התיישבות נתיני המעצמות בחיפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נתיני מעצמות זרות התיישבו בחיפה במהלך שקיעתה של האימפריה העות'מאנית, בדומה למה שעשו נתיני המעצמות בארץ ישראל בירושלים ובמקומות שונים אחרים בארץ ישראל.

במהלך המאה ה-19 החלה קרנה של חיפה לעלות, במקביל לירידתה של שכנתה מצפון, עכו, כתוצאה מתהליך של "הבנייה החדשה" שהונהג על ידי השליט האזורי דאהר אל עומר. סיבות נוספות לעליית קרנה של חיפה באותה תקופה הן תעבורה הולכת וגוברת של אניות גדולות, שהזדקקו לנמל מים עמוקים, וגידול במספר הקונסולים הזרים שבחרו להתיישב בעיר (בהם הצירים של המעצמות רוסיה, פרוסיה, יוון, הולנד, אנגליה, צרפת, אוסטריה[1], סרדיניה, ספרד ואפילו ארצות הברית). קונסולרים אלו נעדרו מחיפה עד המצור על עכו בידי המצרים עת עברו נציגי אנגליה, צרפת, אוסטריה, דנמרק וסרדיניה לחיפה[2]. נתיני המעצמות נהנו מחסות מדינות האם במסגרת הסכמי הקפיטולציות, ובכך נחסך להם חיכוך עם השלטונות המקומיים.

ההתיישבות בחיפה תרמה רבות לפיתוחה - נבנו בה בתי חולים, בתי דואר, בתי ספר ומיסיונים, שיטות הבנייה השתכללו, נסללו דרכים לכרכרות ובשכונות שמחוץ לחומות הושלט חוק וסדר. התפתחות העיר התאפיינה גם בגידול משמעותי באוכלוסייתה - בתחילת המאה ה-19 הוערך מספר התושבים בכמה אלפים, ואילו בשנת 1923 כבר היו בחיפה כמעט 40,000 נפש, בני דתות שונות - מוסלמים, יהודים, אחמדים, בהאים ונוצרים בני כתות רבות ומגוונות. כלומר, בתהליך שנמשך כ-100 שנה נהפכה חיפה מעיירה משנית לעיר רב-גונית. היה זה תהליך דו-כווני שבו התיישבות הנתינים גרמה להתפתחותה של חיפה, ולהפך התפתחותה של העיר מעיירת דייגים הייתה גורם משיכה עבור נתינים אחרים.

"נראה היה לעינים, כי זה מקום מקוה כל העמים: בגדי הצבעונים של אנשי הקדם התבוללו בבגדי אנשי המערב."

הרצל, אלטנוילנד (על פי תרגומו של נחום סוקולוב)

הסכמי הקפיטולציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קפיטולציות

המקור לכוחן של המעצמות היו הסכמי הקפיטולציות אשר נחתמו לאחר שבריטניה ורוסיה סייעו לשלטון העות'מאני להשתלט מחדש על מצרים ועל ארץ ישראל. מדינות אירופה אף בקשו להחיל את משטר הקפיטולציות בקרב אוכלוסיות במזרח התיכון שאינן מוסלמיות. כך ביקשה רוסיה להחיל את הקפיטולציות על כלל היוונים-אורתודוקסים במזרח התיכון. צרפת ביקשה התייחסות דומה לגבי הנוצרים הקתולים ואילו אנגליה ביקשה לעשות כן עם היהודים והדרוזים. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים היו יתרונות רבים למקבלי החסות בשל הקפיטולציות, כולל פטור ממסי האימפריה העות'מאנית.

פעילות המעצמות גברה לקראת סוף המאה ה-19 מתוך הנחה כי האימפריה העות'מאנית עומדת להתמוטט.

הגידול במספר תושבי חיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יימס סילק בקינגהאם העריך ב-1816 את מספר תושבי חיפה בכ-1,000[3]; ב-1829 אנטון פון פרוקש, שליח מטעם האימפריה האוסטרית, העריכם בכ-3,000[4].

על פי דו"חות של משרד הפנים הצרפתי בשנות ה-40 מנתה אוכלוסיית חיפה[5] תושבים בעלי אמונה דתית המחולקים ל: הכנסייה הסורית-אורתודוקסית 2,000, הכנסייה המצרית 3,500, הכנסייה היוונית קתולית 20,000, יוונית אורתודוקסית 10,000, מארונים 4,000[6], ארמנים 1,800, פרוטסנטים 1,500, קופטים 400, אשורים 150.

חלק מגידול האוכלסין הלא-מוסלמי נבע מהתיישבות היהודים אך חלקו נבע גם מהתיישבות נתיני המעצמות. היהודים ראו בהתיישבות האירופאית, ובעיקר הגרמנית, מופת לצורת ההתיישבות הרצויה[7].

הרפובליקה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – המסדר הכרמליתי, סטלה מאריס

לצרפת היו אינטרסים בארץ ישראל מאז תקופת מסעי הצלב והיו לה שאיפות למתן חסות למקומות קדושים לנצרות בישראל כמו גם שאיפות הקמת מנזרים וכנסיות בחסות צרפתית.

כבר בשנת 1535 נחתם הסכם הקפיטולציות בין פרנסואה הראשון לסולימאן המפואר וצרפת החלה לבסס שוב את מעמדה. בשנת 1769, מלך צרפת לואי החמישה-עשר קיבל אישור לתת חסות למסדר הכרמליתי, אשר נזיריו[8] בחרו להתיישב באזור הנקרא סטלה מאריס, בקצה הצפוני של רכס הכרמל. עם השנים הקימו כמה מנזרים גם באזורים אחרים בחיפה, ובשנות ה-80 של המאה ה-18 אף היו הראשונים לבנות מנזר מחוץ לחומות העיר (באזור כיכר פריז של היום).

בזעורה (בית חולים רמב"ם כיום) הוקם מנזר, כנראה, ב-1892 על ידי הנזירות (הכרמליתיות) השתקניות. הן עזבו במלחמת העולם הראשונה אך חזרו למנזר עם סיומה. מסדר הכרמליתיות סנט ג'וזף הקים בתחילת המאה העשרים מנזר באזור (ברחוב העלייה השנייה 12 כיום)[9].

נתינים צרפתים אחרים שהתבססו בחיפה הם פעילי בית הספר נזירות נצרת. בית הספר נוסד בצרפת ב-1822, וכעבור כמה עשורים נפתח בנצרת סניף של בית הספר. ב-1858 נבנה הסניף החיפאי של בית הספר לנזירות ברחוב קינג ג'ורג בקרבת נמל חיפה של אותה תקופה. בשנות העשרה של המאה ה-19 עבר בית הספר לבניין גדול ממדים (שבזמנו היה אחד מבתי הבטון הראשונים בחיפה). שטח המבנה היה כ-17 דונם מוקף חומה גבוהה שהכיל בית ספר, גן ילדים, פנימייה, כנסייה ומנזר לנזירות.

