גזרות קנ"א

הטבח ביהודי ברצלונה ב-1391 (צויר בסביבות 1910)

גזרות קנ"א הן כינוי לפרעות שביצעו נוצרים קתולים נגד יהודים בספרד בשנת ה'קנ"א (1391). רבים מהיהודים לא עמדו בכפייה להתנצר, ונטשו את אמונתם. עם שוך הפרעות מינתה הממשלה ועדות חקירה, אך לא נקטה פעולות של ממש נגד הפורעים, שחלקם נמנו עם השכבות הנכבדות. גזירות 1391 פתחו תקופה של לחץ כבד על יהדות ספרד להתנצר, ועד ויכוח טורטוסה ב-1414 ואחריו התנצרו בין 33% ל-60% מתוכה, כשהם יוצרים אוכלוסיית אנוסים עצומה. המומרים נותרו כיחידה חברתית מובחנת שהוסיפה לעורר את חשדם וקנאתם של "הנוצרים הישנים".

הרקע האירופי

המאה ה-14 באירופה עמדה בסימן התפשטות המוות השחור, מגפת דבר שהגיעה מהמזרח הרחוק במאי 1348, התפשטה בעולם והרגה יותר משליש מאוכלוסיית אירופה. במקומות רבים באירופה הואשמו היהודים בהרעלת בארות ובתפוצת המגפה. הפרעות ביהודים, שפרצו מצפון להרי הפירנאים, הגיעו לספרד רק אחרי שני דורות, בימי גזרות קנ"א – שנת 1391.

עם זאת, כבר מאמצע המאה ה-13 היו בספרד, בעיקר בריכוזים העירוניים, דרישות לשלול את הזכויות הדתיות והאוטונומיות שהיו לשכונות היהודיות, ה"קאל". אם קיום השכונות המיוחדות היה יתרון ליהודים הרי שבשלב מסוים הוא הפך לחיסרון. היה קל לפגוע בהם כאשר הם היו מרוכזים במקום אחד. בערים מסוימות, היהודים חויבו בענידת סמל מזהה על בגדיהם (Senal), או בלבישת שכמייה מעוגלת על בגדיהם.

מוקדי הפרעות

בסוף המאה ה-14 גברה המתיחות בין המלוכה לאצולה, בין העירונים לבין עצמם ובינם לבין האצולה, וכן בין האיכרים לאדוניהם. היהודים נמצאו בתווך, בין המחנות הניצים, וסבלו מתגרת ידם של כולם. בשנת 1378 הטיף סגן הבישוף פראנד מרטינז (Ferrand Martínez) מהעיר אסיחה (Écija) לבודד את היהודים בעיר סביליה ולהרוס את בתי הכנסת שלהם. בראש חודש תמוז ה'קנ"א, 4 ביוני 1391, פרצו פרעות בעיר, יהודים נרצחו ובתיהם הוצתו. רבים מאנשי הקהילה מתו על קידוש השם ואחרים נמכרו כעבדים לערבים או השתמדו.

במהלך חודש יוני עבר גל החורבן והשמד מקהילה לקהילה והגיע לכל רחבי חצי האי האיברי: מאנדלוסיה לקסטיליה ומשם לוולנסיה, שבה נרצחו מאתיים וחמישים איש תחת הסיסמה: "היהודים חייבים להתנצר או למות". הפרעות הגיעו עד לאיים הבלאריים, ובהמשך גם לקהילות קורדובה ומדריד. קהילות שלמות חרבו, כמו קהילת ברצלונה. בטולדו נרצח רבי יהודה נכד הרא"ש עם משפחתו ותלמידיו.

חואן הראשון, מלך קסטיליה מת בשנת 1390, ובנו אנריקה השלישי, מלך קסטיליה היה קטן מכדי למלוך. השלטון, שהיה נתון בידי אפוטרופוסים, היה חלש ולא הצליח למנוע את התפשטות המהומות.

