שואל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שואל הוא אחד מארבעה שומרים האמורים בתורה, והוא החמור שבהם מבחינת אחריותו על הפקדון, בכך שהוא מחויב לשלם לבעלים אפילו באונס, ואף שאין קשר בין השואל לבין הנזק שנגרם לפקדון.

הגדרת שאילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרשת משפטים, מדברת התורה על ארבעה סוגי שומרים: שומר חינם, שומר שכר, שוכר ושואל.[1]

על השואל נאמר "וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם".[2]

הגמרא מסבירה ששואל הוא מי שלקח נכס מחברו ומשתמש בו לצרכיו ולהנאתו, ללא תמורה: "אמר רב נחמן שואל אדם בטובו לעולם...".[3]

שואל הוא החמור מבין ארבעת השומרים ונושא באחריות הגבוהה ביותר על החפץ. הוא חייב לשלם לחברו על החפץ שלקח במקרה של גניבה, אבידה או אונס, ובלשון המשנה: "השואל משלם על הכל".[1]

הרמב"ם מגדיר את זכות השאילה: "והשואל קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב, ולא נתן כלום".[4] דהיינו זכות השאילה היא הזכות להשתמש בנכס שלא לצמיתות וללא תמורה.

מהות השאילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת חלק מהפוסקים הכלל בדיני השאילה הוא "שאילה - מתנה ליומא היא".[5] דהיינו אדם משאיל לחברו חפץ, לזמן קצוב, על מנת שישתמש בו, מתוך ידיעה שחברו יחזיר לו את החפץ בסוף השימוש. עסקה זו נעשית ללא תמורה, ולכן היא נחשבת כמתנה או כ"עסקת חסד".[6] הפוסקים חלוקים בשאלה האם שאילה היא זכות אישית (חוזית) או זכות קניינית.

שאילה כזכות חוזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשאילה כמו גם בשכירות, החפץ ניתן לזמן מוגדר וידוע ועתיד לחזור לבעליו בסוף השימוש. אלא שבעוד זכות השכירות ניתנת בעד סכום מסוים שהשוכר נותן למשכיר, זכות השאילה מוקנית ללא תמורה מצד השואל. אלו המגדירים את השכירות כזכות חוזית, סבורים כי גם השאילה היא זכות כזו, אלא שלשואל זכות מצומצמת יותר, הואיל והוא אינו משלם תמורה כנגד השאילה.[7]

נתיבות המשפט קובע שאדם המזיק לנכס מושאל חייב לפצות את השואל בגין נזק זה.[8] זכותו של השואל לקבל פיצוי נובעת מכך שלשואל זכות אישית בחפץ, הנובעת מהתחייבות המשאיל כלפיו.[9]

התחייבות המשאיל קיימת כל עוד הנכס ראוי לשימוש, ולכן השאילה מסתיימת אם הנכס המושאל יצא מכלל שימוש.[10]

שאילה כזכות קניינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלו המגדירים את השכירות כזכות קניינית, סבורים כי גם השאילה היא זכות כזו. אי תשלום תמורה עבור השימוש לא משנה את זכותו הקניינית של השואל בנכס. כך קובע הרמב"ם:

שאלו לזמן קצוב, כיון שמשך וזכה אין הבעלים יכולין להחזירו מתחת ידו עד סוף ימי השאלה, ואפילו מת השואל, הרי היורשין משתמשין בשאלה עד סוף הזמן... והשואל קנה הגוף לפירותיו עד זמן קצוב ולא נתן כלום. כשם שהנותן כמוכר שאינו יכול לחזור בו לעולם, כך המשאיל כמשכיר שאינו יכול לחזור בתוך הזמן.

רמב"ם, הלכות שאלה ופקדון, פרק א, הלכה ה.

לפי גישה זו, לשואל זכות קניינית במושאל בפרק הזמן שבו הוא מחזיק בנכס. מגישה זו נגזרות אף זכויות נוספות לשואל מעבר לזכות ההחזקה בנכס המושאל:

  1. אדם הקונה את הנכס המושאל מידי המשאיל כפוף לזכויות השואל ואינו יכול לבטל את השאילה.[11]
  2. השואל יכול להעביר את זכויותיו כשואל לאחרים כל עוד הדבר אינו מנוגד לדיני השמירה החלים עליו (כפי שנכתב להלן בהעברת השאילה).
  3. אם השואל מת לפני סוף זמן השאילה, יורשיו יכולים להשתמש בנכס המושאל עד לסוף זמן השאילה.[12]
  4. בשל זכותו הקניינית של השואל בנכס, גם אם המשאיל זקוק לנכס המושאל לצורכו האישי, אין בכך כדי לאפשר סיום מוקדם של השאילה.[13]

עם זאת, הואיל והשואל לא משלם תמורה עבור השאילה, זכותו הקניינית בנכס מצומצמת ביחס לשוכר. הדבר מתבטא לדוגמה בכך שהשואל אינו יכול למכור את הנכס המושאל, באופן חלקי, לצורך מיצוי השימוש בו.[14]

