פורטל:יונקים
 מחלקת היונקים, היא מחלקה במערכת המיתרניים, המונה כ-5,400 מינים של בעלי חיים. המאפיין המובהק ביותר של היונקים הוא קיומן של בלוטות חלב, שבאמצעותן מזינה האם את צאצאיה. מחלקת היונקים היא אחת המחלקות המפותחות והמגוונות ביותר שחיות על פני כדור הארץ. היא כוללת בעלי חיים ממשקל של 2 גרם עד משקל של 180 טון, מטילי ביצים או יולדים וולדות חיים, אשר מאכלסים את מרבית האזורים הגאוגרפים ובתי-הגידול. יש ביניהם שוכני-יבשה ההולכים על ארבע רגליים או על שתיים, שוכני-ים מובהקים, בעלי חיים מעופפים, מטפסים על עצים ושוכני מחילות תת-קרקעיות. האדם משתייך אף הוא למחלקת היונקים. עורם של מרבית היונקים מכוסה לפחות חלקית בשיער, והם מווסתים את טמפרטורת הגוף שלהם באמצעות תהליכי חילוף חומרים הפולטים חום. מוח היונקים גדול יחסית לגופם, והם מצטיינים באינטליגנציה גבוהה יחסית ובדאגה לצאצאיהם. |
על אף המגוון העצום של היונקים השונים, יש לכולם תכונות אנטומיות ופיזיולוגיות משותפות וייחודיות, אשר מבדילות אותם מכל שאר מחלקות המיתרניים. כבר במאה ה-18 סיווג אותם קרולוס לינאוס, חוקר הטבע הראשון שפיתח את השיטה הטקסונומית המודרנית, למחלקה אחת, והעניק להם את שמם המדעי Mammalia, הגזור מן המילה הלטינית mamma (עטין). במאה ה-19 הוברר כי יש למיין את היונקים לשלוש קבוצות בסיסיות (תת-מחלקות) על פי שיטת הרבייה שלהם:
היונקים מן הקבוצה העתיקה ביותר; הם מטילים ביצים שבתוכן ניזונים העוברים מן החלמון, בדומה לעוברי הזוחלים, העופות ושאר המיתרניים, אך לאחר בקיעתם הם ניזונים מחלב אמם בדומה ליונקים אחרים. בתת-מחלקה זאת היו קיימים בעבר מספר סדרות, אך כיום נותרה בה סדרה יחידה: בעלי ביב. בניגוד ליונקי שליה, לביבאים יש פתח יחיד בגופם, הקרוי פתח ביב, המשמש אותם לצורכי הפרשות השתן והצואה ולרבייה. מכאן שם הסדרה כולה. הנקבה חסרת רחם ובמקום תהליך ההיריון, היא מטילה ביצה אחת אשר מוחזקת בקפל עור שעיר עד לבקיעתה. לאחר בקיעתו הוא נותר בקפל העור מספר שבועות עד אשר הוא גדל ויוצא לעולם החיצון. בתקופה הזו הוא ניזון מחלב המופרש מבלוטות הפזורות על העור.
לערך המלא
קבוצה מפותחת יותר, בה העוברים מתפתחים לתקופת הריון קצרה ברחם האם, כשהם ניזונים משק החלמון בדומה לעוברים בביצים; ייחודם של יונקי הכיס בהריונן הקצר של הנקבות, אשר ולדותיהן נולדים זעירים ולא-מפותחים, וזוחלים מיד עם לידתם לכיס - שהוא קפל עור המחובר לעצמות הכיס שמתחת לבטן האם. שם הם ממשיכים להתפתח במשך כמה חודשים עד להשלמת התפתחותם. בכיס מצויות פטמות חלב, שמהן ניתז חלב לפיותיהם של הוולדות הלא-מפותחים בפעולת התכווצות של שריר שמסביב הבלוטות. בגיל מאוחר יותר, לאחר צאתם מהכיס, הצעירים יכולים לינוק מהפטמות בכוחות עצמם.
