ההיסטוריות של התנ"ך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ההיסטוריות של התנ"ך היא שאלת היחס של התנ"ך להיסטוריה, כלומר מידת האמיתות ההיסטורית של סיפורי התנ"ך. חוקרי מקרא הרחיבו את שאלת ההיסטוריות של התנ"ך גם להערכה האם הברית החדשה הנוצרית היא תיעוד מדויק של ישו ההיסטורי ושל סיפורי השליחים.

כאשר לומדים את ספרי התנ"ך, חוקרים בוחנים את ההקשר ההיסטורי של הפרקים השונים, את החשיבות שמייחסים המחברים לאירועים ואת הניגוד בין תיאורי האירועים הללו לבין עדויות היסטוריות אחרות וממצאים ארכאולוגיים.

לפי התאולוג תומאס תומפסון, נציג האסכולה המינימליסטית, התיעוד הארכאולוגי מעניק עדויות דלות ביותר ועקיפות לנרטיבים של התנ"ך כהיסטוריה.[1][2][3] הארכאולוג זאב הרצוג במאמר שפרסם ב-29 באוקטובר 1999 תחת הכותרת: "התנ"ך - אין ממצאים בשטח" טען כי לרוב סיפורי המקרא אין ביסוס במחקר הארכאולוגי. הרצוג כתב: ”קשה לקבל זאת, אבל לחוקרים ברור היום שעם ישראל לא שהה במצרים, לא נדד במדבר, לא כבש את הארץ במסע צבאי ולא הנחיל אותה לשנים-עשר שבטי ישראל. עוד יותר קשה לעכל את העובדה המתבררת, שהממלכה המאוחדת של דוד ושלמה, המתוארת במקרא כמעצמה אזורית, הייתה לכל היותר ממלכה שבטית קטנה. בנוסף לכך, צפויה אי נוחות לכל מי שיצטרך לחיות עם הידיעה כי ליהוה, אלהי ישראל, הייתה בת זוג, וכי הדת הישראלית הקדומה אימצה את המונותאיזם רק בשלהי תקופת המלוכה ולא על הר סיני”. דעתו, שהייתה רחוקה מהקונצנזוס בשעתו, הפכה בשנים מאז למרכזית יותר בארכאולוגיה המודרנית.[4]

חוקרים אחרים, כמו הארכאולוג ויליאם דיוור, חשים שהארכאולוגיה המקראית אישרה וגם ערערה את סיפורי התנ"ך.[5] בעוד שהוא ביקר את האסכולה המינימליסטית בשל הרדיקליות שלה, הוא רחוק מלהאמין באמיתות הסיפור התנכ"י, וחושב שמטרת הארכאולוגיה המקראית היא לא רק לתמוך או להכפיש את הנרטיב התנ"כי, אלא להיות תחום מחקר בפני עצמו.[6][7]

חומרים ושיטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבי יד וקנונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורי התנ"ך קיימים במספר רב של כתבי יד שונים ששרדו, אך אף אחד מהם אינו כתב יד מקורי, וישנם מספר רב של גרסאות, בהם נוסח המסורה, נוסח שומרון, ונוסחים שונים במגילות ים המלח.

במסורת הנוצרית ישנם מספר רב של "קנונים", שעורכיהם היו חלוקים בשאלה לאילו ספרים יש סמכות מספקת להיכלל בהם ובאיזה סדר. הדיונים המוקדמים על הדרה או שילוב של כתבי אפוקריפה שונים כוללו דיונים לגבי ההיסטוריות של המקורות.[8] הנאורות האיונית השפיעה על תאולוגים מוקדמים דוגמת יוסטינוס מרטיר וטרטוליאנוס - שניהם ראו את הטקסטים התנ"כיים כשונים (ובעלי היסטוריות רבה יותר) מהמיתוסים של דתות אחרות. אוגוסטינוס היה מודע להבדל בין מדע לכתבי הקודש והגן על ההיסטוריות של הטקסטים המקראיים, למשל, כנגד טענותיו של פאוסטוס ממילווה.[9]

היסטוריונים גורסים שאין להתייחס לתנ"ך בצורה שונה ממקורות היסטוריים (או ספרותיים) אחרים מהעולם העתיק. אפשר להשוות ספקות לגבי ההיסטוריות של, למשל של הרודוטוס; התוצאה של דיונים אלה אינה שנצטרך להפסיק להשתמש במקורות עתיקים לשחזור היסטורי, אלא שעלינו להיות מודעים לבעיות הכרוכות בהם.[10]

מעט מאוד טקסטים שרדו ישירות מהעת העתיקה: רובם הועתקו - חלקם, פעמים רבות. כדי לקבוע את הדיוק של כתב יד מועתק, מבקרי נוסח המקרא בוחנים את האופן שבו הטקסטים עברו במשך ההיסטוריה לצורותיהם הקיימת בימינו. ככל שהעקביות של הטקסטים המוקדמים יותר גבוהה יותר, מהימנותם הטקסטואלית גדלה, ופחות הסיכוי שהתוכן השתנה במהלך השנים. עותקים מרובים עשויים גם להיות מקובצים לסוגי טקסט, כאשר סוגים מסוימים נחשבים קרובים יותר למקור ההיפותטי מאחרים.

כתיבת וקריאת היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות המונח "היסטוריה" תלויה בעצמה בהקשר חברתי והיסטורי.[11] פאולה מקנוט, למשל, מציינת שהסיפורים של התנ"ך ”אינם מתעדים 'היסטוריה' במובן שההיסטוריה מובנת במאה העשרים...לעבר, עבור כותבי התנ"ך כמו גם עבור קוראי התנ"ך במאה העשרים, יש משמעות רק כאשר הוא נתפס לאור ההווה, ואולי גם לגבי עתיד אידיאלי”.[12]

כבר מהתקופות הקדומות ביותר, לחוקרי הטקסטים הדתיים הייתה מודעות לכך שלא ניתן לפרש חלקים מכתבי הקודש כרצף של אירועים עקבי בהחלט. התלמוד מצטט טקסט המיוחס למורה אבא אריכא, בן המאה השלישית, כי "אין סדר כרונולוגי בתורה".[13] דוגמאות רבות הוצגו ונדונו לעיתים קרובות על ידי פרשני המקרא היהודים, לפי אברהם יהושע השל (1907–1972), היה שיח מתמשך בין אלה שהלכו בעקבות דעותיו של רבי ישמעאל (יליד 90 לספירה) לפיה "התורה מדברת בלשון אדם", לעומת גישתו המיסטית יותר של רבי עקיבא (50–135 לספירה לערך), לפיה כל סתירה משמשת סימן לסדר או מטרה עמוקה יותר, אלוהית.[14]