יצוין, כי לרוב אין נפקות מעשית לגישות השונות ביחס לזכות השאילה (חוזית או קניינית). עם זאת, תיתכן נפקות בין הגישות ביחס ל"קנין חצר". לפי הגישה הקניינית לשואל זכות בנכסי הפקר המצויים בחצר השאולה,[15] אולם לפי הגישה החוזית, זכות השואל בגוף החצר השאולה מוגבלת רק לשימוש בה, ולכן אין לו זכות בנכסי ההפקר המצויים בחצר.[16]

בהקשר לכך יש לציין את גישת הריטב"א. לדעתו, ההבחנה האם זכותו של השואל במושאל היא זכות חוזית או קניינית, תלויה בסוג הנכס המושאל: בשאילה במקרקעין הזכות היא קניינית, ובשאילה במיטלטלין הזכות היא חוזית.[5]

יסודות הזכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכות השאילה כוללת את הזכות להשתמש בנכס שלא לצמיתות וללא תמורה.

שימוש בנכס[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכות השואל בנכס מוגבלת לזכות שימוש בלבד. זכות זו נובעת ממהות זכות השאילה כזכות חוזית (לדעת הסוברים ששאילה היא זכות חוזית ולא קניינית), מכוח מנהג או מכוח "דינא דמלכותא דינא".[17] לשואל זכות להשתמש בנכס המושאל עד להשגת המטרה שלשמה שאל אותו.[17] השואל אף רשאי להשתמש בנכס המושאל גם אם השימוש יכול לגרום לפגיעה בנכס, כדברי התלמוד "נימא ליה: 'לאו לאוקמא בכילתא שאילתא'"[18] (= לא רק כדי להעמידה בכילה שאלתי אותה). דהיינו, הן המשאיל והן השואל יודעים ששאילת הנכס נועדה לצורך שימוש בו, ולכן אם נגרם נזק כתוצאה מהשימוש הוא על דעתו של המשאיל, ולכן השואל פטור. תנאי לפטור הוא שהפגיעה בנכס היא בלתי נמנעת, במהלך פעולות שנעשו להשגת מטרת השאילה. התלמוד מדגים זאת במקרה שבו אדם שואל מעדר על מנת לעדור בו פרדסים. השואל רשאי להשתמש במעדר לעבודה בכל הפרדסים שלו. לכן, אם במהלך העבודה באחד הפרדסים נגרם למעדר נזק – השואל יהיה פטור ("האי מאן דאמר ליה לחבריה: 'אושלן מרא למירפק ביה... פרדיסי', רפיק ואזיל כל פרדיסי דאית ליה ומהדר ליה קתיה").[3]

לעומת השוכר, שרשאי לחרוג במקצת מתנאי השימוש שהוסכם בין הצדדים, זכות השימוש של השואל מוגבלת לתנאי השימוש שהוסכם, גם אם חריגה מהם לא עתידה לגרום לנזק. זאת משום שהשואל אינו משלם תמורה עבר הנכס המושאל, ולכן ההנחה היא שהמשאיל מסכים רק לתנאי השימוש שהוגדרו מראש.

ניתן לשאול כל נכס ובלבד שהנכס עצמו ניתן להחזרה לרשות המשאיל בתום השימוש בו. לכן ניתן לשאול לא רק נכסי מקרקעין או נכסי מיטלטלין, אלא גם זכויות משפטיות, כגון זיכיון[19] - זכות שמעניקה רשות שלטונית לצורך ניצול נכס ציבורי. אם השואל מחזיר נכס אחר מזה ששאל, לא מדובר בשאילה אלא בהלוואה.[20]

המשפט העברי מבחין בין נכס מושאל שהוא מסוים ומזוהה לבין כזה שאינו מסוים ומזוהה.[19] נפקות הבחנה זו היא לעניין תיקון נכס שנהרס: "האומר לחבירו 'השאילני שוקת זו של מים' ונהרסה, אינו יכול לבנותה. אמר לו 'השאילני שוקת סתם' ונהרסה, יש לו לבנותה".[21] כלומר, אם הושאל נכס שאינו מסוים ומזוהה והנכס יצא מכלל שימוש, על השואל לתקנו. מנגד, אם הושאל נכס מסוים ומזוהה ונהרס - על השואל לתת את תמורתו. בעניין זה יש להבחין בין אם השואל הוא מומחה או הדיוט.[22] אם השואל מומחה לשימוש בנכס, הוא פטור מתשלום הנזק כי יש להניח שהשתמש בו כמקובל ואין כאן פשיעה. אם הוא אינו מומחה, יש להניח שמדובר בפשיעה ועל כן השואל יהיה חייב.[23]

בתלמוד מובאים דיונים נוספים בשאלה מהי מסגרת השאילה. כך לדוגמה נדונה השאלה האם אדם ששאל חפץ למטרה שהרווח בה הוא פחות מפרוטה - סכום המינימום כדי להחשיב דבר כשווה ערך - יוגדר כשואל. שאלה זו ושאלות נוספות הנדונות בגמרא, מסתיימות בתיקו. כלומר, אין עליהן תשובה הלכתית ברורה, ולכן הכלל הוא שמחמת הספק השואל יהיה פטור, משום ש'המוציא מחברו עליו הראיה'.[24]

הגבלת זמן השימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכות השאילה מוגבלת בזמן לפי המוסכם בין הצדדים. בפרק הזמן שבו הנכס מושאל לאחר, המשאיל שומר לעצמו את הזכויות הנכס כך שמרגע שמטרת השאילה מומשה, הנכס חוזר למשאיל.

