לדלג לתוכן

מאורעות תרפ"ט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף מאורעות 1929)
הר-טוב עולה באש במהלך מאורעות תרפ"ט
הלוויות ההרוגים שנפלו בהגנת תל אביב (כ' באב ה'תרפ"ט, 26 באוגוסט 1929)
קינה על מאורעות תרפ"ט שחיבר הרב נח גד וינטרוב

מאורעות תרפ"ט (1929; בפי הערבים: ثورة البراق, תעתיק: תַ'וּרַת אל-בֻּראק, "מהפכת אל-בוראק", כינוי לכותל המערבי, או: אַחְדאת', "מאורעות"; השם הרשמי באנגלית: The Disturbances of August 1929, "מהומות אוגוסט 1929"[1]) היו סדרה של פרעות אלימות, מעשי טרור ורצח מצד ערביי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי בארץ ישראל, שאירעו בין י"ז - כ"ג באב ה'תרפ"ט, 23 - 29 באוגוסט 1929. במאורעות נרצחו 133 יהודים ו־339 נפצעו, ומספר יישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל ננטשו ונחרבו; תושבי ירושלים היהודים הותקפו על ידי אלפי פורעים ערבים מהעיר ומהסביבה, אולם במקום היו גם כוחות חמושים, של בריטים ויהודים שהצליחו להדוף את רוב המתקפות, במספר קטן יחסית של נפגעים. חברון, הותקפה גם היא ובשל העדר הגנה אירע בה הטבח הגדול ביותר. מקרי רצח רבים התרחשו גם בצפת ובמוצא, והותקפו יישובים רבים נוספים כולל יפו, תל אביב, חיפה, באר טוביה, הר-טוב, וישובים נוספים בכל רחבי הארץ.

מצד הערבים נהרגו 116 ונפצעו 232, מרביתם בידי שוטרים בריטים חלקם בקרבות בירושלים ובמקומות נוספים, חלקם במהלך דיכוי המהומות, ומקצתם על ידי יהודים בפעולות נקם.

בעקבות המאורעות מונתה ועדת שו לחקירת האירועים. הוועדה הגישה ב־1930 את דו"ח הופ-סימפסון, ובעקבותיו הוצא לאחר מכן הספר הלבן של פאספילד.

הסיבות המשוערות שתרמו בחלקן לפרוץ מאורעות תרפ"ט

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ירידת קרנם של המופתי של ירושלים, חג' אמין אל-חוסייני, ושל ההנהגה החוסיינית: באותה התקופה הייתה יריבות עזה על ההנהגה בקרב ערביי ארץ ישראל. עניין זה בא לידי ביטוי בניצחון האופוזיציה הנשאשיבית בבחירות לעיריית ירושלים. חוסייני איבד מיוקרתו וכדי לזכות בה מחדש הקצין את דעותיו, ופנה להסתה אנטי-ציונית. הוא גייס את תשומת ליבם של מיליוני מוסלמים למקומות הקדושים ובדרך זו יצר מחויבות של המדינות המוסלמיות למאבקם של ערביי ארץ ישראל.
  • התאוששות מהמשבר הכלכלי: בשנים 1926–1927 התרחש בארץ משבר כלכלי חריף. המשק המקומי קרס, ערך המטבע ירד, ובשנת 1927 ירדו מהארץ כ-5,000 איש. אולם באותה השנה – עם תום המשבר – חזר היישוב היהודי לשגשג הודות לעבודות ציבוריות שאורגנו בידי המנדט הבריטי וקליטת עובדים במפעלים ציבוריים למיניהם. ברחוב הערבי גברו תחושות הכישלון לנוכח קניין האדמות והעלייה היהודית.
  • היעדר הנהגה: באותה התקופה הנציב העליון ג'ון צ'נסלור שהה בלונדון, ובהיעדרו מונה הארי לוק, הפרו-ערבי. הכוחות שעמדו לרשותו של לוק היו מועטים: כ-300 שוטרים, כ-100 חיילים, שש שריוניות ומספר דומה של מטוסים. תגבורות, שהכפילו את הכוח פי כמה וכמה, הגיעו רק לאחר פרוץ המאורעות, ב־24 באוגוסט בשעות המאוחרות. בין היתר הוחשו לארץ ישראל תגבורות של חיילים בריטים שהוטסו לשדה התעופה עטרות ממצרים, והיה זה מבצע ההטסה הצבאי הראשון בהיסטוריה.
    בנוסף לכך, ראשי היישוב שהו באותו הזמן בקונגרס הציוני בציריך. ארגון ההגנה היה עדיין חלש יחסית, תקציביו היו פעוטים, כלי נשקו ישנים וניסיונו מועט. מקור החולשות הללו היה בשקט ששרר בארץ לאורך שנות קיומו של הארגון, ובמשבר הכלכלי.

