ליפתא
ערך זה עוסק בכפר ערבי נטוש במבואות ירושלים. אם התכוונתם למעיין הנמצא בכפר, ראו ליפתא (מעיין).
| ליפתא | |
| لفتا | |
 חורבות בתי הכפר ליפתא, 2004 |
|
| מחוז | מחוז ירושלים |
| נפה | נפת ירושלים |
| שנת הקמה | לפני המאה ה-16 |
| שטח נכון ל-1945 | 8,743 דונם |
| אוכלוסייה נכון ל-1945 | 2,250 |
| שפה | ערבית |
| דת | מוסלמים |
| סיבת עזיבה | מלחמת העצמאות |
| תאריך עזיבה | דצמבר 1947 - ינואר 1948 |
| יישובים יורשים | השכונות רוממה עילית, קריית בעלז, קריית צאנז, סנהדריה, אזור התעשייה הר חוצבים, רמת אשכול, גבעת המבתר ורמות אלון בירושלים |
ליפתא (בערבית لفتا) היה כפר ערבי במבואותיה המערביים של ירושלים. הכפר היה ממוקם מצפון לכביש המוביל ליפו ותל אביב, במדרון היורד לנחל שורק, בגובה ממוצע של כ-700 מטר מעל פני הים. במהלך מלחמת העצמאות נמלטו תושבי הכפר. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הוכרז המקום כשמורת טבע.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] העת העתיקה
יש המזהים את הכפר ליפתא עם היישוב המקראיי "מי נפתוח", המוזכר כגבול בין נחלות שבט יהודה ובנימין - "ופאת נגבה מקצה קריית יערים ויצא הגבול ימה ויצא אל מעין מי נפתוח" (יהושע י"ח, ט"ו). יש סברה שהיישוב נקרא על שם פרעה מרנפתח.[1]
השם ליפתא נזכר במאה ה-13, בהתייחס כנראה לכפר על מדרונות הרי ירושלים, במקום שנקרא במקרא ובתקופה הרומית "מי נפתוח" ובתקופה הצלבנית "קלפסטה" (Clepsta). בשנת 1596 מנו תושבי הכפר 396 נפש.[2] התושבים היו מוסלמים ברובם, ועסקו בעיקר בחקלאות. את תוצרתם החקלאית מכרו בירושלים.
[עריכה] העת החדשה
במאה ה-19 נערך בליפתא קרב בין הצבא המצרי לצבא הפלאחים המורדים; בהמשך הוקם במקום בית יתומים נוצרי על ידי המסיונר הגרמני יוהאן לודוויג שנלר. נוסעים שעברו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-19 סיפרו על כפר קטן הנמצא בעמק, וכן על המסגד, המעיין והשטחים הקלאיים שבו. יהושע בן אריה העריך את מספרם בראשית המאה ה-19 בכ-200 נפשות ובשנות ה-70 של המאה ה-19 בכ-300 עד 400 נפשות.[3] בסוף המאה ה-19, עם התרחבותה של ירושלים, הפך הכפר לחלק מהרצף האורבני של העיר. בראשית המאה ה-20 התרחב הכפר במעלה ההר, ובתים רבים נבנו על ידי עשירי הכפר באזור שכונה "ליפתא עילית".
במאורעות תרפ"ט (1929) נטלו תושבי הכפר חלק פעיל במעשי השוד ובתקיפת השכונות היהודיות הסמוכות.[4] בנובמבר 1934 נרצח סוחר קרקעות תושב הכפר על ידי התארגנות מקומית של ערבים לאומניים שהתנגדו למכירת קרקעות ליפתא ליהודים. מוכתר הכפר, מחמוד עיסא, קיבל גם הוא איומים ברצח על רקע דומה.[5] גם במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ("המרד הערבי הגדול") השתתפו תושבי הכפר במעשי תקיפה נגד השכונות היהודיות והתחבורה בכביש ירושלים-ת"א.[6][7] ביוני 1938 דיווח עיתון דבר על הקמת תחנת משטרה בכפר ששימש כ"אחד המקלטים העיקריים של המרצחים הערביים"[8]
על פי סקר הכפרים שנערך בשנת 1945 השתייך הכפר לנפת ירושלים, שטחי אדמותיו היו 8,743 דונם ומספר תושביו היה 2,550.[9]
[עריכה] מלחמת העצמאות
תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947 קבעה כי ליפתא והכפרים הסמוכים לו (רומימה, ח’לת א-טרחה, שנלר ושייח' באדר) יהיו חלק מהאזור הבינלאומי של ירושלים.