למרות זאת, מדברי הרי"ף[25] עולה כי אין מניעה עקרונית שהשאילה תהיה לצמיתות. כך גם קבע הרמב"ם:

השואל כלי מחבירו להשתמש בו ואמר לו 'השאילני דבר פלוני בטובתך', כלומר אין אתה משאיל לי דבר זה כדרך כל המשאילין אלא כפי טובת לבך ונדבותיך, שאינך מקפיד על הזמן אם ארך - אם קנו מיד המשאיל על זה, הרי השואל משתמש בו לעולם, עד שיתבטל הכלי מלעשות מלאכתו ויחזיר שבריו או שיריו.

רמב"ם, הלכות שאלה ופקדון, פרק א, הלכה ח.

עולה מכאן שישנה אפשרות לשאילה ללא הגבלת זמן, כשהמשאיל שומר על זכות הבעלות שלו בנכס. יובהר, כי אף שלא הוסכם שהשאילה היא ללא הגבלת זמן, כל עוד לשואל זכות שימוש בלבד והעסקה מלווה במעשה קניין, היא נחשבת ככזו.[26]

העדר תמורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השואל אינו משלם למשאיל עבור השימוש בנכס המושאל, ולכן, כאמור, זכויותיו בנכס מוגבלות (בהשוואה לשוכר).[27] העדר התמורה מוביל להגדרת השאילה כעסקת חסד שנועדה להנאת השואל בלבד ("כל הנאה שלו").[28]

יש הסבורים שאם המשאיל נהנה מעסקת השאילה, כגון שחוסך הוצאות טיפול בנכס המושאל, אין לראות אותה כשאילה אלא כשכירות. למשל, במקרה שבו אדם קנה יין והתנה שהמוכר ישאיל לו כדים להעברת היין, הרי שהן לקונה והן למוכר יש אינטרס בהצלחת העסקה, ולכן ספק אם מדובר בשאילה.[29] אולם יש החולקים על כך, ומגדירים את העסקה גם בנסיבות אלו כשאילה.[30]

לדברי הרשב"א, גם אם המשאיל מקבל תמורה מגורם שלישי על ההשאלה, עסקה זו עדיין תוגדר שאילה, כי ההנאה לא באה למשאיל מאת השואל: "אבל כאן, שכל ההנאה של שואל, אלא שאדם אחר מהנה את המשאיל, למה יפטר השואל הזה מן האונסין? והלא כל ההנאה שלו היא!".[31]

אחריות השואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טעם הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

שואל חייב לפצות את המשאיל במקרה שנגרם נזק לחפץ, גם אם הדבר קרה באונס, ואינו תוצאה של רשלנות בשמירה. זאת בשונה משאר השומרים שמתחייבים בתשלום רק אם לא עמדו בחובות השמירה שלהם. בראשונים מוסבר, שהתורה שיערה בדעתם של שואל ומשאיל, שכיוון שהחפץ מושאל ומוענק לשואל למשך זמן ללא כל טובת הנאה למשאיל, הרי שהשואל מבקש לרצות את דעתו של המשאיל בכל מקרה שהוא, גם אם מדובר באונס גמור. המשאיל גם הוא מצפה לכך שהשואל יניח את דעתו ויתחייב לשלם פיצוי בגין נזק לחפץ בכל מקרה מכיוון שהוא משאיל את החפץ ללא טובת הנאה.[32]

מועד תחולת האחריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לגבי כל השומרים נחלקו הדעות מהו השלב שממנו ואילך השומר מתחייב בתשלומי החפץ. לדעת הרמב"ם השומר מתחייב רק לאחר שעשה מעשה קניין בחפץ.[33] מנגד, לדעת תוספות והרא"ש השומר מתחייב גם ללא מעשה קניין, ודי בכך שאמר לבעל החפץ "הנח לפנַי", כלומר שהסכים להתחיל לשמור. עם זאת, לדעת התוספות, השואל, בשונה משאר השומרים, מתחייב רק אם עשה מעשה קניין, ואינו מחויב באמירה גרידא.[34] לעומתם לדעת הרא"ש אין לחלק בין שואל לשאר שומרים וגם בשואל מתחייב בשמירה מן השלב בו ניתנה הסמכה לשמור ('הנח לפניי').[35]

שעת החיוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שחיוביו של השואל נובעים מהתחייבותו כלפי המשאיל, ולא כתוצאה מכך שלא שמר כראוי, נחלקו הראשונים באשר לשעה בה נקבע החיוב. יש הסוברים כי החיוב חל כבר בשעת השאילה.[36] כאשר השואל מקבל את החפץ לרשותו, הוא מחייב את עצמו בערכו של החפץ, אם לא ישיב אותו בתום תקופת השאילה. לפי גישה אחרת, אף על פי שהשואל מחייב את עצמו בתשלומים כבר בשעת השאילה, החיוב חל בפועל רק בעת התרחשותו של אירוע האונס.[37] בין שתי הגישות עשויות להיות נפקויות שונות:

(א) כאשר השואל מת והאונס אירע כשהמושאל מצוי ביד בניו-יורשיו - אם החיוב חל בשעת השאילה, הוא מוטל על המת, ועל כן גובים אותו מן העזבון. מנגד, אם החיוב חל רק בשעת האונס, השואל כבר אינו בין החיים, ולכן אין להטיל את חיובי האונס על העזבון. מאידך, לא ניתן להטיל על בניו חיוב כ"שואל", אלא רק כ"נהנה". הבנים-היורשים לא התחייבו כ"שואל", אולם הם נהנים מן המושאל, ולכן עליהם לשאת בחיוב בגין הנאה זו. כך למשל, אם המושאל הוא בהמה והבנים אכלו את בשרה, משום שהיו סבורים, בטעות, שהיא של אביהם, הם חייבים לשלם לבעלים את שווי בשרה (כפי המחיר הזול בשוק ולא כפי ערכו בעת שנמסר לאביהם על ידי המשאיל).[38]

(ב) נפקות נוספת נוגעת לעקרון 'קם ליה בדרבה מיניה'. לפי עקרון זה אם מוטלים על אדם שני חיובים בו-זמנית – מיתה ותשלומים – בגין מעשה אחד, יבוצע בפועל רק החמור שמביניהם. לענייננו, אם השואל טבח את הבהמה בשבת, אם נאמר שהחיוב חל רק בשעת האונס, הוא יהיה פטור מלשלם את ערך החפץ, שהרי באותה שעה בה חל החיוב הממוני, חל גם חיוב נוסף - עונש סקילה על חילול שבת. בפועל יוטל רק החיוב האחרון, החמור בין השניים. ברם, אם החיוב חל כבר בשעת השאילה, אין שני החיובים מוטלים בו-זמנית, ועל כן לא יתקיים הפטור של 'קם ליה בדרבה מיניה', ובנוסף לעונש הסקילה, יידרש השואל לשאת גם בנזקי הטביחה.[39]

"בעליו עמו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – בעליו עימו

לפי דיני שואל שבמקרא "אם בעליו עימו לא ישלם".[40] כלומר: אם הבעלים "השאילו" את עצמם, בנוסף למושאל, ואירע נזק, השואל יהיה פטור ממנו. לפי אפשרות אחרת, דין "בעליו עימו" מתייחס למקרה שבו הבעלים נוכחים במקום בו אירע הנזק. לפי הלכת חז"ל דין "בעליו עימו" מורחב והוא חל בכל מקרה שבו הבעלים מבצע עבודה עבור השומר בעת השמירה, ובנוסף דין זה חל לא רק בשואל אלא גם בשאר שומרים.[41]

לפי הלכת המשנה "השואל את הפרה ושאל בעליה עמה, או שכר בעליה עמה, שאל הבעלים או שכרן ואחר כך שאל את הפרה ומתה - פטור, שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם".[42] אם עסקת השאילה כוללת הן את השימוש במושאל והן את עבודתו של המשאיל, אם נגרם למושאל נזק באונס, השואל פטור מתשלום הנזק. הואיל והמשאיל-הבעלים שותף לשימוש במושאל, הוא גם שותף בשמירה עליו, ולכן חיוב השמירה לא מוטל על כתפי השואל בלבד.

לפי דעה אחת בתלמוד המשאיל צריך להיות שותף בפועל לשימוש במושאל גופו: "לעולם הוא חייב עד שתהא פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריה, ועד שיהו בעלים משעת שאילה עד שעת שבורה ומתה"". כלומר, דין 'בעליו עמו' מתקיים רק אם הבעלים עסוק באותה המלאכה שלשמה נועדה השאילה, וכן הבעלים עסוק במלאכה משעת השאילה ועד לשעת ההחזרה.[43] במקרה כזה חובת השמירה מוטלת גם על הבעלים, ועל כן השואל פטור מאחריות באונס. למסקנה, דעה זו שבתלמוד – נדחית, ולהלכה גם אם הבעלים מבצעים עבודה אחרת עבור השואל, שאין בה מן השימוש במושאל – חל הפטור של "בעליו עימו".[44]

סיום השאילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטול השאילה טרם התחילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רב הונא, "השואל קרדום מחבירו: ביקע בו, קנאו; לא בקע בו, לא קנאו".[45] מכאן עולה שהשאילה חלה רק בעת תחילת השימוש בנכס, ולכן כל עוד השימוש לא החל, המשאיל יכול לחזור בו. אולם להלכה נפסק כי המשאיל לא יכול לחזור בו מהשאילה, אף אם הנכס עדיין לא עבר לידי השואל.[46] זאת כיון שהשאילה היא ככל חוזה אחר, ומרגע שהתמלאו כל הדרישות לקיום חוזה, אף אם הוא ללא תמורה, הצד המתחייב בחוזה לא יכול לחזור בו. נראה שגם לדעת רב הונא אם הייתה התחייבות מפורשת לשאילה, המשאיל לא יכול לחזור בו, אף אם טרם נעשה שימוש במושאל.[47]

