סילואן
סילְוָאן (בערבית: سلوان, בעברית גם כפר השילוח) היא שכונה בדרום-מזרח ירושלים, על שלוחה היורדת מהר הזיתים דרומה, ומשני צידי נחל קדרון בסמיכות לאזור שמכונה "האגן הקדוש". האזור סופח לתחום העירוני של ירושלים ב-1961, ועד אז היה כפר ערבי סמוך לעיר. בתי השכונה בנויים בצפיפות על מדרון תלול. אוכלוסיית הכפר סילוואן מונה כיום כ-70 אלף איש.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] שילוח
בתקופה עתיקה הושתתה תעלת-שלחין ממעיין הגיחון להשקיית שדות בעמק קדרון; התעלה, והבריכה בסוֹפה, נקראו על-שם פעולת השלחין - שיִלוֹחַ. הכפר נוסד סמוך לבריכת השילוח, ששימשה כמאגר המים של ירושלים בתקופת בית המקדש הראשון ובית המקדש השני, לאחר חפירת הניקבה ממי הגיחון בימי המלך חזקיהו ומכאן שמו. בבריכת השילוח נהגו לקיים את טקס שאיבת המים בחג הסוכות כדי לקיים את מנהג ניסוך המים לפני חורבן הבית. השפה היוונית הפכה את שילוח, לסילואָה, והוסיפה לו את הסיומת "אן".
בתקופה הישראלית המאוחרת (היא תקופת הברזל השנייה) שימש המקום כבית הקברות המזרחי של ירושלים, אל מול הגבעה של עיר דוד. בשנת 1968 ערך במקום הארכאולוג דוד אוסישקין סקר ארכאולוגי מקיף, שבו נבדקו כל המערות (חמישים במספר). בשלוש מערות נמצאו שרידי כתובות עבריות בכתב העברי העתיק. הכתובת המפורטת והארוכה ביותר נמצאה בקבר ...יהו אשר על הבית. קבר אחד בולט מעל שכניו בכך שהוא מונוליט החצוב בשלמותו מתוך הסלע. זהו הקבר המכונה קבר בת פרעה. כל המערות נמצאו ריקות. בכל המערות נעשו מאז ימי קדם שימושים חוזרים ונשנים. בתקופה הביזנטית שימשו המערות בעיקר לנזירים מתבודדים, ואחת מהן אף הותאמה להיות כנסייה.
האתר הארכאולוגי עיר דוד, שנמצא בשכונת ואדי חילווה שבכפר, הוא האתר בו שכנה ירושלים הקדומה בראשית ימיה, בתקופת הברונזה התיכונה, והיא המשיכה להיות מיושבת באזור זה עד לאמצע ימי הביניים.
[עריכה] התקופה הערבית הקדומה
תושבי סילואן מספרים כי בניית הכפר מיוחסת לזמן הגעתו של הח'ליפה עומר בן אל-ח'טאב שנתן את האזור ליושבי המערות סביב המעיין. הכפר מוזכר בכתבי הנוסע הערבי מוקדסי, בשנת 985 הוא כותב: "הכפר סולאן נמצא בשולי העיר. מתחת לכפר 'עין סולאן', בעל מים טובים, המשקה את הגנים הגדולים שהוקדשו כוואקף על ידי הח'ליפה עות'מאן בן עפאן לעניי העיר. מתחת לזה ביר איוב. מסופר כי בליל ערפאת, מי הבאר הקדושה זמזם במכה מגיעים מתחת לאדמה למעיין (של סילואן). האנשים עורכים מסיבה באותו ערב"[1].
[עריכה] התקופה העות'מאנית ותקופת המנדט הבריטי
הכפר סילואן החל להתפתח במאה ה-16. תושביו הראשונים התגורר במערכות הקבורה הרבות המצויות באתר. תושבי הכפר נודעו בכתבי מטיילים כגזלנים המרבים להונות את הבאים לרכוש מהם מוצרים. תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות המבוססת על השקיית מי המעיין, וממכירת מי מעיין הגיחון בחודשי הקיץ לתושבי שכונות העיר העתיקה. מזיכרונות של יהודים-ספרדים מירושלים עולה, כי עגבניות וביצי סילואן היו שם דבר לאיכות. הסופר יהודה בורלא בספרו "בעל בעמיו" מתאר סיפור אהבה בין צעיר יהודי וצעירה ערביה מוסלמית, על רקע ימי הקציר. מן הסיפור עולה תיאור מפורט של אורח חיים חקלאי, לצד קשרי רעות ויחסי קירבה בין יהודים וערבים בסילואן, אם כי הם מוצגים כתיאור בלתי טיפוסי של יחסי יהודים וערבים, והספר עצמו מסתיים במסקנות פסימיות לגבי מערכת יחסים מעין זו.