פרשת הכותל 1928–1929

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שער "דואר היום", ספטמבר 1928

בליל יום כיפור, 23 בספטמבר 1928, התכנסו מאות יהודים להתפלל ברחבת הכותל וקבעו מחיצה בין נשים וגברים, בניגוד לסטטוס-קוו בימי המנדט שהתבסס על גזירת השלטון העות'מאני על היהודים שלא להציב ברחבת הכותל שום דבר קבוע מספסל ועד ארון. למחרת, בשעה 6:30 בבוקר יום כיפור, יצא קצין המשטרה דאגלס דאף עם כעשרה מאנשיו, חמושים בנשק ומצוידים בקסדות פלדה, כדי להסיר את הפרגוד ששימש כמחיצה. בעודם יורדים ברחוב דוד, ליוו אותם השכנים הערבים בצעקות "מוות לכלבים היהודים". דאף טלטל את שמש הכותל הישיש בכתפיו והורה לאחד הסמלים להרוס את הפרגוד.[2] סגן מושל ירושלים התנגד למחיצה, ובכך גרם להתמרמרות בקרב היהודים. נציגיהם פנו לממשלת המנדט הבריטי לביטול איסור המחיצה. נגד היהודים יצא המופתי של ירושלים, חג' אמין אל-חוסייני. הערבים ראו במעשה היהודים ניסיון השתלטות על הר הבית, וטענו כי הכותל הוא חלק מחומת החרם א-שריף, אחד המקומות הקדושים לאסלאם, והחלו בהתגרויות ביהודים. בקרב ההמון הופץ ציור ובו תמונת מסגד "כיפת הסלע" כשהדגל הציוני מתנוסס עליו, בטענה כי מדובר בציור מן התעמולה הציונית, המעיד על שאיפות היהודים להשתלט על הר הבית.[3][4] לדברי המזרחן יהושע פורת, פרשת הכותל אפשרה לאל-חוסייני והמועצה המוסלמית העליונה, לספק ממד דתי למאבק הלאומי נגד היהודים ובדרך זו לגייס את תמיכת השכבות העממיות, "שהסיסמאות הלאומיות לא דיברו אל ליבם עד אז". מיד לאחר התקרית הם פתחו במסע תעמולה נמרץ להגנת מסגד אל-אקצא ושמירת זכויות המוסלמים בכותל, שהוחשב כקדוש למוסלמים בהיותו חלק מחומת המסגד.[5]

ב-1 בנובמבר 1928 כינס המופתי אמין אל-חוסייני ועידה אסלאמית המונית בירושלים, לדיון במשבר הכותל. הגיעו כ-500 משתתפים, חלקם אנשי דת מוסלמים מסוריה, לבנון, עבר הירדן, המגרב, הודו ומצרים.[6] משתתפי הכנס הציגו את הספסלים והמחיצות של היהודים כמזימה ציונית להשתלט על הר הבית כולו,[6] ותבעו להגביל את הפעילות היהודית בכותל.[7] בכינוס זה הוקמה "ועדה להגנת אל-בוראק א-שריף והמקומות הקדושים האסלאמיים" עם סניפים בערים שונות בארץ, שהחלה בפרסום כרוזים ועצומות מחאה הקוראים להגנת מסגד אל-אקצא. בעקבות הלחץ המוסלמי, הגיש שר המושבות ב-19 בנובמבר הצהרה רשמית בפני הפרלמנט ("ספר לבן"), שבה הודיע שהממשלה חייבת מכוח סעיף 13 בכתב המנדט לשמור על הסטטוס-קוו, לפיו העדה היהודית רשאית להביא לכותל רק את תשמישי התפילה שהיו מותרים תחת המשטר הטורקי, ואילו הקמת המחיצה הייתה חידוש שפרץ את הסטטוס-קוו.[8] ב-17 בדצמבר פרסמו השלטונות הבריטיים נייר מדיניות המאשר את הבעלות המוסלמית על סמטת הכותל, אך גם את זכותם של היהודים להתפלל בה.[7] אולם למרות "הספר הלבן", המשיכו היהודים להביא ספסלים לכותל.[6]

מאז הוועידה האסלאמית, עיקר יוזמותיה של המועצה המוסלמית העליונה התרכזו בסכסוך הכותל. על פי הנחייתה, החל המואזין של המסגד הסמוך לקרוא את המוסלמים לתפילה דווקא בשעות התפילה של היהודים, ואורגנו טקסי זיכר רעשניים.[9] במאי 1929 שיפצה המועצה המוסלמית העליונה מבנים על הר הבית,[7] ופתחה פתח חדש בחומה הסמוכה לכותל, כדי להפנות את העוברים והשבים אל סמטת הכותל. כמו כן, הוחל גם בבניית אגף נוסף לבניין בית הדין השרעי, כדי לאפשר מכלול נוסף של הטרדות.[9] המוסלמים שיפצו מסגד וזאווייה של העדה המוגרבית בצמוד לכותל ופתחו את שעריהם לכיוון מקום התפילה של היהודים, דבר שהגביר מאוד את הנוכחות והתנועה של מוסלמים ליד הכותל. אחד הדרשנים החשובים בירושלים, השיח' חסן אבו סעוד, קרא בדרשותיו להגדיל את הנוכחות המוסלמית באזור הכותל, וכך האזור המרוצף הצמוד לו, שעד אז נהגו לעבור בו רק מוגרבים מעטים שבתיהם נמצאו בקצה המתחם, הפך למעבר הומה אדם.[10] עם החיכוך, החלו להתרחש על דרך קבע תקריות אלימות בין מוסלמים ליהודים.[7] המוסלמים פתחו בפעולות פרובוקטיביות באזור הכותל, שנועדו להפריע לתפילת היהודים, ובקיץ 1929 אף תקפו ופצעו יהודים בדרכם לכותל.[11] באוגוסט 1929 הכריז המופתי אל-חוסייני בדרשתו: "כל ההורג את היהודי - מובטח לו מקום בעולם הבא".[12] בעקבות ההידרדרות, נוסדו בערים אחדות "ועדים למען הכותל המערבי" בראשות יוסף קלאוזנר, שמטרתם הייתה ליצור לחץ ציבורי על מוסדות היישוב לפעולה תקיפה בהגנת הכותל.[13] קלאוזנר קרא לערוך הפגנות מבלי לחשוש משפיכות דמים, וגם העיתון "דואר היום" קרא לערוך הפגנות,[14] בניגוד לעמדת המוסדות הלאומיים, שקראו לשמור על איפוק.[11]

