פסיכולוגיית הגשטלט
פסיכולוגיית הגשטלט (גרמנית: Gestalt, מילולית: צורה, תבנית, דפוס) היא אסכולה פסיכולוגית, אשר צמחה בגרמניה בעיקר כתגובת נגד לגישת הסטרוקטורליזם של וויליאם וונדט ומבטאת את האנטיתזה שלה, בתפיסתה כי העיקרון התפעולי של המוח והתודעה הינו הוליסטי, מקבילי ואנלוגי ובעל מגמה לארגון עצמי.
[עריכה] התפתחות האסכולה
אבי גישת הגשטלט, שצמחה במקביל לצמיחת אסכולת הביהייביוריזם בארצות הברית הוא מקס ורטהיימר (Max Wertheimer), שהגדיר את תופעת פי (Phi Phenomenon). ורטהיימר שערך ניסוי לבדיקת תפיסת התנועה, הקרין לנבדקיו בתנאי מעבדה שני הבזקי אור משתי נקודות שונות בפסקי זמן קרובים, הנבדקים ראו את שני ההבזקים כנקודת אור בודדת, שנעה ממקום אחד למקום שני, למרות שלא התרחשה שום תנועה של האורות, שהודלקו כל אחת בעתה במקום אחר. ורטהיימר הסיק מכך כי התודעה היא זו שהשליכה את התבנית שלה של תפיסת התנועה על הקלט החושי, והיא זו שנתנה פירוש לטבעם של גירויים אלו.
את התאוריה פיתחו שניים מתלמידיו של ורטהיימר: קורט קופקה וולפגנג קולר, שפיתחו את הגישה שיש להבין התנהגות על ידי המכלול ולא על ידי מרכיביה הבודדים, וקורט לוין שלקח אלמנטים של הגשטלט אל הפסיכולוגיה החברתית.
ניתן להבין את תאוריית הגשטלט באמצעות משפט מפתח אחד, "השלם גדול מסכום חלקיו". כוונת משפט זה היא שישנה באדם תבנית תודעתית ראשונית המפרשת את הגירויים החושיים, ואף רואה או משליכה את חוקיה על הקלט החושי, ופירוק תבנית זו לחלקיה, ובחינת הגירויים באופן מבודד ואטומיסטי כפי שעשו הסטרוקטורלים, אינו מסייע להבנת התבנית והמכלול. טענתם של אנשי הגשטלט הייתה, כי אין טעם בפירוק התהליכים המנטליים למרכיביהם, כיוון שהתהליך המנטלי הוא 'יותר' מצירוף פשטני של מרכיביו. החוויה בעצם תלויה בהכתבה של תודעת האדם לתנאי הסביבה, ואינה תוצר פשוט של צירופם יחד אפילו לא ב"סינתזה היצירתית" של וונדט, או ב"כימיה המנטלית" של ג'ון סטיוארט מיל.
אחד הרעיונות המשמעותיים בגשטלט הוא שבני האדם בנויים מהמון תבניות, אותן אספו במהלך חייהם. חוויות, זכרונות, פרשנויות על חוויות עבר, אפילו דעות של אחרים נכנסו לתוך התבניות של הפרט. תרפיית הגשטלט עוסקת בעיקר בפנומנולוגיה - היא מדגישה את החוויה הסובייקטיבית של היחיד ותהליך צמיחתו, תוך יחסי גומלין מתמידים עם הסביבה. העבודה בגשטלט היא בעיקר חווייתית התנסותית, ומדגישה את ה"כאן ועכשיו". הזמן הוא נושא חשוב ומרכזי בשיטת הגשטלט ועיקר ההתייחסות היא להווה. העבר חשוב אך ורק לצורך ההווה והעתיד.
[עריכה] עקרונות הגשטלט
- קירבה - עצמים או אנשים שקרובים אלי בזמן ובמרחב נוטים להיות משויכים האחד אל השני, ולהניח את התשתית לסכמה.
- דמות/ רקע - בתוך הסכמה יש משמעות רבה לפרטים, לתפאורה של האירוע ולכל מה שיש ברקע. לפי וורטהיימר הרקע הזה משתלט בשלב מסוים על התמונה והופך לחלק משמעותי בתוך התבנית. הרקע הופך להיות ה- תבנית.
- דמיון - היצירה של תבנית של סכמה מנסה למצוא עיקרון משותף שיסביר את המציאות באופן שיהיה ברור יותר לפרט. כל הסימנים והמידע שמועבר יטופלו תחת אותו עיקרון משותף.
- סגירה - גם כאשר המידע שמגיע אלינו הוא לא שלם, אנחנו ננסה לסגור אותו באופן שיתאים לנתונים שיש לנו כך שלתבנית יהיו גבולות ברורים ומוצהרים. אם הסגירה שיצרנו תתנגש עם המציאות ישנה תחושה כבדה של דיסוננס.
- פשטות - כל נתון שהפרט נחשף אליו מתורגם תמיד לרמה הכי פשוטה שאפשר, במידה והפרט אינו מצליח לפשט את הנתון- הוא מתייחס אל המידע כאילו זה מידע מניפולטיבי.
- צמצום הדיסוננס - מצב של חוסר איזון בין משמעויות. במצבים שהפרט נאלץ להקנות משמעות באופן עצמאי למצב, הוא יפעל להפחתת הדיסוננס. מאחר שחוסר איזון גורם לבלבול צריך ליצוק לתוך התבנית של התפיסה משמעות ייחודית שתפתור את הבעיה, בדרך כלל אנו נפנה לשדה של אמונות, תפיסות ומיתולוגיות במרחב האישי שלנו. כאשר הפרט חווה חוסר איזון הוא יחפש תבנית שבתוכה יהיה הסבר, הוא בעצם יחזור לשורשים הבסיסים של המיתוס כדי לפתור את חוסר האיזון.
- המשכיות - הנטייה של בני אדם היא לייצר רצף, המשכיות בין אירועים. אירועים לא מתנהלים באופן אקראי אלא יש ביניהם איזשהו רציונל מקשר. כאשר מנסים לייצר רצף בדרך כלל אותה הדמות תשחק תפקיד במשחק והנטייה היא לא לערבב בין הדמויות.
בין התאורטיקנים הבולטים בתחום ניתן למנות את מקס ורטהיימר, קורט קופקה, ולפגנג קולר וקורט לוין.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מאמרים בנושא הגשטאלט, באתר המכון הישראלי לגשטאלט (בשיתוף אוניברסיטת בר אילן)