לצד החקלאות המפותחת, נחשבו בני הכפר, גם בזכרון העממי הערבי, לשודדים. תעודות יהודיות ואחרות מייחסות להם גביית דמי חסות מהקהילה היהודית בירושלים על מנת שלא יפגעו בבית הקברות הר הזיתים, ומעשי שוד לאור היום של האבלים.
פתגם ערבי שהיה נפוץ במאה ה-19 בעיר העתיקה אמר "אנת תביע סלק עליו אהל סילואן?" - "האם אתה מתיימר למכור סלק לתושבי סילואן" שמשמעו שלא ניתן לרמות את תושבי הכפר הערמומיים.
ירושלמי בן התקופה מספר [2] על "הוצאות תמידיות על העדה אל אנשי הכפר סילואן... בעד שמירת הבית חיים אשר על הר הזיתים הסמוך לכפר הזה [...] לערך י' אלפים טאליר".
הקונסול הבריטי בן התקופה רושם במכתב לממונים עליו במשרד החוץ הבריטי:[3]
- "הכפר סילואן הוא קן שודדים. הגברים, שהם גדולי גוף... הפילו את חיתתם במשך זמן רב על ירושלים. כגנבים, הם מומחים בטיפוס על חומות העיר בלילות. ומאחר ובית הקברות היהודי סמוך לכפרם, הם מצליחים כל שנה, באיומים ולעתים באלימות, לסחוט סכומי כסף גדולים מהיהודים המשלמים להם מקרן הצדקה לעניים".
נכון לשנת 1915 התגוררו בכפר כ-500 תושבים.
בתקופת המנדט הבריטי היה מרבית שטח הכפר מחוץ לתחום השיפוט של העיר ירושלים, למעט שכונת ואדי חלוה. במהלך המנדט החל סיפוח של חלקים מהכפר לתחום העיר, תהליך אשר הסתיים בתקופת השלטון הירדני במזרח ירושלים, בשנת 1952. במהלך תקופה זו גדלה אוכלוסיית הכפר בצורה ניכרת, וערב מלחמת ששת הימים הגיע מספר התושבים לכ-12,000 תושבים, כאשר מחציתם מתגוררים בשכונת ראס אל עמוד.
[עריכה] התיישבות יהודית בסילואן
[עריכה] היישוב הקראי "צלע האלף"
במאה התשיעית הקימו יהודים קראים את שכונתם בצד המערבי של המדרון וכינו את שכונתם בשם "צלע האלף" על פי הפסוק בספר יהושע[4]: "צלע האלף והיבוסי היא ירושלים". שכונתם כונתה גם בשם "שכונת בני המזרח". ישובם זה התקיים כמה מאות שנים. [5]
[עריכה] זיכרונות מיוחס
המשפחה היהודית הראשונה שהתגוררה בסילואן הייתה משפחת מיוחס. אבי המשפחה, רחמים נתן מיוחס, רכש בית מחוץ לחומה ועבר לגור בו עם משפחתו בשנת 1873. הבית היה באותו זמן על גבעה מחוץ למתחם בתי הכפר, אך עם הזמן והתרחבות הכפר, הוקף בבתים אחרים. בנו של רחמים מיוחס, יוסף מיוחס, היה איש ספר ופעיל מרכזי בעדה הספרדית ובחינוך. ילדותו המאושרת, אהבתו וגעגועיו לשכניו הערבים ותרבותם, מתוארים בהקדמה לספרו "הפלחים", שיצא לאור ב-1937:
| "וכשאני לעצמי, אני מחויב להודות שהחיים הללו של שכנינו, שאני עוסק בתיאורם, חביבים עלי הרבה, ואפשר שמשום כך, מתוך אנוכיות גרידא, אני רוצה לחבבם גם על הקהל, אלא שהדיו והנימוס הספרותיים דורשים ממני להצדיק את אנוכיותי, ואת חיבתי אל החיים האלה... ולרגלי קביעת דירתנו בכפר זה, הייתי מאז אורח מצוי בבתי הפלחים במשך עשר שנים רצופות, ובערב, בערב, כשהייתי חוזר מן ה"חדר" או בימות הפגרה והחגים, הייתי רגיל לבקר את מוחמד ואת פטמה, את עלי ואת ח'דיג'ה, שכני חביבי. מפיתם האכילוני, ומימיהם