קניין ארבע אמות
קניין ארבע אמות במשפט העברי הוא תקנה שקבעו חז"ל, לפיה חפץ של הפקר שייך לאדם שחפץ זה נמצא בקרבתו (במרחק עד שני מטרים) והוא רוצה לזכות בו.
הגדרה פיזית
[עריכת קוד מקור | עריכה]המושג "ארבע אמות" מופיע בכמה קישורים בהלכה.
בהלכות תחום שבת, השטח מוגדר כריבוע של 8*8 אמות, מכוון צפון-דרום, עם האדם באמצע (כלומר: ארבע אמות לכל כיוון).[1]
בהלכות הוצאה בשבת, השטח מוגדר כריבוע של 4*4 אמות, מכוון צפון-דרום.[2]
בהלכות תפילה, לדעת אחד הגאונים[3] השטח שאסור לשבת ליד המתפלל הוא 2*2 אמות, אמה לכל כיוון וסך הכל ארבע אמות, ולדעת רוב הראשונים[4] השטח מוגדר כ8*8 אמות, ארבע אמות לכל כיוון.
לדעת הלבוש, בהלכות קניין, ההגדרה היא כמו בהלכות הוצאה, כלומר ריבוע של 4*4 אמות עם האדם באמצע.[5]
התקנה וטעמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדרך כלל פעולת קניין והעברת בעלות מאדם לחברו דורשת מעשה מסוים, כגון משיכה של החפץ הנקנה, שמבטאת את ההסכמה בין הקונה למוכר, או, במקרה של זכייה מהפקר, את רצונו של הקונה לזכות בחפץ. קיימת אפשרות לזכייה בחפץ גם ללא מעשה, כאשר החפץ מגיע לשטח שבבעלות הקונה ("קניין חצר"), כשיש כוונה של המוכר והקונה שהגעת החפץ לשטח האמור תהווה פעולת קניין והעברת בעלות מזה לזה. דרכי קניין אלו הן מדאורייתא ונלמדות בתלמוד מפסוקים שונים במקרא[6].
התנא אבא כהן ברדלא חידש, ששטח בן ד' אמות סביב האדם נחשב כמעין "חצר" שלו,[7] והחפץ הנמצא בו נחשב כשלו, גם אם שטח זה אינו בבעלותו של האדם, ובלשונו: "ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום"[8]. התלמוד מסביר שזוהי תקנת חכמים, שנועדה למנוע מריבות בין אנשים שמוצאים חפץ של הפקר: הראשון מביניהם שיתקרב לחפץ - זכה בו, ללא צורך בהרמתו.
בתלמוד הבבלי מובא שאמוראים שונים היקשו על שיטה זו ממשניות, ומכוח משניות אלו התלמוד מסייג את פרטי הדין (ראו להלן), אך לא הובא אמורא החולק במפורש על אבא כהן ברדלא. לעומת זאת בתלמוד הירושלמי[9] מובאת דעת רבי יוחנן החולק וסובר שאין אדם זוכה במציאה עד שתבוא לידו[10].
התלמוד הירושלמי אף מביא מקור לקניין ארבע אמות מדברי דוד המלך”וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף, וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים, וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל”[11]. כיצד מתיישב "בְעָנְיִי" עם עושר כה רב? מכאן שעושר זה לא הגיע לידיו של דוד המלך, אלא מיד בעמידתו סמוך לו (מסתבר - בזמן מלחמותיו) - הקדיש אותו לבית המקדש, וחלות ההקדש מוכיחה שהעמידה ליד הרכוש דיה לאפשר זכייה בו. הירושלמי מציע פירושים אחרים לפסוק, כגון ש"בעניי" פירושו - עוני יחסי בהשוואה לקב"ה, ולפיהם אין ראיה לדין זה. מסוגיית הירושלמי משתמע, אפוא, שקניין ארבע אמות איננו תקנת חכמים, אלא זהו דין תורה, לדעת הסוברים כך.[דרוש מקור][מפני ש...]