במהלך העת החדשה, מוקד המחקר של ההיסטוריה המקראית השתנה גם הוא. הארכאולוגיה המקראית, בעיקר על פי ההשקפה של ויליאם פוקסוול אולברייט (1891–1971), ביקשה לאמת את ההיסטוריות של האירועים המסופרים בתנ"ך באמצעות הטקסטים העתיקים והשרידים החומריים של המזרח הקרוב,[15] עם מיקוד ספציפי יותר בהשוואה לההשקפה הרחבה יותר של ארכאולוגים דוגמת הארכאולוג ויליאם דיוור (1933-). בדיון על תפקיד הדיסציפלינה שלו בפירוש התיעוד המקראי, דיוור הצביע על סיפורים היסטוריים רבים בתנ"ך, כולל היסטוריה של התאולוגיה (היחסים בין אלוהים למאמינים), היסטוריה פוליטית (בדרך כלל התיאור של "מנהיגים"). היסטוריה נרטיבית ( הכרונולוגיה של האירועים), היסטוריה אינטלקטואלית (טיפול ברעיונות והתפתחותם, ההקשר והשינוי שלהם לאורך זמן), היסטוריה חברתית (מוסדות, כולל היסודות החברתיים שלהם במשפחה, בשבט, במעמד החברתי ובמדינה), היסטוריה תרבותית ( אבולוציה תרבותית כוללת, דמוגרפיה, מבנה סוציו-אקונומי ופוליטי ואתניות), היסטוריה טכנולוגית (הטכניקות שבאמצעותן בני אדם מסתגלים למשאבים של סביבתם, מנצלים אותם ועושים בהם שימוש), ההיסטוריה הטבעית (איך בני אדם מגלים ומסתגלים לעובדות אקולוגיות של הסביבה הטבעית שלהם), והיסטוריה חומרית (חפצים כמתאמים של שינויים בהתנהגות אנושית).[16][17]

נקודות מבט שונות מאוד, על הקשר בין ההיסטוריה הנרטיבית למשמעות התאולוגית של סיפורי המקרא, מהוות אתגר מיוחד להערכת ההיסטוריות של המקרא. תומכי הליטרליזם המקראי מכחישים שניתן להשתמש בהשערות מדעיות על תולדות כדור הארץ כדי לבטל את דבר כתבי הקודש על הבריאה והמבול,[18] וטוענים כי "היסטוריה", או ספציפית היסטוריה מקראית, בהקשר זה פירושה מסגרת סופית ומוחלטת של אירועים ופעולות.[19] אך חוקרי מקרא בולטים הביעו דעות מנוגדות בתכלית. חוקר המקרא תומאס ל תומפסון כתב:

הסיפורים על ההבטחה שניתנה לאבות בספר בראשית אינם היסטוריים, ואינם מתכוונים להיות היסטוריים; הם סיפורים שנקבעו ליצור אתוס של עם ישראל והיחס שלו לאלוהיו, שנכתבו בצורת היסטוריה באופן שהיה לגיטימי לזמנו, והאמת שלהם אינה טמונה בעובדות שהם מתארים, ולא בהיסטוריות שלהם, אלא ביכולתם לבטא את המציאות שחווה עם ישראל.

היסטוריונים מודרניים, המכירים את תופעת הרוויזיוניזם ההיסטורי המתמשך, מאפשרים לממצאים ורעיונות חדשים להיכנס לפרשנויות שלהם ל"מה שקרה", וחוקרים הבקיאים בחקר טקסטים (קדושים ככל שיהיו) רואים את כל המספרים בתנ"ך כבעלי פוטנציאל להיות בלתי מהימנים.[20] וכל הסיפורים - במיוחד סיפורים שנערכו על ידי עורכים שונים - כבלתי שלמים מבחינה היסטורית, מוטים לזמן והנסיבות שבהם נכתבו או נערכו.

התנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נדבך מרכזי בסמכותו ההיסטורית של התנ"ך, היה המסורת שהוא חובר על ידי משתתפים באירועים או עדי ראייה לאירועים המתוארים בו - החומש היה פרי יצירתו של משה, ספר יהושע נכתב בידי יהושע וכן הלאה. עם זאת, הרפורמציה הפרוטסטנטית הביאה את הטקסטים לקהל רחב הרבה יותר, אשר בשילוב עם האקלים הגובר של התסיסה האינטלקטואלית במאה ה-17, שהייתה תחילתו של עידן הנאורות, הטילה זרקור חריף וספקני על הטענות המסורתיות הללו. באנגליה הפרוטסטנטית, הפילוסוף תומאס הובס, ביצירתו המרכזית "הלווייתן" (1651) שלל שמשה חיבר את החומש, וזיהה את יהושע, שופטים, שמואל, מלכים ודברי הימים ככאלה שנכתבו זמן רב לאחר האירועים שהם התיימרו לתאר. מסקנותיו נשענו על ראיות טקסטואליות פנימיות, אך בטיעון המהדהד עם דיונים מודרניים, הוא ציין: "מי היו הכותבים המקוריים של מספר ספרי הקודש, לא הוכח בשום עדות מספקת של היסטוריה אחרת, שהיא ההוכחה היחידה לעובדה".[21]

הפילוסוף והפנתאיסט היהודי ברוך שפינוזה הדהד את ספקותיו של הובס לגבי מקורם של הספרים ההיסטוריים בחיבור מאמר תאולוגי-מדיני (שפורסם ב-1670),[22] והרחיב את ההצעה שהעריכה הסופית של טקסטים אלה הייתה לאחר גלות בבל, בחסות עזרא הסופר (פרק ט). קודם לכתיבת החיבור הוא הוחרם על ידי מועצת הרבנים של אמסטרדם בשל כפירה. הכומר הצרפתי ריצ'רד סיימון הביא את נקודות המבט הביקורתיות הללו למסורת הקתולית, בשנת 1678, הוא סבר שתוך התבוננות ברוב הכתבים הקדושים שהגיעו אלינו, שהם אינם אלא קיצורים וסיכומים של סיפורי עם עתיקים שנשמרו בכתבי העברים, במה שהיה כנראה העבודה הראשונה של ביקורת נוסח המקרא במובן המודרני שלה.[23]

בתגובה, האמין ז'אן אסטרוק, שהחיל על החומש את שיטת הערכת מקורות, שהחלה להיות נפוצה בניתוח טקסטים חילוניים קלאסיים, שהוא יכול לזהות ארבע מסורות שונות של כתבי יד, שלטענתו ערך משה עצמו.[24] ספרו משנת 1753 השיק את האסכולה הידועה כביקורת הגבוהה, שהגיעה לשיאה עם יוליוס ולהאוזן שגיבש את השערת התעודות,[25]המזהה את הנרטיבים הללו בתור המקור היהוויסטי, המקור האלוהיסטי, המקור הדויטרונומיסטי והמקור הכהני. בעוד שגרסאות של השערה התעודות משתנות בסדר החיבור שלהן, בנסיבות הרכבן ובתאריך העריכה שלהן, המינוח המשותף שלהן ממשיך לספק את המסגרת לתיאוריות מודרניות על המקורות המרכבים את התורה.[26][27]