השתלשלות האירועים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים וסביבותיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שביתה כללית של הסוחרים ברחוב יפו בירושלים, יום שישי 23 באוגוסט 1929
יהודים בורחים מהעיר העתיקה בירושלים, דרך שער יפו, אוגוסט 1929
ערך מורחב – מאורעות תרפ"ט בירושלים

בתגובה להתגרויות המוסלמים, בתשעה באב ה'תרפ"ט, 15 באוגוסט 1929, קיימו צעירי בית"ר תהלוכת הפגנה גדולה לעבר הכותל המערבי דרך שער שכם. ברחבת הכותל נישאו נאומים, הונף דגל הלאום והקהל שר את "התקוה".[15] המפגינים קראו: "הכותל - כותלנו, ובוז לממשלה". למחרת, 16 באוגוסט, חגגו המוסלמים את יום הולדתו של הנביא מוחמד ברחבת מסגד אל-אקצא ויצאו להפגנת תגובה להפגנה היהודית. בהנהגת השיח' אבו סעוד, ירדו חלקם אל הכותל ושרפו ספרי קודש יהודיים ופתקאות שהוטמנו בין אבני הכותל.[16] הארי לוק, ממלא מקום הנציב העליון, הכריז כי "לא נשרפו ספרי תפילה, אלא רק דפים של ספרי תפילה". למחרת, ב-17 באוגוסט, פרצה תגרה בשכונת הבוכרים לאחר שצעיר יהודי גנב ירקות מחלקה של ערבי. בתגרה נהרג יהודי. בהמשך התנפל המון יהודי על צריפי אנשי ליפתא שליד שכונת הבוכרים ואחד מהם נפגע קשה.[17] לוויית ההרוג שהתקיימה ב-20 באוגוסט הפכה להפגנה שכללה קריאות נקם של היהודים כלפי הערבים.

ביום חמישי 22 באוגוסט החלו להגיע כפריים ערבים רבים, חלקם חמושים, למתחם הר הבית, לקראת תפילות יום שישי. אחר הצהריים נפגשו שלושה נציגי ההסתדרות הציונית ובהם יצחק בן-צבי, עם נציגי המופתי ובהם ג'מאל אל-חוסייני ועווני עבד אל-האדי, בביתו של המזכיר הראשי לממשלת המנדט, הארי לוק, אולם הצדדים לא הצליחו להגיע להסכם על הודעת הרגעה משותפת לקראת תפילות יום שישי. לוק לחץ עליהם להודיע לפחות שנפגשו. היהודים הסכימו, אולם הערבים סירבו.[18]

ביום שישי, 23 באוגוסט 1929, החל משעות הבוקר המוקדמות נהרו לירושלים אלפי כפריים מהסביבה, כדי להשתתף בתפילה בהר הבית. רבים מהם היו חמושים במקלות ובסכינים, ובעיר שררה אווירה מתוחה של אלימות. לקראת השעה 9:30, החלו הסוחרים היהודים לנעול את חנויותיהם. ברבע ל-11 בבוקר לערך, הסביר המופתי חג' אמין אל-חוסייני לממלא מקום מפקד משטרת ירושלים, כי המתפללים נושאים מקלות וסכינים, רק כי הם חוששים מניסיון לפרובוקציה מצד יהודים. אחד הדרשנים במסגד נשא נאום לאומני, בו הסביר שהמוסלמים צריכים להילחם עד טיפת דמם האחרונה נגד היהודים. בשעה 11:00 בערך נשמעו על הר הבית כ-20–30 יריות, שנועדו ככל הנראה לשלהב את המתפללים. כמה מאות מהם פרצו אל השוק והחלו לתקוף עוברי אורח יהודים. המון רב של מוסלמים חמושים בסכינים יצא משער שכם. ממלא מקום הנציב, הארי לוק, התקשר למופתי ודרש ממנו להרגיע את הרוחות. אל-חוסייני הגיע למקום, אך לא הוביל לרגיעה, ולוק סבר כי נוכחותו רק מגבירה את התסיסה.[19] ההמון הסתער על השכונות היהודיות הנמצאות מחוץ לשער, משני צידי רחוב הנביאים - שכונת הגורג'ים ("אשל אברהם") וקריה נאמנה ("בתי ניסן ב"ק"). 19 יהודים (בהם מרדכי וינר) נרצחו בשכונות אלה, בית כנסת ובתים נוספים נהרסו ונשרפו.