המקום
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשניות במסכת פאה[12] ובבא מציעא[13] נאמר שעני הנופל על פאה והמוצא חפץ של הפקר ונופל עליו - אינו זוכה בו. על פי זה מסייג התלמוד את דברי אבא כהן ברדלא "בכל מקום", וקובע שתקנה זו לא נאמרה על שטח פרטי של אדם אחר, ואף לא על רשות הרבים שבה מהלכים אנשים רבים (ואין לאף אחד "ארבע אמות" המיוחדות לו, מחמת הדוחק; רש"י). הקניין חל רק בשטח הפקר או בשטח משותף/ציבורי שאין מהלכים בו בצפיפות.
אמנם חלק מהראשונים[14] דחו תירוצים אלה, ופסקו כתירוץ הראשון בגמרא - שבנפילתו גילה הנופל שאינו חושב לקנות על ידי ד' אמותיו אלא על ידי נפילתו. ולפי זה אין הבדל בין רשות הרבים ושטח פרטי לבין שטח הפקר - בכל מקום יש קנין ד' אמות.
הכוונה לקנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי שיטה אחת בתלמוד[15], שהוזכרה בפיסקה הקודמת, אין הקניין חל אלא אם העומד בצד החפץ התכוון לקנותו בדרך זו של קניין ארבע אמות. לעומת זאת, אם נפל עליו - הוכיח שכוונתו לזכות בו בדרך זו (וטעה בכך, שכן דרך זו איננה מועילה לקנות), ולכן לא זכה בה[16]. להלכה נחלקו הראשונים האם נפילתו על החפץ מבטלת את קניינו[17], ולפי השיטה שנפילה איננה מבטלת את קניינו - תקנת חכמים חלה על אף שגילה דעתו שאין ברצונו לקנות על פיה; או מטעם אחר, שהנפילה לא מלמדת שאינו מתכוון לקנות בדרך זו, אלא מטרתו רק לכסות את החפץ לבל יקחוהו אחרים[18].
בקבלת גט
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשנה במסכת גיטין[19] נאמר, שהזורק גט לאשתו ברשות הרבים, והוא קרוב אליה – היא מגורשת בו, כאילו נמסר בידיה או לרשותה הפרטית. התלמוד[20] מסביר שהכוונה שהגט הגיע לארבע האמות הקרובות לה, ומקום זה נחשב כרשותה הפרטית, על פי ההלכה של קניין ארבע אמות[21].
יש בכך קושי, שכן קניין ארבע אמות הוא מדרבנן, כאמור, וכיצד יכולים חכמים לקבוע שאשה שמדאורייתא איננה נחשבת כמגורשת (שכן הגט לא הגיע אליה ממש) תיחשב כמגורשת? על כך משיבים הראשונים בשלושה אופנים: א. הדבר אפשרי על פי הכלל: הפקר בית דין הפקר, המקנה לחכמים זכות להעביר בעלות על חפץ מאדם לחברו, וממילא תקנת חכמים מגדירה את ארבע אמותיה של האשה כשייכות לה באופן מוחלט[22]. ב. כדי להקל על גירושיה של אישה במקרה הצורך ולמנוע עגינות, הקלו חכמים להפקיע למפרע את קידושיה הראשונים[23]. ג. לעניין גט ארבע אמותיה של האישה נחשבות כרשותה מדאורייתא, מאחר שאין על כך ערעור וויכוח. רק במקרה שבו יש ויכוח מי זכה בחפץ המקום אינו נחשב מדאורייתא כרשותו הבלעדית של האדם, ולכן נזקקו חכמים לתקן תקנה מיוחדת[24].
מכל מקום, מסקנת התלמוד היא שאין לגרש באופן זה, אלא בנתינה ישירות ליד האישה[25].