הקונצנזוס המדעי החל מסוף המאה ה-20 הוא שכתיבת התנ"ך נמשכה כ-700 שנים, על ידי עשרות סופרים ועורכים שונים, החל מהמאה ה-8 לפנה"ס ועד המאה ה-1 לפנה"ס.[28][29]

סיפורי הבריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת מסורת נוצרית של ביקורת על סיפורי הבריאה בספר בראשית, שראשיתה לפחות כבר מימי אוגוסטינוס הקדוש מהיפו (354–430), והמסורת היהודית גם כללה קו ביקורתי כלפי סיפור הבריאה המקראי כהיסטורי. הפילוסוף היהודי רב ההשפעה מימי הביניים, הרמב"ם, היה בעל עמימות ספקנית בכתביו כלפי "בריאה יש מאין" וראה בסיפורים על "אדם" כטקסט של "אנתרופולוגיה פילוסופית", ולא כסיפורים היסטוריים שגיבורם הוא 'האדם הראשון'.[30] הפילוסופים היוונים אריסטו,[31] קריטולאוס[32] ופרוקלוס[33] סברו כי העולם נצחי כלומר לתפיסתם לא הייתה 'בריאה'. פרשנויות כאלה אינן עולות בקנה אחד, עם מה שאחרי הרפורמציה הפרוטסטנטית נתפס בדרך כלל בתנועות האוונגליסטיות, כהשקפות מסורתיות שלהם, שספר בראשית הוא תיעוד מדויק של מעשה הבריאה.[34][35]

פרסום ספרו של ג'יימס האטון "תורת כדור הארץ" בשנת 1788 היה התפתחות חשובה במהפכה המדעית, ונקודה בה ספר בראשית חדל לשמש כסמכות האולטימטיבית על תולדות כדור הארץ. הנפגע הראשון היה סיפור הבריאה עצמו, ועד תחילת המאה ה-19 כבר אף מדען לא טען לאמינותו המילולית של סיפור הבריאה.[36] הקרב בין תומכי עקרון האחידות לתומכי תאורית הקטסטרופיזם הביא לכך שסיפור המבול נתפס עדיין כהיסטורי בדיסציפלינה המתהווה של מדע הגאולוגיה, עד שאדם סדג'וויק, נשיא החברה הגאולוגית, חזר בו בפומבי מתמיכתו הקודמת באמיתות סיפור המבול, בהרצאה בשנת 1831 בה אמר:

עדיין לא מצאנו ממצא אחד בין שרידי העולם הקודם, שנקבר באותם מרבצים שאנו חוקרים, שאכן סיפור המבול התרחש.

כל אלה הותירו את "האדם הראשון" ואת צאצאיו המשוערים בעמדה המביכה של שלילת כל הקשר היסטורי, כאשר צ'ארלס דרווין המשיך והרחיב את הידע על תולדת כדור הארץ ועולם החי, עם פרסום ספרו "מוצא המינים" ב-1859. הקבלה הציבורית של המהפכה המדעית הזו הייתה, באותה תקופה, לא אחידה, אך מאז גדלה באופן משמעותי. עד מהרה הגיעה קהילת המלומדים המרכזית לקונצנזוס, שגורס היום, שבראשית א–י"א היא יצירה ספרותית סכמטית המייצגת תאולוגיה ומיתולוגיה סמלית ולא היסטוריה או מדע בפועל.[24] העובדה שתחילת ספר בראשית כוללת שני סיפורי בריאה השונים זה מזה, להם כפילויות וסתירות, הביא את פרשני המקרא לנסות להבין את נוכחותם. המסקנה הנפוצה היא ששני הסיפורים מציגים תפיסות עולם שונות של המחברים.[37]

סיפורי האבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשורים הבאים הרמן גונקל הפנה את תשומת הלב להיבטים המיתיים של החומש, אלברכט אלט, מרטין נות והאסכולה לתולדות המסורת טענו שלמרות שלמסורות הליבה שלה יש שורשים עתיקים באמת, הנרטיבים היו אמצעי מסגור בדיוני ולא נועדו כהיסטוריה. במובן המודרני. אף על פי שהוטלו ספקות בשחזורים ההיסטוריוגרפיים של אסכולה זו (במיוחד הרעיון של מסורות בעל פה כמקור קדום עיקרי), חלק ניכר מהביקורת על ההיסטוריות המקראית מצאה הסכמה רחבה. עמדתו של גונקל היא כזו:

אולם אם אנו מחשיבים דמויות כמו אברהם, יצחק ויעקב כאנשים ממשיים ללא יסודות מיתיים מקוריים, אין זה אומר כלל שהם דמויות היסטוריות. ... שכן גם אם, כפי שניתן לשער, היה פעם אדם בשם "אברהם", כל מי שמכיר את תולדות האגדות בטוח שהאגדה לא יכולה, במרחק של מאות שנים רבות, לשמר תמונה אמיתית על אדיקותו האישית של אברהם. "דת אברהם" היא, למעשה, דתם של מספרי האגדות שהם מייחסים לאברהם

בארצות הברית תנועת הארכאולוגיה המקראית, בהשפעת אולברייט, יצאה נגד הטענה שסיפורי האבות הם מיתוס, וטענה כי אלה היו אנשים אמיתיים שניתן למקם אותם בהקשר שהוכח מהתיעוד הארכאולוגי. אך ככל שהתגלו עוד תגליות, והממצאים הצפויים לא התממשו, התברר שהארכאולוגיה למעשה לא תמכה בטענות של אולברייט וחסידיו. בין השאר בכל אזור בקעת באר שבע לא נמצאו שום ממצאים מתקופת הברונזה התיכונה (2000 לפנה"ס-1550 לפנה"ס, תקופת האבות על פי המקרא), למרות שזו התקופה בה חי לכאורה אברהם, ועל פי סיפור ברית אברהם ואבימלך הייתה קיימת עיר באזור.[38]

אחר מותו של אולברייט, פרשנותו לתקופת האבות ספגה ביקורת גוברת: עם פרסום הספר "The Historicity of the Patriarchal Narratives: The Quest for the Historical Abraham" מאת תומאס ל. תומפסון[39] והספר "Abraham in History and Tradition" מאת ג'ון ואן סטרס.[40] תומפסון טען על היעדר ראיות משכנעות לכך שהאבות חיו באלף השני לפני הספירה, וציין כיצד טקסטים מקראיים מסוימים משקפים את התנאים והחששות של האלף הראשון, בעוד ואן סטר בחן את סיפורי האבות וטען ששמותיהם, תיאור החברה והנרטיב של הסיפורים הצביעו בתוקף על היותם יצירות מתקופת הברזל.[41] ספריהם של ואן סתר ותומפסון היוו שינוי פרדיגמה בחקר המקרא ובארכאולוגיה, שהוביל בהדרגה את החוקרים לא להתייחס עוד לנרטיבים של סיפורי האבות כהיסטוריים.[42]