שתיתי, ולפעמים כשכיבדוני בשיחותיהם ובאגדותיהם כ"קינוח סעודה" עד שעה מאוחרת בלילה הייתי גם לן בביתם ועל ידי כך כל דרכי השכנים האלה, מידותיהם, אופן חייהם, שיחותיהם, ואגדותיהם התחבבו עלי, ונהיו לי כעין "גירסא דינקותא", ועד עתה אני אוהב אותם, בעוררם תמיד בלבי זיכרונות ימי ילדותי הטובים, הימים היותר טבעיים והיותר פשוטים שבימי חיי... אין להתפלא, אפוא, אם מחבב אנוכי את הפלחים ואת חייהם, ואם משתדל אני לקבוע ל"בני ישמעאל" אלה מדור בספרות ישראל" | ||
| – "הפלחים", הוצאת דביר, תרצז, 1937 | ||
הספר עצמו הוא עבודת מחקר מזרחנית קלאסית, ובמסגרתה מיוחס אינו חוסך את שבט לשונו מהפלחים (במשתמע, גם מתושבי סילואן), בעיקר בהקשרים של דיכוי הפלחות (כך), נטייה לאי אמינות (לדבריו), בורות ורדידות דתית.
[עריכה] כפר השילוח התימני
בשנת 1882 עלו יהודים מתימן לירושלים ומפאת חוסר מקום בעיר אשר בתוך החומות, נאלצו לעזוב. חלקם הגדול חפץ להישאר בקרבת מקום לשרידי בית המקדש, וכך נאלצו להתגורר במערות פתוחות אשר איתרו בצלע הר הזיתים. לאחר שיהודי ירושלים שמעו על כך הם נחלצו לעזרת התימנים. ראש וראשון לכך היה ישראל דוב פרומקין, בעל עיתון החבצלת, אשר הקים אגודה בשם "עזרת נידחים". האגודה פועלת רבות לטובת התימנים יושבי כפר השילוח ונעזרת בברונית הירש ואחרים מחו"ל.
לטובת התימנים ובאמצעות אגודת "עזרת נידחים" נתרמה אדמה בצלעו המערבי של הר הזיתים. האדמה הייתה ריקה לחלוטין ומרוחקת מבתי הערבים שהיו מצפון לה. חלקת האדמה נתרמה על ידי אדם בשם בועז הבבלי ועליה נוסדה התיישבות יהודית של עולים מתימן שנקראה "כפר השילוחַ" או כפר התימנים.
מפאת בעיות רישום והתנהלות מול השלטון הטורקי נוסד הקדש (וואקף) בשם "הקדש ע"ש מושון בנבנישתי". ההקדש נוסד על ידי ילדיו של משה בנבנישתי וריכז לתוכו את האדמות שנתרמו על ידי בועז הבבלי.
בהנהגתו הרוחנית של הרב סעדיה מדמוני, הוקמו בתי היהודים בשלושה מבנים טוריים וכן נבנה בור מים גדול, לאחר מכן נקנתה חלקה סמוכה נוספת, עליה הוקמו מבנים נוספים. בנוסף ליחידות המגורים, כלל המקום מרפאה וחמישה בתי כנסת. בשיא פריחתו של הכפר מנה המקום כ-200 משפחות, אשר חלקן כלל לא היו תימניות.
תושבי הכפר היהודי ובתיו נפגעו במהלך פרעות שביצעו בהם הערבים במאורעות תר"פ (1921), ובשנת 1929 (מאורעות תרפ"ט) התנפלו הערבים על הנשארים, פגעו בהם ושדדו את רכושם. חלק הארי של התושבים עזבו בלחץ שלטון המנדט הבריטי. בני הכפר, בהנהגתו של הרב יוסף מדמוני, בנו של מייסד הכפר, חזרו לכפר למספר שנים, אך בעקבות הפרעות במהלך המרד הערבי הגדול, וחוסר רצונו של שלטון המנדט להגן על יהודי הכפר מפני הפורעים הערבים, גורשו היהודים לצמיתות מהכפר על ידי השלטון הבריטי בשנת 1938. למרות הבטחות (כתובות) של המושל הבריטי לאפשר את שובם של היהודים לכפר עם השבת השקט, לא הסכימו לכך שלטונות המנדט, ויהודי הכפר חזרו אליו רק לאחר תום שלטון המנדט הבריטי.