המוסלמים תקפו גם שכונות נוספות בירושלים, כגון מאה שערים, בית וגן ושכונת הבוכרים.[20] ביריות על בית החולים משגב לדך נפצע קשה הרופא ד"ר נחום קורקידי. הפורעים תקפו גם את בית הכרם, הרסו בתים בתלפיות והשתלטו על רמת רחל. בזמן המאורעות ניסו תושבי הכפר דיר יאסין שוב ושוב לנתק את הכביש המוליך מירושלים לתל אביב.[21]

ב-24 באוגוסט הותקפה המושבה מוצא על ידי אנשי הכפר הערבי קאלוניה הסמוך. הם פרצו לבית משפחת מקלף ורצחו שבע נפשות: את אבי המשפחה ואשתו, את בנם ושתי בנותיהם, ושני אורחים שהיו בבית. אחרי הרצח, שדדו הפורעים את הבית והעלו אותו באש.[22] אחד מהאורחים שנרצחו בבית משפחת מקלף היה הרב הישיש שלמה זלמן שך, דיין בבית דינו של הראי"ה קוק ביפו שנפש במקום. הילד מרדכי מקלף, לעתיד הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, הצליח לברוח עם אחיו ואחותו.[23]

חברון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – טבח חברון (תרפ"ט)

הפרעות התפשטו למחרת (שבת, 24 באוגוסט, תרפ"ט), שם נערך טבח חברון שבוצע על-ידי ערבים-מוסלמים תושבי העיר חברון ושבמהלכו נרצחו 67 יהודים, ילדים נשחטו לעיני הוריהם והורים לעיני ילדיהם, איברים נכרתו מגופות של יהודים, חלקם אף הוצתו ונשרפו חיים - בו בעת שנשים וילדות יהודיות נאנסו - על רקע לאומני. בנוסף, בתים וחפצים אישיים שלהם נבזזו על ידי אותם פורעים, רוצחים ואנסים.

הטבח התרחש כאשר הקצין הבריטי האחראי במשטרת חברון, ריימונד קפראטה, לא נוקף אצבע לעצור בעד הרוצחים[24] ושני פרשי משטרה בריטים מביטים על הטבח בלא לעשות דבר. רק כשהרוצחים החלו להתקרב אל אותם בריטים והם עצמם הרגישו מאוימים, ירה אחד מהם לאוויר, הרוצחים נמלטו וכך הסתיים הטבח.[25] גם היישוב מגדל עדר הסמוך לחברון נעזב וננטש לאחר שתושביו הוזהרו על ידי ערבים ידידים. היו גם תושבים ערבים שהצילו יהודים. המצילים היו ברובם מבני המשפחות הוותיקות של חברון, שהיו בהם שנפצעו בעת הצלת מכריהם היהודים.[26] אולם הקהילה היהודית העתיקה שישבה בעיר מאות שנים נמחקה כולה. כמה חודשים לאחר הטבח שבה קהילה יהודית קטנה לעיר, אולם זו פונתה סופית באפריל 1936, עם פרוץ מאורעות תרצ"ו.[27]

צפת וישובי הגליל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הלוויות של יהודים שנרצחו במאורעות בצפת
הלוויות של יהודים שנרצחו במאורעות בצפת
מודעת אבל בעיתון דבר, כ"ז באב, 2 בספטמבר[28]
ערך מורחב – טבח צפת (מאורעות תרפ"ט)

ב-29 באוגוסט 1929 בשעה 17:30 פרצו פורעים ערבים לרובע היהודי בצפת שלא היה מוגן. מזוינים במקלות ובסכינים הם פרצו לבתים דקרו והרגו את תושבי הרובע והעלו את בתיהם באש. ההשתוללות נמשכה כ־20 דקות והופסקה על ידי המשטרה הבריטית שחשה למקום והרגה שניים מהפורעים. מספר הנפגעים היהודים היה 18 הרוגים ו-80 פצועים. בין הניצולים היה ישראל טל לימים סגן הרמטכ"ל.

משמר העמק הותקפה עוד קודם לכן, ב-26 באוגוסט וב-29 באוגוסט נערך גם מסע רצח בעין זיתים.[29]

ב-30 באוגוסט הייתה התקפה על מחניים, אך דווח כי המתקפה נהדפה. מתקפה נוספת הייתה על משמר הירדן וגם היא נהדפה. רוב תושבי יסוד המעלה, כ-400 איש ברחו ממנה אל צפת מפחד הערבים. נותרו ביישוב רק זקנים בודדים שסירבו לעזוב את המקום לאחר 40 שנות מגורים במקום. המושבה נשדדה כולה. מנחמיה נעזבה גם היא. תושבי איילת השחר, ראש פינה, דגניה, ומטולה חשו התושבים בסכנה ופנו לבקשת עזרה. בסג'רה שרפו הערבים בית אך התושבים הצליחו לכבות את הדלקה ואספו את הנשים והטף במקום מרכזי.[30]

גם הקהילה היהודית בבית שאן הותקפה אבל המשטרה הבריטית הצליחה להגן עליה. הקהילה המשיכה להתקיים עד מאורעות 1936.