יהודים צרפתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנם בהגדרות ה"קלאסיות" אין היהודים מוגדרים כחלק מהתפשטות המעצמות בארץ, אך בית הספר אליאנס שהוקם בחיפה, לא הוקם מטעמים ציוניים ולפיכך התופעה דומה.

תוכנית הלימוד בבית הספר כללה ארבע שפות: צרפתית, אנגלית, עברית וערבית. התוכנית, כבכל סניפי הרשת, הייתה מוכוונת צרפת, על ההיסטוריה והתרבות שלה.

הרוזן דה פיילא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנזר הכרמליטיות בזעורה

ברבע האחרון של המאה ה-19 וברבע הראשון של המאה ה-20 פעל בארץ ישראל הרוזן הצרפתי מרי פול אמדה דה פיילא (Comte Marie Paul Amedee de Piellat) והיה לאחת מן הדמויות הבולטות ביותר מאחורי מפעלי הקתולים הצרפתים. דה פיילא הגיע לארץ בפעם הראשונה ב-1874 בגיל עשרים ושלוש למסע צליינות. מאז הגיע לארץ עוד פעמיים וריכז את כל מרצו והונו בארץ הקודש ולשם כך אף ויתר על רכוש רב בצרפת (ראו גם המתחם הצרפתי בירושלים).

ב-1882 הוא עמד בראש קבוצה גדולה מאוד של צליינים שנחתו בחיפה ("השיירה הגדולה של האלף"[10]). הקבוצה ביקרה בסטלה מאריס בדרכם לירושלים. הביקור בחיפה הוציא את שמעה של חיפה לצרפת.

הרוזן דה פיילא הודיע על התיישבותו בחיפה ב-1887 לשנה והקמת בית חולים גדול שישמש את הצליינים שינחתו בחיפה. חלק מהוצאות הבנייה הוא הוציא מכיסו, ומסר את ניהול המקום (באזור בית החולים רמב"ם של היום) לידיהן של האחיות הכרמליתיות הצרפתיות[11].

האימפריה הרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסיית אליהו הנביא הרוסית במרכז הכרמל

מלחמת קרים הסתיימה ב-1856 במפלתה של האימפריה הרוסית, וויתורה על ניסיונה להפוך לנותנת החסות של הנוצרים האורתודוקסים באימפריה העות'מאנית. אף על פי כן מימנו הרוסים, באמצעות "חברת הסחר והספנות הרוסית", הקמת מזח, ב-9–1858, בחוף ימה של חיפה לא הרחק מבית הסראיה (בית המושל והמנהל). המזח הוקם בפיקוחו של ארמטה פיארוטי, מהנדס איטלקי ששימש גם כמהנדס עיריית ירושלים[12]. מזח זה שימש מאוחר יותר כמזח הראשון (מתוך שלושה) שתפקדו כנמלה הראשון של חיפה. המזח הוארך כ-30 שנים מאוחר יותר על ידי גוטליב שומאכר (ראו בהמשך). ליד המזח הוקם מלון קטן לעולי רגל רוסים בדרכם לירושלים - חצר ספרנסקי (ליד בית מילר יותר מאוחר - שוק הפשפשים של היום).

במקביל, לצורך שיכונם ועידודם הרוחני של עולי הרגל שהיו צפויים לרדת מהאוניות דרך המזח החדש, הקימה הכנסייה הרוסית-אורתודוקסית על רכס הכרמל כנסייה ואכסניה (ברחוב החורשה של ימינו, באזור שנקרא אחר כך כרמל צפוני). הכנסייה מקודשת לאליהו הנביא ובנויה משני חלקים: הכנסייה בעלת גג רעפים ומגדל פעמונים בעל גג רעפים מחודד. ציורים רבים של אליהו הנביא המתארים שלבים שונים בחייו נמצאים מחוץ ובתוך הכנסייה. "בצלים" בסגנון רוסי נמצאים מחוץ לכנסייה. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוקפאה פעילות הרוסים בחיפה. ב-1919 חודשה הפעילות תחת חסות הקונסול הספרדי. ב-1924 נקנתה חלק מן אדמתם במושבה הגרמנית על ידי העירייה והיא פתחה בו שוק ירקות (לאחר מכן הוסב המקום כחלק מתחנת אגד שעברה מרחוב המלכים). ב-1930 שוקמו הבתים ברחוב החורשה.

גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טמפלרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – המושבה הגרמנית, כרמלהיים, בית הקברות הטמפלרי
כרמלהיים ב-1907

הטמפלרים[13] החלו את בניית המושבה הגרמנית ב-1868. זאת הייתה מושבתם הראשונה בישראל[14], והשפעתה על העיר הייתה גדולה מחלקם היחסי של מספר תושביה. אל המושבה הגיע לביקור ב-1898 הקיסר וילהלם השני. ביקור זה נתן דחיפה עצומה לעיר בכלל ולמושבה בפרט ושמעה של חיפה יצא למרחוק.

היו אלו הטמפלרים שהביאו עימם קידמה בכל תחום שנגעו בו: חקלאות ממוכנת (למשל הקמת שתי טחנות קמח מופעלות קיטור[15]), בנייה מתקדמת, מסחר ותעשייה זעירה. הם היו אלו שהביאו לראשונה לחיפה כרכרות, ופתחו קווי תחבורה לנצרת, זיכרון יעקב, יפו וירושלים[16]. אמצעי תחבורה אלו הכריחו סלילת דרכים משופרות. הטמפלרים שימשו הקבלנים, הארכיטקטים ובעלי המקצוע הטובים באזור ושמם יצא למרחוק[17]. הם הקימו מלונות, מיכנו את התעשייה, בנו מזח ואיישו עמדות מפתח בעיר.
בן המושבה, גוטליב שומאכר, התמנה למשרת מהנדס המחוז ותחת ידיו תוכננו ויצאו לפועל תוכניות רחבות היקף כגון תכנון נמל גדול (כדוגמת זה שנבנה לבסוף על ידי הבריטים), הארכת המזח הרוסי (ראו לעיל), תכנון בניין סראיה חדש ועוד. שומאכר יחד עם שותפים קיבל אף זכיון לבניית רכבת מחיפה לאזור בית שאן, והם החלו ברכישת הקרקעות והמדידות.

בחיפה הוקם סניף של 'בנק אגודת הטמפלרים' (Bank der Tempelgssellschaft) (ברחוב השוק). הבנק שנועד לתמוך בקהילה הגרמנית שימש עד מהרה כזרז כלכלי לקהילה אך גם לאחרים.

