הפארק הלאומי (רמת גן)

הפארק וסביבותיו

מפת הפארק

הפארק הלאומי במבט מלמעלה

האגם הגדול, מזרקות, המסעדה העגולה והגשר

מפלים בפארק

הפארק הלאומי הינו פארק גדול אשר נמצא בדרום העיר רמת גן, ישראל.

הפארק הלאומי הוא הפארק העירוני השני בגודלו בישראל אחרי פארק הירקון. שטחו כ-1,800 דונמים, מתוכם כ-1,000 דונמים המשמשים את הפארק הזואולוגי (הספארי ברמת-גן), שנפתח לקהל בשנת 1974. זהו הפארק העירוני הראשון שניטע בישראל.

[עריכה] היסטוריה

תכנונו של הפארק נעשה ב-1950 על ידי משה כבשני, בוגר לימודי גננות במקווה ישראל ומתכננו של גן שאול‏‏^[1]. נטיעתו של הפארק הלאומי החלה בט"ו בשבט תשי"א (1951), ביוזמתו של ראש עיריית רמת גן, אברהם קריניצי. הפארק הוקם בשטחים של הכפר הערבי אל-ח'ירייה, שתושביו נסו בזמן מלחמת העצמאות, בעקבות התקפת ההגנה, ולא הורשו לחזור לאדמותיהם מאוחר יותר. האדמות, שהופקעו לפי חוק נכסי נפקדים, סופחו לדרום העיר. חלק מהשטח כלל פרדסים ומטעים נטושים ששולבו בפארק (אך נעקרו כשהוקם הספארי). חלקו הצפון-מערבי של הפארק תוכנן לשימוש אינטנסיבי של קהל המבקרים. בחלק זה נטעו מדשאות רחבות, וחורשות אקליפטוסים, והוקמו שדרות, טיילות, גן שעשועים, מזרקות וקיוסקים. הפארק נפתח לקהל בשנת 1953.

ב-1955 ניטע בפארק כרם גפנים, ששריגיו צמחו ב-3,000 סוכות. כרם זה אמור היה להיות אחד מגורמי המשיכה העיקריים של הפארק. בשנות החמישים הוקמה גם פינת חי גדולה, בי"ס לרכיבה על סוסים וגן ורדים.

בשנת 1959 נבנה בפארק אגם מלאכותי. תחילה תוכנן אגם קטן לנוי, אך מכיוון שהפך עד מהרה לאטרקציה העיקרית של הפארק, הוא הורחב מדי פעם עד שבתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 הגיע לגודלו הנוכחי. לאגם הוכנסו סירות שייט, ונבנו בו איים וגם בית קפה בצורת ספינה, שפעל זמן קצר אך הפך לסימלו של הפארק. הזנת האגם מתבצעת בחורף על ידי מי הגשמים שזורמים באפיק נחל כופר שעובר בפארק, ובקיץ מהזרמה דרך מפל מלאכותי. העפר שהוצא מהאגם נערם לסוללה, ועל בסיסה נבנה אמפיתיאטרון קטן, בו התקיימו מופעי בידור רבים בשנות השישים והשבעים.

בשנת 1963 החלו לקיים מידי שנתיים תערוכת ורדים בינלאומית על בסיס גן הוורדים. עם הזמן הוקמו גם מבנים ששימשו את התערוכות. תערוכת הוורדים האחרונה התקיימה בשנת 1974. בשנת 1969 נקבר בפארק ראש עיריית רמת גן ויוזם הפארק, אברהם קריניצי.

בראשית שנות ה-70 התברר כי כרם הגפנים ושטחי הפרדסים אינם משיגים את יעדיהם ואינם מעניינים את קהל המבקרים. בהמשך הוחלט לעקור אותם ולבנות פארק זואולוגי בכל השטח הלא מפותח של הפארק. סביב השטח (אליו הועברה גם פינת החי) נבנתה חומה, ובפסח 1974 נפתח הספארי לקהל.

ב-1983 נחנך בדרום הפארק אצטדיון כדורגל, אצטדיון וינטר, ששימש כמגרשן של קבוצות כדורגל עירוניות.

בשנות ה-50 וה-60 הפארק הלאומי היה הפארק העירוני היחידי בישראל, ולכן משך קהל מבקרים רב, והיה לשם דבר בארץ. באותם ימים נהוג היה לשתול עץ בפארק לכבודו של כל ילד שנולד ברמת גן. בשנות ה-70, עם פיתוח שטחים רחבים בפארק הירקון, נטיעת פארקים עירוניים אחרים, והעלייה בשימוש ברכב פרטי (שאפשרה בילוי בשמורות טבע וביערות מחוץ לערים), הפארק איבד מכוח המשיכה שלו, והחל לתפקד יותר כפארק עירוני.

בשנות ה-70 וה-80 סבל הפארק מהזנחה, אך בשנות ה-90 זכה לעדנה מחודשת. הוא עבר שיפוצים נרחבים. גן הוורדים הישן הוחלף בגן מטופח בסגנון גינון צרפתי. בבניין ששימש את תערוכות הוורדים נפתח מוזיאון האדם והחי (לידו ישנה תערוכה של מגוון סוגי הקקטוסים הקיימים בעולם שהקמתה התאפשרה על ידי תרומתם של בני משפחת זנד לזכר יקירם דוד (דוליו) זנד), נפתחו בפארק בתי קפה, הופעלה רכבת מבקרים, חודש גן השעשועים, והוקמו מתקנים לפעילויות כושר גופני. הפארק הפך לאתר פופולרי לקבוצות צועדים מתושבי האזור.

בין השנים 2005‏-2007 עבר הפארק שיפוצים נוספים. הסירות הוצאו מהאגם, נבנו שתי מזרקות חדשות ומבנה המסעדה העגולה שופץ.

באגם ניתן לראות עופות מים רבים, בהם מיני ברווזים שונים (כגון ברכיה), חלקם מקומיים אך רבים מהם חונים בו בעת עונות הנדידה למנוחה ואף לגידול צאצאים.