המשטר הישן

לואי ה-14, הידוע בכינויו "מלך השמש", היה השליט שבתקופתו הגיע המשטר הישן לשיאו כצורת שלטון אבסולוטית. דיוקנו המפורסם, שצויר בשנת 1701 על ידי הצייר יאסנט ריגו, משקף את כוחו ואת תפארת המלוכה האבסולוטית בצרפת.

המשטר הישן (בצרפתית: Ancien Régime בתרגום מילולי: "שלטון ישן") היה המערכת הפוליטית והחברתית של ממלכת צרפת שהופלה על ידי המהפכה הצרפתית. המהפכה ביטלה בשנת 1790 את המערכת הפיאודלית של האצולה הצרפתית, ובשנת 1792 הובילה להוצאתו להורג של המלך ולהכרזת הרפובליקה. כיום, הביטוי "המשטר הישן" משמש כמטאפורה נפוצה ל"מערכת או אופן שלטון שכבר אינו תקף".

המערכת המנהלתית והחברתית של המשטר הישן בצרפת התפתחה לאורך שנים של בניית מדינה, חקיקה (כגון פקודת וילר-קוטרה משנת 1539), ועימותים פנימיים. ניסיונות שושלת ולואה לבצע רפורמות ולבסס מחדש שליטה על המרכזים הפוליטיים המפוזרים של צרפת הופרעו על ידי מלחמות הדת בין השנים 1562–1598.

במהלך שלטון שושלת בורבון, מרבית שלטונם של אנרי הרביעי (שלט בשנים 1589–1610) ולואי השלושה עשר (שלט בשנים 1610–1643), וכן השנים הראשונות של שלטון לואי הארבעה עשר (שלט בשנים 1643–1715), הוקדשו לריכוזיות מנהלתית. אף על פי שהתפיסה של "מלוכה אבסולוטית" (שבה המלך רשאי להוציא צווים באמצעות lettres de cachet, בתרגום מילולי "מכתבי חותם" או "מכתבים חתומים") קידמה את הרעיון של מדינה ריכוזית, צרפת בתקופת המשטר הישן נותרה מדינה של חוסר אחידות מערכתית: חלוקות אדמיניסטרטיביות, משפטיות, שיפוטיות וכנסייתיות חפפו זו לזו, והאצולה הצרפתית נאבקה לשמר את השפעתה על מערכת המשפט המקומית ועל זרועות המדינה. בנוסף, ה"פרונד" ועימותים פנימיים משמעותיים אחרים התנגדו באלימות למגמות הריכוזיות.

המאבק לריכוזיות היה קשור ישירות לשאלות של כספים מלכותיים ויכולת ניהול מלחמות. העימותים הפנימיים והמשברים השושלתיים במאות ה-16 וה-17 – בין קתולים לפרוטסטנטים, הסכסוכים בתוך משפחת הבסבורג, וההתרחבות הטריטוריאלית של צרפת במאה ה-17 – דרשו סכומי כסף עצומים, שנאספו באמצעות מיסים כגון מס הקרקע (בצרפתית: taille) ומס המלח (בצרפתית: gabelle), וכן על ידי גיוס אנשים ושירותים מהאצולה.

ב-14 ביולי 1789, ההמון הצרפתי הסתער על כלא הבסטיליה, אירוע שסימל את תחילת המהפכה הצרפתית ולימים נחשב לנקודת הסיום של המשטר הישן. אירוע זה הונצח בציור בצבעי מים מאת האמן ז'אן-פייר הואל.

אחד המפתחות לריכוזיות היה החלפת מערכות הפטרונות האישיות, שהתבססו על המלך ואצילי החצר, במערכות מוסדיות שהתבססו על המדינה. מינוי אינטנדנטים (מושלי מחוזות שמונו כנציגי השלטון המלכותי) החליש משמעותית את שליטת האצולה האזורית. תהליך דומה התרחש כאשר בית המלוכה החל להסתמך יותר על אצולת הגלימה (בצרפתית: noblesse de robe) – כלומר שופטים ויועצים מלכותיים ממעמד שאינו אצולה מסורתית.

גם הקמת ה-פרלמנטים האזוריים נועדה בתחילה להכניס את השלטון המלכותי לשטחים שסופחו לאחרונה, אך ככל שהפרלמנטים צברו ביטחון עצמי, הם החלו להפוך לגורמים של חוסר יציבות ושל התנגדות לריכוזיות המלכותית.

מקור המונח

מפת אירופה מאת הרמן מול (1703): הצבעים בהם השתמש הקרטוגרף אינם מסמנים ישויות פוליטיות קיימות, אלא משמשים כתזכורת לחלוקות הגאוגרפיות הקדומות מתקופת האימפריה הרומית (כגון גאליה, איטליה וגרמניה), לצד חלוקות נוספות שהיו רלוונטיות באותה תקופה (כגון האימפריות העות'מאנית והרוסית, הקונפדרציה השווייצרית וממלכות פורטוגל, שוודיה ופולין).

עד סוף שנת 1789, המונח המשטר הישן היה בשימוש נפוץ בצרפת בקרב עיתונאים ומחוקקים כדי לתאר את המוסדות של החברה הצרפתית שלפני המהפכה. המונח הופיע לראשונה בדפוס באנגלית בשנת 1794 (שנתיים לאחר הקמת הרפובליקה הצרפתית הראשונה) ושימש במקור ככינוי גנאי.

מנקודת המבט של המטריאליזם ההיסטורי, ניתן להגדיר את המשטר הישן כמבנה חברתי-כלכלי—כלומר, שילוב ייחודי של אופני ייצור ויחסים חברתיים בתוך הקשר מרחבי-זמני מסוים, היוצר את העל-מבנה הפוליטי שלו ומצדיק את קיומו באמצעות אידאולוגיה תואמת.

במובן זה, שלוש תכונות מאפיינות חברה תחת המשטר הישן:

1. מערכת כלכלית: נמצאת במעבר מפיאודליזם לקפיטליזם.
2. יחסים חברתיים: מאופיינים במתח בין החברה המעמדית (בה הזכויות והפריבילגיות נקבעות על פי לידה) לבין המעמד הבורגני, שאינו מסוגל לתפוס את מקומו של המעמד השליט, אשר נותר בידי בעלי הזכויות המיוחסות.
3. מערכת פוליטית: מתאפיינת במונרכיה אבסולוטית, או לכל הפחות מונרכיה סמכותנית. המתח המרכזי בתחום זה נובע מההתנגשות בין ריכוז הכוח לבין שימור הפריבילגיות השונות (אישיות, מעמדיות וטריטוריאליות), אשר הובילו לקיומן של מערכות משפט ושיפוט מגוונות.

ההיסטוריון סיימון שאמה ציין כי "כמעט מהרגע שבו נטבע המונח, 'המשטר הישן' נקשר באופן אוטומטי עם מסורתיות והתנוונות. הוא העלה בדמיון חברה שהתאבנה כל כך מרוב אנכרוניזם, עד שרק זעזוע אלים ביותר יכול היה לשחרר את האורגניזם החי שבתוכה. מוסדותיה היו רדומים, כלכלתה בלתי ניידת, תרבותה מנוונת ומעמדותיה החברתיים נוקשים – כך שהמשטר הישן לא היה מסוגל להתחדש בכוחות עצמו".

מדיניות חוץ

מלחמת תשע השנים (1688–1697)

מלחמת תשע השנים (1688–1697), בין צרפת לבין קואליציה של אוסטריה והאימפריה הרומית הקדושה, הרפובליקה ההולנדית, ספרד, אנגליה וסבויה, שנקראה הברית הגדולה נערכה ביבשת אירופה ובימים הסובבים אותה, וכן באירלנד, צפון אמריקה והודו. זו הייתה המלחמה העולמית הראשונה באמת.

לואי ה-14 יצא ממלחמת צרפת-הולנד בשנת 1678 כמונרך החזק ביותר באירופה וכשליט אבסולוטי עם ניצחונות צבאיים רבים. באמצעות שילוב של תוקפנות, סיפוח ואמצעים חצי-חוקיים, הוא פעל להרחבת הישגיו על מנת לייצב ולחזק את גבולות צרפת, דבר שהגיע לשיאו במלחמת האיחודים הקצרה (1683–1684). הפסקת האש של רטיסבון שהתקבלה וכתוצאה מכך הבטיחה את גבולותיה החדשים של צרפת למשך 20 שנה, אך פעולותיו הבאות של לואי ה-14, ובמיוחד ביטול האדיקט (צו) של נאנט בשנת 1685, הובילו להידרדרות בעליונותו הצבאית והפוליטית. החלטתו של לואי ה-14 לחצות את הריין בספטמבר 1688 נועדה להרחיב את השפעתו וללחוץ על האימפריה הרומית הקדושה לקבל את תביעותיו הטריטוריאליות והשושלתיות, אך לאופולד הראשון ונסיכי גרמניה החליטו להתנגד, והפרלמנט של הולנד וויליאם השלישי צירפו את ההולנדים ואת האנגלים למלחמה נגד צרפת. לואי ה-14 עמד מול קואליציה עוצמתית שמטרתה הייתה לרסן את שאיפותיו.

עיקר הלחימה התרחשה סביב גבולות צרפת בארצות השפלה הספרדיות, חבל הריין, דוכסות סבויה וקטלוניה. הקרבות נטו בדרך כלל לטובת צבאותיו של לואי ה-14, אך עד 1696, צרפת הייתה נתונה במשבר כלכלי. המעצמות הימיות (אנגליה והרפובליקה ההולנדית) גם הן היו מותשות כלכלית, וכאשר סבויה פרשה מהברית, כל הצדדים היו להוטים להסכם משא ומתן. לפי תנאי חוזה רייסווייק (1697), לואי ה-14 שמר על אלזס בשלמותה, אך נאלץ להחזיר את לורן לשליטה מקומית ולוותר על כל הישגיו בגדה הימנית של הריין. בנוסף, לואי ה-14 הכיר בוויליאם השלישי כמלך אנגליה הלגיטימי, והרפובליקה ההולנדית רכשה את מערכת מבצרי המחסום שלה בארצות השפלה הספרדיות כדי לסייע באבטחת גבולותיה. עם זאת, עם מותו הקרוב של קרלוס השני מספרד, שהיה חולה וללא ילדים, סכסוך חדש על ירושת האימפריה הספרדית עמד בקרוב לשלב את לואי ה-14 ואת הברית הגדולה במלחמה האחרונה: מלחמת הירושה הספרדית.

מלחמת הירושה הספרדית: 1701–1713

לספרד היו מספר נכסים חשובים מלבד המולדת שלה. היא שלטה בשטחים חשובים באירופה ובעולם החדש. המושבות האמריקאיות של ספרד הפיקו כמויות עצומות של כסף, שהובא לספרד אחת לכמה שנים בשיירות.