המושבה התרוקנה מתושביה הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה, עת גורשו מחיפה (ראו להלן ובערך טמפלרים) ולא חזרו אליה עוד. רכושם פוצה להם במסגרת הסכם השילומים.

בחיפה נותרו על כנם מספר בתים מועט על הכרמל, המושבה (כיום שדרות בן-גוריון והרחובות מסביבה) ובית קברות שאליו צורפו ב-1970 מצבות מבית הקברות בבית לחם הגלילית.

מיסיון הכרמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכומר שניידר ברחוב התשבי 130 לאחר שיפוצו

ב-1903 הגיע לחיפה יוהנס זייץ עם אשתו. זייץ, איש הכנסייה האוונגלנית, שממנה נפרדו הטמפלרים שנים קודם לכן, פנה לקלר[18], רעו מנוער, על מנת שיעזור לו למצוא מקום למיסיון. רצונו של פרוס (ראו כרמלהיים) למכור את מלונו עלה בקנה אחד עם בקשה זו. מרטין שניידר (שלוחו של זייץ) קנה את מלון פרוס ופתח בו את מיסיון הכרמל אשר מטרתו הייתה להעביר מאמינים מקרב היהודים הנוצרים והמוסלמים לשורותיו.
ב-1908 הצטרפו לפעילותו של שניידר גוטפריד מאייר וקונארד בולינגר. מאייר שהגיע כאקונום וגנן, אחראי, במידה רבה (ומאוחר יותר גם שומרי היערות של הכשרת היישוב), לייעור הכרמל המרכזי (בייחוד בעצי אורן).
מספר שנים מאוחר יותר הוחלט על בניית מיסיון חדש[19]. במסגרת זאת נבנו הבתים הבאים:

  • מלון שניידר (Karmelmissionsheim) - כיום מגדלי פנורמה - בית מלון שנבנה ב-1911 ונהרס בשנות ה-80 של המאה ה-20[20].
  • בית הכומר שניידר - כיום רחוב התשבי 130 - מרטין שניידר בנה את ביתו ב-1913. לבית צורפה גינה שהיוותה לימים בסיס לגן האם. הבית שימש כמוקד חברתי של חיפה בשנות ה-80 ונכון לסוף 2014 תוכו נהרס והוא משופץ כשרק קירותיו החיצוניים משומרים.
  • בית מיינץ - בית נוסף, קרוב למגדלי פנורמה של היום (בשדרות הנשיא 103). הבית שימש למגורי משפחת שניידר לפני מעברם למבנה הגדול ברחוב התשבי. מאוחר יותר התגורר בבית פרידריך היינדריך, חברו של שניידר. מיינץ היא עיר תאומה לחיפה ובבית נפתחו ספרייה ומיל"ב (מועדון יום לגיל הזהב).

ההוספיץ הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הארחה הגרמני בדרך יפו 105

אנשי ההוספיץ הגרמני על שם קרל בורמאוס (גרמנית: Karl Borromäus) הגיעו לחיפה בשנות ה-80 של המאה ה-19. ב-1881 הם רכשו אדמה ליד המושבה הגרמנית והקימו במקום בית הארחה[21]. את מכון הרדג הסמוך הפכו לבית חולים (בניהול ד"ר פֵּטֶרְס) והקימו אף גן ילדים ובית ספר[22].

ברחוב מגידו (של היום) נבנתה בתחילת המאה ה-20[23] אכסניה לצליינים נוצרים בשם "מנוחת אליהו" על ידי הנזירות הקתוליות[24]. הייתה זאת אחת ממספר אכסניות שהיוו חלק מ"הכרמל הגרמני".

אמנם בגרמניה, ארץ מוצאם, היו הזרם הקתולי והזרם הטמפלרי במעין קרע, אך כאן בחיפה, בעיקר בשל השפה המשותפת, נבנו בתי ההוספיץ בשכנות לבתי הטמפלרים.

בנייני ההוספיץ עברו לאחר שנים לרשותהּ של העדה היוונית-קתולית[25].

יהודים גרמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הטכניון, בית הספר הריאלי

כיהודים הצרפתים אין היהודים הגרמנים מוגדרים כחלק מהתפשטות המעצמות בארץ, אך מאחר שהטכניון לא הוקם ממניעים ציוניים טהורים, מדובר בתופעה דומה.

חברת עזרה של יהודי גרמניה הקימה ב-1912 את הטכניון בעידוד השלטון הטורקי. את בניין הטכניון תיכנן אלכסנדר ברוולד, יהודי אזרח גרמניה, שהגיע לארץ גם הוא לא מטעמים ציוניים (על אף שמאוחר יותר שינה את דעתו) וטקס הנחת אבן הפינה נערך בנוכחות סגן הקונסול בחיפה לויטפד-הרדג כעדות לכך שהוא נערך בחסות גרמנית[26]. ב-1913 הוקם בית הספר הריאלי כתוספת לטכניון ועל רקע מלחמת השפות.
אגודה זאת הקימה, גם, את בית החולים "עזרה" בשנות השלושים של המאה ה-20 (כיום שדרות הציונות 54). בית החולים, גם הוא בתכנונו של ברוולד, היה תחת ניהול "עזרה" עד פירוקה של החברה ב-1941 והועבר לידי ההסתדרות, שימש את קופת חולים כללית וכיום הבניין הוא חלק מהמתחם הבהאי.

היהודים המשיחיים (קהילת האחים)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1926 הגיע לחיפה, מניו זילנד המיסיונר קלאפהם (J. W. Clapham), התיישב בטחנת הקמח הישנה במושבה הגרמנית (כיום אלנבי 58), והפך אותה לבית קהילת "בית חסדא" של היהודים המשיחיים. א. אנגלהרדט, מעשירי העיר (ראו גם מרכז הכרמל), תמך בקהילה, ששיפצה את המבנה המוזנח. חמשת ראשי הקהילה היו ו. יונג האנגלי, פקיד בכיר ברכבת, ו. קוטס מהמשטרה, אנגלהרדט, ולדימיר מרצ'ינקובסקי (חתנו של גוטליב שומאכר) והאח הערבי ג. מטאר[27].

על "החברה הבריטית להפצת הבשורה בקרב היהודים" ראו להלן.

הכנסייה היוונית-קתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1862[28] הוקמה "כנסיית א-סיידה" (שמשמעותו גבירתנו, בשדרות הפלי"ם 10 כיום) בראשות הארכיבישוף גרגורי דומאני. הכנסייה, בסגנון בזיליקה ביזנטית, הוקמה על מקומה של כנסייה קטנה שהייתה במקום ונשאה את אותו שם. בנוסף בנתה הקהילה את "סנטה אנה" מ-1858–1862. הכנסייה נבנתה, על פי המסופר, בלילות מאבני מצודת העיר בורג' א-סלאם, שניצבה באזור גן הזיכרון של היום. הכנסייה שימשה בתפקידה עד 1948, עת ננטשה[29]. בתוך הכנסייה מצויה מערת קברו של גרגוריוס חג'אר, ראש העדה בשנים 1901–1940.

