מודה בקנס

מודה בקנס פטור הוא כלל הלכתי הפוטר מתשלום אדם שהודה במעשה שיש בו כדי לחייבו קנס אילו היו מעידים עליו עדים בבית דין. הפטור חל רק כאשר אין עדים על המעשה, ולפי דעת רב שנפסקה להלכה, גם כאשר יש עדים, בתנאי שהנאשם הקדים והודה לפני שבאו העדים, ובתנאי שהודאתו של הנאשם מחייבת אותו ממון.

מאז ביטול הסמיכה כלל זה אינו מעשי, כיוון שבתי הדין אינם מוסמכים לדון בדיני קנסות, והם אינם מחייבים אף אדם בקנס.

מקור ההלכה

מקור ההלכה ש"מודה בקנס" נפטר מתשלומי הקנס מבוסס על דרשת הפסוק האמור לגבי הקנס ההלכתי של תשלומי כפל המושת על גנב:

אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ

— ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ח'.

. ודרשו חז"ל: אשר ירשיעון אלוהים (=הדיינים), פרט למרשיע את עצמו. שהמרשיע את עצמו אינו חייב בתשלומי הקנס.

בהתאם לדין זה מורה המשנה במסכת כתובות: ”האומר פתיתי את בתו של פלוני, משלם בושת ופגם על פי עצמו ואין משלם קנס”. בתלמוד נידון מקרה שבו לאחר שהודה בקנס באו עדים לחייבו בקנס. בנושא זה הובאה מחלוקת אמוראים: ”איתמר: מודה בקנס ואחר כך באו עדים, רב אמר פטור, ושמואל אמר חייב.” רב ושמואל נחלקו אם ההנחיה של מודה בקנס פטור מחריגה את המודה בקנס בשל עצם ההודאה או שרק נאמר שאי אפשר לבסס הרשעה בקנס על הודאה, בשונה מחיובי ממון שבהם מתקבלת הודאת בעל דין להטלת חיוב גמור.

טעם ההלכה

הראשונים פירשו שהסיבה לכך שהודאה אינה קבילה במשפטי קנסות היא ההלכה שאין אדם משים עצמו רשע, ולכן רק בחיובים ממוניים שביד האדם לתת ביוזמתו את כספו לתובע מקובלת הודאת בעל דין.

ואולם יש מן האחרונים שהוכיחו שבעלי התוספות נקטו שהחסרון אינו בקבילות ההודאה בתחום הקנסות, והפטור מקנס במקרה של הודאה נובע מכך שלאדם אין בנוגע לעצמו נאמנות לגבי העובדות אלא לגבי עצם החיוב, ולכן הודאת בעל דין תקפה רק במקרה שההודאה מבססת ידיעה על חיובו של המודה. שונה הדבר בדיני קנסות מאחר שקנס אינו חיוב ממשי אלא סנקציה שאותה מטיל בית הדין על החייב, עד לפסיקת בית הדין אין חיוב כלשהו על הנתבע ומאחר והודאתו אינה קבילה בהתייחס לעובדות ואינו יכול להודות בחיוב שעתיד להיווצר בפסיקת בית הדין, לא ניתן לבסס חיוב קנס על הודאה.

ויש מן האחרונים שכתבו שהודאה בקנס אינה פועלת שלא לאפשר את ההרשעה והטלת הקנס, אלא שהתורה הורתה לקבל את ההודאה במקום תשלום, וכמי ששילם את הקנס.

פרטי דינים

להלכה זו ישנם תנאים והגבלות,

• הודאה המחייבת ממון: אין הודאה פוטרת אלא אם כן, מחמת הודאתו התחייב ממון. לדוגמה, אם הנאשם מודה שגנב, ובכך מתחייב לשלם את הקרן, הרי הוא נפטר מתשלומי כפל, אך אם לאחר שהגיעו עדים שגנב, מודה הגנב שבנוסף לגניבה גם טבח או מכר את השור, הגנב אינו נפטר מתשלומי ארבעה וחמישה, שהרי אין הודאה זו שטבח מחייבת את הגנב ממון.

בחלק מהמקרים נחלקו הפוסקים, האם נפטר המודה:

• האם גם בקנסות שהושתו בידי חכמים ואינם מדאורייתא נאמרה הלכה זו שהמודה בחיובו בהם, נפטר מתשלום. יש מן האחרונים שכתבו שגם בקנסות מדרבנן המודה בקנס פטור והראו שכך היא דעת כמה מן הראשונים, ומאידך יש מן האחרונים שכתבו שבקנסות מדרבנן גם המודה בקנס חייב וגם לשיטה זו סימוכין בדברי ראשונים.

לקריאה נוספת

• רבי בנימין וולף לעוו, שערי תורה: הודאה ונאמנות, חלק ב, ירושלים: מכון ירושלים, תשס"ח, כלל כו, עמ' רסד-שיב (נדפס מכתב יד ואינו במהדורה הישנה)
• רבי חיים רבינוביץ, בעניין מודה בקנס, בתוך: חידושי רבי חיים מטעלז, מסכת בבא קמא, סימנים יד-טו
• מודה בקנס פטור, ש"ס מתיבתא, מסכת בבא קמא חלק רביעי, אוצר עיונים, מערכה מח. עמ' קח-קיז.

קישורים חיצוניים

• רבי יהודה כהנא הלר, תרומת הכרי, סימן א סעיף א, מהדורת מכון ירושלים, תשנ"ז, באתר אוצר החכמה
• רבי שמעון שקופ, שערי יֹשר שער ז פרק יט, (חלק ב), באתר היברובוקס

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.