עם זאת, לספרד היו גם חולשות רבות. הכלכלה המקומית שלה כמעט ולא כללה עסקים, תעשייה או מלאכה מתקדמת, והייתה ענייה. ספרד נאלצה לייבא כמעט את כל נשקה, והצבא הגדול שלה היה מאומן ומצויד בצורה גרועה. לספרד היה צי קטן, שכן הימאות הייתה בעדיפות נמוכה עבור האליטות. השלטון המקומי והאזורי, כמו גם האצולה המקומית, שלטו ברוב קבלת ההחלטות. הממשלה המרכזית הייתה חלשה מאוד, עם בירוקרטיה בינונית ומעט מנהיגים מוכשרים. המלך קרלוס השני שלט בין השנים 1665 ל-1700, אך היה במצב בריאותי פיזי ומנטלי ירוד מאוד.

מכיוון שלקרלוס השני לא היו ילדים, השאלה מי יירש את כס המלכות הספרדי הובילה למלחמה גדולה. משפחת הבסבורג, שבסיסה בווינה ושאליה השתייך קרלוס השני, הציעה מועמד משלה לכתר. עם זאת, שושלת בורבון, המשפחה השלטת בצרפת, התנגדה אינסטינקטיבית להתרחבות כוחם של ההבסבורגים באירופה והעמידה מועמד משלה – פליפה, נכדו של לואי ה-14 החזק. בכך נוצר עימות בין שני סגנונות שונים של המשטר הישן: הסגנון הצרפתי-ספרדי מול הסגנון ההבסבורגי.

כספה של ספרד ואי יכולתה להגן על נכסיה הפכו אותה למטרה בולטת עבור האירופאים השאפתניים. במשך דורות, האנגלים שקלו ללכוד את צי האוצר הספרדי (צי האינדיאס), הישג שהושג רק פעם אחת – בשנת 1628 על ידי ההולנדי פיט היין. למרות זאת, הימאים האנגלים חיפשו ברצינות הזדמנויות לשוד ימי ולמסחר במושבות הספרדיות.

ככל שהתקרב מותו, הוריש קרלוס השני את כתרו למועמד הבורבוני, פליפה החמישי. סבו של פליפה, לואי ה-14, תמך בהתלהבות בבחירה זו ונקט בצעדים אגרסיביים חד-צדדיים כדי להבטיח את חיוניות נכסיו החדשים של משפחתו, כמו הכנסת צבא צרפתי לארצות השפלה הספרדיות והשגת זכויות סחר בלעדיות לצרפת באמריקה הספרדית. עם זאת, קואליציית אויבים שהתנגדה להתפשטות המהירה של הכוח הצרפתי התגבשה במהירות, ומלחמה אירופית גדולה פרצה בין השנים 1701 ל-1714.

עבור אויבי צרפת, המחשבה שצרפת תשיג עוצמה גדולה על ידי השתלטות על ספרד וכל נכסיה האירופיים והקולוניאליים הייתה בלתי נסבלת. יתרה מכך, האפשרות ללכוד שטחים ספרדיים בעולם החדש הייתה אטרקטיבית מאוד. אויבי צרפת יצרו את הברית הגדולה, בראשות לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, וכללה את פרוסיה, מרבית הנסיכויות הגרמניות האחרות, הרפובליקה ההולנדית, פורטוגל, סבויה (באיטליה) ואנגליה. הברית היריבה כללה בעיקר את צרפת וספרד, אך גם כמה נסיכים ודוכסים גרמנים קטנים מאיטליה. לחימה אינטנסיבית חזרה ובאה בארצות השפלה, אך ממדי המלחמה השתנו שוב כאשר גם הקיסר לאופולד הראשון וגם בנו ויורשו, יוזף, מתו. כך נותר הארכידוכס קרל, בנו השני של לאופולד ואחיו הצעיר של יוזף, כמועמד הברית הן לכס המלכות הספרדי והן לקיסר האימפריה הרומית הקדושה.

מכיוון שאיחוד בין ספרד לבין האימפריה הרומית הקדושה נחשב חזק מדי בעיני בעלות בריתו של קרל השישי, רובן מיהרו לחתום על שלום נפרד עם צרפת. לאחר שנה נוספת של לחימה חסרת תועלת, קרל השישי עשה אותו הדבר וויתר על שאיפתו להיות מלך ספרד.

חוזה אוטרכט משנת 1713 פתר את כל הסוגיות הללו. צרפת ויתרה על ניופאונדלנד ונובה סקוטיה. נכדו של לואי ה-14 הפך למלך פליפה החמישי של ספרד ושמר על כל מושבותיו מעבר לים, אך ויתר על כל זכותו לכתר הצרפתי. ספרד איבדה את אחזקותיה האירופיות שמחוץ למולדתה.

חברי הברית לשעבר גם הרוויחו מהמלחמה. ההולנדים שמרו על עצמאותם מול התוקפנות הצרפתית. ההבסבורגים קיבלו שטחים צפונית לאוסטריה ובאיטליה, כולל ארצות השפלה הספרדיות ונאפולי. עם זאת, המרוויחה הגדולה ביותר מהמלחמה הייתה בריטניה, אשר בנוסף להשגת שטחים נרחבים מחוץ לאירופה על חשבון ספרד וצרפת, הצליחה לבסס בלמים נוספים להתרחבות הצרפתית בתוך היבשת על ידי חיזוק מתון של בעלות בריתה האירופיות.

תקופת רגיעה: 1715–1740

הרבע מאה שלאחר חוזה אוטרכט היה תקופה של שלום, ללא מלחמות גדולות. המעצמות העיקריות התישו את עצמן בלחימה, וסבלו מאבידות רבות, חיילים נכים, ציים הרוסים, עלויות פנסיה גבוהות, חובות כבדים ומיסים גבוהים. בשנת 1683, המיסים העקיפים הניבו הכנסה של 118,000,000 ליברות, אך עד 1714, הכנסות אלו צנחו לרק 46,000,000 ליברות.

לואי ה-14, שהיה להוט לצאת למלחמות, הלך לעולמו והוחלף על ידי ילד חולה וחלש, שהיה השורד האחרון של שושלת בורבון. מותו של לואי ה-14 עלול היה להוביל את צרפת לעוד סבב של מלחמות, אך לואי ה-15 חי עד שנות ה-1770. המדינאי המרכזי שקבע את מדיניות החוץ של צרפת היה הקרדינל פלרי, שהבין כי צרפת זקוקה לשיקום ולכן נקט במדיניות של שלום.

צרפת סבלה ממערכת מיסים לקויה, שבה גובי המיסים שמרו לעצמם חלק גדול מההכנסות, והאוצר תמיד היה במצוקה. מערכת הבנקאות בפריז הייתה לא מפותחת, ולכן האוצר נאלץ ללוות כספים בריבית גבוהה מאוד. לעומת זאת, מערכת הכספים של לונדון הייתה מתוחכמת להפליא, ומימנה לא רק את הצבא הבריטי אלא גם את צבאות בעלות בריתה.

המלכה אן מתה, והיורש שלה, המלך ג'ורג' הראשון, היה מבית הנובר. הוא העביר את חצרו ללונדון אך מעולם לא למד אנגלית באופן שוטף, והקיף את עצמו ביועצים גרמנים. הוא הקדיש את רוב זמנו ותשומת ליבו לענייני הנובר. גם שלטונו היה מאוים, שכן הטוענים לבית סטיוארט, שנתמכו זמן רב על ידי לואי ה-14, איימו שוב ושוב לפלוש דרך אירלנד או סקוטלנד, וזכו לתמיכה משמעותית מהסיעה הטורית.

עם זאת, בין השנים 1722–1740, סר רוברט וולפול היה מקבל ההחלטות המרכזי (בתפקיד שעתיד להיקרא "ראש ממשלה"). וולפול התנגד בתוקף לאפשרויות מיליטריסטיות, וקידם תוכנית שלום, שהוסכמה על ידי פלרי, וכתוצאה מכך שתי המדינות יצרו ברית.

הרפובליקה ההולנדית נחלשה מאוד מבחינה צבאית ולכן הסכימה עם גישת השלום הבריטית. בווינה, קיסרי האימפריה הרומית הקדושה מבית הבסבורג הסתכסכו עם המלך הבורבוני החדש של ספרד, פליפה החמישי, בנוגע לשליטת ההבסבורגים ברוב איטליה, אך היחסים עם צרפת נותרו ללא דרמות משמעותיות.

פרוביניציות וחלוקות מנהליות

התרחבות טריטוריאלית של צרפת בין 1552 ל-1798

התרחבות טריטוריאלית

במחצית המאה ה-15 צרפת הייתה קטנה יותר משהיא כיום, ופרוביניציות גבוליות רבות (כגון רוסיון, סרדאן, קונפלן, ואייספיר, קפסיר, קאלה, ברן, נווארה, רוזנות פואה, רוזנות פלנדריה, ארטואה, דוכסות לורן, אלזס, שלוש הבישופויות, פראנש-קונטה, סבויה, בראס, בוגה, ז'קס, ניס, פרובאנס, דופינה וברטאן) היו אוטונומיות או השתייכו לאימפריה הרומית הקדושה, לכתר אראגון או לממלכת נווארה; כמו כן, היו מובלעות זרות כמו קונטה ונסן.

בנוסף, פרובינציות מסוימות בתוך צרפת היו לכאורה נחלתן האישית של משפחות אצולה. בפרט, בורבונה, פורז ואוברן היו בשליטת בית בורבון עד שהן שולבו בכוח בתחום המלכותי בשנת 1527 לאחר נפילתו של שארל השלישי, דוכס בורבון.

מן המחצית המאוחרת של המאה ה-15 ועד המחצית המאוחרת של המאה ה-17, ושוב בשנות ה-60 של המאה ה-18, התרחבה הטריטוריה הצרפתית במידה רבה ונעשה ניסיון לשלב טוב יותר את הפרובינציות כחלק שלם של הממשל.

צרפת בשנת 1477. הקו האדום: גבול ממלכת צרפת. הכחול הבהיר: השטח הנשלט ישירות על ידי הכתר המלכותי.

רכישות צרפתיות בין השנים 1461–1768

• תחת לואי האחד-עשר – פרובאנס (1482), דופינה (1461, תחת שליטה צרפתית מאז 1349)
• תחת לואי השנים-עשר – דוכסות מילאנו (1500, אבדה ב-1521), ממלכת נאפולי (1500, אבדה ב-1504)
• תחת פרנסואה הראשון – ברטאן (1532)
• תחת אנרי השני – בפועל שלוש הבישופויות (מץ, טול, ורדן) (1552), קאלה (1559)
• תחת אנרי הרביעי – רוזנות פואה (1607)
• תחת לואי השלושה-עשר – ברן ונווארה (1620, תחת שליטה צרפתית מאז 1589 כחלק מנחלתו של אנרי הרביעי)
• תחת לואי הארבעה-עשר
  • הסכם וסטפליה (1648) – ערי הדקאפול באלזס ושלושת הבישופויות באופן חוקי
  • הסכם הפירנאים (1659) – ארטואה, קטלוניה הצפונית (רוסיון, סרדאן)
  • הסכם ניימכן (1678–1679) – פראנש-קונטה, רוזנות פלנדריה
  • הסכם רייסוויק (1697) – אלזס ושטרסבורג
• תחת לואי החמישה-עשר – דוכסות לורן (1766), קורסיקה (1768)

מנהל

למרות מאמצי הריכוזיות של המלכים, צרפת נותרה פסיפס של פריבילגיות מקומיות והבדלים היסטוריים. כוחה השרירותי של המלוכה האבסולוטית היה מוגבל מאוד בשל מאפיינים היסטוריים ואזוריים. חלוקות וזכויות מנהליות (כולל מיסוי), משפטיות (הפרלמנט), שיפוטיות וכנסייתיות חפפו לעיתים קרובות (לדוגמה, הבישופויות והדיוקסיות הצרפתיות לעיתים נדירות תאמו את החלוקות המנהליות).