בנוסף בסיפורי האבות קיים אנכרוניזם רב, בין השאר על פי ספר בראשית, לאבות היו גמלים רבים. אברהם היה בעל עדר גמלים, את הדרך מחרן לכנען עם משפחתו עשו על גבי גמלים, וגם על יעקב מסופר כי היה בעל גמלים. אך הקונצנזוס המדעי הוא שהגמל בוית כ-700 שנה לאחר ימי האבות.[43] על אברהם מסופר כי הגיע מ"אור כשדים". אור הייתה אחת הערים הגדולות בשומר בדרום מסופוטמיה אך הכשדים עלו על במת ההיסטוריה רק במאה ה-11 לפנה"ס. בסיפורי האבות התייחסות רבה לפלשתים, אך החוקרים תמימי דעים כי הם ושאר גויי הים היגרו לכנען רק בראשית המאה ה-12 לפנה"ס, מאות רבות של שנים לאחר תקופת האבות.[44]

יציאת מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העמדה המרכזית בחקר המקרא אינה מקבלת עוד את סיפור יציאת מצרים המקראי כהיסטוריה ממספר סיבות. רוב החוקרים מסכימים שסיפורי יציאת מצרים הגיעו לצורתם הנוכחית מאות שנים לאחר ההתרחשות לכאורה של הסיפורים.[45] ספר שמות עצמו מנסה לבסס את האירוע היטב בהיסטוריה, ומתארך את יציאת מצרים לשנה ה-2666 לאחר הבריאה (שמות יב, מ-מ"א), בניית המשכן לשנת 2667 (שמות מ, א-ב, יז), קובע שבני ישראל ישבו במצרים 430 שנה (שמות י"ב, מ-מ"א), וכולל שמות מקומות כגון גושן (בראשית ל"ו, כ"ח), פיתום ורעמסס (שמות א, י"א), כמו כן מעיד הטקסט כי 600,000 גברים עבריים היו מעורבים ביציאת מצרים (שמות יב, ל"ז).[46] ספר במדבר מציין עוד כי מספר בני ישראל במדבר במהלך הנדודים עמד על 603,550, כולל 22,273 תינוקות, מספר דמיוני, שברור שלעולם לא היה יכול להתקיים במדבר סיני.[47][48] הגאוגרפיה של מסע הנדודים במדבר מעורפלת עם שמות מקומות לא מזוהים, וישנן בעיות פנימיות עם תיארוך הסיפור בחומש.[49] שום ניסיון מודרני לזהות אב טיפוס מצרי היסטורי עבור משה לא מצא הסכמה רחבה, ואף תקופה בהיסטוריה המצרית לא תואמת את התיאורים המקראיים על יציאת מצרים.[50] חלק מהמרכיבים בסיפור הם נסים חסרי הסבר רציונלי, כמו עשר מכות מצרים וקריעת ים סוף.[51] התנ"ך גם לא מזכיר את שמותיהם של אף אחד מהפרעונים המעורבים בנרטיב יציאת מצרים.[52]

מהממצאים הארכאולוגיים לא עולות ראיות לכניסה מאסיבית של בני תרבות אחרת לארץ ישראל בתקופה זו ואין עדויות לנדידה המונית בסיני באותה תקופה.[53] בנוסף בתקופה בה התרחשה לפני המקרא יציאת מצרים, ממלכת מצרים בעצמה שלטה בארץ ישראל, כך שגם אם נמלטו בני ישראל ממצרים הם עשו זאת כדי להגיע לטריטוריה בשליטה מצרית.[53]

בעוד שטקסטים מצריים עתיקים מהממלכה החדשה מזכירים "אסיאטים" שחיים במצרים כעבדים ופועלים, אנשים אלה לא יכולים להיות מחוברים בבטחה לבני ישראל, ואף טקסט מצרי מאותה התקופה לא מזכיר יציאת עבדים בקנה מידה גדול כמו המתואר בתנ"ך.[54] האזכור ההיסטורי הקדום ביותר ששרד של בני ישראל, סטלת המרנפטה המצרית (בערך 1207 לפנה"ס), נראה כממקם אותם בכנען או בסביבתו ואינו נותן אינדיקציה ליציאת מצרים כלשהי.[55]

הקונצנזוס המדעי שהתגבש בתחילת המאה ה-21 הוא כי בני ישראל היו למעשה אוכלוסייה אוטוכטונית כנענית שהתגבשה לקבוצה נפרדת עקב נדידת כפריים להרים, שם צמחו ממלכות ישראל ויהודה. אליהם הצטרפה קבוצת של אנשי שוליים (המכונים "עברים", "עפירו" או "לוויים" בטקסטים שונים) שהגיעו ממצרים. סיפורי אגדות שקשורים לקבוצה זו, שאין קשר הכרחי ביניהם הם הגרעין הסיפורי שמחברים שונים הוסיפו והם הפכו לסיפורי יציאת מצרים. בהן הסיפורים שכללו את גילויו של משה בתיבה ביאור, מעשי הקסמים של חרטומי מצרים, בניית עגל זהב במדבר, ועוד. סיפורים אלה אינם תלויים זה בזה, ובמקור לא היה ביניהם קשר לוגי או כרונולוגי.[56]

ההיסטוריה הדויטרונומיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים רבים מאמינים שההיסטוריה הדויטרונומיסטית (הפרקים מספר דברים, פרק א' ועד ספר מלכים ב', פרק כ"ה, המספרים את תולדות ישראל מהר חורב עד גלות בבל) שימרה אלמנטים של טקסטים עתיקים ומסורת שבעל פה, כולל מציאות גאו-פוליטית וחברתית-כלכלית ומידע מסוים על דמויות ואירועים היסטוריים. עם זאת, חלקים גדולים ממנו הם אגדיים והיא מכילה אנכרוניזם רב.[57]

"סיפור הכיבוש" אצל יהושע ושופטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא מרכזי בוויכוח ההיסטורי היה הנרטיב של כיבוש כנען והתנחלות השבטים, המתואר בספרי יהושע ושופטים. אסכולת אולברייט האמריקאית טענה שהנרטיב המקראי של הכיבוש יאושר על ידי תיעוד ארכאולוגי; ואכן במשך חלק ניכר מהמאה ה-20 נראה כי הארכאולוגיה תומכת בנרטיב המקראי, כולל חפירות בביתין (המזוהה כבית-אל), תל עד-דוואר, (המזוהה ככיש), חצור ויריחו.[58][59]