הכפר ליפתא והשכונות הערביות הסמוכות היו הראשונים שהחלו להתרוקן עם פרוץ האירועים האלימים. בתחילת דצמבר 1947 קיבלו תושבי הכפר הוראה מהוועד הערבי העליון לפנות את הנשים והילדים, ובכפר הוצבו אנשי הנג'אדה.[10] הכפר שימש כבסיס לצליפות לעבר השכונות היהודיות הסמוכות: קריית משה, גבעת שאול ורוממה.[11]
בסוף דצמבר 1947 הרגו אנשי ההגנה בעל תחנת דלק ערבי בשכונת רוממה שנחשד כי מסר ידיעות ללוחמים הערבים על מועד יציאתן של שיירות יהודיות לתל אביב. למחרת זרקו אנשי קולוניה, כפרו של בעל תחנת הדלק, רימון לעבר אוטובוס יהודי. משלב זה החל גל של ההתנגשויות אלימות בין היהודים לערבים באזור, שכלל צליפות הדדיות ותקיפות של השכונות הערביות שבוצעו על ידי אנשי ההגנה, האצ"ל והלח"י.[12][13]
אחרוני התושבים עזבו בינואר 1948 ועברו לרמאללה.[14] ההיסטוריון יואב גלבר מביא בספרו גרסה פרו-פלסטינית לדבריו המאחרת את פינוי תושבי הכפר חודש לאחר מכן לאחר ששבעה תושבים נהרגו ובתים אחדים בכפר שהפך לבסיס לאנשי הנג'אדה פוצצו על ידי ההגנה והאצ"ל.[10]
בפברואר 1948 היו כבר כל כפרי האזור ריקים מתושביהם. בתקופה זו יושבו בליפתא באופן זמני פליטים יהודים. לאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נותרו כשני-שלישים מאדמות הכפר מצידו הישראלי של קו הגבול והם צורפו לתחום שיפוטה של עיריית ירושלים[15][16].
ממלכת ירדן הקימה על חלק מאדמות הכפר שנכבשו על ידה במהלך המלחמה מתחמים צבאיים (גבעת התחמושת, גבעת המבתר), ושיכנה חלק משמעותי מפליטי הכפר בבתי יהודים שגורשו על ידה מהרובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים.
[עריכה] לאחר מלחמת העצמאות
ניסיונה של מדינת ישראל להפוך את הכפר לשכונה יהודית בשם מי-נפתוח וליישבו ביהודים תימנים נכשל. על אף שבמפות הישראליות הרשמיות מצוין המקום כ"מי נפתוח", הוא מוכר בשם "ליפתא" בקרב תושבי האזור.
על האדמות החקלאיות של הכפר נבנו בהמשך שכונות העיר ירושלים - רוממה עילית, קריית בעלז, קריית צאנז, סנהדריה המורחבת ואזור התעשייה בהר חוצבים. שאר האדמות שהיו בזמנו מעובדות על ידי אנשי הכפר נכבשו על ידי ישראל ב-1967 מידי ירדן, ועליהן הוקמו השכונות רמת אשכול, גבעת המבתר ורמות אלון. הפליטים שהשתכנו ברובע היהודי פונו, תוך מתן פיצויים, וחלקם התיישבו באבו דיס.
בשטח הבנוי של הכפר מצויים כיום שרידי מסגד, בית קברות, בריכת אגירה, טרסות ובוסתנים. 55 מתוך כ-410 מבני הכפר נותרו על תילם ולא יושבו חוץ ממבנה אחד ששופץ ונפתח כמכון גמילה מסמים. עם השנים המבנים הנותרים ניזוקו באופן חמור בשל פלישות של חסרי בית, שוד אבנים, פיצוץ יזום של תקרות הבתים על ידי מינהל מקרקעי ישראל, ואימוני צה"ל בשטח. בתי הכפר הנטושים ניבטים מכביש 1 בכניסה לירושלים.
בשנות ה-70 פעל במקום בית ספר תיכון בשם בית הספר ליפתא, השוכן כיום ברחוב רחל אמנו בעיר.
במשך השנים מצאו מקלט בכפר בני-נוער במצוקה וחסרי-בית אחרים, המשתקעים בבתיו, לרוב לתקופות קצרות. ב-1984 נחשפה במקום חבורה של קיצונים דתיים (שכונתה "כנופיית ליפתא") שעל פי החשד תיכננה לפוצץ את המסגדים שעל הר הבית.[17]
[עריכה] ליפתא כיום
באמצע שנות השמונים הוכרז המקום כשמורת טבע, וכיום הוא משמש כאתר טבע לתושבי ירושלים. בתי-ספר מקיימים במקום ימי-שדה וטועמים מהחיים בכפר הערבי שלפני 1948. במקום ניתן ללמוד עוד על חקלאות הררית, מעיינות, ארכיטקטורה מסורתית והצמחייה במקום. הבריכה המנקזת את הניקבה והמעיין משמשת כמקווה לתושבים המתגוררים בסמוך. במעלה הכפר נמצא מעון לנוער הנגמל מסמים.
בתי הכפר שימשו כאתר-הסרטה לכמה סרטים, בהם "מישהו לרוץ איתו", וכן סרטי סטודנטים כגון "ג'וניור" (פסטיבל ירושלים 2006).