פרובינציות וערים מסוימות זכו בפריבילגיות מיוחדות, כגון שיעורי מס נמוכים יותר על מס המלח. דרום צרפת נשלט על פי חוק כתוב שהותאם מהמערכת המשפטית הרומית, בעוד שצפון צרפת השתמשה במשפט המקובל, שקודד בשנת 1453 לצורה כתובה.

המושל (בצרפתית: gouverneur) היה נציגו של המלך בפרובינציות ובערים. קצינים מלכותיים שנבחרו מהאצולה הגבוהה ביותר, המושלים הפרובינציאליים והעירוניים (לעיתים קרובות פיקחו על פרובינציות וערים יחדיו) החזיקו בעיקר בתפקידים צבאיים, שהיו אחראים על ההגנה והמשטרה. למושלים הפרובינציאליים, שנקראו גם לוטננט גנרל (בצרפתית: lieutenants généraux), הייתה גם הסמכות לכנס את בתי הפרלמנט הפרובינציאליים, האסיפות הפרובינציאליות והמוסדות העירוניים.

תואר המושל הופיע לראשונה תחת שלטונו של שארל השישי. פקודת בלואה בשנת 1579 צמצמה את מספרם ל-12, ואילו פקודה משנת 1779 העלתה את מספרם ל-39 (18 מושלים מדרגה ראשונה ו-21 מושלים מדרגה שנייה). אף שבאופן עקרוני הם היו נציגי המלך, וניתן היה לבטל את מינויים לפי רצון המלך, חלק מהמושלים הצליחו לבסס את עצמם ואת יורשיהם כשושלת פרובינציאלית.

המושלים הגיעו לשיא כוחם בין אמצע המאה ה-16 לאמצע המאה ה-17. תפקידם באי-השקט הפרובינציאלי במהלך מלחמות האזרחים הוביל את הקרדינל רישלייה ליצור את תפקידי האינטנדנטים(נבחר ציבור, או מערכת של פיקוח מנהלי ריכוזי) לפיקוח על ענייני הכספים, המשטרה והמשפט, ובמאה ה-18 צומצם תפקידם של המושלים הפרובינציאליים במידה ניכרת.

מחוזות מרכזיים של צרפת, עם בירות מחוזיות; לערים המודגשות היו פרלמנטים מחוזיים או מועצות סוברניות במהלך המשטר הישן. הערה: המפה משקפת את גבולותיה המודרניים של צרפת ואינה מעידה על היווצרותה הטריטוריאלית של צרפת לאורך זמן. מחוזות ברשימה עשויים לכלול כמה מחוזות היסטוריים אחרים (לדוגמה, בזמן המהפכה, גיין הייתה מורכבת משמונה מחוזות היסטוריים קטנים יותר, כולל קרסי ורוארג ).
1. איל-דה-פראנס (פריז) 2. ברי (בורז') 3. אורליאנה (אורליאן) 4. נורמנדי (רואן) 5. לנגדוק (טולוז) 6. ליונה (ליון) 7. דופינה (גרנובל) 8. שמפאן (טרואה) 9. אוני (לה רושל) 10. סנטונז' (סנט, השראנט הימי) 11. פואטו (פואטייה) 12. גיין וגסקוניה (בורדו) 13. בורגון (דיז'ון) 14. פיקרדיה (אמיין) 15. רוזנות אנז'ו (אנז'ה) 16. פרובאנס (אקס-אן-פרובאנס) 17. אנגומואה (אנגולם) 18. בורבונה (מולן) 19. לה מארש (גרה) 20. ברטאן (רן, הפרלמנט היה לקצרה בנאנט) 21. מן (לה מאן) 22. טורן (טור) 23. לימוזן (לימוז') 24. רוזנות פואה (פואה)	25. אוברן (קלרמון-פראן) 26. ביארן (פו) 27. אלזס (שטרסבורג, מועצה סוברנית בקולמר) 28. ארטואה (מועצה סוברנית באראס) 29. רוסיון (מועצה סוברנית בפרפיניאן) 30. רוזנות פלנדריה ורוזנות אנו (ליל, הפרלמנט היה בהתחלה בטורנה, ולאחר מכן בדואה ) 31. פראנש-קונטה (בזאנסון, קודם לכן בדול, ז'ורה) 32. דוכסות לורן (נאנסי) 33. קורסיקה (מחוץ למפה – אז'אקסיו, מועצה סוברנית בבסטיה) 34. ניוורנה (נוור ) 35. קונטה ונסן (אביניון) – פייף במדינת האפיפיור 36. מילוז – עיר קיסרית חופשית 37. סבויה – פייף בממלכת סרדיניה (פרלמנט בשאמברי 1537–1559) 38. ניס – פייף בממלכת סרדיניה 39. מונבליאר – פייף בווירטמברג 40. (לא מצוין) שלוש הבישופויות (בישופות ורדן, בישופות טול ובישופות מץ) 41. (לא מצוין) דומב (טרבו ) 42. (לא מצוין) נווארה תחתית (סן-ז'אן-פייה-דה-פור ) 43. (לא מצוין) סול (מולאון-לישאר ) 44. (לא מצוין) ביגור (טארב ) 45. (לא מצוין) בוז'ולה (בוז'ה, רון) 46. (לא מצוין) ברס (בורק-אן-ברס) 47. (לא מצוין) פרש (מורטאן-או-פרש )

בניסיון לתקן את השיטה, נוצרו חלוקות חדשות. חבלי הארץ ההיסטוריים של צרפת (בצרפתית: Recettes Générales ), הידועים בכינוי ג'נרליטים (בצרפתית: Généralités), ובעברית, אזורים גאוגרפים, היו בתחילה רק מחוזות מיסוי (ראו "כספי המדינה"). 16 האזורים הראשונים נוצרו בשנת 1542 בצו של אנרי השני. תפקידם גדל בהתמדה, ועד אמצע המאה ה-17 היו האזורים תחת סמכותו של אינטנדנט והיוו כלי להרחבת הכוח המלכותי בענייני צדק, מיסוי ושיטור. עד המהפכה, היו 36 ג'נרליטים, כאשר השניים האחרונים נוצרו בשנת 1784.

הג'נרליטים של צרפת לפי עיר (ומחוז): אזורים באדום הם Pays d'états (כולל 36, 37 וחלקים מ-35); אזורים בלבן Pays d'élection ; אזורים בצהוב Pays d'imposition (צר').
1. בורדו, (אז'ן, גיין) 2. פרובאנס, או אקס-אן-פרובאנס 3. אמיין (פיקרדיה) 4. בורז' (ברי) 5. קן (נורמנדי) 6. שאלון-אן-שמפאן (שמפאן-ארדן) 7. בורגון, דיז'ון 8. גרנובל (דופינה) 9. איסואר , לאחר מכן ריום (אוברן) 10. ליון (ליונה, בוז'ולה ופורה ) 11. מונפלייה (לנגדוק) 12. פריז (איל-דה-פראנס) 13. פואטייה (פואטו) 14. רואן (נורמנדי) 15. טולוז (לנגדוק) 16. טור (טורן, מן ורוזנות אנז'ו) 17. מץ (שלוש הבישופויות) 18. נאנט (ברטאן) 19. לימוז' (מחולק לשני חלקים: אנגומואה ולימוזן – לה מארש )	20. אורליאן (אורליאנה) 21. מולן (בורבונה ) 22. סואסון (פיקרדיה) 23. מונטובאן (גסקוניה) 24. אלנסון (פרש ) 25. פרפיניאן (רוסיון) 26. בזאנסון (פראנש-קונטה) 27. ואלנסיין (רוזנות אנו) 28. שטרסבורג (אלזס) 29. נאנט (ברטאן) 30. ליל (פלנדריה) 31. לה רושל (אוני וסנטונז' ) 32. נאנסי (דוכסות לורן) 33. טרבו (דומב ) 34. בסטיה (קורסיקה) 35. אוש (גסקוניה) 36. באיון (לבור ) 37. פו (ביארן וסול )

כספי המדינה

הרצון לייעל את גביית המיסים היה אחת הסיבות העיקריות למרכזיות המנהלית והמלכותית בצרפת במהלך התקופה המודרנית המוקדמת. מס הקרקע הפך למקור הכנסה מרכזי למלוכה. פטורים מתשלום כללו אנשי כמורה ואצולה (למעט קרקעות לא-אציליות שהוחזקו ב־pays d'état (בצרפתית), ראו בהמשך), פקידי הכתר, אנשי צבא, שופטים, פרופסורים באוניברסיטה וסטודנטים, וכן ערים מסוימות (בצרפתית: villes franches, בתרגום חופשי: "ערים חופשיות") כמו פריז.

הפרובינציות התחלקו לשלושה סוגים:

• ב־pays d'état (בתרגום חופשי:"ארץ המדינות", כלומר "פרובינציות בעלות אספות פרובינציאליות"), כגון ברטאן, לנגדוק, בורגון, אוברן, ברן, דופינה, פרובאנס וחלקים מגסקוניה כמו ביגור, קומינג' וארבעת העמקים — היו פרובינציות שנרכשו לא מכבר ושמרו על אוטונומיה מקומית מסוימת בענייני מיסוי וניהול כספים— הוערך המס על ידי אספה מקומית (המייצגת את שלושת המעמדות), והמס היה לרוב "ריאלי", וניהלה משא ומתן על גובה המיסים עם נציגי המלך וחילקה אותם בין האזורים השונים. לכן הוטל על קרקעות לא-אציליות (אצילים שהחזיקו בקרקעות כאלה חויבו לשלם עליהן מס).
• ב־pays d'élection (בתרגום חופשי: "ארץ הבחירה", הנחלות הוותיקות ביותר שהיו תחת כתר צרפת; חלק מהפרובינציות החזיקו בעבר באוטונומיה הדומה לזו של pays d'état, אך איבדו אותה עקב רפורמות מלכותיות) הופקדה הערכת המס וגבייתו בידי פקידים פקידים שנבחרו על ידי המלך (לפחות בתחילה, אם כי בהמשך המשרות הפכו לתפקידים שנרכשו בכסף). במסגרת זו, המס היה בדרך כלל "אישי" ולכן הוטל על יחידים לא-אציליים. נחשב לשטח בשליטה ישירה של הכתר הצרפתי ולרוב לא נהנה מאוטונומיה פיננסית
• ב־pays d'imposition (בתרגום חופשי: "ארץ ההטלה") היו לרוב שטחים שנוספו לצרפת מאוחר יותר, ולכן השליטה בהם הייתה ריכוזית יותר, (הם דומים במידה מסוימת ל־pays d'état ולעיתים מסווגים יחד איתם), באזור זה המיסים נקבעו ישירות על ידי המדינה ללא משא ומתן עם נציגים מקומיים. גביית המס הייתה בפיקוח האינטנדנט המלכותי.

