ענווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ענווה היא תכונת נפש או רגש שבו האדם מחשיב עצמו כשווה בין שווים, ואינו מרגיש כחשוב ונישא מאחרים מכל סיבה שתהיה. מי שיודע את ערכו ומכיר בכישוריו היתרים, אך לא שם את עצמו במרכז, ולא מבקש לעצמו תהילה וכבוד מהעולם, אלא מבקש לעשות את המעשים הראויים והרצויים כ"משרת ציבור".

בדתות ובחברות רבות נחשבת תכונה זו לתכונה חיובית ונעלה, שרק רמי המעלה הצליחו להקנות לעצמם, והיא קרובה לתכונת הצניעות, שבה האדם מצניע את כישוריו ומעשיו הטובים ואינו מבליט את עצמו. תכונת הענווה היא מידה ממוצעת שבין השפלות לגאווה ויהירות.

יש הקושרים רגש זה אל תכונה השפלות והביזוי העצמי, שבהן האדם מבטל את ערכו מכל וכל, אבל זו טעות והקצנה של תפיסת הענווה, שכן הענווה אינה מבטלת את כישוריו של האדם, אלא מבקשת לשים אותו במקומו ובהקשר הראוי.

על פי פרופסור שלום רוזנברג הענווה היא היפוכה של הנרקיסיזם, והיא כוללת בתוכה שלושה מרכיבים שונים: א. הערכה עצמית שקולה ונאותה. ב. סובלנות כלפי האחר, ובמיוחד כלפי מי שעומד במדרגה חברתית ושכלית נמוכה יותר. ג. מוכנות לוותר על כבוד והערצה של אחרים ועל גינוני כבוד‏[1].

פסיכולוגיה של הענווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבי הדתות המונותאיסטיות משבחים את מעלת הענווה, הנחוצה בראייתם לכל מאמין. כך למשל, הפסוק "ענוים יירשו ארץ" מופיע גם בתהילים בתנ"ך (פרק לז, פסוק יא') וגם בבשורה על פי מתי (פרק 5, פס' 5) הכתבים גם מציינים כי אלוהים ירומם את מעמדו של אדם עניו.‏[2] בנצרות ובאסלאם כאחד מצוין כי רק הענווים יכנסו לגן עדן[3].

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסורת היהודית הענווה מועלית על נס, ונחשבת לכתר המידות הטובות. על משה, הנביא והמחוקק, נאמר: "וְהָאִישׁ משֶה עָנָו מְאֹד מִכֹל הָאָדָם אֲשֶר עַל פְנֵי הָאֲדָמָה"‏[4]. ילקוט שמעוני קושר במפורש את יכולתו הנבואית המיוחדת לתכונת הענוה.‏[5] גם אישי מקרא ותנ"ך נוספים כמו אברהם[6] , אהרון[7] ודוד[8] מוכתרים במידת הענוה.

בתורה מלך ישראל מצווה על ענווה, ולכן הוא מצווה לכתוב לעצמו ספר תורה ולקיים את אשר נכתב בו "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול..."‏[9]. יש פרשנים שלמדו שמכאן נרמזה חובת הענווה לכל אדם. על פי ישעיהו הנביא, הקב"ה שוכן עם הענוותנים ושבורי הלב: "כי כה אמר רם ונשא שוכן-עד וקדוש שמו: מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים." (ישעיה נ"ז ט"ו)

בספר משלי מובא שהענווה מביאה למידות רבות ואף לעושר וכבוד: "עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה' עֹשֶׁר וְכָבוֹד וְחַיִּים"‏[10], "לִפְנֵי שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֶב אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה"‏[11]. בעקבותיו נאמר בתלמוד, כי "מה שעשתה החכמה עטרה לראשה - עשתה הענווה עקב לסולייתה"‏[12]. חז"ל אמרו "לעולם יהיה האדם ענוותן כהלל ולא קפדן כשמאי". הם אף ציינו כי התורה ניתנה בהר סיני, דווקא מפני שהוא הנמוך והשפל שבהרים.‏[13] חז"ל אף אמרו כי מי שדעתו שפלה עליו, כאילו שהקריב את כל הקורבנות כולם על פי הפסוק "זבחי אלקים רוח נשברה" (תהלים נא, יט). עוד אמרו כי תפילתו מקובלת,‏[14] והוא בן העולם הבא, ‏[15] רבי יוחנן מאמוראי ארץ ישראל, עוד הוסיף וציין שתכונה זו של ענוותנות אפילו הקב"ה מקיים בעצמו והיא קשורה לגבורתו‏[16]. חז"ל עוד ציינו שבניגוד למידת בשר ודם, הקב"ה הוא גבוה שרואה דווקא את השפל. (שם). הסמ"ג כולל את תכונת הענווה בלאו ס"ד, של איסור שכחת אלוהים - "השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך." (דברים ח' י"א), על פי חזיון שהיה לו בחלום הלילה.