עם זאת, הופיעו פגמים בנרטיב הכיבוש. הדוגמה המתוקשרת ביותר הייתה "כיבוש יריחו", שנחפרה על ידי ג'ון גרסטנג בשנות ה-30.[58] גרסטנג הכריז במקור כי מצא חומות שנפלו מתקופת קרב יריחו המקראי, אך מאוחר יותר תיקן את ההרס לתקופה הרבה יותר מוקדמת.[59] קתלין קניון תיארכה את חורבן העיר המוקפת חומה לאמצע המאה ה-16 לפנה"ס, מוקדם מדי כדי להתאים לתיארוך הרגיל של יציאת מצרים ולפרעה רעמסס, על בסיס חפירותיה בתחילת שנות ה-50,[60] לאותה מסקנה, המבוססת על ניתוח כל ממצאי החפירה, הגיע פיוטר ביינקובסקי,[61] החל משנות ה-60 התברר שהתיעוד הארכאולוגי לא תומך, למעשה, בתיאור הכיבוש שניתן בספר יהושע: הערים שהתנ"ך מתעד שהושמדו על ידי בני ישראל היו לא מיושבות באותה תקופה, או, אם, אם הושמדו, הושמדו בזמנים שונים בתכלית, לא בתקופה קצרה אחת.[58] הקונצנזוס לנרטיב הכיבוש נזנח בסופו של דבר בסוף המאה ה-20.[58]

עם זאת, ישנם מקרים בודדים שבהם התיעוד המקראי אינו עומד בסתירה לתיעוד הארכאולוגי. לדוגמה, שכבה בתל חצור, שנמצאה בשכבת חורבן מסביבות שנת 1200 לפני הספירה, מראה סימני אש קטסטרופלית, ולוחות כתב יתדות שנמצאו באתר מתייחסות למלכים בשם "איבני אדי", ש"איבני" עשוי להיות המקור האטימולוגי של "יבין", המנהיג הכנעני המוזכר בתנ"ך.[62][63] העיר מראה גם סימנים לכך שהייתה עיר כנענית מפוארת לפני חורבנה, עם מקדשים גדולים וארמונות מפוארים,[63] מפוצלת לאקרופוליס עליון ועיר תחתונה; העיירה הייתה ככל הנראה עיר כנענית מרכזית. ישראל פינקלשטיין טען שהשמדת חצור היא תוצאה של סכסוכים אזרחיים, התקפות של גויי הים או תוצאה של משבר תקופת הברונזה המאוחרת של הציוויליזציה על פני כל מזרח הים התיכון בתקופת הברונזה המאוחרת.[63] הארכאולוגית שרון צוקרמן, שחפרה בתל חצור במשך 15 שנים, הציעה שמי שגרם לשריפה הם תושבי חצור תחתית שמרדו נגד האליטה שהתגוררה בארמונות שבראש התל. צוקרמן הצביעה על כך שהבתים בחלקה התחתון של העיר לא נשרפו וכי תיארוך השריפה לא מתאים לימי יהושע, אלא הוא מוקדם בכ-150 שנה.[64]

ספרי שמואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי שמואל נחשבים למבוססים הן על מקורות היסטוריים והן על מקורות אגדתיים, ומשמשים בעיקר למלא את החסר בהיסטוריה של ישראל הקדום לאחר האירועים המתוארים בספר דברים. הקרבות הכרוכים בהשמדת הכנענים אינם נתמכים על ידי תיעוד ארכאולוגי, ובמחקר החל מסוף המאה ה-20 מקובלת התפיסה שבני ישראל עצמם מקורם כתת-קבוצה של כנענים.[65][66][67] ספרי שמואל כוללים אנכרוניזם רב מכדי שיחשבו ככאלו שנכתבו במאה ה-11 לפנה"ס.[68] לדוגמה, יש אזכור לשריון גוף מאוחר מהתקופה האמורה, הכולל כובע נחושת ושריון קשקשים (שמואל א', י"ז ד-ז, ל"ח-ל"ט), שימוש בגמלים (שמואל א', ל, י"ז) וחיל פרשים (שמואל א', י"ז, ה'), תיאור של מעדרי וגרזני ברזל (כאילו היו נפוצים) (שמואל ב', י"ב, ל'), טכניקות מצור מתוחכמות (שמואל ב' כ',ט"ו). ישנו צבאות ענק שגויסו (שמואל ב' י"ז, א'), קרב עם 20,000 הרוגים (שמואל ב' י"ח: ז), והתייחסות לצבא מממלכת כוש, המעיד בבירור על תאריך שבו ממלכה זו עלתה, לאחר השושלת ה-26 של מצרים העתיקה, התקופה של הרבע האחרון של המאה ה-8 לפנה"ס.[68]

המלוכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מהמוקד של הביקורת המודרנית הוא על ההיסטוריות של תקופת ממלכת ישראל המאוחדת, שלפי התנ"ך שלטה הן ביהודה והן בשומרון בסביבות המאה ה-10 לפנה"ס.[69] תומאס ל. תומפסון, חוקר האסכולה המינימליסטית, כתב:

אין שום עדות למלוכה מאוחדת, אין שום עדות לבירה בירושלים או לכוח פוליטי קוהרנטי ומאוחד ששלט במערב ארץ ישראל, קל וחומר אימפריה בגודל שהאגדות מתארות. אין לנו ראיות לקיומם של מלכים בשם שאול, דוד או שלמה; וגם אין לנו עדות למקדש כלשהו בירושלים בתקופה מוקדמת זו. מה שאנחנו כן יודעים על ישראל ויהודה של המאה העשירית לא מאפשר לנו לפרש את חוסר הראיות הזה כפער בידע ובמידע שלנו על העבר, תוצאה של טבעה המקרי של הארכיאולוגיה בלבד. אין מקום ולא הקשר, אין חפץ או ארכיון המצביעים על מציאויות היסטוריות כאלה במאה העשירית בארץ ישראל. אי אפשר לדבר היסטורית על מדינה ללא אוכלוסייה. אי אפשר לדבר גם על בירה בלי עיר. הסיפורים עצמם במקרא לא מספיקים כדי לקבל את הממלכה המאוחדת כעובדה.

בתקופת הברזל IIa (המקבילה לתקופת המלוכה) נראה שיהודה הוגבלה ליישובים קטנים, בעיקר כפריים ולא מבוצרים בהרי יהודה.[57] זאת בניגוד לשומרון בה התרחש עיור. עדות ארכאולוגית זו, כמו גם מחקר ביקורת נוסח המקרא, הביאו היסטוריונים מודרניים רבים להתייחס לישראל/שומרון ויהודה כאל ישויות מובחנות, אם כי קשורות, מרוכזות בשכם ובירושלים, בהתאמה, ולא כממלכה מאוחדת עם בירה בירושלים.[70]