מחמת הייאוש והסכנה היו שהמירו את דתם. הבולט בין היהודים המומרים היה שלמה הלוי מהעיר בורגוס שבקסטיליה שהפך כעבור זמן לאיש דת נוצרי חשוב ולמטיף נגד היהודים. הוא עלה לדרגת כהונה נוצרית וחיבר ספר ושמו "חקירה ודרישה של הכתובים" (Scrutinium Scripturarum) ובו הסביר מדוע הפך לנוצרי. הוא חיווה דעתו כי גזרות קנ"א גרמו ליהודים לגלות את "דת האמת". הוא המליץ להמשיך בהשפלת ודיכוי העם היהודי. לעומת זאת, רבים מהמומרים הוסיפו לראות עצמם יהודים לכל דבר, ונהגו כנוצרים רק כלפי חוץ; דוגמה בולטת לכך הוא הפילוסוף היהודי רבי פרופייט דוראן, שנאלץ להתנצר במהלך הפרעות אך שמר על זהותו ואמונתו היהודית, ואף המשיך לכתוב ולפרסם לאחר מכן בעילום שם דברי פולמוס לטובת היהדות וחיבורים לגלגניים נגד הנצרות.

תגובת השלטון

בינתיים הגיעו הידיעות לחואן הראשון, מלך אראגון שישב בסרגוסה, והוא הגיב בזעם רב, וגער באחיו, השליט המקומי בקסטיליה, בשל אדישותו מול "פשע כה מתועב" – מחאה כמעט חסרת תקדים מול פרעות ביהודים. הפרעות הופסקו, אך מבצעיהן לא נענשו.
המלך שיבח את אנשי ברצלונה, שבלמו את ההמונים, והודיע שבאוגוסט יבקר בעצמו בוולנסיה כדי לעמוד על הפשעים שבוצעו נגד היהודים, אולם משהגיע אוגוסט נרצחו גם בברצלונה 400 יהודים בידי האספסוף, והיתר התנצרו. בין המתנצרים היו גדולי הנכבדים היהודים. בינתיים דחה המלך את יציאתו, אולי כדי להגן על יהודי עירו שלו.
בכל הזמן הזה עשה המלך מאמץ גדול לבלום את המתקפות על היהודים, אך לשווא. רק בסרגוסה עירו ניצלו מרבית היהודים. ההרג ביהודים היה חלק מהתקוממות של איכרים, שהייתה עתידה להפוך בהיסטוריה של ספרד למלחמת אזרחים של ממש, אך השתתפו בה גם שכבות גבוהות.
אומנם קשה לראות את המלך חואן כחסיד אומות העולם, מפני שבמידה רבה היה מוּנָע על ידי רצון לשמור את היציבות. את נכסיהם של מקדשי השם לקח לעצמו בהיותם בעיניו "מתאבדים" ולא הותיר אותם ליורשיהם הלגיטימיים. באוקטובר ערך המלך מסע לערים, ונהג כלפי הפורעים בסלחנות, אם כי כמה עשרות נתלו ונתבעו קנסות, שהגיעו לקופת המלך. בשנה שאחר כך דיכא המלך מהומות בעודן באיבן. עם חלוף הזמן ניסו חלק מהיהודים שנותרו ולא ברחו מהארץ, לשקם את קהילותיהם החרבות, ודבר זה זכה לברכת המלך, שחפץ להביא יהודים (אפילו בכפייה) להתיישב בברצלונה ובוולנסיה. המוציא והמביא בעניינים אלו היה רבי חסדאי קרשקש.

התגובה היהודית

הפילוסוף הגדול רבי חסדאי קרשקש, שהיה ידיד המלך, ניסח את המצב באומרו: "מכל רכושנו לא נשאר לנו בלתי גוויותינו, ובכל זאת לבנו יהגה אימה ועינינו אל אבינו שבשמים". לגבי ההשתמדות משער יצחק בער, שדווקא העשירים והמשכילים היו נוחים יותר לנטוש את דתם, שבה האמינו אמונה פילוסופית, זאת לעומת פשוטי העם שדבקו בה מתוך אמונה תמימה.

גזירות קנ"א הן שיצרו את המוני האנוסים, אלו שהמירו דתם בעל כורחם, והדוקטרינה הנוצרית שללה מהם את האפשרות לחזור ליהדות (אף שלא תמכה בהמרתם בכפייה מלכתחילה).

רבי שם טוב אבן שם טוב (הראשון) ראה בהמרת הדת ההמונית תוצאה של הגישה הפילוסופית לאמונה, וטען שאלו שהחזיקו באמונה תמימה נשארו איתנים בדתם למרות הגזירות.

גל ההגירה

גזרות קנ"א הובילו לגל הגירה גדול מחצי האי האיברי. דוגמה לכך היא משפחת אברבנאל שהיגרה מסיביליה לפורטוגל אחרי המרת שמואל אברבנאל בימים הסמוכים לגזרות קנ"א. תחילה הלכו המהגרים לפורטוגל ובהמשך פנו רובם לצפון אפריקה ואפילו למדינות בספרד מחוץ למסגרת המלוכה של אראגון, קסטיליה ונווארה.