כאמור, בנייני ההוספיץ הגרמני עברו לרשות כנסייה זאת.

העדה הלטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית ספר ומוסד חינוכי הלב הקדוש

העדה קיימת בחיפה מהמאה ה-19. מסדר האחיות הרחמניות (La Charité), הקים בית ספר ומוסד חינוכי הלב הקדוש (Sacré Coeur) ב-1900[30] (ברחוב אלנבי 13 כיום). מאז 1976 פועל במקום מעון לילדים ונערים, מגיל שנה ועד 21, עם פיגור שכלי ללא הבדל דת[31].

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות האמריקאית בחיפה הייתה חלק מהתפתחות המושבה הגרמנית. חלק[32] מתושביה של מושבה זו לא היו רק גרמנים אלא גם אמריקאים (בדומה לבאים מדרום רוסיה). משפחה בולטת הייתה משפחת שומאכר. אב המשפחה, יעקב, מהגר גרמני לארצות הברית, מונה לתפקיד סגן הקונסול של ארצות הברית בחיפה ובצפון. בנו, גוטליב, המשיך בדרכו של אביו, וביתם היה בניין הקונסוליה עצמו[27]. במפת המושבה שהכינו השניים הם הדגישו שהמושבה היא "גרמנית-אמריקאית" ואף ציינו אילו משפחות הן ממוצא אמריקאי. אזרחותם עמדה להם גם אחרי הכיבוש הבריטי ונכדתו נלי מרצ'ינקובסקי-שומאכר נשארה לגור בחיפה[33]. אחרי גירושו (הזמני) של שומאכר (הבן) קיבלו על עצמם את מלאכת ייצוג ארצות הברית משפחת סטרובה, בעלי מפעל הסבון במושבה הגרמנית, שביתם היה בפינת בן-גוריון ויפו של היום.

האימפריה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה מינתה ב-1853 את אדוארד תומאס רוג'רס כסגן קונסול בחיפה[34]. אין ספק שמינויו של דיפלומט מקצועי (בניגוד לתושב מקומי), נתן דחיפה לחשיבות העיר במרחב הבינלאומי[35], ולהבנתה של בריטניה שחיפה היא מקום אסטרטגי (כפי שאכן קרה במהלך המנדט הבריטי). רוג'רס הציע להקים מזח בריטי כבר ב-1855 אך למרות יתרונו ההנדסי נבחר לבסוף המזח הרוסי[36].

לורנס אוליפנט ואשתו אליס, השתקעו בחיפה ב-1879. אוליפנט, יליד דרום אפריקה ממוצא סקוטי, חבר הפרלמנט של בריטניה לשעבר, שכר (ואחר כך קנה) את בית אוליפנט במושבה הגרמנית והתחבר עם שכנו גוטליב שומאכר, אשר דיבר אנגלית כמותו. ביחד תיכננו השניים לסלול רכבת אשר תצא מחיפה ותגיע עד דמשק ועקבה. התוכנית אמנם לא יצאה אל הפועל אך העבודה חשפה את שומאכר אל אוצרות תל מגידו ורמת הגולן (עוד על תוכנית הרכבת ראו כאן). תוכנית זאת הוגשמה (אמנם לא על ידו) בדמות רכבת העמק. אוליפנט כתב סדרת מאמרים לעיתונים אנגליים ואמריקאים והפיץ את שמה ויופיה של חיפה. ביתם של הזוג שימש כמרכז הבוהמה החיפאית של תקופתם ואליס אוליפנט נקברה בפאתי בית הקברות הטמפלרי בעיר.

מיסיונרים אנגליים הקימו ב-1899 את בית החולים סט. לוקס (בשדרות הציונות), שפעל עד קום המדינה (כיום משמש כגן ילדים). ליד בית החולים (ברח' סט לוקס 4 כיום) נבנתה כנסייה אפיסקופלית, אשר תוכננה על ידי גוטליב שומאכר בדמות בית תפילה גרמני צנוע. כנסייה נוספת (יוחנן הקדוש) נחנכה, בסגנון גותי, ב-1935. במקור תוכננו שני מגדלי פעמונים אך חוסר באמצעים הביא לבניית מגדל אחד. הכנסייה שימשה את אנשי הצבא והממשל הבריטיים בתקופת המנדט.

הבית ששימש בית החולים של ד"ר אליהו (אליאס) אורבך, ברחוב הגפן 47 א חיפה

בית החולים של ד"ר אליהו (אליאס) אורבך[37] (Elias Auerbach)[38] שכן בבניין ששימש שנים אחדות כמרפאה ומוסד אשפוז של הארגון המיסיונרי The London Jews' Society[39]. המקום פעל כבית חולים עד 1914 (ברחוב הגפן 47 א כיום). לאחר מכן שימש הבניין כבית הספר לכתבי הקדש הר הכרמל והבניין, כמו גם הבניין הסמוך (הגפן 47 ב) שימשו כמתחם מיסיונרי של האגודה[40]. אורבך[41] התנה את עבודתו באי הכנסת פעילות דתית למוסד. במהלך מלחמת העולם הראשונה גויס אורבך (נתין גרמני בעצמו[42]) למלחמה ואת מקומו תפסה ד"ר פלורנס מאי פאין (באותו מקום שנהפך למרפאה). ב-1924 ד"ר ג'יימס צ'רצ'ר[43] התמנה למנהל בית החולים. הוא וצוותו לא תמכו בשום צד בסכסוך היהודי-ערבי ונשארו נייטרליים[44].

המנדט הבריטי ראה בחיפה כאמור עיר אסטרטגית ובתור שכזו הוא פיתח רבות את העיר. נבנה נמל, הוכשרו אזורי עזר לנמל (רחוב הנמל ודרך העצמאות כיום), נבנה ממשק בין הרכבת שבאה מדרום לזאת היוצאת לצפון[45], פותח אזור בתי הזיקוק (אזור התעשייה היה הגדול ביותר באימפריה הבריטית), ניבנו בסיסי צבא ובסיסי משטרה רבים ועוד. בעת מלחמת העולם השנייה ביקר בעיר הגנרל מונטגומרי והבריטים הגו וביצעו תוכנית מגננה לעיר (במקביל לתוכנית "כרמל כמצדה"). לאחר קום המדינה נשארו הבריטים בחיפה (בעיקר בסטלה מאריס ובנמל), עד עזיבתם הסופית בסוף יוני 1948.