בניגוד למשאיל, השואל יכול לחזור בו לפני מסירת הנכס ולבטל את השאילה. זאת מכיוון שהשאילה נועדה לצרכים של השואל,[48] ואם אין לו עניין בנכס המושאל, הוא יכול לחזור בו. לפיכך אם הנכס עדיין לא הועבר מהמשאיל לשואל, ואין לשואל עניין בנכס, מכיוון שהשאילה נועדה להנאת השואל, משזו לא קיימת עוד, אין טעם לאכוף את ההסכם בין הצדדים והשואל יכול לחזור בו מהשאילה.[49]

סיום מוקדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה לא מכירה בעילה לסיום מוקדם של השאילה מצד המשאיל, גם לא במקרה של מיתת השואל וגם לא במקרה של צורך עצמי של המשאיל בנכס המושאל.[50] כאמור, השואל רשאי לסיים את השאילה מוקדם ממה שנקבע מראש, הואיל והשאילה נועדה לטובתו ("עיקר השאילה לצורכו היא").[51] עם זאת, על השואל להודיע למשאיל על סיום השאילה. בנוסף להודעה, השואל צריך להחזיר את הנכס המושאל לידי המשאיל.[52] אם עדיין לא עשה כן, הוא יכול לחזור בו מהודעתו על סיום השאילה המוקדם.[53]

אם הנכס המושאל ניזוק בזמן השאילה, השאילה מסתיימת.[3] השואל אינו רשאי להמשיך ולהשתמש בנכס המושאל הפגום, ואף לא לתקן את הנכס על חשבונו ולהמשיך להשתמש בו. רק אם המושאל הוא נכס בלתי מסוים והנזק שניזוק אינו ניתן לזיהוי - השואל יכול לתקן את הנכס על חשבונו ולהמשיך להשתמש בו עד למועד סיום השאילה. במקרה כזה, בעת החזרת המושאל לידי המשאיל, השואל יכול לדרוש ממנו החזר הוצאות על תיקון הנכס.[10]

סיום שאילה קצובה בזמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם השאילה קצובה בזמן, סיום השאילה מתרחש כשהמועד הקצוב הגיע, ואין צורך בנקיטת פעולה נוספת.[54]

שאילה קצובה חלה לא רק כשנקבע מועד קצוב, אלא גם במקרה בו השאילה הייתה למטרה מסוימת והמטרה הושגה.[55] כך נפסק גם ברמב"ם ובשולחן ערוך: "השואל כלי מחבירו לעשות בו מלאכה פלונית, אין המשאיל יכול להחזירו מתחת ידו עד שיעשה בו אותה מלאכה".[56] במקרה כזה השואל חייב להודיע למשאיל על כך שהמטרה הושגה ועל סיום השאילה.[57]

סיום שאילה שלא קצובה בזמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאילה שלא נקבע לה מועד סיום נמשכת פרק זמן מינימלי. בתוספות מובאות דעות על פיהן פרק הזמן המינימלי הוא 30 יום.[58] לדעת ה'אורים ותומים' פרק הזמן המינימלי הוא משך הזמן בו השואל יכול להשתמש בנכס המושאל שימוש מינימלי.[59]

האחרונים חלוקים בדעותיהם בעניין מתן הודעה מראש לצורך סיום שאילה שאינה קצובה בזמן. השולחן ערוך פוסק שבשאילה שאינה קצובה בזמן המשאיל יכול לסיים את השאילה בכל עת שירצה, ואין צורך בהודעה מראש לשואל על סיום השאילה.[60] לעומת זאת, ר' דוד פארדו סובר שאין חובת הודעה בשאילת כלי או בהמה שאין קושי למצוא להם תחליף, אך בשאילת נכס שקשה למצוא לו תחליף כגון בית, קיימת חובה להודיע על סיום השאילה מראש.[61] לדעת הכל, אם קיים מנהג להודיע מראש על סיום השאילה, הולכים אחר המנהג.[62] הואיל והחוק נחשב כמנהג מדינה והחוק הישראלי מורה על הודעה פרק זמן סביר מראש, יש לפעול כך גם על פי ההלכה.[63]

שאילה קצובה שהצדדים המשיכו לקיימה מעבר לפרק הזמן שנקבע, היא כדין שאילה שאינה קצובה. לכן המשאיל יכול לסיים את עסקת השאילה אף ללא הודעה מראש.