לערך המלא
הקבוצה המפותחת ביותר, שבה העובר מתפתח במשך תקופת הריון ארוכה יותר ברחם האם, וסופג ממנה מזון וחמצן דרך שליה העשירה בכלי דם. ולדות יונקי השלייה נולדים מפותחים יותר מאלו של יונקי הכיס, ולאחר לידתם הם יונקים מן האם בדומה לוולדות שאר היונקים. יונקי השליה כוללים את מרבית מיני היונקים המוכרים בימינו.
לערך המלאלמרות חלוקה בסיסית זו שררו במשך השנים מחלוקות בנוגע לסדר התפצלותן של שלוש הקבוצות זו מזו, וכן בנוגע למיונם של יונקים מאובנים, שבהם איברי הרבייה לא השתמרו. מסיבה זו היו נהוגות מספר שיטות מיון מתחרות של היונקים. בשנים האחרונות יושבו המחלוקות לפחות לגבי סדר החלוקה: היונקים מטילי הביצים התפצלו ראשונים, ומן השאר התפצלו יונקי הכיס ויונקי השליה.
בילבי ענק הוא מין של כיסאי אוסטרלי דמוי ארנב או חולדה גדולה במשפחת הבילביים, האנדמי ליבשת אוסטרליה. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1837 על ידי ג'יימס ריד. זהו המין היחיד ששרד ממשפחת הבילביים, לאחר שקרובו הבילבי הזוטר נכחד במהלך המאה ה-20. הבילבי הענק הוא בעל חיים קרקעי חופר מחילות, והוא אחד ממהנדסי הסביבה הבולטים של היבשת האוסטרלית.
הבילבי הוא בעל חיים אוכל-כול הפעיל בעיקר בשעות לילה, ואת מרבית שעות היום הוא מבלה בבטן האדמה. יש לו מספר מאפיינים גופניים המותאמים לחיים הליליים במדבר. הוא אינו זקוק כלל למים, ואת הנוזלים הדרושים לו הוא מקבל ממזונו העיקרי – זרעים וחרקים, שהוא משיג באמצעות לשונו הארוכה והדביקה או בעזרת שיניו החדות. הבילבי אינו בעל חיים טריטוריאלי והוא מסתפק בהפגנת דומיננטיות כלפי בני מינו. לנקבת הבילבי יש מספר מאפיינים מיוחדים המסייעים לגידול צאצאיה: תקופת ההיריון שלה – מהקצרות שביונקים, והיא מסוגלת לעכב את התפתחות העובר עד שהתנאים הסביבתיים משתפרים בתהליך הנקרא דיאפאוזה; פתח הכיס שלה ממוקם סמוך למפשעה ולא סמוך לחזה כמו אצל הקנגורו, וזאת כדי למנוע מהכיס שבו נמצאים צאצאיה להתמלא בעפר כאשר היא חופרת באדמה.
בעבר הבילבי היה נפוץ מאוד ברחבי היבשת האוסטרלית – מהמדבריות שבמרכז הארץ ועד לאזור החוף הדרום-מערבי. לאחר גילוי היבשת על ידי האירופאים, אוכלוסיית הבילבי הצטמצמה ביותר עד כדי סכנת הכחדה בעקבות מגוון איומים, ובראשם הכנסת השועל האדום והארנבון המצוי למרחב המחיה שלו. פעולות השימור ייצבו במידה מסוימת את האוכלוסייה והמין אף הוחזר לאזורים שמהם נכחד בעבר. היותו של הבילבי מין נדיר וחינני המביא תועלת אקולוגית גרמו לו להיות אהוד מאוד בקרב האוסטרלים, ודוגמה מובהקת לכך היא ארנב הפסחא שהוחלף ב"בילבי הפסחא" בשל הדימוי השלילי של הארנב ביבשת כמין פולש לעומת הדימוי החיובי של הבילבי. הבילבי הוא יונק עדין הניתן לאילוף בקלות, אך בשל נדירותו בטבע חל איסור לגדלו כחיית מחמד.