לעיר הגיעה ב-1888-9[46] מיסיונרית אנגלייה בשם פרנסיס ניוטון. היא רכשה את מלון פרוס (וסביבתו) במרכז הכרמל מידי המיסיון הגרמני (ראו לעיל) וחברה לגורמים אנטי-ציונים. מאוחר יותר הקימה את "ועדת הידידות האנגלו-ערבית" ב-1946 במטרה ליצור התנגדות לציונות בבריטניה[47]. גם יחסיה השונים עם שכניה השונים (טמפלרים ויהודים) לא היו תקינים[48] והיא סולקה לבסוף על ידי השלטונות[49].

איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1907 פתח ארגון איטלקי נוצרי (Ansmi Associazione Nazionale per Soccorrere i Missionari Italiani - מאיטלקית: "אגודה לאומית לעזרה למיסיונרים איטלקים") מרפאה (ברחוב שיבת ציון של היום) שהתפתחה לבית חולים. בשנות ה-30 נבנה מבנה גדול יותר (נפתח ב-11 באוקטובר 1933[50]) שקיים עד היום בשדרות המגינים.

ב-1907 הגיעה לחיפה גם הנזירה תרזה על מנת להקים את מסדר האחים של הבתולה הברוכה מריה מהר הכרמל. נזירה זאת הקימה כמה שנים מאוחר יותר את בית ספר נזירות כרמלית.

ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לספרד, כמדינה קתולית, היו שאיפות בחיפה. בשל היותה מדינה נייטרלית במלחמת העולם הראשונה לקחה תחת חסותה את המנזר הכרמליטי וכך עזרה למנוע נקמנות מצד הטורקים[51]. שנים אחר כך עמדה למשפחת כיאט הערבית[52] העובדה שנשאו את תואר קונסול ספרד בחיפה[53] והם ממשיכים לגור בה עד היום.

יחסי הנתינים הזרים על השלטונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באורח טבעי נתיני מעצמות "ידידותיות" זכו ליחס מועדף מידי השלטונות, בעיקר השלטונות המרכזיים ופחות המקומיים. רבים מהנתינים הזרים שירתו את ארצות מוצאם במלחמת העולם הראשונה. כאלו היו ד"ר אורבך ואלכסנדר ברוולד היהודים, ובאופן טבעי צעירי הטמפלרים ששירתו בצבא הגרמני. שירות זה גרם להם צרות בעת רצונם לחזור לארץ שנכבשה בידי הבריטים[54].

היחסים עם השלטון הטורקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירידת הקיסר בחיפה

הגרמנים, בעלי בריתם של הטורקים, זכו ליחס מועדף על ידי השלטון המרכזי ושלוחו ואלי (מושל) סוריה, אשר חיפה הייתה חלק מווילאייט זו[55]. יחס זה בא לידי ביטוי במספר אירועים:

  • רצח המתיישב אונגר - למתיישב הטמפלרי אונגר היו אדמות בשכונת הבת נויהרדטהוף (ששכנה היכן שלימים נבנה מפעל חישולי כרמל). עקב גניבות רבות מאדמתו, ארב אונגר באחד הלילות ומסיבה שאינה ברורה נרצח אחד הגנבים. בבוקר למחרת הגיעה משלחת שכללה אנשי ממשל מקומי ונכבדים טמפלרים לחקור את המוות, ובעקבות קטטה שהחלה במקום נרצח אונגר. רצח זה זיעזע את תושבי המושבה ואלו לחצו על השלטון המרכזי בטורקיה לפעול בנחישות למיצוי הדין עם הרוצח, וכך היה[56].
  • "מתנת הכרמל" - קלר, אחד מראשי המושבה הגרמנית וסגן הקונסול הפרוסי בחיפה, שאף לקבל שטח בכרמל על מנת לבנות בו שכונת נופש. הוא קיבל את מתנת הכרמל מידי ואלי סוריה אך מתנה זאת לא התממשה בשל התנגדות השלטונות המקומיים. (ראו גם מרכז הכרמל וכרמלהיים).
  • משפט המריבה - משפט שבו, על ידי פרובוקציה, הצליחו הטמפלרים לקבל חלק מאדמות הכרמיליטים (ראו בהמשך).
  • עזרה כספית בבניית "מזח הקיסר" לטובת ירידת קיסר גרמניה וילהלם השני בביקורו בארץ[57].

עקב חילוקי הדעות הגדולים עם השלטונות, עזבו רוב הנזירים הכרמליתים את מנזרם וחזרו אליו רק אחרי תום מלחמת העולם הראשונה.

היחסים עם השלטון הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהחלה מלחמת העולם הראשונה חששו הטמפלרים מגורלם, והם החלו למכור אדמות ורכוש בחיפה (ראו כאן). הם אמנם חזרו אליה עם תום המלחמה, אך מעמדם הורד.

כשרצו השלטונות הבריטיים לבנות בית חולים חדש (בית חולים רמב"ם) הם פינו את המנזר של הנזירות הכרמליתיות מזעורה, ובמקומו נבנה להן מנזר חדש (מנזר גבירתנו של הכרמל) על הכרמל[58] ב-1935.

בבית הספר "הנזירות נצרת" שונתה שפת הלימוד מצרפתית לאנגלית ב-1920.

במהלך מלחמת העולם השנייה גורשו הטמפלרים מחיפה (תחילה לעכו ולוילהלמה ואחר כך לאוסטרליה)[59].

קבלת נתינות זרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד נתיני המעצמות שנהנו מחסות ארצות המקור שלהם, קיוו גם תושבי חיפה ליהנות מחסינות שכזו. יהודים שזכו לחסינות צרפתית ביקשו מהקונסול הבריטי את חסותו לאחר שהצרפתים ביקשו להסיר חסותם[36]. ערבים נוצרים קיבלו את חסות צרפת בעיקר בגלל לימודי ילדיהם בבתי הספר והחיים בפנימיות הקתוליות שמומנו מצרפת. משפחות אחרות קיבלו את חסינות ספרד (לדוגמה משפחת כיאט לעיל). בגלל ההסכמים השונים בין השלטון הטורקי למעצמות יכלו תושבים "רגילים" לחסוך מעצמם שימוש במערכת המשפט הטורקית-מקומית המסואבת.

המאבקים בין המעצמות בחיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבקים באירופה השפיעו על היחסים בחיפה ולהפך.