היסטוריית המיסוי

פיטר ברויגל הבן: המפקד בבית לחם או תשלום המעשר (1566), נושא דתי המוסווה בתוך סצנה יומיומית, המתרחשת במהלך חורף קשה בצפון אירופה.

חלוקות המיסוי השתנו פעמים רבות מאז המאה ה־14. לפני המאה ה־14, הפיקוח על גביית המיסים המלכותיים נעשה בדרך כלל בידי הבייליף (היה נציג מנהלי של המלך, תפקידו של הבייליף היה אכיפת הצדק, פיקוח על המנהל המקומי, וניהול הכספים האזוריים בתחום שיפוטו) והסנשאלים (היה פקיד מלכותי הממונה על מערכת המשפט והניהול של פרובינציות דרומיות שנקראו סנשליות) בתחומי סמכותם. רפורמות במאות ה־14 וה־15 הובילו לכך שניהול הכספים המלכותי בצרפת הופקד בידי שני גופים כלכליים שפעלו במשותף: ארבעה גנרלי הכספים או הממונים על הכספים(צר'), שהיו אחראים על גביית מיסים (כמו מס הקעקע, aids [מס עקיף שהוטל על מוצרי צריכה ובפרט על יין] וכדומה) באמצעות גובי מס, וארבעת הגזברים של צרפת(צר') שהיו מופקדים על הכנסות מנכסי הכתר (ה־"התחום המלכותי").

פיטר ברויגל האב, אביו של הקודם, מצייר את הקוצרים, בקיץ, כשהם נשענים על מחזורי השנה החוזרים על עצמם בתהליכים ארוכי טווח. חיי האדם כפופים למחזורים אלו באותה ודאות גורלית כמו לתשלום המיסים.

יחד, כונו אנשי שני הגופים הללו "אדוני הכספים" (בצרפתית:Messieurs des finances). ארבעת החברים בכל גוף חולקו על פי אזורים גאוגרפיים (למרות שהמונח "généralité" מופיע רק בסוף המאה ה־15. מדובר על מחוז מנהלי ומיסוי בצרפת תחת המשטר הישן). האזורים נקראו לנגדואיל(ככל הנראה הכוונה לאזור בצפון צרפת, שבו דיברו בצרפתית תקנית ושפות דומות לה), לנגדוק (אשר היה בדרום צרפת), אוטר-סן-ואה-יון (Outre-Seine-and-Yonne) ונורמנדי (נוסף ב־1449, בעוד השלושה הקודמים מוקדם יותר), כשמנהלי אזור לנגדואיל נהנו בדרך כלל מיוקרה טקסית. עד 1484 עלה מספר האזורים לשש.

במאה ה־16, מלכי צרפת, בניסיון להדק את הפיקוח הישיר על הכספים המלכותיים ולעקוף את המנגנון הכפול שהואשם בפיקוח לקוי, ביצעו רפורמות מנהליות רבות, ובהן ארגון מחדש של מינהל הכספים והגדלת מספר האזורים. בשנת 1542 חולקה צרפת ל־16 אזורים גאוגרפיים. מספרן עלה ל־21 בסוף המאה ה־16 והגיע ל־36 בזמן המהפכה הצרפתית; השתיים האחרונות נוספו ב־1784.

ניהול האזורים בתקופת הרנסאנס עבר רפורמות שונות. בשנת 1577 הקים אנרי השלישי חמישה גזברים בכל אזור גאוגרפי, ויחד הם יצרו "לשכת כספים"(צר'). במאה ה־17 הפיקוח על האזורים הועבר לידי האינטנדנטים, שהיו אחראים על הכספים, המשפט והמשטרה, עד שהמונחים אזור גאוגרפי (הכוונה פה ל-généralité) והאינטנדנטים (הכוונה ל-intendance) נעשו כמעט נרדפים.

עד סוף המאה ה־17 נקראו גובי המס receveurs. בשנת 1680 הוקם משטר ה־פרם ז'נרל, שפעל כמערך מכס ומס עקיף בזיכיון, ובמסגרתו רכשו פרטים את הזכות לגבות את מס הקרקע בשם המלך באמצעות חוזים לתקופות של שש שנים (חלק מהמיסים, כמו ה־aides ומס המלח, הוגדרו במתכונת כזו כבר מ־1604). גובי המס העיקריים במערכת זו כונו פרמייֶה ז'נרוֹ (בצרפתית: fermiers généraux, בתרגום חופשי: "חקלאים-כלליים").

מס הקרקע היה רק אחד מבין מיסים רבים. היו גם ה־taillon (מס למטרות צבא), מס המלח הארצי, מכסים ארציים (ה־aides) על מוצרים שונים (יין, בירה, שמן ומוצרים אחרים), מכסים מקומיים על מוצרים ייחודיים (ה־douane) או על מוצרים שנכנסו לעיר (ה־octroi) או נמכרו בירידים, וכן מיסים מקומיים נוספים. לבסוף, הכנסייה נהנתה ממס חובה או מעשר כספים.

לואי ה־14 יצר כמה מערכות מיסוי נוספות, בהן מס גולגולת, שהחלה ב־1695 וחלה על כל אדם, כולל אצילים וכמורה (אם כי ניתן היה לרכוש פטור בסכום חד־פעמי גדול), וכן מס "העשירי" (בצרפתית: "dixième"בדומה למעשר כספים) (בין 1710–1717, ושוב מ־1733), שהוטל כדי לממן את הצבא והיווה מס אמיתי על הכנסה ועל ערך הנכסים. בשנת 1749, בימי לואי ה־15, נכנס לתוקף מס חדש המבוסס על "העשירי", מס "העשרים" (בצרפתית: vingtième שהיווה 5% מסך ההכנסה ומכאן שמו 1/20), שנועד לצמצם את הגירעון המלכותי ונשאר בתוקף עד סוף המשטר הישן.

תשלומים בעד החזקת משרות מדינה

מקור מרכזי נוסף למימון המדינה היה גביית תשלומים בעבור משרות מדינה (כמו רוב חברי הפרלמנטים, מגיסטראט [המונח מתייחס במערכות ממשל ומשפט שונות לקצין אזרחי האחראי על אכיפת החוק וניהול ענייני משפט ומינהל. דומה לשופט], "אדון הבקשות"[היו יועצים משפטיים של המלך, שטיפלו בבקשות ופניות פרטיות למלך בענייני צדק ומינהל] ופקידי כספים). חלק ניכר מהתשלומים היה גבוה מאוד, אך חלק מהמשרות הקנו מעמד אצולה ויכלו להוות יתרון כלכלי. השימוש במשרות כמקור רווח הפך לנוהג מקובל כבר במאה ה־12 וה־13. חוק משנת 1467 הפך משרות אלו לבלתי הפיכות אלא במקרה של מוות, התפטרות או שלילה מן המחזיק בתואר, ומרגע שנרכשו המשרות, הן נטו להפוך למשרות תורשתיות שעברו בתוך המשפחה, בתמורה לתשלום בעבור העברת התואר.

במאמץ להגדיל את ההכנסות, פנתה המדינה לא פעם ליצירת משרות חדשות. לפני שהדבר נאסר בשנת 1521, ניתן היה להשאיר את תאריך תחילת העברת התואר לא מוגדר. בשנת 1534, כלל שאומץ מתוך מנהגי הכנסייה ביטל את זכות היורש אם מחזיק המשרה הקודם נפטר בתוך ארבעים ימים ממועד ההעברה, ואז המשרה חזרה לרשות המדינה. עם זאת, תשלום חדש בשם "ירושת תפקיד בתנאים מועדפים" (בצרפתית: survivance jouissante) הגן מפני כלל זה. בשנת 1604 יצר סולי מס חדש, ה"מס שנתי" בשיעור של אחד חלקי שישים מערך המשרה הרשמי, שאיפשר לבעל התואר להימנע מכלל הארבעים יום. ה"מס שנתי" והתופעה של "ונאליות"(מכירת) המשרות הפכו לנקודות מחלוקת מרכזיות במרד הפרלמנטרי של שנות ה־1640, הנקרא "הפרונד".

המדינה דרשה גם "מתנה חופשית" (free gift), שהכנסייה גבתה מבעלי משרות כנסייתיות באמצעות מיסים שנקראו ה־décime(צר') (בערך אחד חלקי עשרים מערך המשרה הרשמי, נקבע בימי פרנסואה הראשון).

כספי המדינה התבססו במידה רבה גם על הלוואות פרטיות (ממשפחות הבנקאות הגדולות באירופה) וציבוריות. המקור הציבורי החשוב ביותר להלוואות היה מערכת ה־rentes sur l'Hôtel de Ville של פריז – מעין מערכת איגרות חוב ממשלתיות שהציעה למשקיעים ריבית שנתית. המערכת נכנסה לשימוש לראשונה בשנת 1522 בתקופתו של פרנסואה הראשון.

עד שנת 1661 עמד בראש המערכת הפיננסית של צרפת לרוב המפקח העליון על האוצר הצרפתי (שר האוצר הצרפתי). באותה שנה הודח המפקח הכללי ניקולא פוקה מהתפקיד, והוחלף בתפקיד חלש יותר שנקרא המפקח הכללי על הכספים.

משפט

בתי משפט נמוכים

מערכת המשפט באדמות סניוריאליות – כולל אדמות שהחזיקה הכנסייה או כאלו השוכנות בתוך הערים – בדרך כלל הייתה תחת פיקוח הסניור או פקידים הממונים מטעמו. במאה ה־15 הועבר חלק ניכר מתחומי השיפוט של הסניור אל בתי המשפט הנקראים בייליאז'ים(צר') (בצרפתית: bailli) או סנשוסה, (בצרפתית: sénéchaussées, יחידות משפטיות ומנהליות ששימשו בתי משפט מחוזיים, עם סמכות משפטית רחבה יותר מזו של הסניור המקומי) ואל הפרזידיאו (בצרפתית: présidiaux, בתי משפט גבוהים יותר שהיו אחראים על ערעורים ועל פיקוח משפטי, והם אלו שנתנו אישור להטלת עונש מוות), כך שהסניור נותר בעיקר עם עניינים הקשורים לחובות ולמיסים סניוריאליים, ועניינים קטנים של משפט מקומי. רק סניורים שהחזיקו בסמכות "צדק גבוה"(צר') (הצדק הסניוריאלי חולק ל"צדק גבוה" (High), "בינוני" (Middle) ו"נמוך" (Low)) יכלו להטיל עונש מוות, וגם זאת רק בהסכמת ה-פרזידיאו.

פשעים של עריקה, שוד דרכים וקיבוץ נדבות (המכונים cas prévôtaux) היו כפופים לפיקוחו של ה־prévôt des maréchaux(צר'), אשר ביצע דין צדק מהיר ובלתי־משוחד. בשנת 1670, עברו תחומי אחריות אלה לפיקוחם של ה-פרזידיאו .

