תשלומי ארבעה וחמישה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בדין העברי, תשלומי ארבעה וחמישה הם תשלומי קנס המושתים על מי שגנב שור או שה, וטבח או מכר את הגניבה לפני שנתפס.

קנס זה נמנה במסכת בבא קמא בכלל עשרים וארבעה אבות נזקין.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין זה נכתב במפורש בתורה בפרשת משפטים:

כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה

בתלמוד מבואר שעונש זה מושת על הגנב, מאחר שלא הסתפק רק בגניבה אלא העמיק את חטאו ומכר או שחט את החפץ הנגנב: ”אמר רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה? מפני שנשתרש בחטא ... כדאמר רבא: מפני ששנה בחטא".” (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס"ז, עמוד ב').

בטעם ההבדל בין שור שמשלם חמישה ושה שמשלם ארבעה נאמרו בתלמוד שתי הסברים: לדעת רבי מאיר הטעם שהחמירו בשור הוא מפני שביטל את בעל השור ממלאכתו בכך שגנב את שורו: ”אמר רבי מאיר בא וראה כמה גדול כח של מלאכה שור שביטלו ממלאכתו חמשה שה שלא ביטלו ממלאכתו ארבעה” (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע"ט, עמוד ב'). לדעת רבי יוחנן בן זכאי התורה הורידה מעונשו של גונב שה מפני שהבזה בגניבתו:”אמר רבן יוחנן בן זכאי בא וראה כמה גדול כבוד הבריות שור שהלך ברגליו חמשה שה שהרכיבו על כתיפו ארבעה”.

הרמב"ם בספרו מורה נבוכים סבור כי הטעם שהתורה הכפילה את עונש גונב שה מגניבת שאר המטלטלים הוא מחמת שניתן בקלות לגנוב את השה שדרכו להיות בשדה, ומחמת כן הוצרכה התורה להחמיר במשפטו: ”ודע כי כל אשר יהיה מן העבירה והחטא יותר נמצא ויותר קרוב להיעשות, ראוי שיהיה עונשו יותר קשה כדי שיימנעו ממנו. והעניין שאינו נמצא רק מעט, עונשו יותר קל. ומפני זה היה תשלומי גונב צאן כפל תשלומי שאר המטלטלים, רוצה לומר תשלומי ארבעה. ובתנאי שהוציאם מתחת ידו במכר או ששחטם. מפני שמנהגם הוא על הרוב תמיד להיותם בשדות וא"א לשמרם כמו ששומרים הדברים שבתוך המדינה. ומפני זה מדרך הגונבים אותם שימהרו למכרם עד שלא יודעו אותם, או לשחוט אותה בעבור שתשתנה צורתם. ומפני זה היה עונש העניין הנמצא יותר גדול. ותשלומי גנבת הבקר הוסיף בו אחד מפני שגנבתן קלה יותר, כי הצאן ירעו מקובצים ואפשר לרועה לשומרם ויותר מה שאפשר לגנבם הוא בלילה. אמנם הבקר ירעו מפוזרים מאד, כבר נזכר זה בספר העבודת הנבטי"ה וא"א לרועה לשומרם ותרבה בהם הגנבה” (מורה נבוכים פרק ג, מא).

פרטי הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב הרמב"ם: "תשלומי כפל נוהגין בכול, חוץ משה ושור: שהגונב את השה או את השור, וטבח או מכר--משלם על השה תשלומי ארבעה, ועל השור תשלומי חמישה". אם הגניבה עודה תחת יד הגנב, משלם הגנב תשלומי כפל.[1]

אחרי קניין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם הגנב קנה את הטלה בשינוי, או בייאוש לפי השיטות שייאוש לבדו קונה. ולאחר שכבר קנה את הבהמה הוא טבח ומכר. הגנב פטור מתשלומי ארבעה וחמישה כי שלו הוא טובח שלו הוא מוכר.

טוען טענת גנב[עריכת קוד מקור | עריכה]

היות וטוען טענת גנב הוקש לגנב, אף הלכה זו נאמרה גם בטוען טענת גנב, שאם אחרי שטען השומר טענת גנב ונשבע על כך, והודה לשקר טבח ומכר את הבהמה מתחייב תשלומי ד' וה'.

שליחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטביחה ומכירה בשונה מכל עבירות בתורה בהם קיים בכלל שאין שליח לדבר עבירה כאן יש חריג מיוחד ואם הגנב שלח שליח לשיוט את הבהמה הגנב מתחייב בד' וה'. במקור הדין נחלקו בגמרא אפשרות אחת היא שהיות ומכירה לא ניתן לבצע אלא בשיתוף מישהו נוסף, גם בטביחה אם שיתף מישהו נוסף, השליחות חלה, אפשרויות נוספות הם או מהמילה או המיותרת או מהמילה תחת המיותרת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.