אם המשאיל מת במהלך שאילה שאינה קצובה בזמן, השואל יכול להמשיך להשתמש בנכס, אלא אם כן יורשי המשאיל מודיעים לו על סיום השאילה.[64] ערוך השולחן מבהיר כי מדין השבת אבידה, על השואל חובה לידע את היורשים על זכות זו אם הם אינם מודעים לה: "ואם מת המשאיל ויורשיו אינם יודעים משאלה זו, אינו רשאי להשתמש בלא דעת היורשים יותר משלושים יום".[65] התפיסה היא כי יורשי המשאיל "איבדו" את זכותם לתבוע את סיום השאילה, והשואל משיב להם זכות זו.[66]

הדעות חלוקות ביחס למיתת השואל בשאילה ללא מועד. לפי גישה אחת, אם השואל מת במהלך שאילה כזו, יורשיו אינם רשאים להשתמש בנכס, והשאילה מסתיימת באופן מידי. גישה אחרת גורסת ששאילה ללא מועד עוברת בירושה, ואם המשאיל מעוניין בסיומה הוא צריך להודיע על כך ליורשים.[66]

העברת השאילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השואל לא יכול להעביר לאחר, לא את הנכס המושאל ואף לא את זכויותיו בנכס, ללא הסכמת המשאיל. הסיבה לכך היא שזכויותיו של השואל בנכס מוגבלות, הואיל ואינו משלם על זכות השימוש.[67] עם זאת, לדעת הרשב"א השאלת משנה מותרת בנכסים שבהם אין חשש שיוברחו על ידי השואל, כגון מקרקעין או מיטלטלין גדולים. ההנחה היא שהמשאיל מעוניין לעשות חסד גם כלפי אנשים נוספים מלבד השואל, ואם אין חשש להברחת הנכסים, הוא לא יתנגד לכך.[68]

כאמור, אף על פי שהשואל אינו יכול להעביר את המושאל לאחרים, אם הוא מת הנכס המושאל עובר ליורשים, והם זכאים להשתמש בו עד למועד סיום השאילה: "שאלו לזמן קצוב, כיון שמשך וזכה אין הבעלים יכולין להחזירו מתחת ידו עד סוף ימי השאלה, ואפילו מת השואל, הרי היורשין משתמשין בשאלה עד סוף הזמן".[4] עם זאת, היורשים אינם חבים בכל חובות השואל (כפי שנכתב לעיל באחריות שואל). כך, לעומת השואל נושא באחריות גם בנזק שנגרם באונס (כפי שיובהר להלן), אולם יורשיו לא נושאים באחריות כזו.[69] לדעת הרא"ש המשאיל יכול לדרוש מהיורשים שיישאו באחריות על המושאל גם במקרה של אונס, כיוון שניתן להעריך שזו הייתה כוונתו בעת שהשאיל את הנכס. אם היורשים לא יסכימו לקבל אחריות זו, המשאיל יכול לסיים את השאילה טרם זמנה.[70]

השוואה למשפט הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק השומרים, תשכ"ז-1967 מגדיר את סוגי השומרים לעניין החוק הישראלי ומפרט את מידת אחריותם. ישנן נקודות השקה בין הוראות החוק לבין דיני השומרים במשפט העברי.

אחריות השואל[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק קובע ש"שואל אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, יהיו גורמיהם אשר יהיו, ובלבד שאחריותו לא תהיה חמורה משל מחזיק בנכס שלא כדין".[71] מכאן, שלשואל אחריות במקרה של אובדן או היזק הנכס המושאל, גם אם מדובר באונס ("יהיו גורמיהם אשר יהיו"), בדומה לעמדת המשפט העברי.

זכויות המשאיל בנכס המושאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, זכות השאילה מוגדרת כזכות להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות וללא תמורה.[72] כלומר: הזכות כוללת לבד מזכות שימוש גם זכות החזקה ושליטה במושאל. לעומת זאת, על פי המשפט העברי לדעת חלק מהפוסקים לשואל קנויה זכות שימוש בלבד.[73]

כמו כן, על פי החוק הישראלי שאילה מותנית בכך שאינה לצמיתות. שאילה לצמיתות מוגדרת כמתנה, כשם ששכירות לצמיתות מוגדרת כמכר. זאת בניגוד לחלק מדעות הפוסקים, שעל פיהן שאילה לצמיתות תיחשב כשאילה.[74]

סיום השאילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

א. המשפט הישראלי קובע שהמתחייב בעסקת השאילה יכול לחזור בו מההתחייבות, מאחר שהעסקה נעשית ללא תמורה. המשאיל רשאי לסיים את השאילה בטרם הגיע מועד סיום השאילה אם יש לו צורך בנכס המושאל או במקרה של מות השואל, כל עוד הוא מודיע מראש על סיום השאילה לשואל או ליורשיו.[75] זאת בניגוד לעמדת המשפט העברי כפי שפורטה לעיל, שלא מאפשרת למשאיל לסיים את השאילה לפני מועד סיומה המוסכם.

ב. המחוקק לא התייחס לסיום מוקדם של השאילה על ידי השואל, אך לאור מטרת השאילה שהיא טובת השואל, אין ספק כי אם השואל ירצה לסיים מוקדם את השאילה מסיבות שונות, הוא יכול לעשות כן, כפי שגם קובע המשפט העברי במקרה כזה.[76]

ג. החוק קובע שכל עוד הנכס המושאל לא עבר מהמשאיל לשואל, המשאיל יכול לחזור בו מהשאילה אף ללא הודעה.[77] זאת בניגוד לאחת הדעות במשפט העברי לפיה, בנסיבות הנזכרות, המשאיל לא יכול לחזור בו מהשאילה.[78]

ד. החוק קובע שאם השאילה לא קצובה בזמן או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר מועד סיומה ולא סיכמו על מועד הסיום החדש, כל צד יכול להודיע על סיום השאילה תוך מתן הודעה לשני בפרק זמן סביר מראש.[79] לעומת זאת בהלכה נחלקו הדעות באשר לדרך הראויה לסיום שאילה.