הרמב"ם כותב בשמונה פרקים כי הענווה היא המידה הממוצעת הטובה בין שתי התכונות הקיצוניות הרעות: גאווה בקצה אחד, ושפלות רוח בקצה האחר, כשה"אמצע" אינו כמובן מאליו, אלא קרוב אל הקצה של שפלות הרוח. אדם יהפוך לעניו לאורך זמן, תוך חזרה והתרגלות למעשים הנובעים ממידת הענווה‏[17]. אולם בספרו משנה תורה בהלכות דעות כותב הרמב"ם "שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה מאוד"‏‏‏[18].

הרמב"ן באגרתו מפרש את המעשים הקשורים לענוה. ובין היתר הוא מפרט, שהאדם צריך לדבר תמיד בנחת, להימנע מכעס, להתבייש מכל אדם, ולהחשיב כל אדם כגדול ממנו.

על פי הרמח"ל, במסילת ישרים, הביטויים המעשים של הענווה ניכרים בהנהגותיו של האדם כמו דיבור מתון ושקט ומלא כבוד לאחרים, וישיבה בין הציבור הרחב ולא בראש. ספיגת עלבונות וסבילתם, שכן מי שמגיב בתוקפנות על עלבונות מראה שהוא מחשיב את עצמו. שנאת תפקידי שררה ובריחה מקבלת כבוד, ובחלוקת כבוד לכל אדם, שכן הענו מעריך את הכול ולא רק את עצמו.‏[19]

עוד על פי הרמח"ל, שם, מה שיכול להקנות לאדם את תפיסת הענווה ולהביאו להתגבר על האהבה העצמית היתרה שטבעית באדם, היא א. התרגלות לעשיה שיש בה סממנים של ענווה ואף מעט שפלות, כמו הליכה בסוף החברה ולבישת בגדים צנועים. ב. רכישת חכמה והתבוננות בעולם: ארעיותו של האדם בעולם, במיוחד בדרך שבה הוא נוצר ומתכלה, תמורות הזמנים והעיתים שעלולים להורידו מרום מעלתו ברגע אחד, ולבסוף ערותו למגבלותיו וחסרונותיו ואי מילוי חובותיו של האדם כלפי אלוהים.

היו הוגים שציינו כי חלק גדול מיכולותיו של אדם מצליח, מושתת על הדורות הקודמים. אם על תכונות טובות שקיבל בירושה מהוריו, ואם על ידע אנושי, שהוא תוצאה של עמל דורות רבים של האנושות.

מנגד כמו לכל מידה ישנם צללים וחסרונות. למשל ענווה המביאה את האדם לסובלנות יתר, וויתור על האמת ועל עקרונותיו שכנגדה אמר במסכת אבות התנא יהודה בן תימא, "הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים", או ענוה הגורמת למורך לב ובריחה מאחריות ולאי פסיקה וקבלת החלטה אמיצה, כמו שנאמר בתלמוד: "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (תלמוד בבלי, גיטין נ"ו.). ענווה כזאת, שגורמת לויתור על עקרונות ומורך לב, נקראת ביהדות "ענווה פסולה".

בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנצרות הענווה נחשבת לבסיס האמונה - אדם גאוותן אינו יכול לקבל את האמונה ללבבו. למשל: "...על כן אומר: אלוהים ללצים [רשעים] הוא יליץ [ירע] ולענוים יתן חן. לכן הכנעו לאלוהים... התענו והתאבלו ובכו.. הכנעו לפני ה' והוא ירים אתכם"‏[20]. תכונת הענווה מיוחסת רבות לישו כדוגמה לבני האדם, למשל: "...המשיח עונה בעבורכם והשאיר לכם מופת ללכת בעקבותיו; אשר חטא לא עשה ולא מרמה בפיו; אשר שמע חרפתו ולא השיב, נענה ולא גער, כי אם מסר דינו לשופט צדק ואת חטאותינו הוא נשא בגויתו על העץ"‏[21]. הברית החדשה טוענת כי הענווים זוכים לכבוד, חוכמה, חיי נצח בגן עדן ועוד. השבח הבולט ביותר בברית החדשה בזכות הענווה מופיע באגרת פולוס השליח אל הפיליפיים: "ואל תעשו דבר בדרך מריבה, או כבוד שווא, כי אם בשפלות רוח תחשבו איש את רעהו יותר מעצמו... כי הרוח ההיא אשר הייתה במשיח תהי גם בכם, אשר אף כי היה בדמות האלוהים לא חשב לו לשלל היותו שווה לאלוהים, כי אם הפשיט את עצמו וימצא בתכונתו כבן אדם, וישפל את נפשו ויכנע עד מוות - עד מיתת הצליבה. על כן גם האלוהים הגביהו מאוד ויתן לו שם נעלה על כל שם, למען אשר בשם ישוע תכרע כל ברך... עשו כל דבר בלא תלונות ובלא מזימות, למען תהיו נקיים וטהורים, בני אלוהים לא-מום בם, בתוך דור עיקש ופתלתל אשר תאירו ביניהם כמאורות בעולם"‏[22].

באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם באסלאם הענווה נחשבת לחיונית עבור אמונתו של אדם. כך בסורה 57, איה 16: "האם לא הגיעה השעה שענווה תמלא את לב המאמינים לנוכח זֵכר אלוהים, ולנוכח האמת אשר הוריד ממרומים? אל להם לנהוג כדוגמת אלה אשר ניתן להם הספר זה כבר, וברבות הימים גס בו לבם."‏[23] ומצוין כי בעלי הלב הגאה, בו מצוי השטן אינם פונים לאללה בעת צרתם. כך למשל, בסורה 6, איאת 42-43 נאמר: "כבר לפניך (מוחמד) שלחנו שליחים אל בני האומות, והכינו אותם באזון ובצרה למען ישטחו תחינה. ואולם עם בוא חרון אפנו עליהם, מדוע לא שטחו תחינתם? אדרבא: הם הקשו לבבם והשטן השיאם להשתבח במעלליהם."‏[24] התפילה באסלאם המבוצעת, בין השאר בהשתטחות, תורמת בראיית הקוראן לענוות האדם‏[25]: "המאמינים יעשו חיל. הם הענווים בתפילתם"‏[26]. בחדית' מפורסם, שאל עמר בן אל-ח'טאב את מוחמד מדוע על המוסלמים להיות ענווים, אם אמונתם היא הנכונה והם מונהגים על ידי נביא אמת, ואילו אמונת אויבהם אינה צודקת. בתגובה הזכיר לו מוחמד כי המוסלמים ומוחמד עצמו כפופים לאל.‏[27] בחדית' אחר מסופר על כך שהגיהנום טען כי רק ה"רודנים והגאוותנים" נכנסים לשעריו, ותהה מדוע "החלשים והענווים" אינם נכנסים לשעריו.‏[28] בחדית' בסונה אבו דאוד, מציין מוחמד בבירור "אללה גילה בפניי כי חובה להיות ענווים, כך שאף אחד לא ידכא את האחר או יתגאה בפני אחרים.‏[29]

בדתות המזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בתרבות ודתות המזרח הענווה מוערכת מאוד. הסינים גורסים כי ענווה היא אחת מחמש התכונות הדרושות לאדם (אומץ, חוכמה, ענווה, צדק, רחמים). קונפוציוס קידש את הענווה‏[30]. ההינדואיזם, אחת מהדתות בעלות מספר המאמינים הגדול בעולם, מתייחסת על הענווה כאל אחת התכונות המוערכות ביותר אצל האדם, כפי שמתואר במזמור בהגאוואד גיטה [31] בבודהיזם ענווה היא אחד מהשגיו של האדם בדרכו להיות אדם טוב יותר. ‏[32] על פי אחד מעקרונות הדת הסיקית, המאוזכר בספר הראשון מתוך כתבי הקודש הסיקיים, שורש הענוה הוא בתפיסה שכל כישורי האדם הם מתנה אלוהית.‏[33] במקור אחר ישנה אמרה כי שפל הרוח יזכה לכבוד ויוקרה.‏[34] דת נוספת המקדשת את הענווה היא הג'ייניזם המציגה את הגאווה והאגו האנושי כתכונות שלילות ביותר המונעות על ידי הדחפים האנושיים הרעים.‏[35].

בלשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלשון מקובלים ביטויים אחדים של ענווה. ביטוי נפוץ מסוג זה הוא "לעניות דעתי" - ביטוי שבו אדם המביע את דעתו מקטין עצמו בענוותנותו. שיבוש נפוץ של ביטוי זה הוא הצורה "לעניות דעתך" - שבו הדובר מקטין את זולתו, מעשה שאין בו ענווה אלא גסות רוח (אף שבדרך כלל הדובר כך עושה זאת מבוּרוּת ולא מגסות).

בספרות התורנית מקובלת החתימה "הנני הק'", שבה "ק'" היא קיצור של המילה "קטן" - גם במקרה זה הכותב מקטין עצמו משום ענווה. הרחבה של צעד זה נעשית בביטוי "הנני העני ממעש", שמקורו בתפילתו של החזן הנאמרת בתחילתה של תפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים).

החתימה "עבדך הנאמן" (your obedient servant), אף דרך להביע ענווה. כך גם הביטוי "כיהודה ועוד לקרא", הבא לומר כי למעשה דעת האומר או הכותב אינה בעלת משמעות לאחר שאחרים, חשובים ממנו, כבר הביעו את דעתם בנידון והוא רק מצטרף לדברי קודמיו. הראי"ה קוק היה נוהג לחתום על מכתביו בביטוי "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש".

בסיפורו של חיים נחמן ביאליק, "אלוף בצלות ואלוף שום", נוקטים הפונים אל המלך לשון ענווה מופלגת. כך בן המלך, האומר "אֲדוֹנִי, אָבִי וּמַלְכִּי! / מִי-אָנֹכִי הַדַּל כִּי– / תָשִׂים בִּמְשִׁיבֵי טַעַם חֶלְקִי", וכך זקן החכמים, האומר: "כִּי חָכָם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּשְׁלֹמֹה, / וְאָנֹכִי מָה? הֲלֹא רַק פַּרְעֹש בֶּן-יוֹמוֹ, / מְלַחֵךְ עֲפַר נַעֲלֵי מַלְכִּי וְכַרְעֵי הֲדוֹמוֹ, / בָּרוּךְ וּמְבֹרָךְ שֵׁם כְּבוֹד הַמֶּלֶךְ מִמְּקוֹמוֹ"