חיפה ותל אביב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי תל אביב-יפו וחיפה הצליחו להדוף את מתקפות הערבים בעזרת פעילי ההגנה וצעירי בית"ר, אך גם בהם נמנו הרוגים ופצועים,[31] בהם 6 הרוגים ו-33 פצועים בתל אביב-יפו,[32] ו-7 הרוגים ו-61 פצועים בחיפה.[33]

בחיפה נרצח ג'ורג' סייקס שהיה המנהל האנגלי של מחלקת תנועת הרכבות בארץ ישראל על ידי המון ערבי שחשב אותו ליהודי.[34]. בעקבות רציחתו חומשו כל השוטרים הבריטים בארץ ישראל[35].

יישובים בשפלת יהודה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושבה הר-טוב ששכנה סמוך לבית שמש, הותקפה ותושביה נמלטו ממנה. הערבים שרפו אותה עד היסוד. ב-25 באוגוסט גם המושבה הקטנה כפר אוריה נעזבה, נבזזה והועלתה באש.

ב-26 באוגוסט התקיים טבח באר טוביה בו הותקפה המושבה באר טוביה שהייתה אז היישוב היהודי הדרומי ביותר בישראל. 130 התושבים התבצרו בבניין אבן של רפת שהותאם להתגוננות. והתגוננו עם מעט נשק עד שחולצו על ידי הבריטים לאחר ימים. כל בתי המושבה היו עשויים עץ והם נשרפו עד היסוד.[36] בהתקפה נרצחו רופא המושבה ד"ר חיים יזרעאלי ותושב נוסף שהומת באכזריות וגופתו נעטפה בספרי תורה ונשרפה. המושבה נהרסה לגמרי ואנשיה התפזרו למקומות שונים בארץ. במרץ 1930 חודש היישוב במקום על ידי גרעין חדש של מתיישבים שהקימו במקום מושב עובדים שקיים עד היום.

ב-26 באוגוסט הותקפה גדרה.

ב-28 באוגוסט הותקפה חוות חולדה. בהתקפה נהרג מפקד המקום אפרים צ'יזיק.[37] הבריטים חילצו את התושבים והמקום נעזב ונהרס.

יישובים נוספים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות עזה, אשר הייתה קהילה קטנה בעלת עבר היסטורי ארוך בעיר, התכנסה כולה בבית מלון שם התגוננה נגד ההמון הערבי. לבסוף חולצו היהודים על ידי הבריטים, אולם לא הורשו לחזור לעיר אלא כדי לקחת את רכושם.

קהילות יהודיות קטנות בשכם, רמלה, ג'נין ועכו פונו על ידי הבריטים.

תוצאות המאורעות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנשר מאת הנציב העליון הבריטי ג'ון צ'נסלור, שהוטל ממטוסי חיל האוויר המלכותי, בעברית, אנגלית וערבית

מאורעות תרפ"ט שככו רק ב-3 בספטמבר 1929, ורק אחרי התערבותם של כוחות בריטיים, שדיכאו את הפורעים.[9] במהלך שבוע המאורעות נרצחו 133 יהודים ונפצעו 339. מקרב הערבים נהרגו 116 ונפצעו 232, מרביתם על ידי כוחות הביטחון הבריטיים.[38]

הודעת הנציב העליון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המאורעות, פרסם הנציב העליון הבריטי ג'ון צ'נסלור הודעה חריפה:

שבתי מאנגליה, ולחרדתי מצאתי את הארץ במצב של אי סדר והיא שלל למעשי אלמות בלתי חוקיים.
מתוך אימה למדתי לדעת את מעשי הזועה אשר עשו חבורות אנשי בליעל צמאי דם ורוצחים פראים לבני היישוב העברי מחוסרי מגן מבלי הבדל מין או גיל ואשר נלוו, כמו בחברון, במעשי פראות בל יתוארו, בשרפת בתים וחוות בעיר ובכפר ובמעשי שוד והרס.
הפשעים האלה הביאו על ראש עושיהם את קללת כל עמי התרבות בכל קצוי תבל.
חובתי הראשונה היא להשליט סדר בארץ, ולהעניש באופן חמור את אלה אשר ימצאו אשמים במעשי אלמות.
יאחזו בכל האמצעים הדרושים להשגת המטרה הזו, ואני מטיל על כל תושבי ארץ ישראל לעזור לי במלוי חובותי אלו.
בהתאם למה שהטלתי על עצמי בפני הוועד הפועל הערבי לפני צאתי את הארץ בחדש יוני, התחלתי בהיותי באנגליה במשא ומתן עם מזכיר הממלכה בדבר שנויים קונסטיטוציוניים בארץ ישראל.
בהתחשב עם המאורעות האחרונים אני מפסיק את המשא ומתן הזה עם ממשלת הוד מלכותו.
כדי לשים קץ לידיעות כוזבות אשר נפוצו בזמן האחרון בעניין הכתל המערבי, הריני מודיע בזה, בהסכמת ממשלת הוד מלכותו, שברצוני לתת תוקף לעקרים המפורטים בספר הלבן מיום 19 בנובמבר 1928, לאחר אשר יקבעו את אופני הוצאתם לפועל.
(חתום) ג.ר. צנסלור, נציב העליון ומפקד ראשי