מאז שנת 2006 פועלת באחד מבתי הכפר הישיבה התיכונית "ישיבת לך לך", המונה כ-15 תלמידים, ופועלת במתכונת של "למידה חווייתית" עם דגש על נושאי ידיעת הארץ.
תוכנית של מינהל מקרקעי ישראל ועיריית ירושלים מ-2004 מתעתדת להקים במקום מתחם מגורים גדול, בית מלון ושטחי מסחר.[18] התנגדויות הוגשו לתוכנית בטענה כי היא אינה משמרת את זיכרון הכפר באופן הראוי.[19]
[עריכה] לקריאה נוספת
- מעיין ליפתא- אל המעיין: כל החלומות מתגשמים בספר אחד - מאת משה קוסטה. בהוצאת ספרית בית אל 2008.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- עין ליפתא: מעיין הבירה, באתר ynet
- ליפתא ב"אתר נכבה און-ליין"
- יונתן גונן, הקרב על ליפתא, נענע10, 1.6.2011
[עריכה] הערות שוליים
- ^ מצבת מרנפתח באתר מקראנט
- ^ בערך על הכפר בויקיפדיה באנגלית מובא המידע עם המקור:
Hütteroth, Wolf-Dieter and Kamal Abdulfattah (1977), Historical Geography of Palestine, Transjordan and Southern Syria in the Late 16th Century. Erlanger Geographische Arbeiten, Sonderband 5. Erlangen, Germany: Vorstand der Fränkischen Geographischen Gesellschaft. p. 115. Quoted in Khalidi, 1992, p. 301 - ^ יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, עמ' 74-73.
- ^ ירושלים לדורותיה - כרך 10, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 83; בנימין אליאב, היישוב בימי הבית הלאומי, עמ' 38; בן ציון דינור (עורך עם אחרים), ספר תולדות ההגנה, עמ' 317; חיפוש ומאסרים בכפר ליפתא, דבר, 2 בספטמבר 1929 (מודעה)
- ^ הלל כהן, צבא הצללים, 2004, עמ'66 ו-212.
- ^ נתן שור, תולדות ירושלים - כרך 3, דביר, 1987, עמ' 810.
- ^ חיפוש בליפתא, דבר, 8 ביוני 1936; פקידים ממשלתיים ערבים מעורבים בפעולות הכנופיות, דבר, 26 ביולי 1936; החקירה אחר מארגני הכנופיות, דבר, 27 ביולי 1936; חיפוש בכפר ליפתא, דבר, 1 בספטמבר 1936; סוף-סוף נגעו בליפתא, דבר, 21 בספטמבר 1936; 4 שקים מלאים חומרי-נפץ, דבר, 18 במאי 1937; חיפושים ומאסרים בליפתא, דבר, 19 באוקטובר 1936; עד מתי יופקר למרצחים כביש ירושלים?, דבר, 26 בינואר 1938; עקבות רוצחי דורני-לעבר ליפתא, דבר, 27 בינואר 1938; יריות על מכוניות, דבר, 27 במרץ 1938
- ^ אחרי ההתנקשות בנער רלבג, דבר, 1 ביוני 1938; משטרה בליפתא על חשבון הכפר, דבר, 2 ביוני 1938
- ^ נגה קדמן, בצדי הדרך ובשולי התודעה, ספרי נובמבר, 2008, עמ' 149.
- ^ 10.0 10.1 יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 135 ו-139.
- ^ יריות מכפר ליפתא, דבר, 10 בדצמבר 1947;התקפות על מכוניות בירושלים, דבר, 11 בדצמבר 1947; יריות מכפר ליפתא, דבר, 2 בינואר 1948
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949. תל אביב : עם עובד, תשנ"א 1991, עמ' 76.
- ^ ההגנה מכה בבסיסי הפורעים, דבר, 20 בינואר 1948; לח"י התקיפו את ליפתא ברימונים, דבר, 9 במרץ 1948
- ^ פיראס ליפתאווי, המשמש כמושל רמאללה מטעם הרשות הפלסטינית, הוא מיוצאי ליפתא, ושם משפחתו מזכיר את שם הכפר.
- ^ הכרזה על הרחבת האזור, דבר, 23 בספטמבר 1949
- ^ ברשימת השינויים של הלמ"ס שורה 828: "מי נפתוח, צורף לירושלים 1952, כינוי נוסף למי נפתוח, ליפתה"
- ^ ראו: נדב שרגאי, הר המריבה, פרק 2
- ^ ליפתא - תוכנית מתאר מקומית של רשות העתיקות
- ^ אסתר זנדברג, כפר שיש לו עם, באתר הארץ
ליפתא - התנגדות לתוכנית המתאר אתר עמותת "במקום"
-
חורבות כפר ליפתא
-
רוחצים בבריכה
-
מרכז כפר ליפתא 2010