מעמדה של ירושלים במאה ה-10 לפני הספירה הוא נושא מרכזי לוויכוח.[57] החלק העתיק ביותר של ירושלים והגרעין האורבני המקורי שלה הוא עיר דוד, שבו לא נמצא עדות לפעילות מגורים משמעותית עד המאה ה-9 לפנה"ס.[71] עם זאת, מבנים אדמיניסטרטיביים ייחודיים כמו מבנה האבן המדורג ומבנה האבן הגדול, שיצרו במקור מבנה אחד, מכילים תרבות חומרית המתוארכת לברזל I.[57] בשל היעדר לכאורה של פעילות התיישבותית במאה ה-10. לפני הספירה, ישראל פינקלשטיין טוען שירושלים במאה הייתה כפר כפרי קטן בהרי יהודה, לא בירה לאומית,[72] ודוד אוסישקין טוען שהעיר הייתה בלתי מיושבת לחלוטין.[73] עמיחי מזר טוען שאם תיארוך הברזל I/ברזל IIa של מבנים מנהליים בעיר דוד נכונים (כפי שהוא סבור), "ירושלים הייתה עיירה קטנה למדי עם מצודה, שיכולה הייתה להיות מרכז אזורי".[57]

מאז גילוי כתובת תל דן, המתוארכת למאה ה-9 או ה-8 לפני הספירה המכילה את האותיות ביתדוד בכתב כנעני עתיק, שמקובל שהם התייחסות ל"בית דוד" כשושלת מלוכנית ביהודה.[74][75] רוב החוקרים מקבלים את קיומה של ישות שנשלטה על ידי דוד ושלמה, אם כי בקנה מידה צנוע יותר מהמתואר בתנ"ך. רוב החוקרים מאמינים שדוד ושלמה שלטו על חלקים נרחבים משני עברי הירדן.[76] ויליאם דיוור טוען שדוד שלט רק על השטחים של יהודה ושהוא אכן הביס את הפלשתים הפולשים, אבל שאר הכיבושים הם סיפורי אגדה.[77]

הברית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריות של ישו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ההיסטוריות של ישו

רוב החוקרים המודרניים של העת העתיקה מסכימים שישו היה קיים מבחינה היסטורית, שהוא הוטבל על ידי יוחנן המטביל ונצלב בפקודת המושל הרומי פונטיוס פילטוס. הטקסטים המוקדמים ביותר של הברית החדשה המתייחסים לישו, האיגרות הפאוליניות, מתוארכים בדרך כלל לשנות ה-50 לספירה. מאחר ששאול הטרסי מתעד מעט מאוד מחייו ופעילויותיו של ישו, אין בהם כדי לעזור בקביעת עובדות על חייו של ישוע, אם כי הם עשויים להכיל התייחסות למידע שניתן לשאול מעדי הראייה של ישו.

גילוי מגילות ים המלח שופך אור על ההקשר של יהודה במאה ה-1, ועל המגוון של הכתות היהודיות כמו גם תפיסות ואמונות משותפות. לדוגמה, הציפייה למשיח הקרוב, האושר של הדרשה על ההר ועוד הרבה מתפיסות התנועה הנוצרית הקדומה נמצאו כקיימים גם בתוך היהדות האפוקליפטית של אותה התקופה. [78] הדבר הביא למרכז את הנצרות הקדומה הרבה יותר בשורשיה היהודיים מאשר היה בעבר. כיום ידוע כי היהדות הרבנית והנצרות הקדומה הן רק שניים מתוך הזרמים הרבים ששרדו עד המרד הגדול (66 עד 70 לספירה).[79]

ההיסטוריות של הבשורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב החוקרים המודרניים גורסים שסיפורי הבשורה הקנוניים נכתבו בין 70 ל-100,[80] ארבעה עד שמונה עשורים לאחר הצליבה, אם כי מבוססים על מסורות וטקסטים מוקדמים יותר. חלק מהחוקרים מאמינים כי בשורת מרקוס מראה סימנים של חוסר ידע בעניינים גאוגרפיים, פוליטיים ודתיים ביהודה בתקופת ישוע. לפיכך, כיום הדעה הנפוצה ביותר היא שהמחבר אינו ידוע וגם גאוגרפית והיסטורית נמצא במרחק מהאירועים המסופרים; [81][82][83] אולם הדעות משתנה, וחוקרים כמו קרייג בלומברג מקבלים את ההשקפה המסורתית יותר. [84] השימוש בביטויים שעלולים להיות מתוארים כמגושמים וכפריים גורמים לבשורת מרקוס להיראות מעט חסרת אותיות או אפילו גסה.[85] ניתן לייחס זאת להשפעה שיש לפטרוס הקדוש, דייג, על כתיבת מארק. [86] מקובל לחשוב שכותבי בשורת מתי ובשורה של לוקס השתמשו במרקוס כמקור, עם שינויים ושיפורים למוזרויות וגסות במרקוס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Davies, Philip (באפריל 2010). "Beyond Labels: What Comes Next?". The Bible and Interpretation. נבדק ב-2016-05-31. It has been accepted for decades that the Bible is not in principle either historically reliable or unreliable, but both: it contains both memories of real events and also fictions. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ Grabbe 2007: "The fact is that we are all minimalists—at least, when it comes to the patriarchal period and the settlement. When I began my PhD studies more than three decades ago in the USA, the 'substantial historicity' of the patriarchs was widely accepted as was the unified conquest of the land. These days it is quite difficult to find anyone who takes this view.