המערכת המשפטית הלאומית הורכבה מטריבונלים שנקראו בייליאז'ים בצרפת הצפונית ו־סנשוסה בצרפת הדרומית. מספרם של בתי משפט אלו עמד על כ־90 במאה ה־16, ועלה הרבה יותר עד סוף המאה ה־18. בראשם עמד לוטננט ג'נרל, והם חולקו לתת־יחידות שונות:

• פרבוטה (Prévôté) בפיקוח פרבו (Prévôt; פקיד בכיר עם סמכויות משפטיות);
• (כפי שהיה בנורמנדי) תחומי השיפוט(צר') (Vicomtés) בפיקוח של ויקונט, תפקיד שיכול היה להיות מאויש על ידי לא-אצילים;
• (בחלקים של צפון צרפת) קסטלנות (Châtellenies) בפיקוח של קסטלן (Châtelain; בעל טירה), גם תפקיד שיכול היה להיות מאויש על ידי לא-אצילים;
• (בדרום) תחומי השיפוט (Vigueries או Baylies) בפיקוח של ויגייה (Viguier; מגיסטראט אחראי על "ויגריה", מקביל לתקפיד "פרבו") או בייל (Bayle; תפקיד דומה לבאיי).

במטרה לצמצם את העומס על בתי הדין הנקראים פרלמנט (parlements), הוענקו לחלק מה־בייליאז'ים סמכויות מורחבות על ידי אנרי השני מצרפת, והם כונו פרזידיאו.

ה־פרבוטות (Prévôts) או מקביליהם היו שופטי דרג ראשון עבור מי שאינם אצילים וכן עבור אנשי כמורה. בתפקידם השיפוטי, ישבו לבדם אך נדרשו להתייעץ עם עורכי דין מסוימים, הנקראים avocats או תובעים, אותם בחרו בעצמם. במינוח המקצועי, עורכי דין אלה "זומנו למועצתם" (summoned to their council). ערעורים על פסיקותיהם הגיעו ל־בייליאז'ים, שהיו גם בעלי סמכות שיפוט בדרג ראשון על תביעות שהוגשו נגד אצילים. ל־בייליאז'ים ו־פרזידיאו הייתה גם סמכות שיפוט ראשונית על פשעים מסוימים המכונים cas royaux (משפטים בסמכות המלך), שבעבר היו בסמכות הסניורים המקומיים: חילול הקודש (sacrilege), פגיעה במלך או במלכות (lèse-majesté), חטיפה, אונס, כפירה, זיוף מטבע, הסתה, מרד ונשיאת נשק בלתי־חוקית. ערעורים על החלטות ה־בייליאז' הוגשו לפרלמנטים האזוריים.

בית הדין המלכותי החשוב ביותר היה ה־פרבוטה ובית המשפט הפרזידיאלי של פריז, השאטלה (Châtelet), שהיה נתון לפיקוחו של ה־פרבו של פריז, של סגניו בתחום האזרחי והפלילי, ושל פקיד מלכותי האחראי על שמירת הסדר הציבורי בבירה – הלוטנט ג'נרל של משטרת פריז.

בתי משפט עליונים

הגופים הבאים היו הפרלמנט העליון (cours souveraines) – בתי דין עליונים, שהחלטותיהם ניתנות לביטול רק בידי "המלך במועצתו" (ראו בסעיף על המנהל בהמשך):

• פרלמנטים (Parlements) – בסופו של דבר התגבשו 14 כאלה:
  • פריז (Paris)
  • לנגדוק (טולוז, Toulouse)
  • פרובאנס (אקס, Aix)
  • פרנש־קונטה (בזאנסון, Bezançon)
  • אקיטן (בורדו, Bordeaux)
  • בורגון (דיז'ון, Dijon)
  • פלנדריה (דואה, Douai)
  • דופינה (גרנובל, Grenoble)
  • טרואה-אוושה (מץ, Metz)
  • לורן (נאנסי, Nancy)
  • נאווארה (פו, Pau)
  • ברטאן (רן, Rennes; לזמן קצר גם בנאנט, Nantes)
  • נורמנדי (רואן, Rouen)
  • (בין 1523 ל־1771) דומב (טרוויו, Trévoux). היה גם פרלמנט בסבויה (שאמברי, Chambéry) בין 1537 ל־1559. במקור, הפרלמנטים היו מוסדות שיפוטיים גרידא (בתי דין לערעורים על בתי דין אזרחיים וכנסייתיים נמוכים), אך החלו לאמץ בהדרגה סמכויות חקיקה מוגבלות. הפרלמנט החשוב ביותר – הן מבחינת שטח השיפוט (שהקיף את רוב צפון ומרכז צרפת) והן מבחינת היוקרה – היה הפרלמנט של פריז, ששימש גם בית דין של דרג ראשון לאצילי הממלכה (peers of the realm) ולענייני מלוכה.
• מועצות סוברניות (Conseils souverains) – אלזס (קולמר, Colmar), רוסיון (פרפיניאן, Perpignan), ארטואה (שהיה conseil provincial, אראס) וכן, בין 1553 ל־1559, קורסיקה (בסטיה, Bastia); בעבר נכללו פלנדריה, נאווארה ולורן (שהוסבו לפרלמנטים). ה־מועצות הסוברניות היו פרלמנטים אזוריים בשטחים שנכבשו לא מזמן.
• בתי המשפט לענייני כספים (Chambre des comptes) – בפריז, דיז'ון, בלואה, גרנובל, נאנט. בתי המשפט לעניינים כספיים פיקחו על הוצאות כספי הציבור, על שמירת נכסי הכתר (ה־domaine royal), ועל סוגיות משפטיות הקשורות לאזורים אלו.
• בתי משפט לערעורים בענייני כספיים (Cours des aides) – בפריז, קלרמון, בורדו, מונטובן. בתי משפט לערעורים בענייני כספיים פיקחו על עניינים ב־pays d'élections, ולעיתים קרובות עסקו במיסים על יין, בירה, סבון, שמן, מתכות וכו'.
• בתי המשפט לענייני כספים בשילוב עם בתי המשפט לערעורים בענייני כספיים (Chambre des comptes בשילוב עם Cours des aides) – אקס-אן-פרובאנס, בר-לה-דוק, דול, מונפלייה, נאנסי, פו, רואן.
• בתי המשפט לענייני מטבע (Cours des monnaies) – בפריז; בנוסף, בליון (1704–1771), ואחרי 1766 בתי המשפט לענייני מטבע של בר-לה-דוק וננסי. גופים אלה פיקחו על ניהול הכסף, המטבעות והמתכות היקרות.
• המועצה הגדולה (Grand Conseil) – נוסדה ב־1497 כדי לפקח על עניינים הנוגעים להטבות כנסייתיות (ecclesiastical benefices); לעיתים פנה המלך להמועצה הגדולה בעניינים שנחשבו רגישים מדי עבור הפרלמנט.

בראש מערכת המשפט בצרפת עמד השנסלייה של צרפת (קנצלר, Chancellor of France).

מנהל

אחד העקרונות המבוססים של המלוכה הצרפתית היה שהמלך אינו יכול לפעול ללא עצת מועצתו, והביטוי "המלך במועצתו" ("le roi en son conseil") ביטא את ההיבט הזה. המנהל של המדינה הצרפתית בראשית העת החדשה עבר התפתחות ארוכה, כאשר בהדרגה הוחלף מנגנון פיאודלי-קליינטליסטי במנגנון מנהלי אמיתי, שהתבסס על אצולה ותיקה, אצולה חדשה של קנצלרים ( אצולת הגלימה, בצרפתית: "noblesse de robe") ואנשי מקצוע מנהליים.

מועצת המלך (Conseil du Roi)

בימי שלטונם של שארל השמיני ולואי השנים-עשר, נשלטה מועצת המלך על ידי כעשרים משפחות אצולה או משפחות עשירות. בתקופת פרנסואה הראשון עלה מספר היועצים לכ-70 (אם כי האצולה הוותיקה הייתה אז חשובה יותר, באופן יחסי, מאשר במאה הקודמת). התפקידים החשובים ביותר בחצר המלך היו אלה של "קציני הכתר הגדולים של צרפת" (Great Officers of the Crown of France), שבראשם עמד הקונסטאבל (Connétable) עד שבוטל בשנת 1627 והשנסלייה .

המנהל המלכותי בתקופת הרנסאנס התחלק בין מועצה קטנה (ה"מוסתרת / סודית " ואחר כך "העליונה") בת שישה או פחות חברים (שלושה בשנת 1535, ארבעה בשנת 1554) שטיפלה בענייני מדינה חשובים, לבין מועצה גדולה יותר לענייני משפט או כספים. לעיתים מתחו ביקורת על פרנסואה הראשון שהוא נשען יתר על המידה על מספר מצומצם של יועצים, ואילו אנרי השני, קתרין דה מדיצ'י ובניהם מצאו עצמם תכופות מתקשים לתמרן בין משפחות גיז ומונמורנסי היריבות בתוך המועצה.

עם הזמן, מנגנון קבלת ההחלטות של המועצה התפצל למספר מועצות מלכותיות. תת-המועצות הללו נהוג לחלק באופן כללי ל"מועצות ממשלתיות", "מועצות כספיות" ו"מועצות שיפוטיות ומנהליות". בשמותיהן וחלוקתן של המאה ה-17 וה-18, היו תתי-המועצות כדלקמן:

מועצות ממשלתיות (Governmental councils)

1. המועצה העליונה (צר') Conseil d'en haut (עסקה בעניינים החשובים ביותר של המדינה) – הורכבה מן המלך, יורש העצר (ה"דופן"), המפקח העליון על האוצר הצרפתי (שר האוצר הצרפתי), ומזכיר המדינה האחראי על ענייני החוץ.
2. המועצה לענייני פנים(צר') Conseil des dépêches ("מועצת האיגרות" או "מועצת ההודעות", שעסקה בהודעות ודיווחים מנהליים מהמחוזות) – הורכבה מן המלך, השנסלייה, מזכירי המדינה, המפקח העליון על האוצר הצרפתי, ויועצים נוספים בהתאם לנושאים שעל הפרק.
3. Conseil de Conscience (צר') - מועצה האחראית על מינוי בישופים ואבות מנזרים.

מועצות כספיות (Financial councils)

1. מועצת האוצר המלכותית Conseil royal des finances – הורכבה מן המלך, ראש מועצת האוצר (משרת כבוד), השנסלייה, המפקח העליון על האוצר הצרפתי ושני יועציו, וכן אינטנדנטי הכספים.
2. מועצת המסחר המלכותית Conseil royal de commerce

מועצות שיפוטיות ומנהליות (Judicial and administrative councils)

• מועצת המדינה והאוצר (Conseil d'État et des Finances) או מועצת הכספים הרגילה (Conseil ordinaire des Finances) – לקראת סוף המאה ה-17 עברו רוב תפקידיה למוסדות שהמשיכו בשלושת הגופים שלהלן:
  1. מועצת המדינה (Conseil d'État), המועצה הפרטית (Conseil privé) או מועצת הצדדים (Conseil des parties) - הוקמה רשמית בשנת 1557, הגדולה מבין המועצות המלכותיות, הורכבה מן השנסלייה, הדוכסים בעלי התואר (peerage), השרים ומזכירי המדינה, המפקח העליון על האוצר הצרפתי, 30 חברי מועצת המדינה, 80 maître des requêtes (אדוני הבקשות) וכן אינטנדנטי הכספים.
  2. ההנהלה הגדולה של האוצר (Grande Direction des Finances) – ועדה רגילה של המועצה המלכותית עם סמכויות לגבי ערעורים בנושאי כספים, בראשה עומד השנסלייה של צרפת.
  3. ההנהלה הקטנה של האוצר (Petite Direction des Finances) – ועדה רגילה לענייני אוצר, במסגרת מועצת האוצר המלכותית, בראשה עומד ראש מועצת האוצר המלכותית.

