אונאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אונאת ממון
(מקורות עיקריים)
מקרא ויקרא, כ"ה, י"ד
משנה תורה הלכות מכירה, פרק י"ב
שולחן ערוך חושן משפט, סימן רכ"ז
ספרי מניין המצוות ספר החינוך, מצווה של"ז

בהלכה ובמשפט העברי, אונאה (או אונאת ממון) היא הטעייה במסחר. ישנו איסור הלכתי מהתורה להטעות קונה או מוכר לגבי טיב המוצר או מחירו. בנוסף ישנו דין המסדיר את החזר ההפרש או אף ביטול העסקה במידה ושולם עבור מוצר מחיר גבוה או נמוך מדי תמורת חפץ מסוים (במזיד או בשוגג), בהפרש של לפחות שישית (16.66%) בין הסכום ששולם לשווי הריאלי.

מקור הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרשת היובל בספר ויקרא נאמר:

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ, אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו

על פי התורה קרקע בארץ ישראל אינה נמכרת לצמיתות, אלא חוזרת לבעלים הראשון בשנת היובל, ועל כן שווי מחיר הקרקע אמור לשקף את פוטנציאל הפירות שאפשר לגדל בה עד שנת היובל (אז תחזור לבעליה). בפסוק זה התורה מזהירה את המוכר לבל ימכור את הקרקע ביותר משווי זה. ממקרה פרטי זה למדו חז"ל עיקרון כללי של איסור אונאה בכל סוגי העסקאות.

איסור אונאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אונאה הנעשית במזיד, אסורה אף בשיעור זעום. האיסור להונות חל בין על הלקוח, ובין על המוכר. דוגמאות לאיסור זה הם מכירת מוצר תוך הטעיית הלקוח בדבר טיבו, מקורו או מחירו, או קנייה במחיר מוזל כאשר הקונה מבין כי המוכר אינו בקי בטיב סחורתו, ומוכרה במחיר נמוך ממחירה הריאלי. איסור אונאה נחשב כחלק מאיסור גזילה, ובדומה לו אין בו חיוב מלקות במזיד והתראה, מאחר שניתן לתקן את המעוות באמצעות השבת סכום האונאה ('לאו הניתן להשבה')[1].

שיעור האונאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד אמרו כי שיעור ההונאה הוא 'שתות' (שישית, עיין להלן), אך בתורה לא התפרש שיעור מסוים לשיעור ההונאה. מבין המפרשים יש הסוברים כי שיעור זה הוא הלכה למשה מסיני, ויש הסוברים כי זו אחת מן הקביעות הפסיכולוגיות-מציאותיות של חז"ל, שהעריכו כי שיעור של שישית הוא הגבול שעד אליו הקונה או המוכר הממוצע מוכן למחול[2].

יש שהסבירו דבר זה על פי המציאות בימי חכמי התלמוד, שבה המטבעות היו מתחלקים ל-6; וכך, פחות משישית המטבע הייתה נמחלת מכיוון שלא היה בנמצא מטבע מיוחד להחזרת העודף.

בדרך הרמז היו[3] שהצביעו על כך שסופי התיבות בפסוק "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך" (ויקרא כה, יז) הם "שתות", היינו 'שישית' בארמית (המונח המקובל בשיח התלמודי).

שיעור ההונאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד נקבעו דינים לשלש רמות של אונאה המבוססות על קריטריון של שינוי יחסי בערך הטובין. נקבע להלכה כאמור ששישית ('שתות')מסכום העסקה היא הקובעת לעניין רמות אלו[4], כפי שיוסבר להלן:

מתחת לשישית - האונאה נחשבת כסבירה וכסכום שהצד הנפגע מוותר עליו ועל כן אין צורך בתיקון.

כאשר סך האונאה הוא שישית - יש להחזיר לנפגע את מלוא האונאה.

אונאה של יותר משישית מאפשרת לצד המרומה לבטל את המכר (הופכת אותו ל"מקח טעות").

לגבי מקרה בו המתאנה רוצה לקיים את המקח ואילו והמונה רוצה לבטלו נחלקו הדעות: יש הסבורים כי המקח אינו מתבטל ויש הסבורים שהוא מתבטל.

חישוב השישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החישוב של שישית נעשה על ערך הטובין שבעסקה ועל הכספים ששולמו גם כלפי הקונה וגם כלפי המוכר. לדוגמה אם נמכרה סחורה ששוויה שש מאות שקלים בחמש מאות שקלים, על הקונה להחזיר מאה שקלים למוכר. אם היא נמכרה בשבע מאות שקלים, על המוכר להחזיר לקונה מאה שקלים. באופן דומה יוחזר כסף על עסקה בסכום של שש מאות שקלים כאשר ערך הסחורה היא בפועל שבע מאות שקלים או חמש מאות שקלים.