מקרה מכונן היה המאבק על דרך הגישה לשכונת כרמלהיים אשר בנו הטמפלרים על הכרמל. הנזירים הצרפתים טענו שאדמות הכרמל שייכות להם מימים ימימה[60]. הם דרשו מן הטמפלרים דמי מעבר[61] בדרך היחידה שעלתה אל ההר (היא דרך סטלה מאריס של היום). על מנת לחזק את עמדתם בנו הנזירים מעין חומה שתחמה את האזור, שלשיטתם, היה שייך להם. החומה נמתחה מאזור סטלה מאריס בואכה נחל עמיק, מרכז הכרמל (של היום) וחזרה לאזור המנזר[62]. הטמפלרים לא בחלו בשום אמצעי על מנת להביא את העניין לכדי "פיצוץ" ובכך למשוך את הנזירים לבית המשפט על מנת שזה יכריע בעניין. ב-27 בינואר 1885 התרחש מאבק פיזי בין הטמפלרים, מגובים במוסלמים מזוינים, לבין הנזירים. השלטונות נגררו לפתרון הבעיה, ולאחר דיונים ממושכים, הגיע הפתרון המיוחל דווקא מאירופה בדמות הסכם בין ביסמרק והאפיפיור לאו השלושה עשר שבו הוכרע על חלוקת הכרמל. במשפט זה, שכונה לימים משפט קרקעות הכרמל, חולק הכרמל לכרמל הגרמני (סביבות מרכז הכרמל של היום) והכרמל הצרפתי (סביבות סטלה מאריס ועד הצטלבות שדרות הציונות ורחוב טשרניחובסקי של היום)[63].

מקרה נוסף, היה אירוע הריסת האנדרטה בסטלה מאריס על ידי חיילים טורקים במהלך מלחמת העולם הראשונה (מאי 1915), בתואנה של חיפוש מחבוא נשק תחתיה. בתגובה, שלחה צרפת אניית מלחמה, שאחרי אזהרה מתאימה, ירתה פגז על ביתו של קונסול גרמניה בחיפה[64], שהסית לדבריהם את החיילים. בתגובה הרסו חיילים טורקים חלק מחומת המריבה שסבבה את שטחי הכרמליתים.

מוסדות שהקימו נתיני המעצמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, הקימו נתיני המעצמות מספר מוסדות שהיוו השלמה לחוסר, הברור, של המוסדות הטורקיים.

  • בתי ספר: רוב בתי הספר היו שייכים לנוצרים, ורק אחר כך ליהודים ולבסוף למוסלמים, שרמת השכלתם הייתה הנמוכה ביותר. בין בתי הספר היו בית הספר נזירות נצרת (שהוקם כאמור ב-1858), בית הספר של אגודת האחים (Frères) שהיה ששייך למסדר הכרמליתי, בית ספר סנט ג'וזף (של הנזירות הכרמליתיות), בית הספר נזירות כרמלית (מיסודן של הנזירות האיטלקיות), בית הספר של האחיות החסודות, בית הספר של הנזירות הבורמאיות, בתי הספר של גברת פרנסיס ניוטון (שבו כבר למדו ילדים מוסלמים), בית הספר של המיסיון הירושלמי והמזרחי, בית ספר רוסי[65] ובית הספר הטמפלרי[66]. כמו כן הוקמו בחיפה בתי ספר יהודים בסמ"ת הגרמני, בית הספר הריאלי העברי הגרמני וכל ישראל חברים הצרפתי[67].
  • דואר: עד התיישבות נתיני המעצמות בחיפה פעל בה רק שירות הדואר העות'מאני שנחשב כשירות לא יעיל. עם ההתיישבות מאירופה קמו בחיפה מספר בתי דואר אשר נתנו שירותים לכל הקהל. שירותי דואר אלו היו יעילים לאין שעור מהדואר הטורקי. בין בתי הדואר שהוקמו בשנות ה-60 של המאה ה-19 היו הדואר האוסטרי (על ידי חברת הספנות "לויד") והדואר הרוסי (על ידי חברת הספנות והסחר "רופיט"), וב-1906 נפתח הדואר הצרפתי. בתי הדואר הקונסולריים נסגרו על ידי השלטונות במלחמת העולם הראשונה (ב-30 בספטמבר 1914)[68].
  • מזחים: בחיפה הוקמו מספר מזחים, מפאת חוסר בתקציב של השלטון המקומי הטורקי. במסגרת זאת הוקם המזח הרוסי, שהיווה למעשה, את הנמל הראשון של חיפה. מזח זה הוארך על ידי גוטליב שומאכר[69]. כמו כן הוקמו מזח לויד, על ידי חברת הספנות האוסטרית, והמזח הגרמני[70].
  • בתי מלון: בתקופה זאת הוקמו מספר בתי מלון (או אכסניות) וביניהם המלונות במושבה הגרמנית (פרוס ואחרים), על הכרמל (מיסיון הכרמל, קלר ואחרים), המלון הרוסי על הכרמל (הקיים עד היום ברחוב החורשה) ואכסניות הקשורות למנזר הכרמליתי (שחלקן פועלות גם כיום).
  • בתי תפילה: הוקמו מספר רב של בתי תפילה (כנסיות ומנזרים), דבר שנתן לחיפה את השם "עיר הנזירים" והביא לתנופה כלכלית בחיפה, שכן נכנס כסף זר, ומנזרים אלו דרשו שירותי תפעול כגון הדפסת ספרים, תחבורה, אוכל וכיוצ"ב.
  • ספנות: בחיפה פעלו מספר סוכני ספנות זרים. עם הקמת נמל חיפה עלה מספר האוניות הזרות ובעקבות כך גם מספרם של הסוכנים הזרים (וגם היהודים)[71].
  • בתי חולים: כאמור נפתחו בחיפה מספר בתי חולים ששירתו את כלל האוכלוסייה. השלטון הטורקי ובמידה מסוימת גם השלטון הבריטי לא מילאו את חובתם לספק שירותים רפואיים והללו ניתנו, בתחילה, על ידי המתיישבים הזרים. בית החולים הגרמני ובית החולים האיטלקי זכו להערכה רבה גם מחוץ לחיפה[72].

מתחם בתי הקברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תחנת הכרמל#מתחם בתי הקברות

מעט מזרחה מצומת דולפין שבבת גלים, לאורך רחוב יפו - ובסמוך לבית הקברות העתיק בחיפה אל עתיקה, נמצא אחד מבתי הקברות המטופחים שבחיפה, בית העלמין של חללי המלחמה הבריטים. לידו נמצאים בית העלמין הטמפלרי, בית הקברות האנגלי (ושאר העמים) ובהמשך בית העלמין היהודי.

בית קברות בריטי נוסף בחיפה נמצא במתחם בתי הקברות שבדרום העיר (בית הקברות הצבאי חוף כיאט). בסמוך לו, בבית הקברות של הקהילות המשיחיות, קבורים חלק מבני הטמפלרים כגון נכדתו של שומאכר, נלי ובעלה, ובתו של הרדג.