בנוסף למוסדות המנהליים המוזכרים לעיל, הוקף המלך גם בפמליה אישית וחצר רחבת היקף (משפחה מלכותית, משרתים, שומרים, קציני כבוד), אשר רוכזו תחת השם "בית המלך".

עם מותו של לואי הארבעה-עשר, נטש העוצר פיליפ השני, דוכס אורליאן כמה מהמבנים המנהליים האמורים, ובמיוחד את "מזכירי המדינה", שהוחלפו במועצות. שיטת שלטון זו, שנקראה הפוליסינודיה , התקיימה בשנים 1715 עד 1718.

תפקידי מדינה במאה ה-17

בתקופת אנרי הרביעי ולואי ה-13 הורחב המנגנון המנהלי של בית המשפט ומועצותיו ושיעורם של אצולת הגלימה גדל והגיע לשיאו בתפקידים הבאים במהלך המאה ה-17:

• השר הראשי (Principal ministre d'État) – שרים ומזכירי מדינה – כמו מקסימיליין דה בטון, דוכס סולי , קונצ'יני (שהיה גם מושל של כמה מחוזות), הקרדינל רישלייה, הקרדינל מאזארן, ז'אן-בטיסט קולבר, הקרדינל דה פלרי, טורגו ועוד – היו בעלי שליטה רבת עוצמה על ממשל המדינה במאה ה-17 וה-18. עם זאת, התואר השר הראשי של צרפת ניתן רק שש פעמים בתקופה זו ולואי ה-14 עצמו סירב לבחור בראש ממשלה לאחר מותו של מאזארן.
• שנסלייה צרפת (נקרא גם Garde des sceaux – האחראי על החותמות) – תפקיד מקביל לשר המשפטים – במקרה של חוסר יכולת או חוסר שביעות רצון, השנסלייה הורשה בדרך כלל לשמור על תוארו, אך החותמות המלכותיות הועברו לסגנו.
• שר האוצר (Contrôleur général des finances) – נקרא בעבר האינטנדנט עליון של האוצר (Surintendant des finances).
• מזכירי המדינה – התפקיד נוצר בשנת 1547 על ידי אנרי השני, בעל חשיבות רבה יותר לאחר 1588, בדרך כלל ישנם ארבעה מזכירים אך לעיתים חמישה:
  • מזכיר המדינה לענייני חוץ (Secrétaire d'État des Affaires étrangères).
  • מזכיר המדינה למלחמה (Secrétaire d'État de la Guerre), פיקח גם על מחוזות הגבול של צרפת.
  • מזכיר המדינה של חיל הים (Secrétaire d'État de la Marine).
  • מזכיר המדינה של בית המלך (Secrétaire d'État à la Maison du Roi), אשר פיקח גם על הכמורה, על ענייני פריז והמחוזות הפנים-ארציים.
  • מזכיר המדינה לענייני פרוטסטנטים (Secrétaire d'État de la Religion prétendue réformée) אוחד עם מזכיר בית המלך בשנת 1749.
• חברי מועצת המדינה (בדרך כלל 30)
• Maître des requêtes (בדרך כלל 80)
• אינטנדנטי כספים (6)
• אינטנדנטי מסחר (4 או 5)
• שרי המדינה (משתנה)
• גזברים
• פרם ז'נרל
• מפקח על מערכת הדואר
• המנהל הכללי של בניינים
• המנהל הכללי של הביצורים
• לוטננט-גנרל של המשטרה של פריז (אחראי על הסדר הציבורי בבירה)
• הארכיבישוף של פריז
• כומר הווידוי המלכותי

הממשל המלכותי במחוזות היה תפקידם של הבאייאז' והסנשאלים בימי הביניים, אך כוחם החל להיחלש בתחילת התקופה המודרנית, ועד סוף המאה ה-18, הבאייאז' שימשו רק תפקיד שיפוטי. המקור העיקרי לכוח האדמיניסטרטיבי המלכותי במחוזות במאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17 נפל בידי המושלים (שייצגו את "נוכחות המלך במחוז"), תפקידים שהיו בידי משפחות האצולה בלבד. עם מלחמות האזרחים של התקופה המודרנית המוקדמת, המלך עבר לשימוש בנציגים ממושמעים ומתרפסים, מה שגרם לצמיחתם של אינטנדנטי המחוז תחת לואי ה-13 ולואי ה-14. האינטנדנטים נבחרו מקרב Maître des requêtes. לאינטנדנט המחוז הייתה סמכות שיפוט על כספים, משפט ושיטור.

עד המאה ה-18 הכוח האדמיניסטרטיבי המלכותי התבסס היטב במחוזות, למרות מחאות של פרלמנטים מקומיים. בנוסף לתפקידם כערכאות ערעור, זכו פרלמנטים אזוריים בפריווילגיה לרשום את גזירות המלך ולהגיש למלך תלונות רשמיות בנוגע לגזירות. לפיכך הם רכשו תפקיד מוגבל כקול המייצג של מעמד השופטים. סירוב של הפרלמנט לרשום את הגזרות (לעיתים קרובות הנוגעות לעניינים פיסקליים) אפשר למלך לכפות את רישומו באמצעות סיוע מלכותי בשם מיטת המשפט (Lit de justice).

גופי הנציגים המסורתיים האחרים בממלכה היו אספת המעמדות (États généraux) שנוצרה בשנת 1302, ואיחדה את שלוש המעמדות של הממלכה (כמורה, אצולה והמעמד השלישי) ואספת המעמדות המחוזית (États provinciaux). אספת המעמדות (שכונסה בתקופה זו בשנים 1484, 1560–1561, 1576–1577, 1588–1589, 1593, 1614 ו-1789) אוחדה מחדש במהלך משברים פיסקליים או בעקבות חוסר שביעות רצון של המפלגות בנוגע לזכויות מלכותיות (הוגנוטים), אבל לא היה להם כוח אמיתי שכן חילוקי דעות בין שלושת הגופים הפכו אותם לחלשים והם התפרקו לפני שסיימו את עבודתם. כסימן של אבסולוטיזם צרפתי , הם חדלו להתכנס בין השנים 1614 עד 1789. אספות המעמדות המחוזיות הוכיחו את עצמן כיעילות יותר וכונסו על ידי המלך כדי להגיב למדיניות הפיסקלית והמיסוי.

דת

מחוזות צרפת בשנת 1789

המונרכיה הצרפתית הייתה קשורה בלי הפרד לכנסייה הקתולית (הביטוי המקובל היה: la France est la fille aînée de l'église, או "צרפת היא הבת הבכורה של הכנסייה"), והוגים צרפתים בתקופת הרנסאנס, שדגלו בתפיסה של זכותם האלוהית של מלכים והכוח המקודש , הבהירו קשרים אלה באופן גלוי. אנרי הרביעי הצליח לעלות לכס המלוכה רק לאחר שוויתר על הפרוטסטנטיות. העוצמה הסמלית של המלך הקתולי בלטה בטקס הכתרתו (במהלכו נמשח בשמן מבורך בריימס), והייתה תפיסה עממית שלפיה המלך מסוגל לרפא מחלת סקרופולה באמצעות מגע ידו (כשמלווה באמירה: "המלך נוגע בך, אך אלוהים מרפא אותך" – the king touches you, but God heals you).

בשנת 1500 היו לצרפת 14 ארכיבישופים (אוש, אמברן , אקס-אן-פרובאנס, ארל, בורדו, בורז', ויין, טולוז, טור, ליון, נרבון, סנס , רואן וריימס) ו-100 בישופים. עד המאה ה-18 התרחבו הארכיבישופים והבישופים לסך של 139 (רשימת הדיוקסיות של צרפת בתקופת המשטר הישן). הדרגים הגבוהים בכנסייה הצרפתית הורכבו ברובם מאצולה ותיקה, הן ממשפחות פרובינציאליות והן ממשפחות החצר המלכותית, ורבות מהמשרות הפכו בפועל לנכסים תורשתיים, כאשר חלק מהממונים אחזו בכמה תפקידים במקביל. בנוסף לאחוזות שהחזיקו חברי הכנסייה כסניורים, הכנסייה החזיקה גם באדמות בפני עצמה, ואף הפעילה סמכות שיפוטית בתחומים אלה.

בתחילת המאה ה-16 הכמורה החילונית (עוזרים לכמרים , ויקארים, קנונים ועוד) מנתה כ-100,000 אנשים בצרפת.

סמכויות זמניות נוספות של הכנסייה

בכל הנוגע לכוחן החילוני, מילאה הכנסייה תפקיד פוליטי כמעמד העליון באספת המעמדות ובאספות המעמדות המחוזיות ובכנסים מחוזיים או בסינודים שכונסו על ידי המלך בכדי לדון בסוגיות דתיות. הכנסייה גם תבעה זכות לשפוט פשעים מסוימים, בעיקר כפירה, אם כי מלחמות הדת העבירו את הפשע הזה לתחומם של בתי המשפט והפרלמנט המלכותיים. לבסוף, אבות מנזר, קרדינלים וכמרים בכירים אחרים הועסקו לעיתים קרובות על ידי המלכים כשגרירים, חברי מועצות (כגון רישלייה ומאזארן) ובתפקידים מנהליים אחרים.

הפקולטה לתאולוגיה של פריז ניהלה מועצת צנזורה , שבדקה את האדיקות הדתית של הפרסומים. מלחמות הדת העבירו את השליטה בצנזורה לפרלמנט ובמאה ה-17 לצנזורה המלכותית, למרות שהכנסייה שמרה על זכות עתירה.

הכנסייה הייתה ספקית עיקרית של בתי ספר (גם בתי ספר יסודיים וגם "קולז'ים") ובתי חולים ("hôtel-Dieu", מסדר האחיות של הצדקה) וחלשה על מתן סיוע לעניים בצרפת שלפני המהפכה.

הסדר הפרגמטי של בורז' (Pragmatic Sanction of Bourges)

הסדר זה משנת 1438 (בוטל על ידי לואי האחד עשר אך הוחזר על כנו על ידי אספת המעמדות של טור בשנת 1484(צר')) העביר את הזכות לבחור בישופים ואבות המנזר לבתי המועצה והמנזרים של צרפת, ובכך שללה מהאפיפיור את השליטה האפקטיבית על הכנסייה הצרפתית ואפשרה את תחילתה של כנסייה גליקנית . עם זאת, בשנת 1515 חתם פרנסואה הראשון על הסכם חדש עם האפיפיור לאו העשירי, הקרוי הקונקורדט של בולוניה , שהעניק למלך את הזכות להציע מועמדים ולאפיפיור את זכות ההסמכה. ההסכם עורר את זעמם של הגאליקנים אך נתן למלך שליטה על משרות כנסייתיות חשובות שנועדו להיטיב עם האצילים.

