מי שפרע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קללת מי שפרע
(מקורות עיקריים)
משנה משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ד', משנה א'
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ח, עמוד ב'-מ"ט, עמוד א'
משנה תורה ספר קנין, הלכות מכירה, פרק ז'
שולחן ערוך שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ר"ד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מי שפרע, במשפט העברי, היא קללה המופנית אל אדם שאינו עומד בדיבורו, כגון שחזר בו מעסקה לאחר שהייתה הסכמה על המקח והכסף עבר מיד הקונה למוכר.

תוכנה של הקללה הוא, שסופו של אותו אדם שאינו עומד בדיבורו יהיה כסופם של אנשי דור המבול, אנשי דור הפלגה, אנשי סדום ועמורה והמצרים, המתוארים בתנ"ך כפועלי עוול.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפט העברי, כאשר אדם משלם כסף על קרקע, הקרקע נקנית לו מיד מכח קניין כסף, ושני הצדדים אינם יכולים לחזור בהם.

במיטלטלין, נתינת הכסף אינו קונה, ורק משיכת החפץ קונה אותו ומבטלת את אפשרות החזרה מהקניין. אף על פי כן, אם הסכימו שני הצדדים על העסקה והקונה כבר שילם את הכסף, אסור לאף אחד מהצדדים לחזור בו, ואם חזר בו - רובצת עליו קללת "מי שפרע".

אמירת הקללה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח הקללה מובא בברייתא:

מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו

הסמ"ע[1] מסביר כי בדברים אלו מתפרסמת השגחת אלוהים על מעשיהם הרעים של בני אדם, שפרע להם בפרהסיה לפי מעשיהם. מוזכרת קריעת ים סוף משום שבה נראתה השגחה פרטית מיוחדת, שמצרים נענשו באותו דבר בו חטאו, שמכיוון שזממו להשליך את בני ישראל לים - הם טבעו בים.

אביי ורבא נחלקו בקשר לקללה, האם מודיעים לו על קללת "מי שפרע", או שבית הדין עצמם מנדים אותו. לפי אביי מודיעים לו לחזור בו מפני שרובצת עליו קללה, אבל אין לבית הדין לקלל אותו, שכן אסור לקלל יהודי, כאמור בפסוק "וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות, כ"ב, כ"ז). לפי רבא מותר לקלל אותו, שכן הפסוק עוסק ב"עמך - מי שעושה מעשה עמך", ומי שאינו עומד בדיבורו אינו נכלל ב"עושה מעשה עמך", שנאמר "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב"[2][3].

רבי יוסף קארו בשולחן ערוך[4] פוסק כרבא, והרמ"א מביא את דעתו של הטור בשם הרא"ש הפוסק כאביי, ומביא גם את דעתו של המרדכי שיש אומרים שאומרים לו זאת ברבים.

דין מי שלא שילם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרה שהקונה עדיין לא שילם את הכסף, לא רובצת עליו קללת מי שפרע, אך נחלקו רב ורבי יוחנן האם מותר לו לחזור בו. לדעת רב מותר לו לחזור בו, אך לפי רבי יוחנן אסור לו לחזור בו מדין "מחוסרי אמנה". האם מותר לו לחזור בו, או שזה אסור מדין "מחוסרי אמנה", ו"אין רוח חכמים נוחה הימנו" (הימנו - על ידו[5]). השולחן ערוך[6] פסק כרבי יוחנן שהוכיח את דבריו מברייתא, בה נאמר "והנושא ונותן בדברים לא קנה, והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו"[7].

חזרה מדיבורו באיסורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקום אחר קובע התלמוד[8] כי יש להניח שיהודי אינו חוזר בו מדיבורו, כל זמן שלא הוכח אחרת. הדוגמה שהובאה היא ממעשה שהיה, כאשר בעל ואשתו התווכחו למי לקדש את בתם, אם לקרובו של הבעל או לקרובה של האישה. לבסוף הסכים הבעל בעל כורחו לדעת אשתו, והם אף ערכו סעודה לרגל הקידושין, אלא שבינתיים בא קרובו של הבעל וקידש את הבת במקום מסתור. על כך טען אביי כי "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב"[2] ורבא כי "חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה", ובעקבות כך יש להניח כי מכיוון שהבעל הסכים לכך שקרובה של האשה יקדש את הבת אין בדעתו לחזור בו, ואם כן הקידושין שהתבצעו במקום המסתור אינם תקפים, שכן הם לא היו בהסכמתו של האב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.