סוסי הפרא של ערבות אמריקה הצפונית, סוסי המוסטנג, שהיו חלק בלתי נפרד מתרבות הלוחמים הרכובים האינדיאנים, הגיעו לאמריקה רק במאה ה-16. גזעי הסוסים המקומיים של אמריקה נכחדו לפני כ-10,000 שנים. הסוסים הופיעו ביבשת שוב רק עם הבאת גזעים מבויתים על ידי הכובשים הספרדים. סוסי המוסטנג הם למעשה הכלאה טבעית בין גזעי סוסים המיובאים, לאחר שיצאו מחוות בעליהם. סוס המוסטנג ידוע בכוח הסיבולת המיוחד שלו וכיום ניתן לראותו בטבע, במדינות כמו אוקלהומה, יוטה והמדינות שהיוו את המערב הפרוע.
להלן קטגוריות המשנה שתחת קטגוריית יונקים בוויקיפדיה:
- נמיית כיס מזרחית - יונק כיס האנדמי לטסמניה.
- מיקסוטוקסודון - יונק פרהיסטורי נכחד דמוי היפופוטם.
- מילודוניים - משפחה פרהיסטורית נכחדת של דלשינאים.
- מגתריים - משפחה פרהיסטורית נכחדת של עצלני קרקע.
- ברבורופליים - משפחה פרהיסטורית נכחדת של טורפים דמויי חתול.
האוֹקַפִּי הוא מין פרסתן מעלה גירה ממשפחת הג'ירפיים והשריד היחיד מסוגו. זהו היצור החי הקרוב ביותר לג'ירף. הוא יצור ביישן, זהיר מאוד וחמקני, ובעל יכולת שמיעה והרחה מעולים, המאפשרים לו לנוס בכל פעם שהוא חש בסכנה. פסיו של האוקאפי משתנים בכל פרט, והם מסייעים לו להסתוות בין צללי יער הגשם, ואולי אף לעזור לאוקאפים שונים למצוא אחד את השני. הזכר שונה מהנקבה בקרניו, שהן קצרות יחסית, אך זו לרוב גדולה ושוקלת יותר. לאוקאפי לשון ארוכה המשמשת אותו לאיסוף מזון יעיל יותר, ואף מאפשרת לו ללקק את עיניו ואוזניו. אף על פי שהוא בן משפחתו החי היחיד של הג'ירף, צווארו אינו ארוך כמו של האחרון וגובהו נמוך ממנו. כמו כן, שונה האוקאפי ממנו במספר מאפיינים, עד כדי כך שחוקרים אחדים חשבו לסווגו כקרוב יותר לאנטילופה הקרויה נילגאי.
האוקאפי פעיל בשעות היום בעיקר ואינו נוטה לחיי חברה. הוא מתבודד במשך רוב חייו, מוסתר בנבכי הצמחייה וצלליה. הוא אוכל מגוון צמחים, ואף ניזון מסוגי מינרלים שונים כגון חרסית. מעצם היותו בעל חיים גדול, הוא צורך כמות רבה של מזון: בין 18 ל-29 קילוגרמים ליום. הוא כמעט ואינו משמיע קולות, אך יכול להפיק קול תת-שמעי. דרך תקשורת זו משמשת בעיקר את האם וילדה.
טורפו העיקרי של האוקאפי הוא הנמר האפריקאי, וכן חתוליים קטנים יותר המסוגלים לטרוף עגלים. האוקאפי נתון תחת איומים נוספים המעמידים בסכנה את קיומו כמין, אשר העיקרי מביניהם הוא צמצום והרס בית הגידול שלו. לאור זאת, הוגדר המין בשנת 2013 על ידי איגוד השימור העולמי כ"נתון בסכנת הכחדה".