— דבר, 2 בספטמבר 1929.
המלל והכתיב נאמנים למקור. המנשר הופץ גם על ידי אווירונים מעל ירושלים

הצהרה חריפה זו, שכוונה כלפי הערבים, עוררה זעם בקרבם כלפי הנציב העליון, וכעבור מספר ימים הוא פרסם הצהרה שנייה, הקובעת שתיערך חקירה לגבי התנהגות שני הצדדים.[39]

צעדים של הממשלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלטונות המנדט הכריזו על השבתה זמנית של כל העיתונים הערבים משום שראו בהם אחראים להסתה לאלימות ולהפרת הסדר הציבורי. מיד לאחר ההתפרצויות, מיהרו ההנהגה והעיתונות הפלסטינית להתנער מאחריות להן, בטענה שהן לא היו רצויות לערבים, ובמקום זאת טענו שהייתה זו התנפלות יהודית על ערבים.[40] לאחר תחילת המאורעות שינו עיתוני האופוזיציה את גישתם ושיבחו את מאבק החוסיינים והמועצה המוסלמית העליונה על "אל-בוראק א-שריף". העיתון "מראת א-שרק", תומך האופוזיציה, הלך בעקבות ביטאונו של המופתי, "אל-ג'אמעה אל-ערביה", ופרסם שקרים שהיהודים חילקו ממתקים מורעלים בשווקים הערביים. בפקודת השלטונות, נסגרו שני העיתונים למשך חודש.[41]

גם על העיתונות העברית ושאר אמצעי התקשורת (טלפון, טלגרף) הטילו שלטונות המנדט צנזורה החל מ-24 באוגוסט, והם חידשו את פעילותם רק כעבור 9 ימים, ב-2 בספטמבר.[42][43]

לדעתו של יהושע פורת, התפרעויות הדמים פרצו "לאו דווקא כתגובה להפגנת היהודים" שבוע קודם לכן, אלא היו תוצאה ישירה של האירועים מאז פרשת הכותל בספטמבר 1928 ושל ההכרה של נשיא המועצה המוסלמית העליונה, אמין אל-חוסייני, בכך שהסכסוך בכותל הוא בעל רגישות דתית ולכן עשוי ללכד את הציבור המוסלמי בכל הארץ, אך מאידך אינו עלול לגרום להרעת יחסיו עם הנציב העליון, שקיבל את עמדתו בנושא. חלקו המכריע של אל-חוסייני בסכסוך על הכותל הפך אותו למנהיג הפלסטיני החשוב ביותר. ההתפרעויות גרמו להסערת הרוחות בציבור הערבי והביאו לתנופה בפעילות הוועד הפועל הערבי, שראה בהן הזדמנות לחידוש המאמץ לשינוי המדיניות הבריטית.[40] עם זאת, המופתי מיהר להתנער ממעשי ההרג וטען שהם גרמו נזק לעניין הערבי.[44]

בעקבות המאורעות זימנה הממשלה הבריטית את ועדת שו. בוועדה זו, קו הטיעון הערבי היה שבמאורעות הייתה התנפלות יהודית על ערבים.[40] ב-17 בינואר 1930, בזמן שהותה של ועדת שו בארץ ישראל, שלח הנציב העליון ג'ון צ'נסלור תזכיר סודי ומקיף אל שר המושבות, בו הציע "לבטל את המעמד המועדף במיוחד של היהודים" בהשוואה לערבים, ולהגביל את העלייה היהודית ואת מכירת הקרקעות המצויות בידי ערבים ליהודים.[45] באוגוסט 1930 הוגש דו"ח הופ-סימפסון ובאוקטובר 1930 הוצא הספר הלבן של פאספילד. ביוני 1930 שהתה בארץ ועדת הכותל המערבי מטעם חבר הלאומים, שהגישה את הדוח שלה בדצמבר אותה שנה.