בתי הקברות של העדות היוונית-קתולית והיוונית-אורתודוקסית נמצאו מחוץ לעיר של אותה תקופה (ברחוב יפו כיום) ונסגרו בהוראת השלטונות הבריטיים שבנו את מתחם בתי הקברות החדש של העיר על אדמות כיאט בדרום העיר (בתי הקברות חוף הכרמל כיום).

השפעת התהליך על המצב כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אוכלוסייה: רבים מתושביה הערבים של העיר הם נוצרים המשויכים (לא רק) לכנסיות שהתיישבו בחיפה. העדה היוונית-קתולית היא העדה המרכזית בחיפה וחיפה משמשת כמרכז העדה בארץ ובית משכנו של הארכיבישוף (המוטרנות (Eparchy) של העדה היוונית קתולית שוכן בסמוך לקונסוליה הצרפתית ברחוב הגפן).
הבהאים, גם הם תקעו יתד בחיפה והפכוהּ למרכז דתי חשוב שלהם.
  • מבנים ותשתית: הטמפלרים גורשו מן הארץ על ידי הבריטים (והישראלים) ובחיפה נשארה המושבה הגרמנית. האזור שהיה מוזנח קמעה במשך שנים, שופץ והוא מהווה כיום מרכז בילוי. בסמוך למושבה הגרמנית נבנתה שכונת הפרסים על שדותיה של המושבה. בתהליך דומה נקנתה התשתית הגרמנית על הכרמל ושימשה בסיס לשכונות כרמל מרכזי וכרמל מערבי.
  • קונסוליות: בחיפה נשארו נציגויות רבות. הקונסוליה (המקצועית) האמריקאית נסגרה משיקולים כספיים ונשארה רק נציגות; הנציגות האמריקאית שוכנת בשדרות בן-גוריון, לא רחוק ממיקום הנציגות של משפחת שומאכר. לקונסוליות הצרפתית והאיטלקית ישנן בחיפה מרכזי תרבות והוקם מכון גטה לתרבות הגרמנית. לארצות השונות ישנן עשרות נציגים (בעיקר קונסולי כבוד שהם "יורשיהם" של סגני הקונסול מהתקופה הנדונה בערך) בעיר.
  • בתי חולים: משפעת המוסדות הרפואיים שהוקמו על ידי המתיישבים (להבדיל ממוסדות ציוניים) נשאר לתפארת בית החולים האיטלקי שהוא מוסד האשפוז הוותיק ביותר בעיר ומשרת את כלל התושבים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Frances Emily Newton, Fifty Years in Palestine, London: Coldharbour Press, Ltd. 1948