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל לואיס, ולפני כבוד ענווה - אידאל הענווה כיסוד בשפתם המוסרית של חז"ל, הוצאת מאגנס, 2013.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלום רוזנברג, הענווה ופרדוקסיה, אתר הגות יהודית
  2. ^ ראו בחדית' מס. 6264 בספר 32 של צחיח מוסלם. בחדית' מס' 4760, ספר 41 בסונה אבו דאוד מצוין כי אדם המוותר על בגדים מפוארים יולבש על ידי אללה ב"חלוק הכבוד". ראו גם בברית החדשה בבשורה על פי מתי, פרק 23, פס' 12: "כי המרומם את עצמו ישפל והמשפיל עצמו ירומם." וגם באגרת פולוס אל הפיליפיים, פרק 2, פס' 9.
  3. ^ ראו בבשורה על פי מתי, פרק 18 פס' 1-5: "...ויקרא ישוע אליו ילד קטן ויעמידהו בתוכם [בקרב תלמידיו] ויאמר: אמן אומר אני לכם, אם לא תשובו להיות כילדים, לא תבואו אל מלכות השמים. לכן כל המשפיל עצמו כילד הזה הוא הגדול במלכות השמים." (תרגום דעליטש). חדית' מס. 651 בספר 78, כרך 8 של צחיח אל-בח'ארי מציין כי רק הענווים יכנסו לגן עדן, והגאוותנים ימצאו עצמם בגיהנום.
  4. ^ במדבר י"ב ג'
  5. ^ ילק"ש ישיעיהו נז - רמ"ז.
  6. ^ "וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר:" (בראשית, י"ח כ"ז)
  7. ^ "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּונוּ עָלֵי" (שמות ט"ז ז')
  8. ^ "אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל? אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף? אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת, אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד?" (שמואל א כ"ד י"ד)
  9. ^ דברים י"ז כ'
  10. ^ משלי כ"ב ד'
  11. ^ משלי י"ח י"ב
  12. ^ ירושלמי שבת נ'
  13. ^ בבלי, מגילה לא/א
  14. ^ מסכת סוטה ה, ב,
  15. ^ "...שלחו מתם איזהו בן העולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל, שייף ונפיק, וגריס באורייתא תדירא, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה." - תלמוד בבלי מסכת סנהדרין פח, ב
  16. ^ "אמר רבי יוחנן: כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא - אתה מוצא ענוותנותו." (בבלי, מגילה לא/א)
  17. ^ ‏רבי משה בן מימון, שמונה הפרקים, פרק ד'.
  18. ^ ‏רבי משה בן מימון, משנה תורה, הלכות דעות, פרק ב'.
  19. ^ מסילת ישרים, פרק כ"ב
  20. ^ הברית החדשה - אגרת יעקב, פרק 4, פס' 6-10. תרגום דעליטש
  21. ^ הברית החדשה - אגרתו הראשונה של פטרוס השליח, פרק 2, פס' 21-23, תרגום דעליטש.
  22. ^ פרק 2, פס' 3-15. תרגום דעליטש
  23. ^ הקוראן - תרגום אורי רובין, הוצאת אוניברסיטת ת"א, 2005.
  24. ^ תרגום אורי רובין.
  25. ^ על פי דבריו של מוחמד בחדית', תפילה שבוצעה בענווה והשתטחות יכולה לכפר על חטאי העבר, כל עוד אינם חמורים. ראו צחיח מוסלם, ספר 2, חדית' מס' 441.
  26. ^ סורה 23, איאת 1-2, תרגום אורי רובין.
  27. ^ ראו צחיח אל-בח'ארי, כרך 3, ספר 50, חדית' מס. 891.
  28. ^ ראו צחיח אל-בח'ארי, כרך 6, ספר 60, חדית' מס. 373. גם חדית מס' 97, ספר 73 בכרך 8 של צחיח אל-בח'ארי מציין כי הענווים נכנסים לגן עדן, והגאוותנים לגיהנום.
  29. ^ ראו ספר 41, חדית' מס. 4788.
  30. ^ במקור: 子曰:「默而識之,學而不厭,誨人不倦,何有於我哉 מאמרות, 7.2 .
  31. ^ היה עניו, אל תזיק / היה חסר יומרה,...
    הרגע, שלוט באגו שלך / הפרד עצמך מהדחפים,
    השתחרר מעצמך / היה מודע לחולשת האופי האנושי.
    הינדואיזם, בהגאוואד גיטה 13.7-8
  32. ^ טיפש שיודע שהוא טיפש, מכונה על כן אדם חכם.
    הטיפש שחושב שהוא חכם, יכונה טיפש.
    בודהיזם, Dhammapada 63
  33. ^ חסר מעלות אנוכי; כל המעלות הן שלך. שלך, אלוהי, הן כל המעלות - אם איזו לשון אוכל להלל אותך?
    סיקהיזם, Adi Granth, Wadhans, M.5, p. 577
  34. ^ מי שמכריז על עצמו כטוב - דעו, הטוּב מתרחק אינו מתקרב אליו.
    מי שליבו הופך לאבק לרגלי הכול - אומר נאנאק (מייסד הסיקהיזם), טהורה תהיה יוקרתו.
    סיקהיזם, Adi Granth, Gauri Sukhmani 12, M.5, p. 278
  35. ^ הרגע את הגאווה עם ענווה, התגבר על צביעות באמצעות פשטות, העלֶם חמדנות על ידי שביעות רצון.
    Samanasuttam 136."ג'ייניזם"


רגשות

אדישות אהבה אומץ אושר אימה אכזבה אמון אמפתיה אקסטזה אשמה בדידות בהלה בוז בושה ביטחון בלבול גאווה גועל געגוע דאגה דו-ערכיות דחייה דכדוך הודיה היקשרות הכרת תודה הנאה הערצה הפתעה הקלה השפלה התאהבות זעם חוסר אונים חיבה חמדנות חמלה חרדה חרטה חשש טינה יגון ייאוש יראה כאב כמיהה כעס מבוכה מועקה מצוקה מרירות נחת רוח ניכור נקמה סבל סיפוק סלידה ספק סקרנות עדנה עוינות עונג עלבון עניין עצב עצבנות פחד פליאה ציפייה קבלה קנאה קתרזיס רוגע רחמים ריקנות שביעות רצון שכול שלווה שמחה שמחה לאיד שנאה שעמום תדהמה תסכול תקווה תשוקה

ראו גם: מצב רוח אפקט