ענישה ופיצויים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קברו של אחד הנרצחים ברמלה

ממשלת המנדט הודיעה ב-25 במרץ 1930 על הקצבת 100,000 לא"י לפיצוי הנפגעים, תוך הדגשה שמדובר בתשלום בתור חסד. מכיוון שהתקציב אינו מכסה את הנזקים נקבע שישולם רק פיצוי חלקי[46] שיגיע לכ־25–35% מהרכוש שנהרס על פי הערכת שמאי ממשלתי.[47] בפועל הפיצויים כיסו רק אחוז קטן מהנזקים וזכו לתרעומת בקרב היישוב.[48][49][50] על מספר כפרים הושתו קנסות קיבוציים בסך 17,840 לא"י.[50]

ברחבי הארץ הורכבו בתי משפט מיוחדים של שופט אחד, בהם ישבו שופטים בריטים בלבד. לפניהם נשפטו כ-1,300 איש, שרובם הגדול ערבים. 28 אנשים נידונו למיתה,[51] מתוכם 26 ערבים שלקחו חלק בטבח בצפת ובחברון. כל הנידונים למוות ערערו לבית המשפט העליון, שאישר 17 פסקי דין מוות, כולם נגד ערבים. את שאר פסקי הדין המיר בתקופות מאסר. פסק דין מוות נגד שוטר יהודי הומר ב-15 שנות מאסר ואילו בפסק דין מוות נגד יהודי אחר לא הושלם הערעור בעניינו. בתגובה, הציפו הערבים את הנציב העליון בבקשות להמיר את עונשי המוות במאסר עולם ובדרישה שתישלל מנורמן בנטוויץ' היהודי האפשרות להשתתף בדיונים בבקשותיהם, כפי שנמנע ממנו לטפל בתביעות הקשורות למהומות. הוועד הפועל הערבי פעל לכך שגם אישים ערבים ומוסלמים מחוץ לארץ ישראל יבקשו חנינה עבור הנידונים למוות. ב-2 ביוני 1930 פרסם הנציב העליון את החלטתו לאשר סופית את עונשי המוות רק לשלושה מהרוצחים האכזריים ביותר: עטאא אחמד אל-זיר, מוחמד ח'ליל אבו ג'מג'ום מחברון ופואד חג'אזי מצפת. חג'אזי כתב לסגן-נשיא הוועד הפועל: "לבי מלא שמחה ואושר על שום שעתיד אני להיתלות למען פלסטין", אך עם זאת ביקש להמשיך לנסות "לשכנע את השלטונות להציל את חיי". לאחר מספר ימים כתב מכתב לוועד הפועל בו הכחיש את ההאשמות וייחס את העדות נגדו ל"איבה אישית". ב-17 ביוני נתלו בעכו שלושת הנידונים למוות. הוועד הפועל הערבי פרסם גילוי-דעת, בו תוארו שלושת התלויים כ"חלוצי החירות והעצמאות" וכ"קורבנות האימפריאליזם התאוותן הזר ומדיניות הדיכוי".[52]

השפעת המאורעות על החברה היהודית והחברה הערבית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחת ה"הגנה" בפעולות ההגנה, במקומות שבהם פעלה, העלתה את קרנה. עם זאת, בשל מעשי הרצח והפגיעות המזעזעות, קמו קולות מתוך ההגנה שטענו כי אין לשבת תמידית ב"חיבוק ידיים" וכי יש לנקוט קו תקיף יותר כלפי הצד הערבי. הדבר הביא לפילוג שיצר את "ארגון ההגנה ב'", או כפי שנקרא לימים, ה"אצ"ל".

מכלל ההרוגים הערבים, נהרגו 9 נשים. המאורעות נתנו את הדחף לפעילות פוליטית של הנשים הערביות בארץ ישראל. בעקבות המאורעות התארגן ציבור הנשים הערביות לראשונה כגוף פוליטי בעל מסגרות ארגוניות מוגדרות. לנשים ניתנה עתה לגיטימציה לקחת חלק בחיים הציבוריים והפוליטיים, ואף הותר להן לעשות זאת בקבוצה ארגונית המיוחדת להן.[53]

בניגוד לאירועים רבים אחרים, על מאורעות תרפ"ט חוברה קינה אחת ויחידה על ידי הרב נח גד וינטרוב, שנכתבה בכותל המערבי, שגם היישוב מגדל עדר שהיה ממייסדיו נחרב במהלך מאורעות תרפ"ט. [54]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מאורעות תרפ"ט
עיינו גם בפורטל:
פורטל היישוב