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתחילת המאה ה-20 נפתחה בחיפה סוכנות קונסולארית שהייתה אחראית גם לנפת עכו. ראו מרדכי אליאב, ‏הקונסוליה האוסטרית בירושלים והיישוב היהודי, קתדרה ינואר 1981
  2. ^ מחמוד יזבק, חיפה העות'מאנית: צמיחה דמוגרפית וריבוי עדתי, אופקים בגאוגרפיה, חוברת 73/74, תש"ע - 2009
  3. ^ Travels in Palestine p.115
  4. ^ יהושע בן-אריה, ‏שנים-עשר היישובים הגדולים בארץ-ישראל במאה התשע-עשרה, קתדרה 19, אפריל 1981, עמ' 119, על אף שטענה זאת, ככל הנראה, מוגזמת.
  5. ^ תמיר גורן, חיפה הערבית בתש"ח, הוצאת משרד הביטחון, עמ' 11.
  6. ^ הכנסייה המרונית נמצאת באזור כיכר פריז של ימינו. הקהילה נוסדה בתחילת המאה ה-19.
  7. ^ ראו יואל משה סלומון, יהודה וירושלים
  8. ^ הנזירים היו לאו דווקא צרפתים אלא רק נותנת החסות הייתה צרפת ומאוחר יותר ספרד.
  9. ^ יעקב שורר, לטייל בחיפה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2003, עמ' 180
  10. ^ חיים גורן, מבוא לתעודה "מסע הנזירות לארץ ישראל", אופקים בגאוגרפיה, מס' 29 (1987), אוניברסיטת חיפה, עמ' 86-84
  11. ^ צבי שילוני, ‏מפעָלוֹת הבארון הצרפתי דֶה-פְּיֵילָא בארץ הקודש (1925-1874), קתדרה 72, יוני 1994, עמ' 90-63
  12. ^ עוד על מסעות פיארוטי בארץ בספרו "מנהגים ומסורות בארץ ישראל".
  13. ^ יש להבדיל בינם ובין הטמפלרים חברי מסדר אבירי היכל שלמה
  14. ^ אמנם קדמה לה התיישבות טמפלרית במג'דל כניפס (שריד) וסמוניה (תל שימרון), אך חיפה נחשבת כ"מושבה" הראשונה של הטמפלרים בארץ.
  15. ^ ישראל ברטל ויהושע בן אריה (עורכים), ההיסטוריה של ארץ ישראל שלהי התקופה העות'מאנית, הוצאת יד בן צבי, עמ' 58.
  16. ^ תחנותיהם הראשיות היו ברכבת מזרח ובכיכר חמרה - כיכר פריז של היום.
  17. ^ לדוגמה את יקבי כרמל בנו הטמפלרים.
  18. ^ פרידריך קלר, סגן קונסול פרוסיה בחיפה. כונה לימים "מלך הכרמל" שכן היה מייסד שכונת כרמלהיים על הכרמל.
  19. ^ עלות הבנייה הגיעה ל 40,000 מארק ראו אייל איזלר בחיפה - היסטוריה מקומית בעריכת יוסי בן ארצי עמ' 57
  20. ^ אלכס כרמל, תולדות חיפה בימי הטורקים חיפה 1969, עמ' 132–134 וראו גם יוסי בן ארצי (עורך) חיפה - היסטוריה מקומית עמ' 58 ואילך.
  21. ^ בתחילה שימש המקום כבית אבות.
  22. ^ כל זאת במימון "האגודה הגרמנית של ארץ ישראל".
  23. ^ כנראה בסביבות 1903-4.
  24. ^ ידוע גם בשמו בית הארחה של הנזירות הבורומיאיות, וכיום הוא נקרא "סנט מקסימוס הוספיס", ומשמש את עמותת נדר ששמה לה למטרה לסייע לאנשים חלשים (ראו מרכז הכרמל).
  25. ^ התהליך הסתיים בשנות ה-80 של המאה ה-20.
  26. ^ ישעיהו פרידמן, ‏חברת 'עזרה', משרד-החוץ הגרמני והפולמוס הציוני עם הציונים 1901–1918, קתדרה יולי 1981
  27. ^ 27.0 27.1 נלי מרצ'ינקובסקי - שומאכר, גשם משמיים בהירים, הוצאת החברה להגנת הטבע
  28. ^ ראו הערה בבית החסד.
  29. ^ לימים שופץ המבנה על ידי קאמיל ואגנס שחאדה, והללו פתחו במקום את "בית החסד" - מוסד שיקומי לאסירים משוחררים ובית מחסה לנשים נזקקות, מכל הדתות.
  30. ^ ב"ז קדר, מבט ועוד מבט על א"י, הוצאת יד בן צבי עמוד 212.
  31. ^ אתר המעון
  32. ^ רובה המוחלט של המושבה הייתה גרמנית
  33. ^ היא אף קיבלה את תואר יקירת חיפה.
  34. ^ הוא מילא את התפקיד עד 1861. יותר מאוחר שימש כשגריר בדמשק.
  35. ^ אחותו של רוג'רס, מרי אליזה רוג'רס (Mary Eliza Rogers), פרסמה ספר ("חיי יום יום בארץ ישראל: מסעות בארץ הקודש") המהווה עד היום בסיס לכל מחקר על א"י בכלל וחיפה בפרט של המאה ה-19. פרטים על הספר ראו גם ברשומה המצור על חיפה בבלוג "אפלטון" של אורי קציר.
  36. ^ 36.0 36.1 יוסי בן-ארצי, ‏שתי פרשיות מתולדות חיפה במחצית המאה הי"ט, קתדרה 42, ינואר 1987, עמ' 183-171
  37. ^ יש לקרוא אַאוּרבך
  38. ^ ספרו "מארץ האב לארץ אבות" (בעברית בהוצאת יד בן צבי ומכון ליאו בק) משמש כמקור עברי לתולדות העיר בתקופה הנדונה.
  39. ^ עוד על הארגון: The medical activities of the London Jews' Society in nineteenth-century Palestine., Yaron Perry and Efraim Lev, Department of Eretz Israel Studies, Haifa University, Haifa באתר NIH (באנגלית)
  40. ^ ד"ר גרשון נראל "בית-הספר לכתבי-הקדש הר הכרמל" בחיפה בימי המנדט
  41. ^ פעילותו של ד"ר אורבך כללה גם הוראת החנ"ג בריאלי ופעילות בוועד הקהילה בחיפה. אמנם הוא נחשב כ'רופא היהודי הראשון', אך גם על פי כתובו קדמה לו ד"ר אסתר גינצבורג - קראוזה (לימים שימקין), אחותו של אחד העם, אך היא עבדה מעט ורק ברפואה פנימית.
  42. ^ מקרב תושבי חיפה היו ארבעה מפקדים ביניהם שני יהודים ואורבך ביניהם (לא כולל כאלו, כמו ד"ר בירם, ששירתו בארץ)
  43. ^ 1899 - 27 בדצמבר 1982. אחר כך עבר צ'רצ'ר לעבוד במרפאה ברחוב החלוץ פינת שמריהו לוין ובמאי 1977 חזר לאנגליה.
  44. ^ חיפה, עלון העמותה לתולדות חיפה, גיליון 3
  45. ^ שכן רוחבי המסילות היו שונים (ראו גם הרכבת המנדטורית) ולכן היה צורך בהעברת תכולת הרכבות.
  46. ^ Walter Williams, palestine is still a land of problems ניו יורק טיימס, 13 במאי 1921 (פורסם בגיליון של 10 ביולי 1921)
  47. ^ אנטי ציונות בבריטניה אז ועכשיו, רורי מילר, באתר קובננט
  48. ^ ראו בהרחבה בכרמלהיים.
  49. ^ עוד על עוללות גברת ניוטון בספרה Fifty years in Palestine
  50. ^ שמעון שטרן, התפתחות המערך העירוני של חיפה בשנים 1947-1918 עבודת דוקטורט שהוגשה לסנאט האוניברסיטה העברית, 1974 עמ' 198.
  51. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל / שלהי התקופה העות'מאנית (1799 - 1917), יד בן צבי, עמוד 14
  52. ^ "The london-gazette 6 June 1944"
  53. ^ גם כיום משפחת כיאט מחזיקה בתואר דיפלומטי מטעם ספרד
  54. ^ ראו ספרו של ד"ר אורבך.
  55. ^ עד 1888, שאז הוקמה וילאייט ביירות וחיפה עברה לשליטתה
  56. ^ עוד על הפרשה ראו גם נויהרדטהוף
  57. ^ מסע הקיסר וילהעלם לארץ ישראל, הצפירה, 27 באוקטובר 1898 (לקריאת המאמר כולו יש לדפדף קדימה ואחורה באמצעות החצים שבקצה השמאלי התחתון של הדף)
  58. ^ הנזירות קיבלו בתדהמה את גודלו של המנזר החדש, שהוא בניגוד לאופיין הצנוע
  59. ^ ראו גם כאן.
  60. ^ לורנס אוליפנט, חיפה כתבות מארץ-ישראל, 1882–1885, הוצאת יד יצחק בן צבי עמ' 354
  61. ^ על תשלום האגרה ראו זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל, תרצ"ה, עמ' 172
  62. ^ מתוך פרש היסטוריה
  63. ^ אלכס כרמל, תולדות חיפה בימי הטורקים, פרק 2.
  64. ^ בית הקונסול שימש במלחמת העולם הראשונה כתחנת רדיו שדרכה נשלחו והתקבלו מסרים צבאיים ואחרים.
  65. ^ א. כרמל עמוד 175
  66. ^ בית הספר קיבל לשורותיו גם ילדים מחוץ למושבה ולימדו בו גם ערבית.
  67. ^ למשל זה שבהדר שהוקם בתחילה ליד רחוב חסן שוקרי וב-1935 על אדמת פיק"א בין רחובות יל"ג והרצל. כיום שוכן במבנה הסניף המרכזי של קופת חולים מכבי והוא מיועד לשימור. הבניין תוכנן על ידי אוראל-זוהר.
  68. ^ אודותינו / הדואר בראי הזמן / ארץ ישראל במאה ה-19, באתר דואר ישראל
  69. ^ גשר, נמל, חזית עיר והיכל עירייה: תוכניותיו של גוטליב שומאכר לפיתוח חיפה בשנות ה-80 של המאה ה-19 חלק א באתר אוניברסיטת חיפה
  70. ^ המזח נבנה לרגל ביקורו של הקיסר וילהלם השני, ולאחר מכן שימש בעיקר לרחצה.
  71. ^ דניאלה רן, בין ספינה לרציף - תולדות לשכת הספנות הישראלית 1932 - 1982, הוצאת פרדס, ולשכת הספנות הישראלית
  72. ^ נסים לוי, פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל 1799–1948, הוצאת הקיבוץ המאוחד עמ' 269 ועמ' 364