במכירה ומתנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתלמוד הירושלמי[26] סובר ריש לקיש שתקנה זו נאמרה הן במוצא אבדה וזוכה בה מן ההפקר והן בקניין מאדם אחר, כגון מתנה. רבי יוחנן שם צמצם את הדין, ויש גרסאות שונות בשיטתו[27].
הראשונים חלוקים בהבנת עמדתו של התלמוד הבבלי בנושא: יש שהסיקו מן הטעם בתלמוד לתקנה זו, שלא יריבו, שמדובר רק במציאה[28]. לעומתם, יש שלמדו מן הלשון המכלילה: "ארבע אמותיו של אדם קונות לו בכל מקום" שמדובר גם על מכירה ומתנה[29].
בקטן וקטנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתלמוד[30] מובאות דעות שונות בשאלה האם גם לילדים קטנים תיקנו חכמים קניין ארבע אמות. הדבר נובע מכך שקניין ארבע אמות הוא הרחבה של "קניין חצר", כאמור, וקיומו של קניין חצר בילדים קטנים אינו ברור. מסקנת התלמוד, שלילדה קטנה יש קניין ארבע אמות, כשם שהתורה הגדירה אותה כמסוגלת לקבל גט, בעוד לילד קטן אין קניין ארבע אמות, וכך נפסק בשולחן ערוך[31].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אסופת מאמרים בנושא קניין חצר וארבע אמות, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ שולחן ערוך אורח חיים שצו, משנה ברורה שם
- ^ שולחן ערוך אורח חיים שמט
- ^ אוצר הגאונים ברכות לא ב, קצג
- ^ לדוגמה-תוספות ברכות לא ב
- ^ הלבוש, חושן משפט רסח, ב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י', עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ז, עמוד ב'
- ^ כך ביארו הב"י והב"ח בחו"מ סי' רס"ח, וכן הדרישה בסי' רמ"ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י', עמוד א' וחידושי הרמב"ן שם: "דשוינהו רבנן כחצרו".
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק א', הלכה ד'
- ^ רמב"ן ו'יפה עיניים' בבבא מציעא שם; וראו "פני משה" לירושלמי שם. בבבלי רבי יוחנן בשם רבי ינאי מסכים להלכה זו של קניין ארבע אמות.
- ^ ספר דברי הימים א', פרק כ"ב, פסוק י"ד
- ^ משנה, מסכת פאה, פרק ד', משנה ג'
- ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק א', משנה ד'
- ^ ע' שטמ"ק בשם ר"ן
- ^ בבלי, שם
- ^ זהו הסבר חלופי בתלמוד למשניות הנ"ל, שאומרות שנפילה על החפץ איננה מזכה אותו למוצאו.
- ^ שתי הדעות ברמ"א בחושן משפט סימן רסח סעיף א
- ^ 'מחנה אפרים' הלכות קניין משיכה, סימן ד
- ^ משנה, מסכת גיטין, פרק ח', משנה ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ע"ח, עמוד א'
- ^ רש"י שם ד"ה ד' אמות שלו
- ^ הר"ן בפירושו על הרי"ף, גיטין מ ב; טכ"כ בשטמ"ק ב"מ בשם תלמיד רבינו פרץ
- ^ רמב"ן בגיטין שם. לדעתו דין זה נאמר כהוראת שעה או בשעת השמד. אולי כוונתו שאנשים שהיו אסורים בכלא נאלצו לעיתים לזרוק גט לנשותיהם שעמדו ברחוב הסמוך.
- ^ רבי מנחם המאירי, בבא מציעא שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ע"ח, עמוד ב'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ד', הלכה ב'
- ^ על פי גרסת הרמב"ן בבבא מציעא י, א דעתו שהדין נאמר רק בגט, ולא במתנה ומציאה. על פי גרסת הריטב"א שם דעתו שהדין נאמר במציאה, אך לא במתנה.
- ^ הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם משנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות זכייה ומתנה, פרק ד', הלכה ט'.
- ^ רמב"ם שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף י', עמוד ב'
- ^ חושן משפט סימן רמג סעיף כג
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.