שטר אמנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שטר אמנה
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי מסכת כתובות, דף י"ט, עמוד א'דף י"ט, עמוד ב'
תלמוד ירושלמי מסכת כתובות, פרק ב', הלכה ג'
משנה תורה ספר משפטים, הלכות מלווה ולווה, פרק י"ד
שולחן ערוך חושן משפט, סימן פ"ב
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בדיני ממונות, שטר אמנה הוא שטר שכתוב בלשון שטר הלוואה, אך נכתב בלא הלוואה[1]. והדין הוא שאסור למלוה להשהות את השטר בביתו.

שטר זה נקרא 'אמנה', משום שהוא ניתן מתוך אמון הלווה במלווה שלא יתבע ממנו כסף באמצעות השטר שבידיו, אלא אם כן ילווהו.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמים דרשו את הדין מפסוק בספר איוב:

אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ, וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה

ואולם, נחלקו חכמים בתלמוד הבבלי בחלקו המדויק של הפסוק שממנו נלמד הדין:

דאמר רב כהנא אסור לו לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו משום שנאמר 'אל תשכן באהליך עולה' [...] משמיה דרב אמרי 'אם און בידך הרחיקהו' זה שטר אמנה ושטר פסים

יש שחולק על דין זה ומחדש בתלמוד ירושלמי שכל האיסור הוא רק כאשר משהה את השטר לאחר הזמן שקבע שיחזירנו לו[2].

המניע לכתיבתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש לפחות שלוש דעות בראשונים מה מניע אדם לכתוב שטר אמנה כאילו לווה בו:

  1. כדי שאם ירצה ללוות לאחר מכן ילווה בו, ולא יצטרך לכתוב שטר חדש[1].
  2. לאיזו קנוניא שתגרום להפקיע שעבוד הלואתו של אחר על ידי שטר זה (שיהא קדום)[3].
  3. כדי שיראה שאינו עשיר, שהרי הוא חייב לאחרים[4].

דין העדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחלקו האמוראים בדין חתימת העדים על שטר אמנה: בתלמוד הבבלי[5] מבואר בשם רב ששת בריה דרב אידי שאסור לעדים לחתום על שטר אמנה מפני שהוא נקרא "עוולה", או מפני שעל ידי זה הוא מפסיד לאחרים, ששטר זה יהיה קדום לשטרות אחרים של הלוה שלוה מאחרים[3] (וכן נפסק להלכה ברמב"ם[6] ובשולחן ערוך[7]). לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי[8] מבואר בשם רבי חגי שאין איסור על העדים לחתום עליו, שכיוון שהמחויב בשטר מאמינו - אין איסור בחתימה, והאיסור הוא רק להשהותו[9].

על פי שיטת רב ששת בריה דרב אידי בתלמוד הבבלי, העדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים[5], משום שאין אדם משים עצמו רשע[10], אך אם אמרו העדים שבשעה שחתמו לא ידעו השטר היה אמנה, ואחר כך התברר להם הדבר - שאז אינם משימים עצמם רשעים - נאמנים[7]. זאת לעומת המלווה, שאם אמר שהשטר הוא שטר אמנה נאמן מכל מקום, שהוא מפסיד לעצמו, ואינו רשע כיוון שבא לעשות תשובה ולהפסיד לעצמו ממון[11].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 רש"י על מסכת כתובות, דף י"ט, עמוד א', ד"ה שטר אמנה
  2. ^ שיירי קרבן על תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק ב', הלכה ג', ד"ה לא, בתירוץ הראשון
  3. ^ 1 2 בית הבחירה למאירי על כתובות יט., ד"ה כל
  4. ^ תוספות רי"ד על כתובות יט.
  5. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ט, עמוד ב'
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות עדות, פרק ג', הלכה ז'
  7. ^ 1 2 שולחן ערוך, חושן משפט, סימן מ"ו, סעיף ל"ז
  8. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק ב', הלכה ג'
  9. ^ רשב"א על כתובות יט:, ד"ה מודעא
  10. ^ רש"י על כתובות יט:, ד"ה אעוולה
  11. ^ שיטה מקובצת על כתובות יט., ד"ה מ"ט (בשם הרא"ש)

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.