מדיני אונאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אונאה קיימת לשני הצדדים, דהיינו- אם הקונה קנה במחיר נמוך מדי, או שהמוכר מכר במחיר גבוה מדי.

שיעור הזמן שאפשר לבטל את המקח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקונה יש זמן מוגבל לתבוע את המוכר על אונאה- הזמן שדרוש ללכת למומחה כדי שזה יישום את הערך האמיתי של החפץ. לעומת זאת, למוכר קיימת הזכות לתבוע את אונאתו לעולם, משום שהחפץ אינו בידו וממילא אינו יכול ללכת למומחה (הקביעה התלמודית, במסכת בבא מציעא, "מוכר - לעולם חוזר" התגלגלה לביטוי טעות - לעולם חוזר). דין זה אינו אמור במקרה בו שער השוק של החפץ ידוע, שכן אז יש באפשרות המוכר לברר את שווי החפץ. כמו כן, אם נודע ששתק המוכר ומחל על האונאה אין הוא יכול עוד לתבוע את ביטול המקח.

המאנה את חברו חייב להחזיר רק אם שיעור האונאה עולה על פרוטה (ערך המטבע הקטן ביותר בהלכה); פחות מכך, אין הוא חייב להחזיר. עם זאת, הרא"ש[5] מסתפק האם המאנה במקרה זה עבר על הלאו של 'לא תונו' - שכן מחד, זהו דרך המקח והממכר, והרי אין אפשרות להעמיד את המחיר בדיוק על השווי ועל כן קיימת המחילה, או שמא המחילה היא רק לאחר מעשה, אבל סוף סוף איסור מן התורה יש כאן.

קונה המתנה תנאי טרם הקניין שהוא מוכן לקנות את החפץ אף אם יש בו אונאה, אין תנאו קיים ויכול לתבוע את כספו. אולם המפרש את אחוז האונאה אותו מכון הוא לקבל הרי שמחל ותנאו קיים.

מקרים בהם אין אונאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • במקרה ששער השוק השתנה לאחר המכירה ומפני כך רוצה אחד הצדדים לחזור בו.
  • במקרה שהמוכר מכר בזול משום שהיה דחוק וזקוק למזומנים.
  • בקניין חליפין של כלים ובהמות, שבו התמורה אינה מטבע אלא חפץ אחר אין אונאה, מכיוון שכל אחד רוצה בחפץ שאותו הוא קונה ומוכן לשלם או למכור אותו אף שלא בשוויו הריאלי; עם זאת, בחליפין של פירות בפירות יש אונאה.
  • במקרה בו אדם מכר את כלי ביתו וקיבל עבורם מחיר גבוה מכדי שוויים הריאלי, מכיוון שלולא המחיר הגבוה לא היה מסכים למוכרם. ישנה מחלוקת האם הדברים אמורים רק לגבי אונאה בשיעור של שישית בדיוק, או אף לגבי באונאה ביותר משישית.
  • במקרה של "הנושא ונותן באמונה", דהיינו שהקונה מאמין לסוחר על פי אמירתו באיזה סכום קנה את הסחורה.
  • בקרקעות, עבדים, שטרי חוב והקדש אין אונאה. ויש אומרים שכל זה עד הפרש של חצי מהשווי, אבל לא ביותר מכך.

טעם המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוגע לטעם המצווה כתב מחבר ספר החינוך:

שורש המצוה ידוע, כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו, ואם לא נכתב דין הוא שייכתב, שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו האלהים בעולמו באמת וביושר, ולכל אחד ואחד יש בדבר הזה תועלת, כי כמו שהוא לא יונה אחרים, גם אחרים לא יונו אותו. ואף כי יהיה אחד יודע לרמות יותר משאר בני אדם, אולי בניו לא יהיו כן וירמו אותם בני אדם, ונמצא שהדברים שוים לכל, ושהוא תועלת רב ביישובו של עולם, והשם ברוך הוא לָשֶבֶת יְצָרוֹ

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאיר ברכפלד, 'משנת הונאה לאור הכלכלה והמסחר - דרוש וקבל שכר או הלכה למעשה?', היגיון ד, ירושלים תשנ"ז.
  • נחום רקובר, "המסחר במשפט העברי",ירושלים תשמ"ח, שער ראשון, פרק ראשון - הונאה במחיר

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ערוך השולחן חושן משפט סימן רכז סעיף א
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ט, עמוד ב'
  3. ^ בעל הטורים, ויקרא כה, יז.
  4. ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ד', משנה ג'
  5. ^ בבא מציעא פרק ד, סימן כ.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.