    In fact, until recently I could find no 'maximalist' history of Israel since Wellhausen. ... In fact, though, 'maximalist' has been widely defined as someone who accepts the biblical text unless it can be proven wrong. If so, very few are willing to operate like this, not even John Bright (1980) whose history is not a maximalist one according to the definition just given."
  3. ^ Nur Masalha (20 באוקטובר 2014). The Zionist Bible: Biblical Precedent, Colonialism and the Erasure of Memory. Routledge. p. 228. ISBN 978-1-317-54465-4. critical archaeology—which has become an independent professional discipline with its own conclusions and its observations—presents us with a picture of a reality of ancient Palestine completely different from the one that is described in the Hebrew Bible; Holy Land archaeology is no longer using the Hebrew Bible as a reference point or an historical source; the traditional biblical archaeology is no longer the ruling paradigm in Holy Land archaeology; for the critical archaeologists the Bible is read like other ancient texts: as literature which may contain historical information (Herzog, 2001: 72–93; 1999: 6–8). {{cite book}}: (עזרה)
  4. ^ התנ"ך. אין ממצאים בשטח, באתר הארץ, 29 באוקטובר 1999
  5. ^ Dever, William G. (March–April 2006). "The Western Cultural Tradition Is at Risk". Biblical Archaeology Review. 32 (2): 26 & 76. "Archaeology as it is practiced today must be able to challenge, as well as confirm, the Bible stories. Some things described there really did happen, but others did not. The Biblical narratives about Abraham, Moses, Joshua and Solomon probably reflect some historical memories of people and places, but the "larger than life" portraits of the Bible are unrealistic and contradicted by the archaeological evidence."
  6. ^ William G. Dever (1992). "Archeology". In David Noel Freedman (ed.). The Anchor Bible dictionary. Doubleday. p. 358. ISBN 978-0-385-19361-0.
  7. ^ J.K. Hoffmeier (2015). Thomas E. Levy; Thomas Schneider; William H.C. Propp (eds.). Israel's Exodus in Transdisciplinary Perspective: Text, Archaeology, Culture, and Geoscience. Springer. p. 200. ISBN 978-3-319-04768-3.
  8. ^ Grosse, Sven (2011). Theologie des Kanons: der christliche Kanon, seine Hermeneutik und die Historizität seiner Aussagen; die Lehren der Kirchenväter als Grundlegung der Lehre von der Heiligen Schrift (בגרמנית). LIT Verlag Münster. pp. 91–92. ISBN 978-3643800787.
  9. ^ Grosse, Sven (2011). Theologie des Kanons: der christliche Kanon, seine Hermeneutik und die Historizität seiner Aussagen; die Lehren der Kirchenväter als Grundlegung der Lehre von der Heiligen Schrift (בגרמנית). LIT Verlag Münster. p. 94. ISBN 978-3643800787. One does not read in the Gospel that the Lord said: "I will send you the Paraclete who will teach you about the course of the sun and moon." For He willed to make them Christians, not mathematicians. (Translation of the German Quote according wikiquote)
  10. ^ Barstad, Hans M. (2008). History and the Hebrew Bible: Studies in Ancient Israelite and Ancient Near Eastern Historiography (באנגלית). Mohr Siebeck. pp. 40–42. ISBN 978-3161498091.
  11. ^ Compare Herodotus and Leopold von Ranke.
  12. ^ McNutt, Paula M. (1999). Reconstructing the society of ancient Israel. London: SPCK. p. 4, emphasis added. ISBN 978-0281052592.
  13. ^ BT Pesachim 6b. Literally: no earlier or later in the Torah
  14. ^ Abraham Joshua Heschel (1962 / translation 2006), Heavenly Torah: As Refracted Through the Generations, p. 240
  15. ^ Albright, William Foxwell (1985). Archaeology of Palestine. Peter Smith Pub Inc. p. 128. ISBN 978-0844600031. Discovery after discovery has established the accuracy of innumerable details of the Bible as a source of history.
  16. ^ Dever, William G. (2008), "Did God Have a Wife?: Archaeology and Folk Religion in Ancient Israel" (Wm. B. Eerdmans Publishing Company)
  17. ^ Ingram, Thomas C. (2019). "Ecological Facts About The Bible". funfactoday.com (באנגלית). נבדק ב-2020-03-19.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  18. ^ Henry, Carl Ferdinand Howard (1999) [1979]. "The Chicago Statement on Biblical Inerrancy". God, Revelation and Authority. Vol. 4. Wheaton, Ill: Crossway Books. pp. 211–219. ISBN 978-1581340563. אורכב מ-המקור ב-2006-11-15.
  19. ^ "And it repented the LORD that he had made man on the earth, and it grieved him at his heart." - Genesis 6:6.
  20. ^ Jaeger, Stephan (2015). "Unreliable Narration in Historical Studies". In Nünning, Vera (ed.). Unreliable Narration and Trustworthiness: Intermedial and Interdisciplinary Perspectives. Naratologia. Berlin: Walter de Gruyter GmbH & Co KG. ISBN 9783110408416. נבדק ב-8 ביולי 2020. [...] witnesses' narratives or the sources in general could be unreliable. This locates unreliable narration on the axis of primary narration which the historian needs to verify and make reliable through source criticism and interpretation in order to balance the subjective, objective, and reflexive orientations of meaning. {{cite book}}: (עזרה)
  21. ^ Hobbes, Thomas (1651). "Chapter XXXIII. Of the number, antiquity, scope, authority and interpreters of the books of Holy Scripture". Leviathan. Green Dragon in St. Paul's Churchyard: Andrew Crooke.
  22. ^ Spinoza, Baruch (1670). "Chapter VIII. Of the authorship of the Pentateuch and the other historical books of the Old Testament". A Theologico-Political Treatise (Part II).
  23. ^ Simon, Richard (1682). A critical history of the Old Testament. London: Walter Davis. p. 21.
  24. ^ 1 2 Wenham, Gordon J. (2003). "Genesis 1–11". Exploring the Old Testament: A Guide to the Pentateuch. Downers Grove, Ill: InterVarsity Press. ISBN 978-0830825516.
  25. ^ Wellhausen, Julius (1885). Prolegomena to the History of Israel. Edinburgh: Adam and Charles Black.
  26. ^ Gordon Wenham,. "Pentateuchal Studies Today," Themelios 22.1 (October 1996)
  27. ^ דוד שליט, ‏סופר הצללים הראשון - בעקבות ספרו של ריצ'ארד פרידמן – “מי כתב את התנ”ך, באתר "הידען", 23 ביוני 1995
  28. ^ ליאורה רביד, מי כתב את התנ״ך, באתר "הפודקאסט של התנ״ך"
  29. ^ יאיר הופמן, מי חיבר את התנ"ך? עם שלם חיבר אותו, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2006
  30. ^ Klein-Braslavy, Sara (1986). "The Creation of the world and Maimonides' interpretation of Gen. i–v". In Pines, S.; Yovel, Y. (eds.). Maimonides and Philosophy (International Archives of the History of Ideas / Archives internationales d'histoire des idées). Berlin: Springer. pp. 65–78. ISBN 978-9024734399.
  31. ^ Physics I, 7