|
| נקבת אייל הכרמל בגרמניה. אייל הכרמל הוא פרסתן מעלה גרה ממשפחת האייליים הנפוץ ברחבי אירופה, ובית גידולו מורכב בעיקר מחורשים, יערות וסבך שיחים. המין היה מצוי בעבר בישראל על מורדות הכרמל ובגליל, והוכחד משם במהלך המאה ה-20 על ידי ציד. אייל הכרמל הושב לטבע על ידי רשות הטבע והגנים והוא מצוי כיום בחי בר כרמל וברמת הנדיב. |
ראשיתם של היונקים בזוחלים סינאפסידיים מסוף עידן הפלאוזואיקון, בתור הקרבון ובתור הפרם. המונח סינאפסידיים מתייחס למספרם ולמיקומם של פתחים בגולגולת מאחורי ארובת העין המאפשרים את הגדלת שרירי הלעיסה; גולגולות סינאפסידיות הן בעלות פתח צדע יחיד מכל צד, בניגוד לגולגולות דיאפסידיות שהן בעלות שני פתחי צדע מכל צד. התצורה הדיאפסידית מאפיינת את מרבית הזוחלים ששרדו כיום וכן את העופות, ולעומתה, התצורה הסינאפסידית איפיינה את כל הזוחלים הנכחדים בשושלת המובילה ליונקים, וכיום שרדה ביונקים בלבד. שתי קבוצות נפוצות מאוד של זוחלים סינאפסידים בתור הפרם היו הפליקוזאורים והתראפסידים.
בסוף תקופת הפרם התרחשה הכחדת פרם-טריאס – הכחדה המונית מן הקשות שתועדו ברשומות המאובנים: כ-70% מכלל מיני החולייתנים היבשתיים נכחדו. הכחדה זו סיימה את עידן השליטה הסינאפסידית ופתחה את תור השגשוג של הזוחלים הדיאפסידים, כמו הארכוזאורים וצאצאיהם הדינוזאורים, אשר ככל הנראה היו מותאמים טוב יותר לאקלים החם והיבש שאפיין את מרבית עידן המזוזואיקון. עם זאת זוחלים סינאפסידים שונים שרדו גם בעידן המזוזאיקון, ומהם התפתחו בסופו של דבר היונקים. קבוצה גדולה של זוחלים תראפסידים בתור הטריאס, התור הראשון של המזוזואיקון, היו הצינודונטים (Epicynodontia). הקבוצה הוגדרה לראשונה על ידי הפלאונטולוג המפורסם מן המאה ה-19 ריצ'רד אוון ופירושו המילולי של השם הוא שיני כלב, המעיד על התצורה היונקית של שיניהם. הקבוצה כוללת מינים רבים מכל היבשות, הקדומים שבהם כבר בסוף הפלאוזואיקון לפני ההכחדה הגדולה. הגדולים שבהם הגיעו לגודל של דוב. הענף המתקדם ביותר שלהם נקרא הצינודונטים האמיתיים (Eucynodontia) וממנו השתלשלו ככל הנראה היונקים.
תור היורה באמצע המזוזואיקון כבר עשיר למדי במאובנים של זוחלים דמויי יונקים, עד כי הפלאונטולוגים חלוקים לעיתים קרובות בשאלה אילו מן המינים כבר זכאים להיות מסווגים כיונקים ואילו עדיין כזוחלים. רבים מהם מפגינים תכונות שלד האופייניות ליונקים כמו קופסת מוח מוגדלת, חיך משני, הצטמצמות חלק מן העצמות בלסת התחתונה, התמחויות של השיניים ופולי עורף זוגיים. כמו כן, נראה שלפחות בחלק מן המינים בתור היורה כבר התקיימו תכונות אופייניות ליונקים כמו מערכת ההנקה, שיער ומנגנוני שמירה וייצור חום גוף.