בעקבות הפרעות וגירוש היהודים, נבזז רכושם על ידי הערבים ובתיהם נהרסו כמעט לחלוטין. אחד מרבני היישוב אף נרצח בעת ניסיון להציל ספר תורה שנותר במקום. כל זאת למרות אין ספור פניות לשלטונות המנדט הבריטי, הן מכל הגופים בהנהגה הציונית, והן מצד התימנים הספרדים והרבנות הראשית, בבקשה כי יתנו להם לחזור או להציב כוח משמר במקום.
[עריכה] ההתיישבות היהודית החדשה
בשנים האחרונות התיישבו באזור משפחות ישראליות לאחר שהקרקעות נקנו מחדש, תוך סכסוכים רבים עם שכניהם הערבים המתנגדים לנוכחות יהודים באזור. ב-2 במאי 2011 נערכו הפגנות מחאה והתפרעויות של תושבי הכפר בעקבות הריגתו של הטרוריסט האסלאמי אוסמה בן לאדן מנהיג אל-קאעידה על ידי ארצות הברית, במהלכם הבעירו פחי אשפה וצמיגים, וכוח משמר הגבול שהגיע לפזרם נתקל ביידויי אבנים מסיביים[6]. כיום חודש היישוב העברי בכפר התימנים, בסמוך לשכונה היהודית החדשה מעלה הזיתים ולהתיישבות היהודית בעיר דוד.
-
בית מגורים המאוכלס במשפחות יהודיות בלב הכפר
-
סימטה טיפוסית בכפר (באזור בו שכנו בתי "כפר התימנים")
-
פתח למערת קבורה קדומה המשמשת כיום את תושבי המקום כדיר עיזים וכאסם
-
קבר בת פרעה - מבט מעיר דוד
-
כוכים, כניסות למערות קבורה
-
מצבות חדשות על קברים ישנים בעמק בין הר הזיתים לבין הר הבית - ראו את גדר האבן המתעגלת הסוגרת עליהם
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- אלי שילר (עורך), ירושלים הבנויה, קוי יסוד בהתפתחות ירושלים, אריאל, כתב עת לידיעת הארץ, מרץ 1986.
-
- אורי שטנדל, השכונת הערביות במזרח ירושלים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- אהרון יפה, אין פה כסף וזהב, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח. בכפר השילוח מצויים כחמישים קברים מתקופת בית ראשון. המאמר סוקר את הממצא הארכאולוגי ואת סוגי הקברים במקום.
- יהושע בן אריה, על ההתיישבות היהודית באזור במאה ה-19, כתב העת קתדרה
- בני פרנקל, לתולדות התיישבות התימנים בכפר השילוח, "קרדום" תשנ"ב.
- התימנים בשילוח - מאתר נוסח תימן.
- כולל יהושע אליהו ממוקם בבית יהונתן בכפר התימנים המתחדש
- מאדדא סילואן (באנגלית)
- סילואן באתר עיר עמים
- משילוח לסילואן - סיור ארכאולוגי אלטרנטיבי בירושלים הקדומה
- סילואן באתר עיריית ירושלים
[עריכה] הערות שוליים
- ^ Muk., 171. Quoted in Guy le Strange: Palestine under the Moslem, 1890, p. 221.
- ^ מ' ריישר, שערי ירושלים, ורשה: תרל"ט-1867 (הדפסה מחודשת: פוס ספרא, 1967), עמ' 66. מופיע גם בתוך: וילנאי, ירושלים, עמ' 324.
- ^ A.M Hymson, The British consulate in Jerusalem, vol. 1, 1938, p. 162.
- ^ יהושע פרק י"ח פסוק כ"ח
- ^ אברהם יערי - הקשרים בין יהודי פרס וארץ ישראל באתר דעת
- ^ עמיחי אתאלי, תושבי סילוואן מחו נגד חיסולו של בן לאדן, מעריב, 3 במאי 2011