ה. אם הנכס המושאל ניזוק בעת השימוש, על פי המשפט העברי אם המושאל הוא מסוים - השאילה מסתיימת, ואם אינו מסוים השואל יכול לתקן אותו על חשבונו ולהמשיך להשתמש בו. החוק הישראלי לא יוצר הבחנה מעין זו בין סוגי הנכסים המושאלים. הוא קובע שאם הנכס המושאל ניזוק, השואל לא רשאי לתקן את הנכס הפגום ללא אישור מהמשאיל, אך הוא רשאי להחזיק בו ולהשתמש בו במידת האפשר. פגם בנכס המושאל אינו עילה לסיום מוקדם של השאילה או להארכת משך השאילה.[80]

ו. החוק שותק בעניין מות אחד הצדדים, ועולה מכך שהיורשים ממשיכים את השאילה עד הודעת אחד הצדדים המעוניין בסיומה. מנגד, לפי המשפט העברי בשאילה שאינה קצובה במות המשאיל השואל מחויב לידע את יורשי המשאיל על השאילה ועל זכותם לסיימה.[81]

העברת שאילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק הישראלי לא מאפשר למשאיל להעביר את הנכס לאחר: "השואל אינו רשאי להעביר לאחר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושאל או להשאילו בהשאלת משנה, אלא בהסכמת המשאיל".[82] לעומת זאת, המשפט העברי מאפשר העברת משנה בנכס המושאל במקרים מסוימים. השיקולים שברקע: מצד אחד, ההנחה היא שהשאילה היא עסקה שבה המשאיל 'עושה טובה' לשואל ללא תמורה, ולכן הוא מעוניין בכך שהשואל ייהנה מן המושאל ולא אדם אחר. מצד אחר לפי עקרון חופש החוזים אין להתערב בשיקוליו של הבעלים-המשאיל.[83]