ביורה ובקרטיקון שגשגו הדינוזאורים וקבוצות אחרות של זוחלי ענק דיאפסידיים, והיונקים הקדומים היו יצורים קטנים שחיו בצילם. מקובל לחשוב שהם היו נדירים יחסית, דמו בגודלם ובצורתם הכללית לחדפים מודרניים ואיכלסו גומחות אקולוגיות דומות - ניצול ההומיאותרמיות וכסות הפרווה שלהם לפעילות לילית, ותזונה מחרקים ומשדידת ביצי דינוזאורים. ואולם הצטברות ממצאי מאובנים מן השנים האחרונות מראה שהמגוון של יונקי היורה והקרטיקון היה גדול בהרבה ממה שחשבו קודם לכן, והם אכלסו גומחות אקולוגיות רבות ושונות.
בעידן השלישון, החלו היונקים לשגשג ולתפוס גומחות שבעבר מילאו הדינוזאורים וזוחלי הענק שנכחדו בסוף הקרטיקון. הם החלו להתפתח למגוון צורות שונות וגדלים שונים, כולל טורפים, עטלפים, פרסתניים, יונקים ימיים ועוד. חלק מהיונקים התפתחו ליצורים גדולים במיוחד, כגון הממותות והקרנף הענק שהיה יונק היבשה הגדול ביותר שחי אי-פעם. כיום יונק היבשה הגדול ביותר הוא הפיל האפריקני. היונק הגדול ביותר שחי אי-פעם הוא הלווייתן הכחול הענק, המשתייך לקבוצת היונקים המימיים.
קיימים כיום: בעלי ביב • אופוסומים • אופוסומיים חדפיים • קנגוראים • מוניטאים • חפרפרות כיס • בנדיקוטאים • טורפי כיס • פילוסאים • ארמדילאים • חדפי פיל • טנרקאים • שנבובאים • שפנאים • בעלי חדק • תחשאים • מכרסמים • ארנבאים • חדפי עצים • גלשנאים • פרימטים • אוכלי חרקים • עטלפים • טורפים • פנגולינאים • מפריטי פרסה • מכפילי פרסה • לווייתנאים
נכחדו: דסמוסטיליים • אמבריתופודיים • קונדילרסים • מזוניכידים • דינוצרטים • קראודונטים • ליטופטרנה • נוטונגולאטויים • אסטרפותרים • פירוטרים • קסנונולטיים • אאוטריקונודונטים • כימולסטיים • ספרסודונטה
.jpg)
יונקים מימיים היא קבוצה לא-טקסונומית הכוללת בתוכה את הלווייתנים והדולפינים, אריות ים, כלבי ים, התחשאים, החיים בים וכן סוגי יונקים נוספים החיים במים מתוקים כמו לוטרות, בונים והיפופוטמים. בעלי החיים בקבוצה זו חיים רוב זמנם במים או משיגים את מזונם מתוכם. יונקי הים התפתחו מיונקים יבשתיים שבמשך הזמן התאימו את עצמם לים. תהליך דומה התרחש במים מתוקים אף על פי שיונקי הים הרבה יותר הסתגלו לחיים במים. היונקים המימיים מובדלים מכל היצורים שחיים במים בריאותיהם, הפועלות במקום זימים, פרווה באזורים שונים של הגוף ושכבת שומן המאפשרת להם לשמור על חום גופם. בנוסף הלווייתנים נולדים שלמים מולדות בעוד רוב יצורי המים נולדים מביצים, והיונקים המימיים, כמו כל היונקים היבשתיים, יונקים חלב מאימהותיהם בתחילת חייהם.
- כאן אפשר למצוא ערימה של קצרמרים בנושא יונקים שרק מחכים שירחיבו אותם.
- כתבו או תרגמו ערכים מבוקשים בתחום היונקים (ראו במסגרת "ערכים מבוקשים). ברשימה זו תוכלו גם להוסיף ערכים שלדעתכם חסרים.
- ישנם ערכים שאי אפשר שיישארו במצבם הנוכחי וצריך לעבור עליהם ולתקן אותם בהקדם, ראו מסגרת "ערכים דורשי שיפור".
| רשימת ערכים מבוקשים | |
|---|---|
|