בין המהגרים הידועים שהגיעו לצפון אפריקה יש לציין את הריב"ש (ר' יצחק בר ששת) והרשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן) שהיו למנהיגיה הרבניים החשובים של קהילת אלג'יר. למהגרים היהודים-ספרדים הייתה השפעה עצומה על הקהילות היהודיות בצפון אפריקה והם הביאו לתחייה תרבותית בקרב יהודי האזור.

ימי המאה ה-15 היו ליהודים מעין אתחלתא דגאולה. נפילת קונסטנטינופול, היא "רומא השנייה", בידי הסולטאן העות'מאני מהמט השני ב-29 במאי 1453, ואותות שנראו בשמיים באותם הימים^{[דרושה הבהרה]} סייעו לאמונות העממיות על לידת המשיח במזרח, ולכן אנו עדים להתעוררות בקרב האנוסים להגר לשטחי האימפריה העות'מאנית באותם הימים. כנראה יצאו לאמירות גרנדה המוסלמית, משם לנמל מאלגה ובאוניות לאיטליה וללבנט. השיבה ליהדות מחוץ לגבולות ספרד נקטעה בשנת 1487 עם הקמת האינקוויזיציה.

כך פנו מהגרים לארץ ישראל. עם זאת, מספר העולים לארץ ישראל בעקבות הגזרות ולאורך המאה ה-15 היה קטן למדי. רק לאחר הגירוש מספרד בשנת רנ"ב (1492) החלו להגיע לארץ ישראל גלי עלייה גדולים מחצי האי האיברי.

חלק קטן מן הנמלטים הגיעו לצ'כיה (כמו הלוויים בני משפחת הורוביץ) ולמזרח אירופה דרך נדודים יבשתיים או באמצעות ספינות ששטו מנמלי פורטוגל.

תעודת יהודי (האגרון העברי)

באסופת אגרות (אגרון) מסרגוסה מהמאה ה-15 נמצאה תעודה עברית ששימשה מעין תעודת-דרכון ליהודי, פליט גזרות קנ"א, המעידה על נושאו כי הוא יהודי כשר שלא המיר את דתו. בתעודה זו, של מאיר ב"ר טודרוס בר' חסדאי (כלומר נכדו של רבי חסדאי קרשקש), רשום שהוא "קרוב מאוד למאור הגדול מרנא ורבנא הה"ר חסדאי ע"ם יש"י" (על משכבו יבוא שלום ינוח). התעודה ניתנה בשנת 1412. מטרת התעודה לאפשר לבעליה להציגה בפני קהילות יהודיות אם יצא "אל מרחקי ארץ", ואז ייוודע ברבים כי: "זאת תורת טהרת הבחור הלז, כל הימים טעמו בו, וריחו לא נמר". תעודה זו מעידה על יהודים שלמרות הבעת הנכונות להמיר את דתם לנצרות, התכוונו להגר לקהילה אחרת אפילו בחצי האי האיברי, ולשמור על יהדותם, ועל מומרים שהתכוונו לחזור ליהדותם.

ראו גם

• גירוש ספרד
• אשת הרב אשת הבישוף
• חסדאי קרשקש

לקריאה נוספת

• יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב: הוצאת עם עובד.
• בן-ציון דינור, תנועת עליה מספרד לא"י לאחר גזירת קנ"א, ציון, ל"ב, תשכ"ז, עמ' 161-174.
• חיים ביינארט, יציאת אנוסים מחצי האי האיברי במאות הט"ז- הי"ז, בתוך: ראובן בונפיל, מריה מאיר מודנה, יוסף ברוך סרמוניטה, דניאל קארפי, ג'ורג'ו רומאנו (עורכים), ספר זיכרון לשלמה אומברטו נכון, קובץ מחקרים לתולדות היהודים באיטליה, ירושלים: הוצאת מוסד שלמה מאיר, מוסד רפאל קאנטוני, תשל"ח-1978, עמ' 63–106.
• עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים, ו"נוצרים חדשים" בספרד, תל אביב: אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1999
• אליהו רפאל מרציאנו, ספרד וגירוש קנ"א, ירושלים: מכון הרש"מ, תשנ"א-1991

קישורים חיצוניים

• שלום בר-אשר, ‏קווי יסוד לתולדות יהודי המגרב ועליית המרכז באלג’יר, קנ"א-רנ"ב (1391-1492), פעמים 31 (תשמ"ז), עמ' 39-22