לקריאת נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 משנה, בבא מציעא, ז, ח.
  2. ^ שמות כ"ב, י"ג.
  3. ^ 1 2 3 בבלי, בבא מציעא קג, ע"א.
  4. ^ 1 2 רמב"ם, הלכות שאלה ופקדון, פרק א, הלכה ה.
  5. ^ 1 2 חידושי הריטב"א, קידושין מז ע"ב, ד"ה הא דרב הונא.
  6. ^ דניאל פרידמן, "תורת התמורה בחקיקה הישראלית החדשה", עיוני משפט ג (תשל"ג) 153, 156.
  7. ^ מיכאל ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 547.
  8. ^ נתיבות המשפט, סימן שמא, ס"ק יא.
  9. ^ מיכאל ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 547, הערה 15.
  10. ^ 1 2 נתיבות המשפט, סימן שמא, ס"ק טו.
  11. ^ מיכאל ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 549, הערה 25.
  12. ^ שולחן ערוך, חו"מ, שמא, ג.
  13. ^ מיכאל ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 590.
  14. ^ מיכאל ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 549.
  15. ^ סמ"ע, חו"מ, סימן ר"ס, ס"ק יג.
  16. ^ ש"ך, חו"מ, סימן ר"ס, ס"ק יד-טו.
  17. ^ 1 2 מיכאל ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 551.
  18. ^ בבלי, בבא מציעא צו, ע"ב.
  19. ^ 1 2 מיכאל ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 558.
  20. ^ ר"ן, שבת סג ע"א (מדפי הרי"ף), ד"ה ושמעינן.
  21. ^ רמב"ם, הלכות שאלה ופקדון, פרק א, הלכה ט.
  22. ^ זלמן נחמיה גולדברג, "חפץ שאול שניזוק במהלך המלאכה", תחומין יז (תשנ"ז) 291.
  23. ^ שולחן ערוך, חו"מ, שו, ד.
  24. ^ בבלי, בבא מציעא צו, ע"א.
  25. ^ רי"ף, בבא מציעא, פרק שמיני (ס ע"א בדברי הרי"ף).
  26. ^ נתיבות המשפט, סימן שמא, ס"ק י.
  27. ^ ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 555.
  28. ^ בבלי, בבא מציעא, צד, ע"ב.
  29. ^ שו"ת אמרי יושר, חלק א, סימן מז.
  30. ^ פתחי חושן, הלכות פקדון ושאלה, פרק י, הערה ז.
  31. ^ שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן קפט.
  32. ^ הרב דניאל בן אליהו, 'חיוב שואל באחריות אונסין', אתר ישיבת מרכז הרב https://mercazharav.org.il/2021/10/07/חיוב-שואל-באחריות-אונסין-בבא-מציעא-צד/
  33. ^ רמב"ם, הלכות שאלה ופקדון, פרק א, הלכה ד.
  34. ^ תוספות, מסכת בבא מציעא, דף צ"ט, עמוד א, ד"ה כך תקנו.
  35. ^ פסקי הרא"ש, בבא מציעא, פרק ו, סימן טז.
  36. ^ תוספות, בבא קמא, דף כ"ז ע"ב.
  37. ^ חידושי הרמב"ן, בבא מציעא פ"ב.
  38. ^ תלמוד בבלי, בבא בתרא, מ"ד, ע"א. דין "נהנה" מחייב, גם בהקשרים אחרים, לפי שוויה הנמוך. ראה, למשל, בבא קמא כ ע"א (משלמת מה שנהנית... דמי שעורים בזול).
  39. ^ רש"י, בבא קמא, קי"ב ע"א' ד"ה הייתה פרה שאולה לו.
  40. ^ שמות כ"ב, י"ד.
  41. ^ הרב מאיר נהוראי, "'בעליו עימו' – מדוע פטור?", אתר שבתון https://shabaton1.co.il/?p=9008
  42. ^ משנה, בבא מציעא, ח, א.
  43. ^ בבלי, בבא מציעא צ"ה ע"ב. לפי פירושו של רש"י שם: "עד שיהא בהמה ובעלים במלאכה אחת - כגון אם פרה היא יהא הבעל חורש בפרתו לצורך שואל בשדהו, או אם חמור הוא - יהא בעליו מחמר אחריו".
  44. ^ רמב"ם, שאלה ופקדון ב, א; שולחן ערוך, חושן משפט שמו, א.
  45. ^ בבלי, בבא מציעא צ"ט, ע"א.
  46. ^ סמ"ע, חו"מ, סימן ס, ס"ק יח; נתיבות המשפט, סימן לט, ס"ק יח.
  47. ^ מיכאל ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 584.
  48. ^ רא"ה, בבא מציעא צט ע"א, ד"ה כדרך שתקנו.
  49. ^ שמשון אטינגר, "גדרו של שואל", שנתון המשפט העברי יג (תשמ"ז) 23.
  50. ^ ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 587.
  51. ^ לשון הרא"ה, מובא בחידושי הר"ן, בבא מציעא מט ע"א, ד"ה כדרך שתקנו; נימוקי יוסף, בבא מציעא, פרק שמיני (נז ע"א בדפי הרי"ף).
  52. ^ מחנה אפרים, הלכות שאילה ופקדון, סימן ז.
  53. ^ נימוקי יוסף, בבא מציעא, פרק שמיני (נז ע"א בדפי הרי"ף), ד"ה וכתבו המפרשים.
  54. ^ רמב"ם, הלכות שאלה ופקדון, פרק ג, הלכה ב; שולחן ערוך, חו"מ, סימן שמ, סעיף ח.
  55. ^ תוספתא, בבא מציעא ח, כח (הלכה יא בדפוס וילנא).
  56. ^ רמב"ם, הלכות שאלה ופקדון, פרק א, הלכה ו; שולחן ערוך, חו"מ, סימן שמא, סעיף ה.
  57. ^ מחנה אפרים, הלכות שאלה ופקדון, סוף סימן ז.
  58. ^ תוספות, שבת קמח ע"א, ד"ה שואל.
  59. ^ אורים ותומים, סימן עג, ס"ק ד.
  60. ^ שולחן ערוך, חו"מ, סימן שמא, סעיף א.
  61. ^ חסדי דוד, תוספתא, בבא מציעא, פרק ח.
  62. ^ רמב"ם, הלכות שכירות, פרק ד, הלכה ח.
  63. ^ ס' 29(ב) לחוק השכירות והשאילה התשל"א-1971.
  64. ^ ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 594.
  65. ^ ערוך השולחן, חו"מ, סימן שמא, סעיף א.
  66. ^ 1 2 ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 595.
  67. ^ תוספתא, בבא מציעא ג, א.
  68. ^ שו"ת הרשב"א, חלק א, סימן אלף קמה.
  69. ^ בבלי, כתובות לד, ע"ב.
  70. ^ פסקי הרא"ש, בבא קמא, פרק י, סימן א.
  71. ^ ס' 2(ג) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967.
  72. ^ ס' 26 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971.
  73. ^ מיכאל ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 550.
  74. ^ מיכאל ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 552.
  75. ^ ע"א 139/88 קלרה הלר (מרקוס) נ' בטי לייבנד, פ"ד מג(2) 108, 114 (1989).
  76. ^ מיכאל ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 592.
  77. ^ ס' 29(א) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971.
  78. ^ רא"ה בבא מציעא צט ע"א, ד"ה כדרך שתקנו.
  79. ^ ס' 29(ב) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971.
  80. ^ מיכאל ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 591.
  81. ^ לסיבה אפשרית להבדל זה שבין החוק לבין המשפט העברי, ראה מיכאל ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 596.
  82. ^ ס' 30 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971.
  83. ^ מיכאל ויגודה שכירות ושאילה ירושלים (1998), 599.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.