מרב מיכאלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מרב מיכאלי
Merav Michaeli by Ron Kedmi.jpg
מרב מיכאלי, 2013
תאריך לידה 24 בנובמבר 1966 (בת 48)
כנסות 19
סיעה מפלגת העבודה
עיסוק קודם עיתונאית

מרב מיכאלי (נולדה ב-24 בנובמבר 1966) היא חברת הכנסת ה-19 מטעם מפלגת העבודה. לפני בחירתה לכנסת הייתה עיתונאית, מנחת טלוויזיה ושדרנית רדיו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרב מיכאלי נולדה בפתח תקווה לעמי מיכאלי ולסוזן-לאילה מיכאלי-קסטנר. היא נכדתו של ישראל קסטנר. התחנכה בתנועת הצופים והתנדבה לשנת שירות בירוחם. את שירותה הצבאי עשתה בתחנת הרדיו גלי צה"ל, כקריינית ומנחה. הייתה שותפה להקמת תחנת גלגלצ.

החלה את פעילותה בטלוויזיה בראשית שנות התשעים בטלוויזיה החינוכית בהנחיית תוכנית הטלוויזיה "רואים 6/6" לצד ארז טל. בהמשך הגישה תוכניות ספורט בערוץ הראשון. לאחר פתיחתו של ערוץ 2 הנחתה בו את התוכנית "שישי חי", ששודרה במסגרת שידוריה של הזכיינית "קשת", ומאוחר יותר את תוכניות האירוח "עד עשר" בערוץ 2 ו"מרב מיכאלי" בערוץ 3.

ברדיו הגישה את תוכנית הבוקר "לחמניות" ברדיו תל אביב, שהייתה ממייסדיו יחד עם ארז טל וראודור בנזימן.

בשנת 2003 יצרה והפיקה שני סרטי טלוויזיה דוקומנטריים, "בכל מחיר" (על חייה של אתי אלון) ו"החצר האחורית", וכן הנחתה את תוכנית הבוקר של ערוץ 10. בשנת 2004 התחילה להנחות תוכנית רדיו בשם "התקווה" ברדיו ללא הפסקה ובמקביל החלה להנחות את "חדשות HOT" של חברת הטלוויזיה בכבלים HOT, ותוכנית ראיונות, ששודרה בערוץ 2 בשם "האלוהים שלי".

בשנת 1997 הקימה את השדולה "עזרת נשים" לקידום מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בישראל, והייתה פעילה בשדולת הנשים ובארגונים חברתיים. עד לבחירתה לכנסת לימדה בבית הספר לתקשורת של המסלול האקדמי המכללה למינהל וכתבה לעיתונים שונים, ובכלל זה בעמודי הדעות של העיתון "הארץ".

לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה הודיעה על הצטרפות למפלגת העבודה והתמודדות על מקום ברשימתה לכנסת. מיכאלי הוצבה במקום החמישי ברשימת המפלגה לכנסת, ששוריין לאישה. לאחר פרישתו של עמיר פרץ ממפלגת העבודה קודמה לרביעי.

במהלך שנות התשעים הייתה בת זוגו של ארז טל. בן-זוגה הנוכחי הוא הבדרן ליאור שליין. מיכאלי מתגוררת בתל אביב[1].

עמדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכאלי היא פעילה פמיניסטית. במאמר ב"הארץ" יצאה נגד מוסד הנישואין אותו היא רואה כ"סידור כלכלי ומעמדי ופטנט לניהול קל יותר של החברה על ידי חלוקתה, עדיין, ל'בתי אב'"‏[2] והעבירה הרצאה תחת הכותרת "ביטול הנישואין" בועידת TED[3]. בתוכניותיה וכן בנאומיה בכנסת היא מרבה לפנות למאזינים ולמרואיינים בלשון נקבה (ברבים וביחיד). סגנון זה הביא לעתים לשיבושי לשון כגון "הציבור משלמת" או "פתאום קמה אדם בבוקר והרגישה שהיא עם והתחילה ללכת"‏[4]. בתקופה בה שימשה כמגישת מהדורת החדשות המקומית "חדשות הוט", עוררה מיכאלי סערה ציבורית כאשר במהלך שידור חי הפשילה את חולצתה‏[5], כמחאה על ראיון רדיו שקיים רזי ברקאי עם אמנון שומרון, מקורבו של הנשיא לשעבר משה קצב, ובו השמיעו השניים אמירות שנתפסו על ידי מיכאלי כבלתי-ראויות כלפי נשים.

היא הביעה תמיכה במתן רשות חופשית לכל המעוניין לפתוח תחנת רדיו, וכינתה את המצב בו יש רק מעט תחנות רדיו הנבחרות במכרזים: "סתימת פיות בחסות המדינה"‏[6].

מיכאלי מבקרת את מדינת ישראל על מה שהיא מגדירה כוחנותה ותוקפנותה. בהקשר לאירועי המשט לעזה כתבה: "ישראל היום שבויה בתודעת-קורבן כוזבת, ההולכת יד ביד עם תחושת כל-יכולה כוזבת, מצד אחד, ועם אשמה הנהפכת לתוקפנות, מצד אחר"‏[7]. במסגרת חגיגות שישים שנה לגל"צ קראה לאמהות לא לשלוח את ילדיהן לשרת בצה"ל "כשיש כיבוש שמתמשך למעלה מ-40 שנה והשלטון בישראל לא עושה מאמץ אמיתי לפתור אותו"‏[8]. מיכאלי קראה לביטול גיוס נשים לצה"ל כיוון שלטענתה "השירות הצבאי הוא בית ספר עוצר נשימה בעוצמתו לנחיתות ולכפיפות של נשים"‏[9].

מיכאלי הביעה את גאוותה בהיותה נכדתו של ישראל קסטנר וטוענת כי מסמכים חדשים שנחשפו מאז המשפט מוכיחים כי מדובר בגיבור שהציל יהודים‏[10], וקוראת לקריאת רחובות על שמו והנצחתו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כבוד למגדר, באתר "ידיעות אחרונות", 14 בדצמבר 2012
  2. ^ מרב מיכאלי, רחם משלו, באתר הארץ, 1 במאי 2011
  3. ^ הרצאה (אנגלית) של מיכאלי במסגרת הפלטפורמה של TEDx
  4. ^ מרב מיכאלי, חדוות הקריסה, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2012
  5. ^ מרב מיכאלי, סרטון באתר YouTube סרטונים
  6. ^ מרב מיכאלי, לאזרח את הפיראטים, באתר ynet‏, 17 ביולי 2000
  7. ^ מרב מיכאלי, אין מה לחקור, באתר הארץ, 3 ביוני 2010
  8. ^ מרב מיכאלי: "לא לשלוח ילדים לצבא", באתר ynet
  9. ^ מרב מיכאלי, חברות, הגיע הזמן, באתר הארץ, 7 ביולי 2009
  10. ^ מרב מיכאלי, צדק ברחוב קטן, באתר ynet‏, 5 ביולי 2001