למרות שהכנסייה הייתה פטורה ממס הקרקע, היא נדרשה לשלם למלוכה מס שנקרא "מתנה בחינם" או "המתנה החופשית" (Don gratuit), שאותה גבתה מבעלי התפקידים שלה, בשווי אחת חלקי 20 משווי המשרה. בתורה, הכנסייה גבתה מעשר כספים חובה מחברי הקהילה שלה, שנקרא dîme.

בעידן הקונטרה-רפורמציה

במסגרת הקונטרה-רפורמציה, הכנסייה הצרפתית יצרה מסדרים דתיים רבים, דוגמת מסדר הישועים, ושיפרה באופן ניכר את רמתם של הכמרים המקומיים; העשורים הראשונים של המאה ה-17 עמדו בסימן פרסום המוני של כתבים דתיים והתעוררות דתית גדולה, כפי שבאו לידי ביטוי בדמויות כמו פרנציסקוס מסאל וונסן דה פול . על אף שצו נאנט משנת 1598 התיר את קיומן של קהילות פרוטסטנטיות בממלכה (שהוגדרו כ"מדינה בתוך מדינה"), במהלך שמונים השנים שלאחר מכן הופחתו אט-אט זכויות ההוגנוטים, עד שבשנת 1685 ביטל לואי הארבעה-עשר את הצו , מה שהוביל להגירה המונית של ההוגנוטים למדינות אחרות. גם פרקטיקות דתיות שהתקרבו יתר על המידה לפרוטסטנטיות (כמו ינסניזם) או נטו אל המיסטיקה (כמו קויטיזם) דוכאו בחומרה, וכך גם תופעות של ליברטיניזם או אתאיזם גלוי.

הכמורה הסדירה (Regular Clergy)

אנשי הכמורה הסדירה (הנמנים עם מסדרים דתיים קתוליים) בצרפת נאמדו בעשרות אלפים במאה ה-16. חלק מהמסדרים, כגון הבנדיקטינים, פעלו בעיקר באזורים כפריים; אחרים, כמו הדומיניקנים (שכונו גם "יעקובינים") והפרנציסקנים (שכונו גם "cordeliers"), פעלו בערים.

הכנסייה במאה ה-18

אף על פי שהכנסייה הותקפה על ידי פילוסופי הנאורות במאה ה-18, ושיעור המצטרפים למסדרים הנזיריים ולכמורה ירד אחרי 1750, נתונים מלמדים כי החברה הצרפתית בכללותה נותרה קתולית באורח עמוק (שיעור ההיעדרות מטקסי הדת לא עלה על 1% באמצע המאה). בסמוך למהפכה, החזיקה הכנסייה בבעלותה למעלה מ-7% מאדמות הממלכה (הנתונים המדויקים שנויים במחלוקת), והכנסותיה השנתיות הגיעו ל-150 מיליון לירות .

גליקניזם (Gallicanism)

לואי הארבעה־עשר תמך בכנסייה הגליקנית כדי להעניק לממשל תפקיד רחב יותר מאשר לאפיפיור בבחירת בישופים ובהפקת רווחים ממשרות בישופות פנויות. לא התקיימה אינקוויזיציה בצרפת, וגזרות האפיפיור קיבלו תוקף רק לאחר אישור הממשלה. לואי נמנע מיצירת קרע ורצה להגדיל את הכוח המלכותי על הכנסייה הצרפתית אך לא ביקש להיפרד מרומא. גם האפיפיור הכיר בכך שה"מלך הנוצרי ביותר" (le roi très chrétien) היה בן־ברית רב־עוצמה שלא ניתן להרחיקו.

מנזרים

עד המהפכה הצרפתית, הקהילה הנזירית היוותה מרכיב מרכזי בחיי הכלכלה, החברה והדת של יישובים רבים תחת המשטר הישן. מסיום מלחמות הדת ועד המהפכה הצרפתית, מנזר מנא , מנזר קלוני מימי 1107, שלט בעמק סיול שבצפון־מערב דיוקסיית קלרמון. הנזירים היו בעלי קרקעות נרחבות וטיפחו מערכת קשרים מגוונת ומורכבת עם שכניהם. הם החזיקו בזכויות סניוריאליות, סיפקו עבודה לעניים באזורים הכפריים והיו במגע יומיומי עם נוטריונים ציבוריים, סוחרים ומנתחים. אף שלא ניהלו ישירות את חיי הדת של המאמינים – תפקיד שמילאו כמרי הקהילות – הנזירים היו כוח מניע חשוב בעידוד כמרי קהילה, במתן צדקה ושירותים חברתיים ובהתערבות כמתווכים.

קונבנטים (Convents / מנזרי נשים)

קהילות הנזירות בצרפת ערב המהפכה מנתה בממוצע כ־25 חברות לכל קהילה, וגילן החציוני היה 48 שנים. נזירות הצטרפו למסדרים בגיל מאוחר יותר וחיו זמן רב יותר מאי־פעם. באופן כללי, הן החזיקו בהון מצומצם. שיעורי הגיוס למסדרים השתנו מאזור לאזור ובין אורחות החיים השונות של המנזרים (פעילים או מתבודדים, צנועים או עתירי משאבים, מעמד נמוך או מעמד בינוני). טבע הנזירות הגברית והנשית היה שונה מאוד זה מזה בצרפת הן לפני המהפכה והן במהלכה. מנזרי הנשים נטו להיות מבודדים יותר ולסבול מפיקוח רופף יותר מלמעלה, מה שהוביל למגוון רחב יותר של אורחות חיים מאשר במנזרי הגברים.

הרפורמציה והמיעוט הפרוטסטנטי

טבח ליל ברתולומאוס הקדוש, ציור מאת פרנסואה דובואה.

הפרוטסטנטיות הצרפתית , שהייתה ברובה קלוויניסטית, הסתמכה על אצילים זוטרים ועל מעמד הסוחרים. שני המעוזים העיקריים שלה היו בדרום־מערב צרפת ובנורמנדי, אך גם שם הייתה האוכלוסייה הקתולית הרוב. בפרספקטיבה ממלכתית, הפרוטסטנטיות נחשבה לאיום חמור על אחדות הלאום, שכן המיעוט ההוגנוטי חש קרבה גדולה יותר לקלוויניסטים מגרמניה ומהולנד מאשר לחבריו הצרפתים. כדי לבסס את מעמדם, ההוגנוטים נטו לעיתים לכרות בריתות עם אויבי צרפת. העוינות בין שני הצדדים הובילה למלחמות הדת בצרפת ולטבח ליל ברתולומאוס הקדוש הטראגי. מלחמות הדת הסתיימו ב־1593, כאשר ההוגנוט אנרי מנאווארה (1553–1610), שהיה למעשה כבר מלך צרפת, המיר את דתו לקתוליות וזכה להכרה הן מצד הקתולים והן מצד הפרוטסטנטים כמלך אנרי הרביעי (שלט בשנים 1589–1610).

עיקרי אדיקט נאנט (1598) – אשר אנרי הרביעי פרסם כמגילת זכויות דתיות להוגנוטים – התירו להוגנוטים לקיים טקסים דתיים בערים מסוימות בכל מחוז, העניקו להם שליטה וזכות לבצר שמונה ערים, הקימו בתי משפט מיוחדים לשפוט הוגנוטים והעניקו להם זכויות אזרח זהות לאלו של הקתולים.

הפריבילגיות הצבאיות, שנכללו באדיקט במטרה להרגיע את חששות המיעוט, התבררו עם הזמן כנתונות לניצול לרעה. בשנת 1620 הכריזו ההוגנוטים על חוקה ל"רפובליקת הכנסיות הרפורמיות של צרפת" , וראש הממשלה, הקרדינל רישלייה (1585–1642), הפעיל את מלוא סמכויות המדינה וכבש את לה רושל לאחר מצור ממושך ב־1628. בשנה שלאחר מכן, הסכם אלס הותיר להוגנוטים את חירותם הדתית אך ביטל את חירויותיהם הצבאיות.

מונפלייה הייתה בין החשובות שב־66 ערי המקלט שהוענקו להוגנוטים באדיקט נאנט משנת 1598. מוסדות השלטון של העיר והאוניברסיטה שלה נמסרו לידי ההוגנוטים. המתח מול פריז הוביל למצור שערך צבא המלך ב־1622. תנאי השלום קראו להריסת ביצוריה של העיר, להקמת מצודה מלכותית ולשלילת האוניברסיטה והקונסוליה מההוגנוטים והעברתם לידי הקתולים. עוד לפני הסכם אלס, השלטון הפרוטסטנטי בעיר הגיע אל קצו וסטטוס "עיר המקלט" חדל להתקיים.

עד שנת 1620, עמדו ההוגנוטים במגננה, והממשלה הגבירה עליהם את הלחץ. רצף מלחמות אזרחים קטנות שפרץ בדרום צרפת בין 1610 ל־1635 נתפס במשך זמן רב בידי היסטוריונים כסכסוכים אזוריים בין משפחות אצולה יריבות. מחקרים חדשים מצביעים על כך שמלחמות אלה היו למעשה בעלות אופי דתי ושרידים למלחמות הדת בצרפת, אשר במידה רבה הסתיימו באדיקט נאנט. במלחמות הקטנות במחוזות לנגדוק וגיין, עשו הקתולים והקלוויניסטים שימוש בהרס כנסיות, איקונוקלאזם (השחתת דימויים דתיים), בהמרות דת בכפייה ובהוצאת כופרים להורג כאמצעי לחימה מרכזיים.

לואי הארבעה־עשר הפעיל לחץ גובר במגמה לאלץ את ההוגנוטים להתגייר. בתחילה, שלח מיסיונרים בליווי קרן כספית לתגמול מי שהמירו את דתם לקתוליות. אחר כך הטיל עונשים שונים, סגר בתי ספר של הוגנוטים ומנע מהם מקצועות מבוקשים. כשהחריף את המהלכים, ניסה להמירם בכוח באמצעות שליחת חיילים (dragonnades) שחיו בבתי ההוגנוטים ושדדו אותם. לבסוף, [[אדיקט פונטנבלו|הצו של פונטנבלו ]] משנת 1685 ביטל את אדיקט נאנט.

הביטול של אדיקט נאנט אסר על פולחן פרוטסטנטי, חייב לחנך את הילדים כקתולים ואסר על רובם של ההוגנוטים להגר. הדבר התגלה כהרסני עבור ההוגנוטים ויקר עבור צרפת, משום שהוביל למרחץ דמים פנימי, החריב את המסחר וגרם לבריחה לא־חוקית מהמדינה של כ־180,000 פרוטסטנטים, רבים מהם הפכו אינטלקטואלים, רופאים ומנהיגים עסקיים באנגליה, סקוטלנד, הולנד הפרוסית ודרום אפריקה; כמו כן, כ־4,000 הגיעו למושבות האמריקניות.