  32. ^ Dorandi 1999, p. 50.
  33. ^ Lang 2001, p. 2.
  34. ^ אתר למנויים בלבד אסף רונאל, לתיאוריית הקונספירציה הגדולה מכולן קוראים סיפור הבריאה, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2018
  35. ^ צבי ינאי, מדוע האדם עדיין מאמין בבריאה?, באתר ynet, 9 בינואר 2011
  36. ^ Gillispie, Charles Coulston (1996). Genesis and geology: a study in the relations of scientific thought, natural theology, and social opinion in Great Britain, 1790–1850. Cambridge: Harvard University Press. p. 224. ISBN 978-0674344815.
  37. ^ אבי ורשבסקי; אביבה לוטן; ד"ר רוני מגידוב; אילה פז, מדוע יש שני תיאורי בריאה?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  38. ^ אתר למנויים בלבד משה גלעד, אם לא אברהם אז מי? מסע אחר האבות הקדומים של באר שבע, באתר הארץ, 10 באפריל 2017
  39. ^ Thompson, Thomas L. (1974). The Historicity of the Patriarchal Narratives: The Quest for the Historical Abraham. Text (באנגלית).
  40. ^ Seters, John Van (1975). Abraham in History and Tradition (באנגלית). Echo Point Books and Media. ISBN 978-1-62654-910-4.
  41. ^ Moore & Kelle 2011, pp. 18–19.
  42. ^ Moorey, Peter Roger Stuart (1991-01-01). A Century of Biblical Archaeology (באנגלית). Westminster John Knox Press. ISBN 978-0-664-25392-9.
  43. ^ אתר למנויים בלבד ניר חסון, התנ"ך לא תמיד ראה את הדבשת, באתר הארץ, 13 בינואר 2014
  44. ^ גשר מפעלים חינוכיים, אנכרוניזם, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
  45. ^ Moore & Kelle 2011, p. 81.
  46. ^ Dozeman & Shectman 2016, pp. 138-139.
  47. ^ Dever 2003, pp. 18-19.
  48. ^ אבי בליזובסקי, ‏יציאת מצרים: המספרים שלא יאמנו, באתר "הידען", November 06, 2004
  49. ^ Dozeman & Shectman 2016, p. 139.
  50. ^ Grabbe 2014, pp. 63-64.
  51. ^ Dever 2003, pp. 15-17.
  52. ^ Grabbe 2014, p. 69.
  53. ^ 1 2 אוניברסיטת תל אביב, ‏על ההיסטוריה שמאחורי סיפור יציאת מצרים ועל המשמעויות שלו לכאן ולעכשיו, באתר "הידען", April 03, 2023
  54. ^ Barmash, Pamela (2015). "Out of the Mists of History: The Exaltation of the Exodus in the Bible". In Barmash, Pamela; Nelson, W. David (eds.). Exodus in the Jewish Experience: Echoes and Reverberations. Lexington Books. pp. 1–22. ISBN 9781498502931.
  55. ^ Grabbe 2014, pp. 65-67.
  56. ^ אתר למנויים בלבד יגאל בן נון, לא יצאנו ממצרים, באתר הארץ, 27 במרץ 2018
  57. ^ 1 2 3 4 5 Mazar, Amihai (2010). "Archaeology and the Biblical Narrative: The Case of the United Monarchy" (PDF). In Kratz, Reinhard G.; Spieckermann, Hermann; Corzilius, Björn; Pilger, Tanja (eds.). One God – one cult – one nation archaeological and biblical perspectives. Berlin; New York: Walter de Gruyter. pp. 29–58. doi:10.1515/9783110223583.29. ISBN 978-3110223583. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2017-04-02.
  58. ^ 1 2 3 4 Israel Finkelstein; Neil Asher Silberman (2001). The Bible Unearthed: Archaeology's New Vision of Ancient Israel and the Origin of Sacred Texts. Simon and Schuster. pp. 81–82. ISBN 978-0743223386.
  59. ^ 1 2 Holland, Thomas A. (1997). "Jericho". In Eric M. Meyers (ed.). The Oxford Encyclopedia of Archaeology in the Near East. Oxford University Press. pp. 220–224.
  60. ^ Kenyon, Kathleen M. (1957). Digging up Jericho: The Results of the Jericho Excavations, 1952–1956. New York: Praeger. p. 229.
  61. ^ Bienkowski, Piotr (1986). Jericho in the Late Bronze Age. Warminster. pp. 120–125.
  62. ^ "Hatzor – The Head of all those Kingdoms". נבדק ב-2018-09-18.
  63. ^ 1 2 3 Finkelstein & Silberman 2001
  64. ^ שרון צוקרמן משוחחת על החפירות המחודשות בתל חצור, סרטון בערוץ "מקראנט אתר התנך", באתר יוטיוב (אורך: 01:08:12)
  65. ^ Tubb 1998, pp. 13–14
  66. ^ McNutt, Paula M. (1999). Reconstructing the society of ancient Israel. London: SPCK. p. 47. ISBN 978-0281052592.
  67. ^ K. L. Noll, Canaan and Israel in Antiquity: An Introduction, A&C Black, 2001 p. 164:‘It would seems that in the eyes of Merneptah’s artisans, Israel was a Canaanite group indistinguishable from all other Canaanite groups.’ ‘It is likely that Merneptah’s Israel was a group of Canaanites located in the Jezreel Valley.’
  68. ^ 1 2 Redford, Donald B. (1992). Egypt, Canaan, and Israel in ancient times. Princeton, NJ: Princeton University Press. p. 305. ISBN 978-0691000862.
  69. ^ יהודה בלו, האמנם ממלכה ישראלית מאוחדת?, באתר ynet, 17 באוגוסט 2005
  70. ^ אתר למנויים בלבד יגאל בן נון, דוד ושלמה היו דמויות פיקטיביות בנרטיב על תור זהב דמיוני, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2018
  71. ^ Moore & Kelle 2011, p. 302.
  72. ^ אביבה לורי, הספין הגדול בהיסטוריה, באתר הארץ, 26 בפברואר 2005
    ד״ר אלי אשד, הימים הראשונים והאחרונים של ממלכת ישראל - ראיון עם פרופסור ישראל פינקלשטיין, באתר "יקום תרבות", 30 בספטמבר 2020
  73. ^ אין עדויות ארכיאולוגיות לקיום הממלכה המאוחדת במאה העשירית לפנה"ס - פרופסור דוד אוסישקין, סרטון בערוץ ""באים אל הפרופסורים"", באתר יוטיוב (אורך: 49:58)
  74. ^ Schniedewind, W.M. (1996). "Tel Dan Stela: New Light on Aramaic and Jehu's Revolt". Bulletin of the American Schools of Oriental Research. 302 (302): 75–90. doi:10.2307/1357129. JSTOR 1357129.
  75. ^ Dever, William G. (2002), What Did the Biblical Writers Know and When Did They Know It? Wm. B. Eerdmans Publishing Company, ISBN 080282126X
  76. ^ Orlin, Eric (2015). Routledge Encyclopedia of Ancient Mediterranean Religions. Routledge. p. 462. ISBN 9781134625529. נבדק ב-2018-09-18 – via Google Books.
  77. ^ Dever, William G. (2020). Has Archaeology Buried the Bible? (באנגלית). Wm. B. Eerdmans Publishing. ISBN 978-1-4674-5949-5.
  78. ^ The Dead Sea scrolls and Christian origins, Joseph Fitzmyer, pp. 28ff
  79. ^ Bernstein, Richard (1 באפריל 1998). "BOOKS OF THE TIMES; Looking for Jesus and Jews in the Dead Sea Scrolls". The New York Times. נבדק ב-25 במאי 2010. {{cite news}}: (עזרה)
  80. ^ Mack, Burton (1996), "Who Wrote the New Testament?: The Making of the Christian Myth", Harper One, ISBN 0060655186
  81. ^ Analecta Romana Instituti Danici, Danske selskab, Copenhagen, Denmark, 1998.
  82. ^ Nineham, Dennis, Saint Mark, Westminster Press, 1978, ISBN 0664213448, p. 193
  83. ^ McDonald, Lee Martin and Porter, Stanley. Early Christianity and its Sacred Literature, Hendrickson Publishers, 2000, p. 286 ISBN 1565632664
  84. ^ Strobel, Lee. "The Case for Christ". 1998. Chapter one, an interview with Blomberg, ISBN 0310209307
  85. ^ Text-critical methodology and the pre-Caesarean text: Codex W in the Gospel, Larry W. Hurtado, p. 25
  86. ^ "Biblical literature." Britannica.com 2010. Britannica.com Online. 02 Nov. 2010 .
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ההיסטוריות_של_התנ%22ך&oldid=38204402"