ישראל נערכו בחירות דמוקרטיות על ידי הציבור ביישוב.

עקב המרד הערבי הגדול, מסקנות ועדת פיל ומלחמת העולם השנייה כיהן בשנים 1937 - 1946 פקיד בריטי מפקח כאחד מארבעת חברי המועצה הקבועים. בין 1946 למאי 1948 חזרה הנהגת המועצה לידי המוסלמים, אך ללא נשיא, שתפקידו לא אוייש מחדש.

המג'ליסיון והמעארדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביב המועצה התרכז הזרם המרכזי של הציבור הערבי, בני החמולות המקורבות למשפחת חוסייני. הם זכו למינויים שזיכו אותם בטובות הנאה חומריות ובמעמד ציבורי. הדבר יצר פילוג עמוק (שהתבסס על הפילוג ההיסטורי שהיה קיים כבר מזה דורות, בין שבטי קייס וימן) בין קבוצת הנהננים מהקרבה למועצה, שנקראו "אל-מַגְ'לִסִיוּן" ("אנשי המועצה") או "החוסיינים" לבין האופוזיציה שנותקה ממנעמי השלטון המרכזי בראשות משפחת נשאשיבי, שכונתה "אל-מֻעָארְדִיוּן" (שליטתם של אלה הייתה בעיקר בשלטון המקומי)[2].

לקראת הבחירות השניות לנציגי המועצה שהיו אמורות להתנהל ב-1926 פרץ סכסוך בין המג'ליסיון למעארדיון בנוגע לסדרי הפיקוח על הבחירות. כאשר הבינו אנשי המעארדיון שהבחירות לא יפוקחו על ידי העיריות אלא על ידי המועצה עצמה, הגישו קובלנה לשלטון, שנדחתה. לבסוף התקיימו בחירות בינואר 1926, אולם הן בוטלו על ידי הנציב העליון מאחר שהמעארדיון הוכיחו שהיו מוטות. לפיכך מינה הנציב חברי מועצה "עד לבחירות" ומאז לא התקיימו עוד בחירות והמוצעה נותרה גוף ממונה[3].

פעילות המועצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור ההכנסות הקבוע והשופע של המועצה היה הווקף, נכסים רבים שכל רווחיהם הוקדשו לטובת פעילות מוסלמית. אמנם בתעודת ההקדשה ננקב שם המוסד הדתי או פעילות הצדקה הממומנת, אך למנהל ההקדשות (המועצה) מותר למנות מנהל שכיר שיזכה למשכורת מן ההקדש. כך מימנה המועצה בעלי תפקידים רבים ויכלה להעניק משרות משתלמות לתומכיה.

בנוסף גייסה המועצה כספים מרחבי העולם הערבי לשיפוץ הר הבית ומסגדיו ולשיפוץ ובנייה של מסגדים, בהם מסגד חסן בק, כחלק ממגמה כוללת של שימור ושחזור מסגדים שהייתה חלק מהמאבק הלאומי הערבי‏[4]. לפי הערכת יעקב שמעוני היו ב-1947 300 מסגדים בשליטת המועצה וכ-200 בשליטת העיריות והמועצות המקומיות האופוזיציוניות.

המועצה הקימה רשת חינוך ובה 11 בתי ספר (2 בירושלים, 3 ביפו, ואחד בכל אחת מהערים עזה, רמלה, עכו, נצרת ויריחו). מוסדות אלה נחזבו לירודים מבחינת הרמה ולמיושנים מבחינת שיטות ההוראה[5].

כן ארגנה המועצה בית יתומים ובית תמחוי בחָ‏אצקי סולטאנה, ברובע המוסלמי בירושלים ומרפאות לעניים בחברון, ירושלים, חיפה וטבריה.

המועצה אף הקימה את מלון פאלאס המפואר במרכז ירושלים.

לאחר 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות כיבושה של הגדה המערבית במלחמת העצמאות, מינה עבדאללה, מלך ירדן את השייח' חסאם ג'אראללה לתפקיד נשיא המועצה, כחלק ממאבקו נגד אמין אל-חוסייני והרצון לבסס את מעמדו כשליט הגדה. המועצה פורקה ב-1951 על ידי שלטונות ירדן ובמקומה הוקם גוף אלטרנטיבי בשם "חבר העולמא". לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה ""רשות אסלאמית עליונה"‏[6] בראשות השייח' חילמי אל-מחתסב, כתגובת נגד להחלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים.‏[7] גוף זה מוכר כיום כ"מועצה המוסלמית העליונה". בראשותו עומד נכון ל-2011 השייח' עכרמה צברי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמעוני, עמוד 77
  2. ^ שמעוני, עמודים 282 - 284
  3. ^ שמעוני, עמוד 78
  4. ^ Nimrod Luz, The Politics of Sacred Places. Palestinian Identity, collective memory, and resistance in the Hassan Bek mosque conflict, 2008
  5. ^ שמעוני, עמוד 84
  6. ^ שמה המדויק היה: "אל-היאה אל-אסלאמיה אל-עליא". הביטוי "היאה", שפירושו "גוף" או "רשות", שונה מהמונח "מגילס" (מועצה), שהיה מקובל בתקופת המנדט.
  7. ^ נדב שרגאי, הרב המריבה, כתר, 1995, עמ' 44.
    יצחק רייטר, הווקף בירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, עמ' 21-20