האנגלים קיבלו בברכה את הפליטים הצרפתים ומימנו את קליטתם הן מכספי הממשלה והן בעזרת מוסדות פרטיים. ההוגנוטים שנותרו בצרפת הפכו לקתולים וכונו "מומרים חדשים". רק מעט כפרים פרוטסטנטיים בודדים נותרו באזורים מבודדים.

בשנות השמונים של המאה ה־18 עמד מספר הפרוטסטנטים על כ־700,000 איש, שהם כ־2% מכלל האוכלוסייה. הפרוטסטנטיות כבר לא הייתה דת מועדפת על ידי האליטה, שכן מרבית המאמינים הפרוטסטנטים נמנו עם המעמד האיכר. הפרוטסטנטיות עדיין הייתה בלתי־חוקית. החוק נאכף לעיתים רחוקות, אך יכול היה לשמש איום או גורם מטריד עבור הפרוטסטנטים.

הקלוויניסטים גרו בעיקר בדרום צרפת, וכ־200,000 לותרנים התגוררו באלזס, שם שמר עליהם הסכם וסטפליה משנת 1648.

בנוסף, חיו בצרפת כ־40,000 עד 50,000 יהודים, בעיקר בבורדו, במץ ובכמה ערים נוספות. זכויותיהם והאפשרויות שעמדו בפניהם היו מצומצמות מאוד, למעט עיסוק בהלוואת כספים, אך מעמדם היה חוקי.

מבנה חברתי

קריקטורה מטרום-המהפכה המציגה את המעמד השלישי נושא על גבו את המעמד השני (האצולה) והמעמד הראשון (הכמורה)

הכוח הפוליטי היה מפוזר במידה ניכרת בין שכבות העילית. בתי המשפט המכונים פרלמנטים היו רבי-עוצמה, במיוחד הפרלמנט של צרפת (פריז). יחד עם זאת, המלך העסיק רק כ־10,000 פקידים בשירות המלכותי – מספר קטן במיוחד למדינה גדולה שבה מערכת הדרכים הייתה דלה והתקשורת הפנימית איטית מאוד. למעשה, נסיעה בדרך הים או בנתיבי נהר הייתה מהירה יותר.

המעמדות השונים של הממלכה (הכמורה, האצולה ופשוטי העם) התכנסו מדי פעם באספת המעמדות, אך בפועל, לאספת המעמדות לא היה כוח שכן היא יכלה לעתור למלך אך לא לחוקק חוקים בעצמה.

הכנסייה הקתולית שלטה בכ-40% מהעושר של המדינה, שהיה קשור בקרנות ארוכות טווח שניתן להוסיף עליהן אך לא לצמצמן. המלך, ולא האפיפיור, מינה בישופים, אך בדרך כלל נאלץ לנהל משא ומתן עם משפחות האצולה שהיו להן קשרים הדוקים עם מנזרים ומוסדות כנסייתיים מקומיים.

האצולה הייתה במקום השני מבחינת עושר, אך לא הייתה לה אחדות פנימית. לכל אציל היו אדמות משלו, רשת קשרים אזורית משלו וכוח צבאי משלו.

הערים נהנו ממעמד עצמאי ונשלטו במידה רבה על ידי סוחרים מובילים וגילדות. פריז הייתה העיר הגדולה ביותר, בפער ניכר, עם 220,000 תושבים בשנת 1547 והיסטוריה של גידול מתמיד. בליון וברואן התגוררו כל אחת כ־40,000 נפש, אך בליון פעל מרכז בנקאי רב-עוצמה והתקיימה בה תרבות תוססת. בורדו הייתה הבאה בתור, עם אוכלוסייה של 20,000 איש בלבד בשנת 1500.

קריקטורה מטרום-המהפכה המציגה את המעמד השלישי נושא על גבו את המעמד השני (האצולה) והמעמד הראשון (הכמורה)

בשנים האחרונות זכתה סוגיית תפקידן של הנשים לתשומת לב, בעיקר בכל הנוגע לאדיקותן הדתית.

האיכרים

האיכרים היוו את הרוב הגדול של האוכלוסייה, ובמקרים רבים נהנו מזכויות מבוססות היטב שהרשויות נאלצו להתחשב בהן. בשנת 1484 חיו כ־97% מתוך 13 מיליון התושבים של צרפת בכפרים. בשנת 1700 התגוררו לפחות 80% מתוך 20 מיליון התושבים באזורי הכפר.

במאה ה־17, קיימו האיכרים קשרים עם הכלכלה השוק, סיפקו חלק ניכר מההשקעה ההונית ההכרחית לצמיחה חקלאית ועברו תדירות בין כפרים ועיירות. הניידות גאוגרפית , שהייתה קשורה ישירות לשוק ולצורך בהון להשקעות, הייתה הנתיב העיקרי לניידות חברתית. אמנם גרעין החברה הצרפתית כלל גילדות עירוניות ופועלי כפרים, ובתוכו ניכרה לעיתים המשכיות חברתית וגאוגרפית מרשימה, אולם גם גרעין זה נזקק לתחלופה קבועה.

ההכרה בקיומן של שתי החברות הללו, המתח המתמיד ביניהן והניידות הגאוגרפית והחברתית הנרחבת הקשורה בכלכלה השוק – היו המפתח להתפתחות המבנה החברתי, הכלכלה ואפילו המערכת הפוליטית של צרפת בתקופת העת החדשה המוקדמת. אסכולת האנאל המעיטה בחשיבות כלכלת השוק ולא הצליחה להסביר את אופי ההשקעות ההוניות בכלכלה הכפרית, ובכך הפריזה בהערכתה את יציבות החברה.

תביעות האיכרים מילאו תפקיד מרכזי בעיצוב השלבים הראשונים של המהפכה הצרפתית בשנת 1789.

היסטוריונים חקרו היבטים רבים של חיי האיכרים בצרפת, ביניהם:

• המאבק מול הטבע והחברה
• חיים ומוות בכפר האיכרים
• מחסור וחוסר ביטחון בחיים החקלאיים
• מקור לכוח האיכר: קהילת הכפר
• מחאות איכרים והתקוממויות עממיות
• המהפכה האיכרית של 1789.

נפילה

אחד מעוזריו של שארל-אנרי סאנסון מציג את ראשו של לואי ה-16

בשנת 1789 הופל המשטר הישן באלימות במהלך המהפכה הצרפתית. על אף שצרפת של 1785 התמודדה עם קשיים כלכליים שהתמקדו בעיקר בשאלת ההוגנות של מערכת המיסוי, היא עדיין נחשבה לאחת המדינות העשירות והחזקות ביותר באירופה. כמו כן, לעם הצרפתי היו באותה תקופה יותר חירויות פוליטיות ופחות עונשים שרירותיים בהשוואה לעמים אירופים אחרים.

עם זאת, לואי השישה־עשר, שריו ושכבת האצולה הצרפתית הרחבה הפכו לבלתי־אהודים במידה רבה, משום שהאיכרים – ובמידה מסוימת גם הבורגנות – נשאו בנטל מיסים כבדים והרסניים, שנגבו כדי לתמוך באריסטוקרטים עשירים ובאורחות חייהם המפוארים.

היסטוריונים מסבירים את ההתמוטטות הפתאומית של המשטר הישן כנובעת בין השאר מהנוקשות שלו. האצולה התמודדה עם שאיפותיהם העולות של סוחרים, בעלי מלאכה ואיכרים אמידים, שקשרו קשר עם איכרים ממורמרים, עובדים בשכר ואינטלקטואלים שהושפעו מרעיונות פילוסופי הנאורות. ככל שהתקדמה המהפכה, עבר הכוח מן המלוכה ומבעלי זכות־היתר מלידה אל גופים פוליטיים ייצוגיים יותר, כגון אסיפות מחוקקות. אלא שסכסוכים בין קבוצות רפובליקניות, שהיו בעבר בעלות ברית, יצרו מחלוקות קשות ושפיכות דמים.

מספר הולך וגדל של צרפתים הפנימו את רעיונות ה"שוויון" ו"חירות הפרט", כפי שהוצגו על ידי וולטר, דידרו, טורגו והוגים חברתיים נוספים מתקופת הנאורות. המהפכה האמריקנית הוכיחה שניתן ליישם בפועל את הרעיונות הנאורים בדבר ארגון הממשל. כמה דיפלומטים אמריקנים, כדוגמת בנג'מין פרנקלין ותומאס ג'פרסון, התגוררו בפריז והתרועעו באופן חופשי עם נציגי המעמד האינטלקטואלי הצרפתי שם. נוסף על כך, המגע בין המהפכנים האמריקנים לחיילים הצרפתים, שסייעו לצבא הקונטיננטלי בצפון אמריקה במלחמת העצמאות של ארצות הברית, תרם להפצת אידיאלים מהפכניים בצרפת.

לאחר זמן מה, החלו צרפתים רבים לתקוף את המחסור שלהם בדמוקרטיה, דרשו חופש דיבור, ערערו על הכנסייה הקתולית וגינו את זכויות היתר של האצולה.

המהפכה לא פרצה בעקבות אירוע יחיד, אלא עקב רצף של אירועים שביחד שינו באופן בלתי הפיך את ארגון הכוח הפוליטי, את טבע החברה ואת תחום חירויות הפרט.

נוסטלגיה

בסלון של מאדאם ג'ופרין בשנת 1755 מאת אניסט שארל גבריאל למונייה. הציור, שנוצר בשנת 1812, הציג מבט נוסטלגי על האליטה של עידן הנאורות במשטר הישן

בעיני משקיפים מסוימים, החל המושג לציין תחושת נוסטלגיה מסוימת. לדוגמה, שארל-מוריס דה טליראן התפרסם באמירתו:

"מי שלא חי במאה ה-18 לפני המהפכה אינו מכיר את המתיקות של החיים"

בצרפתית:

"Celui qui n'a pas vécu au dix-huitième siècle avant la Révolution ne connaît pas la douceur de vivre"

באנגלית:

"He who has not lived in the eighteenth century before the Revolution does not know the sweetness of living"

חיבה זו נבעה מתחושת הידרדרות בתחומי התרבות והערכים לאחר המהפכה, שבה איבדה האצולה חלק ניכר מכוחה הכלכלי והפוליטי לטובת מה שנתפס כבורגנות עשירה, גסה וחומרנית. מוטיב זה חוזר בספרות הצרפתית של המאה התשע־עשרה, כאשר אונורה דה בלזק וגוסטב פלובר ביקרו בחריפות את המידות של מעמדות העלית החדשים. בגישה זו, המשטר הישן ייצג עידן שאבד מן העולם – עידן של עידון וחן – בטרם הביאה המהפכה ושינוייה הנלווים מודרניות גולמית ולא ודאית.

ההיסטוריון אלכסיס דה טוקוויל ערער על נרטיב מכונן זה במחקרו הקלאסי"L'Ancien Régime et la Révolution" ("המשטר הישן והמהפכה"), שבו הדגיש את רצף המוסדות בצרפת לפני ואחרי המהפכה.