שואל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שואל הוא אחד מארבעה שומרים האמורים בתורה, והוא החמור שבהם מבחינת אחריותו על החפץ, בכך שאפילו באונס הוא מחויב לשלם לבעלים, אף שאין קשר בין השואל לבין המאורע שאירע עם החפץ.

וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם. אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם

טעם הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

שואל חייב באונס, למרות שהאונס אינו תוצאה של רשלנות כלשהי מהשמירה. בשונה משאר השומרים שמתחייבים בתשלום רק כתוצאה מכך שלא עמדו בהתחייבות השמירה שלהם. היות וחיובי השואל נגרמים כתוצאה של התחייבות עצמאית של השואל לשלם את החפץ במקרה האונס. בראשונים מוסבר, שהסיבה להתחייבות זו, היא שכך שיערה התורה בדעתם של שואל ומשאיל, שכיוון שהחפץ מושאל ומוענק לשואל למשך זמן ללא כל טובת הנאה למשאיל, רוצה השואל לרצות את דעתו של המשאיל בכל מקרה שהוא, גם אם מדובר באונס גמור, וכן המשאיל דורש את חיוב התשלומין על ידי השואל, מכיוון שהוא לעולם לא ידע האם האונס היה אכן אונס גמור או לא, ומכיוון שהוא משאיל את החפץ ללא טובת הנאה, הוא דורש מהשואל להניח את דעתו, בכך שהוא מתחייב לשלם את ערכו בכל מחיר.

שעת החיוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנה מחלוקת לגבי כל השומרים מהו השלב שממנו ואילך השומר מתחייב בתשלומי החפץ. לדעת הרמב"ם, השומר מתחייב רק אם כאשר הוא מבצע מעשה קניין בחפץ. לדעת תוספות והרא"ש, השומר מתחייב אפילו אם לא עשה קניין, ודי בכך שאמר לבעל החפץ "הנח לפנַי", כלומר שהסכים להתחיל לשמור. אולם, בניגוד לשאר השומרים, בשאלה, גם לדעת התוספות השואל מתחייב רק אם עשה מעשה קניין, ואינו מחויב באמירה גרידא.[1]

שעת החיוב בפועל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שחיוביו של השואל חלים, על ידי התחייבותו של השואל, ולא כתוצאה מכך שלא שמר כראוי, נחלקו חז"ל מתי חלים תשלומי האונס. לפי גישה אחת בתלמוד, החיוב חל כבר בשעת ההשאלה, וכאשר השואל מקבל את החפץ ברשותו, הוא מחייב את עצמו בערכו של החפץ, כך שאם החפץ לא יהיה קיים בתום השאלה, הוא כבר יהיה חייב אוטומטית בתשלומיה. לפי גישה אחרת, למרות שהשואל מחייב עצמו בתשלומין בשעת ההשאלה, הרי החיוב המעשי נגרם רק בשעת האונס. קיימים חילוקים רבים למעשה בין שני הצדדים: אם החיוב הממוני חל בשעת ההשאלה, נמצא שגם אם מת השואל והיא נאנסה ביד בניו, ניתן לגבות את התשלומין מנכסי המת, אך אם החיוב נגרם רק בשעת האונס, נמצא שאם השואל כבר לא היה בין החיים בשעת האונס, אין להטיל את חיובי האונס על בניו, אלא רק חיובי נהנה, שלפיו אדם חייב לשלם כל הנאה שבאה לו מאדם אחר, באותו סכום בה ההנאה שווה לו. כך למשל, אם הם אכלו את בשר בעל החיים כיוון שהם חשבו שהוא של אביהם המת, הם חייבים לשלם ערך של בשר, כפי המחיר הזול בשוק.

בנוסף, קיים חילוק הלכתי אחר התלוי בין שני צדדים אלו, לפי כללי קם ליה בדרבה מיניה, האומרים שלא ניתן להטיל על אדם שני חיובים על מעשה אחד. ולכן: אם השואל טבח את הבהמה בשבת, אם נאמר שהחיוב הממוני חל רק בשעת האונס, הוא יהיה פטור מלשלם את ערך החפץ, שהרי באותה שעה בה חל בחיוב המשפטי, חל חיוב נוסף - עונש סקילה על חילול שבת, ויש להעניש אותו רק בעונש הכבד יותר מבין השניים. אך אם החיוב חל כבר בשעת ההשאלה, לא יהיה קיים הפטור של קם ליה בדרבה מיניה במקרה כזה[2].

פרטי ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מובאות חקירות רבות של רמי בר חמא[3], העוסקות במקרים מיוחדים, הדנות האם קיים בהם דין "בעליו עמו" או לא. כך למשל דנה הגמרא באדם ששאל בעל חיים כדי לקיים עמו משכב זכור, האם השאלה זו נחשבת השאלה על פי התורה מאחר שבעל החיים הושאל למטרה לא אנושית שבעיני אדם רגיל אין החפץ המושאל (במקרה זה - בעל החיים) עומד למטרה זו, מאידך ייתכן שלמרות זאת התורה חייבה אותו בתשלומין, שכן הוא נהנה למעשה מההשאלה.

שאלה נוספת שדנו עליה בתלמוד, נוגעת למקרה בו אדם שאל חפץ למטרה שהרווח בה הוא פחות מפרוטה - סכום המינימום כדי להחשיב דבר כשווה ערך.

שאלות אלו ורבות אחרות, מסתיימות בסוף בדיון עליהם בתיקו - אין עליהן תשובה הלכתית ברורה, ולכן הכלל במקרים כאלו הוא המוציא מחברו עליו הראיה.

בעליו עמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – בעליו עימו

בכל השומרים, אם הבעלים עבדו עבור השומר בעת שהשומר קיבל את החפץ לשמור, השומר פטור מלשלם.


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תוספות, מסכת בבא מציעא, דף צ"ט, עמוד א', ד"ה כך תקנו אם כי, לדעת הרא"ש אין לחלק בין שואל לשאר שומרים וגם בשואל מתחייב בשמירה בהנח לפניי. לדעת החזון איש, גם התוספות מודים שאין חלוקה בין שוא לשאר שומרים.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ב, עמוד א' על פי רש"י.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ"ו, עמוד א'.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.