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, עמ' 87.
  2. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 243–244.
  3. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 66.
  4. ^ השימוש בתואנה של "הדגל הציוני" מתנוסס מעל כיפת הסלע כבר נמצאת בדיווח של העיתון "דאר היום" מיום 10 ביולי 1922. במכתב שנשלח אל גורמי אסלאם בכל העולם ממשלחת הא"י אל החג'אז, התבקשו המקבלים "להגן על המקומות הקדושים בארץ-ישראל ולצאת במחאות נגד הציונות".
  5. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 216.
  6. ^ 1 2 3 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 390.
  7. ^ 1 2 3 4 הלל כהן, תרפ"ט, המאורעות: לוח זמנים מקוצר, עמ' 17.
  8. ^ יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלשתינאית 1918–1929, עמ' 217.
  9. ^ 1 2 3 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 392.
  10. ^ הלל כהן, תרפ"ט, עמ' 124.
  11. ^ 1 2 אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, כרך ב, יחידה 6, עמ' 93–94.
  12. ^ חג' אמין וברלין, ג'ני לבל, הו"ל טכנוסדר בע"מ, ת"א 1996, עמוד 21
  13. ^ הועד המרכזי "למען הכותל" הוקם, דואר היום, 7 באוגוסט 1929
  14. ^ למעי הכותל המערבי בירושלים, דואר היום, 12 באוגוסט 1929
  15. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, כרך ב, יחידה 6, עמ' 95.
  16. ^ הלל כהן, תרפ"ט, עמ' 125–126.
  17. ^ הלל כהן, תרפ״ט – שנת האפס בסכסוך היהודי־ערבי, הוצאת כתר, 2013, עמ’ 146–149
  18. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 256–257.
  19. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 258.
  20. ^ ראו גם: ישראל עמיקם, המתקפה על היישוב היהודי בא"י בתרפ"ט, חיפה: אלול תרפ"ט, ההתקפה על ירושלים
  21. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק י, עמ' 216.
  22. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 266.
  23. ^ ראו גם: ישראל עמיקם, המתקפה על היישוב היהודי בא"י בתרפ"ט, חיפה: אלול תרפ"ט, שחיטת מוצא
  24. ^ נחמיה בן תור, "ספר תולדות לוחמי חרות ישראל", כרך שלישי, עמ' 36
  25. ^ תיאור הטבח
  26. ^ הלל כהן, תרפ"ט, עמ' 259–260.
  27. ^ הלל כהן, תרפ"ט, עמ' 263.
  28. ^ חללינו המעונים, הטבוחים והנספים במערכה על קדוש שם המולדת, דבר, 2 בספטמבר 1929
  29. ^ הלל כהן, תרפ"ט, עמ' 18.
  30. ^ המצב בגליל מדאיג, דואר היום, 2 בספטמבר 1929
  31. ^ "לנג, יוסף (1985) מאורעות תרפ"ט: השלכותיהם המדיניות והשפעתם על היישוב היהודי ועל התנועה הציונית". עמ' 210
  32. ^ ראו גם: ישראל עמיקם, המתקפה על היישוב היהודי בא"י בתרפ"ט, חיפה: אלול תרפ"ט, ההתנפלות על תל אביב
  33. ^ ראו גם: ישראל עמיקם, המתקפה על היישוב היהודי בא"י בתרפ"ט, חיפה: אלול תרפ"ט, המאורעות בחיפה
  34. ^ כתבה אודות גילוי המצבה של ג'ורג' סייקס.
  35. ^ מתוך כתבה בעיתון הניו יורק טיימס, 28 באוגוסט 1929.
  36. ^ בבאר טוביה היה פוגרום, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2009
  37. ^ ⁨⁨יזכור עם ישראל את קדושיו וגיבוריו שהרוו בדמם את אדמת המולדת⁨, דואר היום⁩, 2 ספטמבר 1929⁩
  38. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך - כרך ב, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 96; חללי מאורעות תרפ"ט, דבר, 2 בספטמבר 1929
  39. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 15.
  40. ^ 1 2 3 יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1918–1929, עמ' 219–220.
  41. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 69.
  42. ^ הודעת הממשלה, דבר⁩, 2 ספטמבר 1929⁩
  43. ^ לאחר שתיקה מאונס, דבר⁩, 2 ספטמבר 1929⁩
  44. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 396.
  45. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, כרך ב, יחידה 6, עמ' 107–109.
  46. ^ על הפיצויים לניזוקי אב, דבר, 28 במרץ 1930
  47. ^ החל תשלום הפצויים, דבר, 20 באפריל 1930
  48. ^ הפיצויים שערורייה חדשה, דבר, 21 באפריל 1930
  49. ^ שערוריית הפיצויים, דבר, 22 באפריל 1930
  50. ^ 1 2 מתוך הדו"ח הממשלתי על ארץ ישראל לשנת 1929, דבר, 11 ביולי 1930
  51. ^ רויטר על משפטי המאורעות, דבר, 28 באפריל 1930; עד אפריל 1930 נידונו למוות 24 בני אדם בגין השתתפות במאורעות.
  52. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 21-19.
  53. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, פרק 6.1.5.6: נשים פלסטיניות – אקטיביזם פוליטי, עמ' 400.
  54. ^ עידן יוסף, הקינה על מאורעות תרפ"ט

היסטוריה של עם ישראלאירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורתספירת הנוצריםמדינת ישראלתחילת הציונות והעליות לפני קום המדינהחשמונאיםבית המקדש הראשוןבית המקדש השניגלות אשור (עשרת השבטים)גירוש ספרד ופורטוגלתקופת השופטיםתקופת המלכיםתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםתקופת בית ראשוןגלות בבלתקופת בית שניסוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135)השואהגלות רומיתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלותתקופות של עליה לארץ ישראלתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקיתתקופות בהן היה קיים בית המקדש
היסטוריה של עם ישראל
ה'תרפ"ט - מאורעות תרפ"ט


המאורעות
מאורעות תל חי • מאורעות תר"פ • מאורעות תרפ"א • מאורעות תרפ"ט • המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מאורעות_תרפ%22ט&oldid=39813755"